רבינו שמשון על כלאים ז

<< · רבינו שמשון · על כלאים · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

המבריך את הגפן בארץ חוץ לששה טפחים דתוך ו' אפילו יש עפר על גבה ג' טפחים אסור משום עבודת הגפן יחידית:

לא יביא זרע עליה. הא מן הצדדין מותר:

ירושלמי (הל' א) מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן ל"ל גפן אפילו שאר כל האילן אם משום עבודה ניתני ששה אלא כר"ע דאמר ג' אין כר"ע אפילו מן הצד ניתני שלשה ר' ירמיה בשם ר' חמא בר בא משום זרעים ע"ג גפן תמן תנינן (ב"ב דף יז.) מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים ר' ירמי' אמר ר' חמא בר עוקבא מקשה תמן את אמר השרשין מהלכין מן הצד [והכא את אמר אין השרשין מהלכין מן הצד] א"ר יוסי כאן וכאן אין מהלכין מן הצד אלא שעושין עפר תיחוח והן מלקין ארעיתו של כותל. פירוש אי משום זרעים באילן ששרשי הזרע נכנסים בשרשי הגפנים אפילו שאר כל האילן אסור כדתנן בפרק קמא (משנה ז) אין מביאין ירק באילן אי משום עבודה של גפן יחידית ניתני ו' טפחים כדתנן בפירקין דלעיל (משנה א) דצריך ו' טפחים ומשני כרבי עקיבא דאמר עבודת גפן יחידית שלשה דפליג אדרבנן בפרקין דלעיל אע"פ שמכוסה בארץ צריך על גבה שלשה משום עבודה ופריך דמן הצד נמי ניבעי שלשה ומשמע על גבה אסור מן הצד מותר ומשני משום זרעים על גבי הגפן ולא משום עבודה ולאו משום הרכבת ירק באילן אלא משום דבאין השרשים עד הגפן ואסור משום כלאי הכרם ומיהו קשה מיהא דתנן לעיל בפרק קמא (משנה ח) אין תוחבין זמורה של גפן לתוך אבטיח מפני שהוא אילן בירק ומוקי לה בירושל' (שם) במעמיק שורש בארץ ואפילו הכי דוקא לתוך אבטיח אסור אבל בנגיעה לא כיון דאין עיקריהן נראין וצריך [לומר] דמסקנא דהכא נמי משום זרעים באילן ודוקא על גבי הגפן לפי שהוא רך נכנסין בו שרשי הגפנים אבל שאר אילנות שרי ומן הצד אפילו בגפן שרי דאין מהלכין מן הצד וההיא דפרק לא יחפור אע"פ שאין מהלכין מן הצד מקלקלין ארעיתו של כותל דהיינו היסוד לפי שנעשה עפר תחוח:

אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. שתוחב הגפן בתוך הדלעת או בתוך הסילון ואסור משום דשרשי זרעים מפלשין עד הגפן אם אין על גבה שלשה טפחים ומשום זרעים בדלעת לא מיתסר (כמו) בדלעת יבישה [וסילון] כמו (שבת פרק ג דף לט.) הביאו סילון של צונן בתוך(אמת) של חמין ומפרש בירושלמי (שם) דוקא הסילון של חרס אבל של אבר אין צריך שיהא עפר ג' טפחים עליו מלמעלה:

הבריכה בסלע. גרסינן בירושלמי (שם) בד"א בהדא צלמא כלומר סלע קשה ברם כהדין רכיכא מתפתחת:

והארכובה של גפן. מלשון מרכיבין דקלים דפרק מקום שנהגו (דף נה:) שמרכיבין יחור של גפן והתחתון עב מן העליון ומודדין מעיקר השני ו' טפחים כדי עבודת גפן יחידית והיינו לקולא דאם מן התחתון מודד היה צריך להרחיק יותר ואמרינן בירושלמי (שם) דהני מילי בשאין הראשון נראה אבל אם היה הראשון נראה נותן ו' טפחים מעיקרן תדע שהוא כן דתנן בתרה המבריך ג' גפנים ועיקרן נראין דקתני סיפא דאם רצופות תוך ד' אמות או ח' אמות מרוחקות אינן מצטרפין ותני עלה בד"א לענין כרם אבל לענין עבודה נותן י"ב טפחים ו' מכאן ו' מכאן:

משנה ב

המבריך שלש גפנים. דרך המבריך כשיוצאין שתי זמורות בגפן אחת חופר בארץ ומכניס אחת מהן באותה חפירה ומכסה בעפר וראשה יוצאה לצד אחר ונראין כשתי גפנים וכשהבריך שלש גפנים בענין זה הוו שלש כנגד שלש ובהברכה שתים מן השלש סגי דהא איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב:

אם יש ביניהן. בין שתים כנגד שתים וכן בין שניה לשלישית דהיא הזנב אבל אששית לא חיישינן:

מד' אמות ועד ח'. שלא יהו רצופות פחות מד' אמות ולא רחוקות יותר מח':

הרי אלו מצטרפין. להיות כרם:

ואם לאו אינן מצטרפות. ודינן כגפן יחידית שעבודתה ו' טפחים:

גפן שיבשה אסור לזרוע ואינה מקדשת את הזרעים ופריך בירושלמי (הל' ב') ניחא בסיתווא אפילו בקייטא בתמיה כלומר אין היבש ניכר מן הלח בחורף (ה). וניחא דאסרו זה מפני זה אבל בקיץ שהלח מוציא עלין והיבש אין מוציא עלין לא שייך לגזור כלל ומשני אין דאית אתרין דמתרין טרפייהו אפילו בקייטא:

צמר גפן. שגדל בו מוך שבכל הגמרא קו"טון בלע"ז:

אף על הגפן אסור ואינו מקדש. בירושלמי (שם) פליגי רבי שמואל בשם רבי זירא על גבי זמורה היא מתני' רבי בון בשם רבי חייא בשם רבי שמואל בר יצחק לאויר עשרה היא מתני' כלומר על גבי זמורה (כלומר) שאין על גבה עפר ג' טפחים וחוץ לעבודתה אסור לזרוע ואינו מקדש ורבי בון סבר דעל גבה ממש מקדש אלא תוך אויר עשרה של גפן איירי:

ירושלמי (שם) א"ר יוסי הוינן סברין מימר כרם יש לה אויר גפן יחידית אין לה אויר מן מה דאמר רבי בון בר חייא בשם ר' שמואל בר יצחק לאויר עשרה היא מתני' הדא אמרה אפילו גפן יחידית יש לה אויר:

משנה ג

מותר חורבן הכרם. דלעיל בפרק ד' (משנה א) דתנן קרחת הכרם י"ו אמה והיכא דליכא אלא ט"ו אמות ומוציא בהן ד' אמות לכאן וד' אמות לכאן לעבודת הכרם אותן ז' אמות אמצעיות הוא מותר חורבן אם הביא זרע לשם לא קידש וכן מחול הכרם י"ב אמה היכא דליכא כי אם י"א אמות והביא זרע בג' אמצעיות לא קידש:

מותר פסקי עריס. דתנן לעיל בפרקין (משנה ו) אם אין ח' אמות לשם לא יביא זרע לשם כשתוציא ו' טפחים לכאן לעבודת הגפן וששה טפחים לכאן המותר אם זרע לא קידש והוא הדין עריס עצמו ופסקי עריה דנקט לרבותא דאפילו שיש עריס מכאן ומכאן אינו מקדש המותר:

ומותר אפיפירות. דתנן בפרקין דלעיל (משנה ג) המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע לקצת המותר ואם הביא לא קידש:

אבל תחת הגפן. כגון זמורה שמושכת ד' וה' אמות נותן לה ו' טפחים לעבודתה מכל צד והמותר תחתיה אסור ומקדש מן הצד מותר:

ועבודת הגפן. ו' טפחים לרבנן וג' לר"ע:

וד' אמות שבכרם. דתנן לעיל בפ"ד (משנה ה) דקידש ב' שורות:

ירושלמי (שם) מותר מחול הכרם ד"א מותר חורבן הכרם ד' אמות מותר פסקי עריס ו' טפחים מותר אפיפירות ו' טפחים. פי' מד"א ואילך מו' טפחים ואילך ואמתני' דאפיפירות דפרקין דלעיל גרסינן בירושלמי (הל' ג) עד היכן אמר ר' אחא בשם ריש לקיש עד ו' טפחים ואם נפרש דלא נאסר המותר לזרוע אלא עד ו' טפחים אבל השאר מותר לא יתכן לפרש כן גבי אפיפירות מו' ואילך ואין לפרש דעד היכן אאם הביא לא קידש קאי דא"כ הוה משמע דו' טפחים סמוך למקצת המודלה מקדש ולרבי יעקב בר אידי עד ד' אמות ולא מסתבר כלל:

משנה ד

(משניות ד' וה' מחוברות בדפוסים. ראה משנה הבא)

משנה ה

וחייב באחריותו. לשלם התבואה ואפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי דהא עביד בידים כדאמרינן בהגוזל קמא (דף ק'):

אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלויין בנתינת טעם לזה מיהו קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים דכלאים תלויין בניחותא דבעלים כדתנן לעיל בפרק ה' (משנה ו) גבי רואה ירק בכרם דמחלק בין כשאגיע שם לכשאחזור וכן בין סיערתו הרוח לאחריו לסיערתו לפניו והיינו [נמי] טעמא גבי ע"ז דאינו אוסר דבר שאינו שלו בסוף פרק ב' דחולין (דף מא.) שתלוי במחשבתו שמחשבתו לע"א ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בפרק הניזקין (דף נג.) אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה כדאשכחן בפ' אלו מציאות (דף ל.) הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא ליה אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"ז לאו שמיה תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה ערופה עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה בריש אלו מציאות ופרה ילפא מעגלה (סוטה דף מ"ו.) ומאן דלא דריש נמי ג"ש [התם] הכא מודה מסתמא כזו כן זו דילמוד סתום מן המפורש וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים [א"נ] שאני הכא דכתיב כרמך וטעמא דתנא קמא מרבי בירושלמי (בפרקין הל' ג) מקרא דאמרינן (דברים כב) לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין תלמוד לומר כלאים:

ירושלמי (שם) אמר רבי יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות אמר לו ר"א האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו אבל המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו של חברו נשמע מן הדא א"ר יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר לו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת. פי' האוסר היינו זרעים שאתה אומר אוסרין הגפנים [אינו נאסר] שאינם אוסרין דהיינו גפנים דאין אוסרין זרעים אינו דין שלא יאסרו ור"א לטעמיה דאית ליה קל וחומר כי האי גוונא בריש הקומץ זוטא (דף טו.) ותמיה דמשמע התם לר"א דקנסא *הוא דעבד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן כל שכן בתבואה דמדברי תורה ושמא הכא מדאורייתא פליגי ר' יוחנן ורבי אליעזר. כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר משום דעבד מעשה בגפן חברו שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי במסכך גפנו של חברו על תבואתו של חברו דתבואה וענבים בשנה שביעית הכל הפקר וקא מותיב מינה רבי יוסי תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה:

משנה ו

ירושלמי (שם) א"ר אחא נשתקעו ולא נתייאשו איסורו דבר תורה נתייאשו ולא נשתקעו איסורו מדבריהן ויש קרקע נגזלת א"ר לא אעפ"כ יש יאוש לקרקע (ט) משמע לכאורה דמועיל יאוש בקרקע וא"א לומר כן דמוכח בריש לולב הגזול (דף ל.) דאמר להו רב נחמן להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מנכרים ליגזיז אינהו וליתבו לכו מאי טעמא סתם נכרים גזלי ארעתא דישראל וקרקע אינה נגזלת כי היכי דליהוו יאוש בידייהו דידהו ושינוי רשות בידא דידן ואי יאוש מועיל בקרקע למנ"מ במאי דאינה נגזלת אי קודם יאוש אפילו היתה נגזלת לא קני ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש ועוד אמרי' בההיא שמעתא דבפלוגתא דר"א ורבנן דפליגי בסוכה גזולה דמכשרי רבנן משום דקרקע אינה נגזלת והויא לה סוכה שאולה ואדם יוצא בה ידי חובתו בסוכתו של חבירו והשתא ה"ד אי לפני יאוש הא אפילו מטלטלין אין נגזלין אלא לאחר יאוש ומיהו אין משם ראיה דאם היתה סוכה מטלטלת כגון שהוציאו מסוכתו שבראש העגלה או בראש הספינה לא היה יוצא בה לא לפני יאוש ולא לאחר יאוש משום דממעטי' בפ"ק דסוכה (דף ט.) מדכתיב לך להוציא את הגזולה ולפני יאוש נמי לא חשיבא כשאולה דמטלטלין הנגזלין לאו ברשות בעלים קיימי אבל קרקע הנגזלת ברשות בעליה קיימא ויש לדקדק מהא דתניא בחזקת הבתים (דף מג:) מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקמערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי דניחא ליה דהדרא אבל פרה וטלית לא הדר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות משמע בהדיא דבקרקע לא מהני יאוש וכי תימא משום דקסבר יאוש #(ב) לא קני ושינוי רשות לא שייך בקרקע האי טעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה כדמפרש במרובה (דף סו.) וה"נ גבי קרקע נתיאש קודם שהחזיק בה הלוקח כמו גבי פרה וטלית לפיכך צריך לפרש הא דירושלמי הא דר' לא אמר אעפ"כ יש יאוש לקרקע דוקא לענין כלאים לאסור מדרבנן והכי קאמר נשתקעו הבעלים ולא נתייאשו איסורו דבר תורה דאם נשתקעו שם הבעלים מן השדה ונקרא על שם האנס אע"פ שלא נתייאשו הבעלים ולא אמרו ווי ליה לחסרון כיס אנן סהדי דמייאשי ואפילו עומד וצווח הוי כצווח על ספינתו שטבעה בים ואיתסרא מדאורייתא בזריעת האנס אבל נתייאשו ולא נשתקעו לא מיתסרא מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת אבל מדרבנן אוסר ופריך ויש קרקע נגזלת כלומר אפילו מדרבנן ומשני דיש יאוש לאסור מדרבנן משום כלאים אבל מדאורייתא אין יאוש מדלא אסור מדאורייתא ומיהו הכא דנשתקעו שם הבעלים אפילו מדאורייתא יש יאוש מדהוי איסורו דבר תורה ועוד יש לפרש בענין אחר דנשתקעו הבעלים ולא נתייאשו איסורו ד"ת לא מחמת זריעת האנס קאמר אלא כשהלך לו האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים ולא עקרו ממנו הכלאים והוסיף מאתים איסורו דבר תורה מחמת הבעלים שמקיימין כלאים בכרם דדידהו הוי כיון דלא נתייאשו אבל נתייאשו ולא נשתקעו דרבנן ואיכא פירכי טובא ללשון זה וראשון עיקר ובמסכת ערלה פרק קמא תניא בירושלמי (הל' ד) בשם ר' שמעון בן אלעזר נוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו ברשות הרבים פטור בגזל קרקע ויש קרקע נגזלת א"ר אילא אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע וכולהו מילתא תמיהא דהא מתני' דהתם קתני הגזלן שנטע חייב ותו מאי פריך בברייתא ויש קרקע נגזלת דמשמע משום דנגזלת ויש יאוש פטור מן הערלה אדרבה מכח זה יש לחייב כנוטע לתוך שלו ועוד הא [מדמה] נוטע לרשות הרבים לגזל קרקע ונטעה והיינו בלא יאוש דומיא דרשות הרבים דלא שייך בו #(ג) יאוש ואם מתקנה הוא דיש יאוש צריך לאוקומא בשנשתקעו שם הבעלים:

משנה ז

הרוח שעלעלה. שסיערם רוח סערה תרגום רוח עלעולה:

יגרור. יחתוך ואי גרסינן בדלי"ת הוי לשון גדר שעושה בין תבואה לגפנים:

וכן בירק. אם נוטה תחת הגפן:

יחזיר התבואה והירק למקומן ואינו מקדש ובירושלמי (הל"ה) תני ר"ע יחזיר בן עזאי אומר יספור כלומר גוזז במספרים כדתניא אין גוזזין את הירק בתספורת שלו:

משתשליש. משתביא שליש אבל קודם לכן לא וירושלמי (שם) פליגי דרבי יוחנן תני משתשליש ורבי אושעיא אומר משתשריש ^[1]:

כפול הלבן. בירושלמי (שם) תני כיני מתני' אינן מתקדשין כלומר כיון דגמרו כל צורכן דשוב לא יוסיפו מאתים אבל מקדשין אחרים כגון סיכך ע"ג תבואה דחד נגמר כל צורכו וחד לא נגמר כל צורכו שהנגמר אוסר אותו שלא נגמר אם הוסיף מאתים ויש לתמוה דתבואה קודם שתשליש וענבים קודם פול הלבן נמי ליתסרו דכלאי הכרם נאסר בין עץ בין קשין כדאשכחן בפרק כל שעה(דף כו:) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ותניא בתוספתא בפרק רביעי זמורה של גפן שהיתה מודלית אפילו היא מאה אמה כל הגפן כולה אסורה היא ופירותיה דהא דאמרי' בפ' האשה בכתובות (דף פ.) עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה ושביעית וכלאים הרי זו חזקה התם בשהוסיף הפרי מאתים ולא הוסיף העץ שכן דרך בגפנים וקנים מיהו בזה יש לומר דלעולם קודם לכן מותר הכל [אבל] משתשליש וכפול הלבן הכל אסור אפילו זמורות וקשין אבל קשה דבפרק כל שעה* (דכ"ה.) משמע דמיתסרי אפילו בהשרשה ויש חילוק בין זרוע מעיקרו לזרוע ובא כדדרש רבא בפרק כל שעה כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא והשתא משמע בזרוע מעיקרו חטה ושעורה וחרצן הכל נאסר פרי עץ וקשין [וצ"ל דמתני'] דהכא בזרוע ובא כגון מעביר עציץ נקוב בכרם דכתיב המלאה ושליש בתבואה חשיב מלאה וכתיב ותבואת הכרם ובפחות מפול הלבן לא מקרי תבואת כרם והא דתניא בספרי בפרשת כי תצא המלאה הזרע מאימתי המלאה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן התם בזורע בין הגפנים שהכרם נטוע כבר ולפיכך התבואה נאסרת בהשרשה ודריש ליה מהזרע וענבי הכרם לא מיתסרי עד שיהיו כפול הלבן דאז חשיבי פרי ותבואת הכרם איקרו ויתכן שהזמורות מיתסרי בתוספת מאתים דדוקא בפרי הוא דכתב קרא דהא קתני התם אין לי אלא כרם שעושה פירות שאינו עושה פירות מניין ת"ל כרם מכל מקום מיהו איכא לאוקמיה לאסור את הזרעים אי נמי בזרוע מעיקרו חטה ושעורה וחרצן והא דתנן לעיל בפרק ה' (משנה ז) עשבים יופך אביב ינפץ הביאה דגן תדלק דמשמע דאביב *בעשבים לא מיתסרי עד שתביא דגן דהיינו שליש ובזרוע מעיקרו איירי הא איפליגו בה ר' יוחנן ור' אושעיא בירושלמי (הלכה ד) כדפרשינן שם ורבי אושעיא דשרי היכי מוקי [הא] דזרוע מעיקרו בהשרשה [וי"ל] בשנזרעו שניהן באיסור הכרם והתבואה שניהן יחד אבל אם קדם זה את זה דהוי ראשון בהיתר ושני באיסור רבי אושעיא מדמי לה לשניהן בהיתר כגון מעביר עציץ נקוב בכרם דתבואה עד שתשליש וענבים כפול הלבן ורבי יוחנן מדמי לה לשניהן באיסור ההוא דבתרא לכל הפחות מיתסרא בהשרשה הואיל ותחלתן באיסור ויתכן דזמורות וקשין לא מיתסרי אלא בזרוע מעיקרו אבל זרוע ובא לא אסר הכתוב אלא מלאה ותבואת כרם וכל שכן דניחא טפי ההיא דכתובות רב יהודה לטעמיה והא דתני בהקומץ זוטא (דף טו.) באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ואסרו את הזרעים והתירו הגפנים לא אצטריך לאשמעינן משום זמורות אלא משום ענבים שבגפנים והא דאסרינן בכל דוכתי הוסיף מאתים אי זרוע מעיקרו דינו בהשרשה ואי בזרוע ובא הוא עד שתשליש וכפול הלבן נמצא דלא משכחת לה אלא בשהביא שליש ופול הלבן בהיתר ואחר שנעשה כלאי הכרם הוסיף מאתים:

ירושלמי (שם) אית תנאי תנו משתשליש ואית תנאי תנו משתשריש מ"ד משתשריש מסייע לר' יוחנן מ"ד משתשליש מסייע ליה לר' אושעיא כתבתיה לעיל בפ"ה מ"ד משתשריש שנאסר הכל בהשרשה מסייע לר' יוחנן דאמר בפ"ה הכל אסור אף העשבים קודם שיבא בהן זרע ומאן דאמר משתשליש מסייע לרבי אושעיא דאמר בפרק ה' דלא מיתסר הכל עד שיביא שליש ומיהו לר'. יוחנן נמי מיתוקמא דאפילו הוסיף מאתים לא מיתסר עד שיביא שליש:

משנה ח

עציץ נקוב. המונח בכרם או בד' אמות של עבודת הכרם וזרע בתוכו מקדש כאילו זרע בארץ אבל שאינו נקוב לא ובנקוב בשורש קטן כדאמר בסוף המצניע (דף צה:) אוסרין ולא מקדשין כלומר לא יביא זרע לתוכן ואם הביא לא קידש דנקוב לר' שמעון כשאינו נקוב משוי ליה אף לענין תולש בשבת חוץ לענין הכשר זרעים כדאמרינן בסוף המצניע (שם):

אם הוסיף מאתים. שיש באיסור אחד ממאתים של היתר אסור:

ירושלמי (הל' ו) שמואל אמר במעביר תחת כל גפן וגפן ור' יוחנן אמר לאויר עשרה היא מתני' העביר ה' עציצין נקובין תחת גפן אחת פלוגתא דר' אלעזר ורבי יוחנן האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר אבל אם העביר עציץ נקוב תחת חמשה גפנים כולהו מודו שנאסר. פי' לאויר עשרה כלומר אסור להביא לאויר הכרם אבל אינו מקדש באויר כדפרשינן לעיל (משנהב) ה' עציצין לא נפקא מינה מידי בה' עציצין ואגב דבעי למימר עציץ אחד תחת ה' גפנים נקטיה פלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן נקטיה בירושלמי ולעיל כתבתיה ופליגי הכא אם העציץ נאסר אע"ג דאינו אוסר הכרם דאי משום דאמר רבי שמעון אוסרים היינו אסורים להעביר תחת חמש כלומר תחת אחד מחמש דכולהו מודו בכרס אבל בגפן יחידית פלוגתא:

1. אולי יש כאן טעות סופר, שלא נמצא כן בירושלמי אלא להיפך שלרבי יוחנן צ"ל משתשריש ולרבי הושעיא משתשליש, והובא כן בסוף דברי הר"ש על משנה זו - ויקיעורך