תוספות יום טוב על כלאים ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

המבריך את הגפן. ל' הרמב"ם והוא שיטמיננה בארץ. ובמשנה ו פרק ב דשביעית כתבו הר"ב. ושם כתב הרמב"ם שעל ידי כן יצמחו בו אילנות רבות. ולשון רש"י בפרק לא יחפור כמו ויברך את הגמלים (בראשית כד) כופף זמורות גפן וכו':

לא יביא זרע עליה. כתב הר"ב אבל מן הצד מותר וכו' ומלקין יסודות הכותל. ירושלמי. ומשום הא דתנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הזרעים מן הכותל וכו' הוצרך לפרש כן והכי נמי איתא התם בבבלי:

[*אפילו הבריכה בדלעת. שיבשה הרמב"ם פרק ז מהלכות כלאים והר"ב שכתב משום זרעים בדלעת וכו'. שהדלעת יבשה וכן כתב הר"ש והוי ליה לפרש כן משום הברכת הגפן עצמו]:

משנה בעריכה

[*הרי אלו מצטרפות. להיות כרם ואם לאו אינן מצטרפות ודינן כגפן יחידית שעבודתה ו' טפחים. הר"ש]:

גפן שיבשה וכו'. כתב הר"ב ולא מיבעיא בחורף וכו' שכל הגפנים נראים כיבשים. כלומר ובאמת יש בהן עדיין לחות שהרי בימי הקיץ יחזרו לכמות שהיו. אלא אפילו בקיץ דניכר שהיא יבשה שהרי כל שאר הגפנים לחים הם ואילו היה בזה הגפן ליחה היתה נראית לחה כשאר הגפנים אפילו הכי גזרינן משום דגם בקיץ איכא גפנים וכו'. וגזרינן בכל גפן יבשה משום מראית עין. כך נראין דברי הר"ב. וכן הבין הראב"ד לדברי הרמב"ם בפ"ה והשיג עליו מן הירושלמי דקאמר בסתוא ניחא כלומר ושמא עדיין נשאר בו ליחה אע"פ שנשרו עליו. אבל בקיץ וודאי לגמרי יבשה ואמאי נאסור ומשני אית אתרין שנושרים עליו אפילו בקיץ וכלומר ועדיין יש בה ליחה ואותה אסורה ובה קיימינן ואמרבכ"מ שגם דברי הרמב"ם יש לפרש בזה הדרך וכן הם דבריו בפירושו ע"כ. והר"ש מפרש הירושל' דמקשה למה נגזור וכו' ולא למה נאסור. וא"כ אפשר שהרמב"ם בחבורו חזר מפירושו ומפרש לירושלמי כהר"ש והר"ב ואין כאן השגה:

צמר גפן אסור ואינו מקדש. כתב הר"ב לפי שאינו מין זרעים כלומר כשיזרע צמר גפן בכרם אינו מקדש לפי וכו'. וכך כתב הרמב"ם בהדיא. וצ"ע דבסוף פרק ה שנינו דכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. וכן פסק בחיבורו פרק ה בתחילתו ובסופו. ושם בסופו כתב וצמר גפן כשאר מיני ירקות ומקדשין בכרם והיינו דלא כרבי מאיר דהכא כמו שפוסק גם בפירושו ולפי זה היה ראוי להגיה שאינו ממין ירקות:

משנה געריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה דעריכה

(משניות ד' וה' מחוברות בדפוסים. ראה משנה הבא)

משנה העריכה

המסכך את גפנו וכו'. כתבו התוס' בסוף פרק הערל הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור ע"כ. [*ועיין במ"ש במ"ז בסוף דבור המתחיל יגדור וכו']:

הרי זה קדש. כתב הר"ב דדריש כלאים מכ"מ. ירושלמי. ונראה טעמא מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך ש"מ דמ"מ אסור כלאים:

[*וחייב באחריותו. כתב הר"ב ואפילו למאן דלא דאין וכו'. עיין במ"ד פ"ד דבכורות]:

רבי יוסי ורבי שמעון וכו'. פסק הר"ב וכן הרמב"ם דאין הלכה כמותם ולא כרבי עקיבא ועיין מ"ש לקמן בזה בס"ד ומ"ש בסוף הפרק:

משנה ועריכה

קוצרו ואפילו במועד. כתב הר"ב ואע"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכ"כ ג"כ בפירוש השני. וא"כ משנתנו כר"י ורבי שמעון דלעיל והוה מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כוותייהו ובפרק הערל דף פג פליגי אמוראי בפסק הלכה. והרמב"ם בחבורו פ"ה חזר מפסק דהכא ופוסק כר"י ור' שמעון וכעובדא דר"ע:

משנה זעריכה

יגרור מיד. פי' הר"ב כמו גודר בתמרים כלומר יחתוך וילקט. וכן פי' הר"ש לגירסא דיגרור בשני רישי"ן וכ"כ בכ"מ לגירסת הרמב"ם יגדוד בשני דלתי"ן מלשון גודו אילנא. [*ונ"ל לדייק כן מל' רש"י פט"ו דיבמות דף קיז ע"ב שפי' גודר תמרים עודר מלקט תאנים ע"כ דאם גירסתו בשני דלתי"ן ה"ט דבעודר הוסיף תיבת מלקט וק"ל]. וקשה דהכא תנא יחתוך ובסיפא יחזור. ונראה דה"ט כמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו שהענפים נשברו ונעקרו. וכלומר דלא נעקרו משרשיהן מן האילן דא"כ אין כאן עוד קידוש כלל. אלא שלא נשברו ולא נעקרו לגמרי אבל אין להם תקנה להעמידם בנטייה שיטה אותם מעל גבי התבואה. גם אינו מעמידם בקנים לפי שאין תועלת עוד בהן וחותכין אותן ממקום שנשברו ונעקרו. והיינו שכתב הר"ב וילקט דשייך בגפנים המונחים על התבואה ולא שייך זה בתבואה. גם יחתוך לא שייך למימר בתבואה. וגם ל' הרמב"ם בחבורו יגדור אותן והיינו הגפנים. [*ובפירוש שהזכרתי כמה פעמים שם כתב להדיא כלומר יחתוך הגפנים שעל התבואה] אבל בסיפא בחזרה בעלמא סגי. ולהכי נמי לא הוצרך הרמב"ם להביא הסיפא בחבורו משום דממילא משתמע. ובתוספתא זמורה של גפן שהיתה מודלה על גבי התבואה אפילו היא מאה אמה כל הגפן כולה אסורה היא ופירותיה תבואה שנוטה תחת הגפן מחזיר ואינו מקדש הגפנים. והירקות שנוטין לתוך הגפן. אבא שאול אומר ר"ע אומר יחזיר ובן עזאי אומר יספר. משמע דסיכוך גפנים על התבואה חמיר ומקדש טפי מנטיית התבואה תחת הגפנים וצ"ע:

משתשריש. כתב הר"ב אית דגרסי משתשליש כלומר משתביא שליש. עיין במ"ג פ"ק דמעשרות. ומ"ש שם בס"ד:

תבואה שיבשה וכו'. פי' הר"ב דשוב אינן קרוין מלאת זרע ותבואת כרם. וסיים הרמב"ם אלא ענבים וחטים:

משנה חעריכה

[*ורבי שמעון אומר זה וזה אוסרין וכו'. וה"נ שטתו בספ"י דשבת ועיין מ"ש בזה במ"ט פ"ב דעוקצין]:

המעביר עציץ נקוב. כתב הר"ב שיש בו תבואה שהביאה שליש. היינו לאית דגרסי לעיל משתשליש. ולאית דגרסי משתשריש. ה"נ דכוותה שיש בו תבואה שהשרישה:

אם הוסיף במאתים אסור. בפרק כל שעה דף כה אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא:

אסור. פי' הר"ב הזרע אבל הגפנים לא קדשי כיון שלא הניחו בקרקע. הכי משמע בירושלמי דמעביר עציץ באויר הכרם לכ"ע בין לר' יוחנן בין לר' אלעזר הזרעים נאסרים אע"ג דגפנים לא נאסרו ולישנא דמתני' נמי מוכחא דלא קדשו הגפנים דהא תני אסור ולא תנן קידש. ועי' בפירוש [הר"ב] מ"ו פ"ק דערלה ומ"ש שם. אבל הרמב"ם מפרש דבגמ' התנה באיסור דהכא ובלבד שיניחהו תחת הגפן. וא"כ לענין קידוש הגפנים תנינן וכן נראין דבריו בחבורו סוף פ"ה. וקשיא דלתני קידש. גם נראה מדבריו שם דכשלא הניחו בארץ וכו' דלא נאסרו גם הזרעים ומן הירושלמי לא נראה כן. והגמ' שהזכיר לא הראנו מקומו איה. ובתוספתא אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן הרי כמו הירושלמי. ואמנם בטעמו של הירושלמי והתוספתא נראה דאוסר זרע העציץ לפי שבו נעשה צד איסור ואע"ג שלפי האמת אינו כלאים שהרי לא קידש אפ"ה בדרך קנס אסרוהו ואשכחן כה"ג בבבלי פ"ב דמנחות דף טו אלא דאותה סוגיא כרב דפסק כרבנן דר"י ור"ש כמו שהעלו שם בתוספות ולא כמו שהעלו בס"פ הערל. ובירושלמי לעיל אמתני' ד במסכך גפנו איכא פלוגתא בכהאי גוונא ופוסק הרמב"ם בפ"ה דקידש גפנו אע"פ שלא קידש התבואה שאינה שלו וזה לא תקשה על מה שפסק בכאן דשאני התם שעשה קידש אלא שמה שאינו שלו אינו יכול לקדש. משא"כ הכא דלא עשה אלא העברה בעלמא. וגדולה מזו דבסערתו הרוח דלעיל מ"ז פ"ה פוסק הרמב"ם כפי מ"ש בספ"ה [מה"כ] דדגן ידלק כשימצאהו דגן ואז לא ישרף הגפנים. דאילו כשראה וקיים ישרף גם הגפנים והתם בכולו שלו איירינן דהא כשקיים ישרף הכל ואפ"ה ל"ק דהתם נשרשו הזרעים בארץ. ואע"פ שהיה באונס הרוח. מ"מ ע"י זריעתו בשדה הלבן בא לו זה שסערתו הרוח. והנה נשרשו בארץ ולפיכך מחמירין לדלוק הדגן אע"פ שלא קיימם והגפנים מותרים משא"כ הכא דאע"ג דהוא עצמו מבלי אונס או מכריח העביר העציץ. מ"מ בהעברת אויר הכרם לא אכפת לן כלל זו היא סברת הרמב"ם ועוד משכחת בדברי הרמב"ם בפ"ה [מה"כ] סי' י"ד דזרעים שזרע נאסרו משום קנס אע"פ שהבוסר לא נאסר. והטעם מבואר ממה שכתבתי: