מלאכת שלמה על כלאים ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

המבריך כו':    בירוש' דייק לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן ל"ל גפן אפילו שאר כל האילן אי משום עבודה ניתני ששה אלא כר"ע דר"ע אמר ר"פ דלעיל שלשה אי ר"ע אפי' מן הצד ניתני שלשה ומשני משום זרעים ע"ג הגפן פי' שהוא רך וכדפי' ר"ע ז"ל אבל מן הצד מותר והא דתנינן בפ"ב דבתרא מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים לאו משום דשרשין מהלכין מן הצד אלא שהן עושין עפר תיחוח והן מלקין ארעיתו של כותל תדע לך שהוא כן דתנינן תמן מי רגלים ומי רגלים מהלכין מן הצד וכן נמי תנינן מחרישה אית לך מימר בהני מהלכין מן הצד אלא משום שמזדעזע העפר לצדדין מחמת הגומא של כאן וכן נמי לזרעים ואהא דמשני התם בגמ' דזרעים לא משתרשי לצדדין הקשה הר"ן ז"ל וכי תימא נהי דשרשי ירק לא משתרשי לצדדין ניחוש לשרשי הגפן דלצדדין משתרשי ובאין שרשי הירק ונכנסין בהן וי"ל דשרשי הגפן ג"כ אין מתפשטין לצדדים עד שהן יורדין כנגדן ג"ט ושוב אין שרשי הזרעים נכנסים בהם עכ"ל ז"ל. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' י"ט) שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדין ואע"ג דינקי ל"ל בה הואיל וליכא ערבוב ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי ותיפוק לי' משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין איכא למימר דלא מיקרייא הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן אבל שרשים בשרשים אע"פ שמסתבכין אלו באלו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל א' וא' יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו וזה הטעם צ"ע ולא כן פי' רש"י ז"ל ע"כ בקיצור. וע' בהלק"ט דהרא"ש ז"ל דהלכות כלאים סי' ד':

הארכובה שבגפן אין מודדין לה:    מלת לה לא גרסי' ברוב ספרי כתיבת יד ובב"ב שם גריס רשב"ם ז"ל הרכובה ופי' גפן בחור מרכיבין בגפן זקן כשהוא מודד ד"א בינתיים כדי שיהיו שתים כנגד שתים וא' יוצאה זנב. אינו אלא מן העיקר השני פי' פקק השני כדתניא בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה אבל לא מן העיקר הראשון שרחב יותר ולא מן השלישי שקצר הרבה אלא מן הבינוני ע"כ והקשו שם תוס' ז"ל לפירושו ז"ל דמפ' ל' הרכבה קשה חדא דבמשנת כלאים גרסי' הארכובא ועוד דלא איירי ההיא משנה בהרכבה כלל ועוד דמאי נפקא מינה בהך הרכבה לענין כלאים ונראה דארכובה היינו הברכה כאדם הכורע על ברכיו כן כורעין הגפן בארץ כשהוא זקן הרבה ומכסין אותו. בקרקע באמצע כדי שתשתרש וקאמר דאין מודדין לענין כלאים אלא מעיקר השני ומדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום רחב עכ"ל ז"ל. והרשב"א ז"ל בחדושיו כ' כפי' הרשב"ם ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. אלא דומה כאילו היא נטועה במקום כפיפתה. פי' היינו במקום זקיפתה:

עוד בסוף פי' ז"ל. אין מודדין אלא מן העיקר ט"ס וצ"ל הראשון.] השני. אמר המלקט לשון הר"ש ז"ל ואמרי' בירוש' דה"מ בשאין הראשון נראה אבל אם הי' הראשון נראה נותן ג' טפחים מעיקרן. תדע וכו' ע"ש. ולשון הרמב"ם ז"ל יש למדוד מן העיקר הראשון ע"כ ותימה שלא הביא זה הירוש' בחבורו פ"ח:

משנה בעריכה

המבריך שלש גפנים כו':    בב"ב שם פי' רשב"ם ז"ל ועיקריהן נראין כלומ' שהשרישו. מד' אמות ועד ח' כר"מ ור"ש דלעי' בספ"ד וע"ש בחדושי הרשב"א ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל נראה שצריך להגיה ומשכיב אחד מן הזמורות תחת הקרקע כו':

מצטרפות:    ברמב"ם סי' ט' הלשון כך הרי אלו מצטרפין לשאר גפנים העומדות וכאילו לא הבריכן ע"כ. וכ' עוד שם סי' י' היו פחות משלש אינם מצטרפים אלא מרחיק מהם ו"ט לכל רוח וזורע ע"כ והוא דיוק ממתני' דקתני המבריך ג' גפנים דמשמע הא שתים כלל אינן מצטרפות:

גפן שיבשה כו':    פי' שיבשה ומ"מ ראויה לעשות פירות אבל אם יבשה לגמרי שניכר בה שאינה עושה עוד פרי מותר לזרוע לכתחלה בצדה. ובירוש' א"ר אלעזר דר' מאיר היא ויחידאה היא מתני' ורבנן פליגי עליה ואינה הלכה וכולה ר"מ קתני לה והכי קתני גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי ר"מ שהי' ר"מ אומר אף צמר גפן אסור ואינו מקדש:

אף צמר גפן כו':    והגיה ה"ר יהוסף ז"ל אף גפן צמר וכתב ובספר אחר צמר גפן ונ"ל דטעות הוא כי כשמדברים מן הצמר אומרים צמר גפן כלומ' הצמר של הגפן אבל כשמדברים מן הגפן של צמר אומרים גפן צמר כלומר הגפן שעושה הצמר ע"כ. עוד כ' על מה שפי' ר"ע ז"ל לפי שאינו מין זרעים כתב כמה דבריו אלו מגומגמין דהא תנן לעיל ספ"ה וכל מין זרעים אינם כלאים ותו דה"ל למתנייה שם ונראה לפ' דה"ק גפן צמר אסור לזרוע ירקות תחתיו מפני שנקרא גפן אבל אינו מקדש מפני שהתורה לא אסרה אלא גפן סתם עכ"ל ז"ל. ומצאתי מוגה בפי' הרמב"ם ז"ל אינו מקדש את הכרם שהוא אצלו מין זרעים וכן ראוי להיות בפי' ר"ע ז"ל שמשם נראה שהעתיק וקרוב לזה בתוי"ט:

ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר משמו:    ס"א ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר משמו. והכי מסתברא דהא ראבר"צ קדמון יותר מר"מ וכדמשמע ממ"ש בפ' בתרא דתעניות סי' ה'. ולשון ה"ר יהוסף ז"ל. משמו נראה לי דטעות הוא דהא ראבר"צ הי' לפני ר"מ זמן רב שהרי ר' צדוק הי' בזמן החורבן ור"מ הי' בזמן רשב"ג אביו של רבינו הקדוש שהי' סוף התנאים והטעות בא ממס' פאה פ"ב. דגרסי' התם ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר משמו אף לחרובין וכו' עכ"ל ז"ל א"ה וכ"נ שהיתה גי' הרמב"ם ז"ל שכ' ואין הלכה כר"מ ולא כר"א בר"צ בדברו האחרון ואם היתה בגירסתו משמו הי' כותב ולא כר"א בר"צ שאמר משמו כלשונו של הר"ב ז"ל:]]:

אף ע"ג הגפן כו':    מפ' ר' בון בירוש' דעל גבה ממש מקדש אלא תוך אויר עשרה של גפן יחידית קאמר ר"א דאסור ואינו מקדש וכגון שתי שדות זו למעלה מזו ולמטה אצל קרקעית העליונה שהיא גדר של תחתונה נטועה גפן וקמ"ל דאסור לזרוע בעליון בשפוע כשמגיע לאויר עשרה של אויר הגפן:

משנה געריכה

אבל תחת הגפן:    פי' כגון המותח זמורה דתנן בס"פ דלעי' ואיכא מ"ד דאפי' תחת העלין מקדש אם הוסיפו מאתים:

וד"א שבכרם:    נראה שר"ע ז"ל הוה גריס ועבודת הכרם אכן אינו בהר"ש ז"ל:

משנה דעריכה

(משניות ד' וה' מחוברות יחד. ראו משנה ה')

משנה העריכה

אמר המלקט אני רואה בפי' משנה דלהרמב"ם ז"ל ולהר"ש ז"ל דבין במשנה בין בפירושן ז"ל סי' ד' ה' ביחד. גם בדפוס לפירוש ר"ע ז"ל גם בתוי"ט. ושמא סי' ד' הוי עד א"ר יוסי מעשה:

המסכך כו':    כ' תוס' ז"ל שם ביבמות המסכך ה"ה הזורע כו' אלא נקט המסכך משום רבותא דר"מ דאף במסכך אסור ע"כ. משמע קצת דגרסי דברי ר"מ אכן בחדושי הרשב"א ז"ל פ"ק דב"ב ד' ב' מוכח דל"ג ר"מ בהדיא אלא ר"מ היא כדקיי"ל סתם מתני' ר"מ. גם בחבור דינא דגרמי להרמב"ן ז"ל כ' דמש"ה אמרי' דר"מ קתני לההיא תוספתא דבכלאים דקתני מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרי' לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו אמרי' בפ' הגוזל עצים דר"מ קתני לה משום דאיפליגו בה במתני' במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וסתם מתני' ודאי ר"מ השתא קאמ' ריש לקיש התם מאן שמעת לי' דאמר גבי כלאים אדם אוסר דבר שאינו שלו ר"מ וקתני חייב באחריותו דס"ל דדיינינן דינא דגרמי. ואיכא דקשיא לי' ר"י ור"ש נמי דייני דינא דגרמי דהא אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אי אדם אוסר מחייב באחריותו והא גרמא הוא. וכ"ת שאני הכא דהא מסכך בידים הא מעיקרא ס"ד דר"מ דמסכך הוא דדאין דינא דגרמי. ולאו קושיא היא חדא כיון דאמרי ר"י ור"ש דלא מיתסר כלל תו לא איצטריכו לאפלוגי אי מחייב או לאו ולאו אורחא דתנאי למימר את"ל אוסר פטור ואדרבא אי דייני דינא דגרמי הול"ל פטור לפי שאין אדם אוסר דשא"ש ולא קתני הכי ועוד וכו' ע"ש. ובמנחות ד' ט"ו גבי הא דגרסי' התם בגמ' תניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו בעודו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ע"כ. כתבו שם תוס' ז"ל והתירו הגפנים היינו כר"י ור"ש דמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דאמרי בסוף הערל אין אדם אוסר דשא"ש וצ"ל דתבואה דהתם לאו בסתם תבואה של חמשת המינין דא"כ הוי דאוריי' כמו קונבוס ולוף דמסקי' הכא דאסיר והכא מסקי' כר' יוסי דשרי אלא דרב פוסק התם כרבנן עכ"ל ז"ל א"ה ע' בתוס' יבמות פ"ג ד"ה ר' יוסי.] וע' במש"ל פ"ב סי' ה':

בפי' ר"ע ז"ל. כרם אחר מנין ת"ל כלאים ע"כ אמר המלקט ואני מצאתי גירסא אחרת בירוש' ת"ל כרם והיינו דכתיב בסיפא דקרא ותבואת הכרם. ואיכא בירוש' מאן דאוקי להאי בריי' דוקא כר"מ. ומצאתי שכ' הח' הר"ס ז"ל וז"ל אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים מ"מ. צ"ע בשלמא אי כתיב לא תזרע כלאים כרמך היינו יכולים לדרוש כלאים מ"מ כמו אשר בנה בית אשר נטע כרם כמו שפי' רש"י ז"ל שם. וי"ל דשאני הכא דפסיק טעמא במלת כרמך ואינו מחובר עם כלאים כמו שדורש בזוהר בלא תענה ברעך עד שקר ע"ש עכ"ל ז"ל:

מעשה באחד שזרע כו':    מצאתי בחדושי הרשב"א ז"ל שם פ"ק דב"ב ד' ב' הגירסא א"ר יוסי מעשה בצלמון באחד שזרע כרמו וכו' ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דשא"ש. פי' הר"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורין שאין הזמורות הפקר ע"כ. ירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בגפנים שהן אסורות א"ל ר' אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אבל המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו כל עמא מודו שהאוסר נאסר. ופי' הר"ש ז"ל שהאוסר נאסר משום דעביד מעשה בגפן חברו. ע"כ. והילך פי' הרש"ש ז"ל בגפנים שהן אסורות. ענבים של זה המסכך אסירי דלגבי דידיה אהנו מעשיו. האוסר אינו נאסר זרעים שי"ל כח לאסור לגפנים אתה מודה שאינם נאסרין כדתנן במתני'. גפנים דא"ל כח לאסור לזרעים לא כ"ש שלא יאסרו הן עצמן והכי אית' בפ' הקומץ זוטא והתם מייתי בריי' דמסייעא לי' לר' יוחנן מעשה בא' שזרע כרמו של חברו סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן ובא מעשה לפני חכמים והתירו הגפנים ואסרו הזרעים. וכתב ר"ש ז"ל ותימה דמשמע התם דלר' אלעזר קנסי' ההוא דעבד איסורא אפי' בשאר זרעים דרבנן וכ"ש בתבואה דמדברי תורה ושמא הכא דמדאוריי' פליגי ר"י ור"א ע"כ. ועוד נ"ל לתרץ דההיא בריי' מיתנייא כר"מ דסבר דמקדש גפנו ע"ג תבואתו של חברו וכשהוא סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן איסורא דרבנן הוא ומש"ה הקלו שהיו זרעים דרבנן וכרם דרבנן אבל לר"י ור"ש דסברי דאין אדם אוסר דשא"ש בין מדרבנן בין מדאוריי' כדאמרי' ס"פ השוחט לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי אפי' בתבואה דאוריי' ופול הלבן דהוי כרם דאוריי' אינו אסור לר"א ולר"י אמרי' דמודה בענבים דלדידיה מיהת אהנו מעשיו. במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו בההוא פליגי ר"י ור"א דר"א סבר כיון דהאוסר דהיינו התבואה לא עביד מעשה בה אפי' גפנו אינה נאסרת. אבל כשבעל התבואה סכך גפן חברו על גבה כולהו מודו דנאסרה התבואה דהא עביד מעשה בדבר האוסר תבואתו דהיינו הגפן דתבואה שלו הויא עכ"ל ז"ל. ומשמע מן הירוש' דפליגי נמי תנאי דמתני' במסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו דה"ג התם המסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו נשמעינה מן הדא אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דשא"ש הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת ע"כ. ופי' הרש"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית. שהכל הפקר ולאו דידיה חשיב. ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי תנאי דמתני' במסכך גפנו של חברו בתבואה של חברו דאפי' בהא פליג ר"מ דתבואה וענבים דשנה שביעית הכל הפקר. ואיתתבת. וקא מותיב מינה ר' יוסי תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה עכ"ל ז"ל: וברמב"ם פ"ה סי' ח' פסק כר"י ור"ש דר"ע ס"ל כוותייהו ועוד דמעשה רב וא"כ יש תימה על ר"ע ז"ל שכ' ואין הלכה לא כר"י ולא כר"ש ולא כר"ע. ועוד שהוא כ' בסמוך דאע"ג דהאנס לא אסרן דאין אדם אוסר דשא"ש וכו' ובסמוך העתיק מהר"ש ז"ל כמו שנכתוב ולהרמב"ם ז"ל ניחא שסתם דבריו במתני' דבסמוך:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. נ"ל שצריך להגיה וידוע שכל הארצות בשמטה א"ל בם וכו':

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:    וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמרי' הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דספ"ב דחולין דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדתנן לעי' ספ"ה הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו אפי' הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור. תוס' ס"פ הערל ואיתא למילתייהו בדינא דגרמי להרמב"ן ז"ל אבל הר"ש ז"ל דחה תי' זה ותירץ בגוונא אחרינא ע"ש:

משנה ועריכה

האנס כו':    קוצר אותו מיד דאין אדם אוסר דשא"ש וסתמא כר"י כדכתיבנא דהלכתא כותיה והוי מחלוקת ואח"כ סתם:

ואפי' במועד:    פי' הרא"ש ז"ל אע"ג דאינו דבר האבד דאין אדם אוסר דשא"ש מפני מראית העין התירו לו לקוצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם והעתיק כל פירושו הר"ע ז"ל:

עד שליש:    פי' הרמב"ם ז"ל ר"ל שיוסיף להם שלישית השכר כדי למהר בעקירתו כגון אם יהי' שכרן שלש פשיטין בכל יום יתן להם ד' פשיטין ע"כ:

משישתקע:    פי' הרמב"ם ז"ל משיתחבא בעל הכרם מפחד האנס שאנס אותו דדמי לסקריקון דגיטין. וכ' הר' יהוסף ז"ל משישקע פי' אבל קודם שישקע הוא נקרא יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וצ"ע ע"כ:

משנה זעריכה

יגדוד:    בדלי"ת גרסי' מלשון גודו אילנא הרש"ש ז"ל וכן ג"כ פי' מהרי"ק ז"ל בכ"מ אכן ה"ר יהוסף ז"ל כ' על פי' ר"ע ז"ל פי' זה אינו נראה כי אין הלשון משמע כן אך נ"ל לפרש שהוא לשון תקון ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס בפי' המשנה יגרור ברי"ש מלשון גורר אדם מטה ופי' דהוא ל' יסירם מהרה. והר"ש כ' ואי גרסי' בדלי"ת הוי לשון גדר שעושה בין תבואה לגפנים:

אם ארעו אונס:    ולא סלקן לא נתקדשו ואפי' הוסיף מאתים דומיא דלשאגיע שם אלקטנו:

מחזיר ואינו מקדש:    מתני' ר"ע אבל בן עזאי פליג עליה בבריי' וס"ל דצריך לגזוז את הירק. ופי' ר"ע ז"ל דהא דתנן לעי' תחת הגפן אוסר ומקדש היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן וכו'. אמר המלקט כן פי' הרא"ש ז"ל וגם הרש"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל לא פסק זה. והקשה הח' הר' אפרים אשכנזי ז"ל וז"ל וצ"ע דהא תנן לעיל ועבודת הגפן וד"א שבכרם הרי אלו מקדשין ואפשר שכל מה שהוא תוך עבודת גפן או כרם נקרא תתת גפן ע"כ:

מאימתי תבואה מתקדשת וכו':    כ' הח' הר"ס ז"ל צ"ע אם נאמר שאין התבואה מתקדשת אא"כ היו הענבים כפול הלבן או נאמר שמתקדשת אע"פ שאין הענבים כפול הלבן ממ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה דה' כלאים משמע שאינם מתקדשות אא"כ היו כפול הלבן וז"ל שם כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הם בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קידש ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר עכ"ל. אבל מן התוספתא שבפ"ג משמע שמתקדשת אע"פ שאין הענבים כפול הלבן וז"ל התוספתא גפנים שהשרישו הרי אלו אסורין ומקדשין אבל אין מתקדשין עד שיעשו כפול הלבן ע"כ:

משתשליש כו':    פי' הר"ש ז"ל מכח סוגיא דפ' כל שעה דמתני' דהכא בזרוע ובא כגון מעביר עציץ נקוב בכרם דכתיב המלאה ושליש בתבואה חשיב מלאה וכתיב ותבואת הכרם ופחות מפול הלבן לא מיקרי תבואת הכרם והא דתניא בספרי בפ' כי תצא המלאה הזרע אימתי המלאה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן התם בזורע בין הגפנים שהכרם נטוע כבר ולפיכך התבואה נאסרת בהשרשה ודריש לי' מהזרע וענבי הכרם לא מיתסרי עד שיהיו כפול הלבן דאז חשיבי פרי ותבואת הכרם איקרי ויתכן שהזמורות מיתסרי בתוספת מאתים דדוקא בפרי הוא דכתב קרא דהא קתני התם בספרי אין לי אלא כרם שעושה פירות שאינו עושה פירות מנין ת"ל כרם מ"מ ומיהו איכא לאוקומיה לאסור את הזרעים א"נ בזרוע מעיקרו חטה ושעורה וחרצן ע"כ וגם בב"י חו"מ סי' קמ"א כתוב דהא דמשמע בפרק כל שעה דזמורות ועצי כלאים אסירי התם מיירי שנזרעו הזרעים עם נטיעות הכרם שגדלו באיסור אותם זמורות אבל מימרא דרב יהודה דאמר אכלה ערלה ושביעית וכלאים הויא חזקה דמשמע דזמורות שרו דמשום דנהנה לכה"פ בזמורות הויא חזקה מיירי בזמורות שהיו כבר גדולים קודם שנזרעו כלאים שאותם אינם נאסרים אלא כשהוסיפו מאתים ע"כ. ואם זרע ירק או תבואה וצמחה ואח"כ סכך עליה את הגפן הקשין מותרין והדגן ידלק כ"כ שם הרמב"ם ז"ל בפ"ח מן הירוש'. והא דאמרי' בפ' כל שעה דתנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם יותץ התם בשזרע הכלאים תחת הגפן. וכ' הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפ' כי תצא בפסוק לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וז"ל וטעם פן תקדש כמו כי תקדש וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו וכן ולא תגעו בו פן תמותון. ויתכן שפי' כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו כענין שמא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינם נאסרין אלא כמו ששנינו תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל וענבים משיעשו כפול הלבן מכאן יש ראי' שהגפן עצמו אינו נאסר אלא הפרי שהוא ראוי לאכילה נאסר ודו"ק ע"כ:

וענבים שבשלו כל צרכן אינם מתקדשות:    גרסי' ול"ג מתקדשות והיינו דאמרי' בירוש' כיני מתני' אינם מתקדשות כלו' כיון דגמרו כל צרכן שוב לא יוסיפו מאתים אבל מקדשות את אחרים כגון סיכך ע"ג תבואה. א' נגמר וא' לא נגמר הנגמר אוסר את שלא נגמר אם הוסיף מאתים וכן פי' הרא"ש ז"ל. הרש"ש ז"ל. ולולי הרי עולם ה"א דה"פ הירוש' אינם מתקדשות גרסי' ול"ג אינם מקדשות. וטעמא דאינם מתקדשות דכתיב המלאה הזרע ולאחר שיבשו שוב אינם קרויין מלאת זרע אלא חטים וענבים נמי לאחר שבשלו כ"צ שוב אינם קרויין תבואת כרם אלא ענבים:

משנה חעריכה

עציץ נקוב:    כ' הרש"ש ז"ל הסכימו התוס' בפ"ק דגיטין דסתם עציץ הוא מחרס ובההוא תנן דבעי נקיבה אבל של עץ לא בעי נקיבה ושאינו נקוב אע"פ שהוא מונח בכרם אינו מקדש אבל אסור מדרבנן ע"כ:

רש"א זה וזה כו':    ר"ש לטעמיה דפטר נמי התולש מעציץ נקוב בשבת ולכל מילי משוי לי' ר"ש כתלוש לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע ושלא לתרום מעציץ נקוב על הארץ ולענין פאה דלא חשיב שדה חוץ מהכשר זרעים דעציץ נקוב חשיב מחובר משום דגלי קרא על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו. ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ושם שלהי פ' המצניע אמרי' מודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית פי' שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דחשיבי מחובר כל הזרעים דתו לא הוי כלי ובטל אגב קרקע:

המעביר עציץ כו':    עי' במ"ש הר"ן ז"ל ספ"ק דקדושין גם בפ' ראשית הגז היכי מיתוקמא מתני' כר' יאשיה הביאו כסף משנה פ"ה דה' כלאים וע' ג"כ במ"ש עליו מהרי"ק ז"ל גם במ"ש ס"פ ח':

בפי' ר"ע ז"ל. כיון שלא הניחו בקרקע. פי' שלא נשאר תחת שום גפן שיעור שהוסיף במאתים ע"כ. מה"ר יהוסף ז"ל: