משנה זבחים יג ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק יג · משנה ב | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

טמא שאכל, בין קודש טמא ובין קודש טהור, חייב.

רבי יוסי הגלילי אומר, טמא שאכל טהור, חייב.

וטמא שאכל טמא, פטור, שלא אכל אלא דבר טמא.

אמרו לו, אף טמא שאכל טהור, כיון שנגע בו, טמאהוג.

וטהור שאכל טמא, פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף.

משנה מנוקדת

טָמֵא שֶׁאָכַל,

בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר,
חַיָּב.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר,
חַיָּב;
וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא,
פָּטוּר,
שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא.
אָמְרוּ לוֹ:
אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר,
כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ.
וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא,
פָּטוּר;
שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף:

נוסח הרמב"ם

טמא שאכל, בין קודש טמא ובין קודש טהור - חייב.

רבי יוסי הגלילי אומר:
טמא שאכל טהור - חייב,
וטמא שאכל טמא - פטור,
שלא אכל - אלא דבר טמא.
אמרו לו:
אף טמא שאכל טהור -
כיון שנגע בו - טימאהו.
וטהור שאכל טמא - פטור,
שאינו חייב - אלא על טומאת הגוף.

פירוש הרמב"ם

הכל מודים שאם נטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר חייב כרת אם אכל מאותו הבשר, ולפיכך אין ראוי להקשות על רבי יוסי במה שאמרו לו כיון שנגע בו טמאהו. ואין מחלוקת אלא אם נטמא הבשר ואחר כך נטמא האיש, שעבר ואכלו. חכמים אומרים, חייב כרת לפי שדעתם שהוא איסור כולל, ואומרים מגו דנאסר בבשר טהור וחייב עליו יתחייב על זה בכלל כל הקדשים. ורבי יוסי אין דעתו איסור כולל, ואינו אומר מגו דנאסר. ועוד יתבאר איסור כולל והדומה לו בכריתות במקומו, ושם נבאר איסור כולל מן העיקרים שאנו סומכין עליהן בכל הדברים. אבל מצד הגוף אינו חייב כרת אלא אם היה הוא בעצמו טמא. ואין משגיחין על טומאת הבשר, וזהו מה שנאמר "נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם"(ויקרא ז, כא).

ומה שאמר פטור, רוצה לומר פטור מן הכרת אבל הוא חייב מלקות. וכתוב בתוספתא זבחים "טהור שאכל טמא, והאוכל מן הקדשים לפני זריקת דמים, ומן האימורים לפני זריקת דמים, הרי זה לוקה את הארבעים".

ואין הלכה כרבי יוסי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הטמא שאכל כו'. משום דפליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך תרתי פלוגתא אהדדי, תנינהו גבי הדדי:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. כשנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת. כי פליגי, שנטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף, רבנן אית להו איסור כולל, דמתוך שחל עליו איסור טומאת הגוף לאסרו בבשר טהור שהיה מותר בו מתחלה, חל נמי אף על הבשר טמא ואע"פ שהיה אסור ועומד, כדי שיתחייב עליו אף משום טומאת הגוף. ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל ואין איסור של טומאת הגוף חל על איסור של טומאת בשר. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:

וטהור שאכל טמא פטור. מן הכרת. וסופג את הארבעים משום (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. כדכתיב (שם) וטומאתו עליו ונכרתה, בטומאת הגוף הכתוב מדבר ד:

פירוש תוספות יום טוב

רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור וכו'. כתב הר"ב כשנטמא הגוף כו' כולי עלמא ל"פ דחייב כרת. דטעמא דר"י משום דאין איסור חל על איסור הוא. וכאן איסור טומאת הגוף קודם. רש"י. וכתב הרמב"ם ולפיכך [לא חייש] רבי יוסי במה שא"ל כיון שנגע בו טמאהו. ע"כ. ורבנן היו סבורין דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא. וגמר מתרומה דפטרינן לטמא האוכל תרומה טמאה [כמ"ש בספ"ט דסנהדרין]. ואם תאמר ולרבנן היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה. וי"ל כגון שתחב לו חבירו. והכא ידעי הנך רבנן דר"י הגלילי לא איירי בתחב לו. א"נ בשלא נכשרה. או בנילושה במי פירות. ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמא התרומה. ואיצטריך קרא דפטר בתרומה [במחוללת] כשנטמאת תחלה ולאשמועינן [בעלמא] דאין איסור חל על איסור. ולמאן דאמר חל בעלמא. שאני התם דגלי קרא. תוספות פ"ז דחולין דף ק"א [וכן בתוספות סנהדרין פ"ג ע"ב ד"ה פרט]:

שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. פירש הר"ב דכתיב וטומאתו עליו ונכרתה. בטומאת הגוף הכתוב מדבר. מי שטומאה פורחת ממנו. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ג) (על המשנה) א"ל כו'. דרבנן היו סבורין דטעמיה דר"י משום דמחולל ועומד הוא. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) מי שטומאה פורחת ממנו. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

טמא שאכל בין קדש טמא וכו':    תוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג) ובגמרא פ' גיד הנשה (חולין דף ק"א) ורמזתי מילתיה דריה"ג שם בסוף הפרק. וביד פי"ח דהלכות פסולי סי' י"ג:

ר' יוסי הגלילי אומר וכו' אמרו לו אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאהו:    ואפ"ה כי הדר אכיל ליה מחייב ומה לי נטמא בשר על ידו מה לי נטמא ע"י אחרים. וכתבו תוס' ז"ל כיון שנגע בו טמאהו אע"ג דמשכחת לה כשתחב לו חברו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפילו בנותן לתוך פיו ע"כ:

בפירוש ר"ע ז"ל כשנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר כ"ע ל"פ וכו' עד ואין איסור של טומאת הגוף חל על איסור של טומאת בשר. אמר המלקט ובגמרא פריך נהי דר' יוה"ג לית ליה איסור כולל מיהו הא שמעינן ליה בפ' גיד הנשה דבאיסור חמור אית ליה איסור חל על איסור והכא נמי תיתי טומאת הגוף דחמירא ותחול על טומאת בשר דקילא ומשני רב אשי ממאי דטומאת הגוף דחמירא דילמא טומאת בשר חמירא שכן אין לה טהרה במקוה: עוד שם בלשון ר"ע ז"ל שאחר זה משום והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ע"כ. אמר המלקט מסיפיה דקרא מפיק ליה בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ד) דכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר וי"ו דוהבשר יתירא וגם כל מלת והבשר לרבות אימורים שנטמאו והוא טהור שהוא מוזהר עליהם בלאו דלא יאכל דכתיב ברישיה דקרא אע"פ שכבר הן אסורין עליו משום זרות שאף הכהן זר אצלם אבל והבשר דברישיה דקרא דרשינן ליה התם לרבות עצים ולבונה. ונלע"ד דממלת והבשר דבסיפיה דקרא דרשינן לרבות אימורין וכל טהור יאכל בשר דבסיפיה דקרא כבר נדרש לדרשא אחריתי כמו שפירש שם רש"י ז"ל: עוד שם בלשון שלאחר זה אינו חייב אלא על טומאת הגוף כדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה ובטומאת הגוף הכתוב מדבר ע"כ. אמר המלקט פירש וטומאתו עליו מדריש הכי במי שטומאתו פורחת ממנו וזהו האדם שיש לו טהרה במקוה. ובת"כ היא שנויה פרק עשירי דפ' אחרי מות:

תפארת ישראל

יכין

טמא שאכל:    נקט הך בבא הכא. מדדמי לפלוגתא דלעיל:

חייב:    קרבן חטאת בשגג:

שלא אכל אלא דבר טמא:    והרי בשר קודש שנטמא. אסור באכילה רק בלאו:

כיון שנגע בו טימאהו:    רבנן הוה סברי דטעמו דרבי יוסי דפוטר, משום דגמר מתרומה טמאה שאכלה כהן טמא. דפטור. מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. פרט לזו שמחוללת ועומדת כבר [כחולין קי"ג ב']. ולהכי לרבנן לא ילפינן מהתם מדאיכא מיעוטא בתרומה [ע"ש]. והיינו דקאמרי ליה. לשיטתך דילפת מתרומה. א"כ נפטר נמי הכא בטמא שאכל טהור, דהרי בתרומה נמי, טמא שאכל את הטהור. אינו חייב רק בתחב לו חבירו לתוך פיו. או כשלא הוכשרה התרומה. או שנילשה במי פירות שאינן מכשירין, אבל קודש הרי אפילו כשלא הוכשר, חיבת הקודש מכשרת לקבל טומאה [כחולין דל"ו ב']. ובתחב לו חבירו נמי לא מצית לאוקמי. דאם כן למה אתה פוטר רק בטמא שאכל טמא. הרי גם באכל טמא את הטהור אפשר דפטור. וכגון שלא תחב. מיהו באמת טעמיה דרבי יוסי דפוטר בטמא שאכל טמא, מיירי דוקא בנטמא הבשר ואחר כך הגוף. אף דהוה ליה טומאת הגוף איסור כולל. דהרי נאסר על ידי זה גם בחתיכת קדשים טהורות. אפי' הכי לא חל כרת של טומאת הגוף על לאו של טומאת בשר. דרבי יוסי לא סבירא ליה איסור חל על איסור אפילו אם האיסור השני כולל, ואי"ל דעכ"פ אם האיסור השני חמור גם כן טפי מהראשון מודה דחייל. והכא כרת דטומאת הגוף וודאי חמיר מטומאת לאו של בשר. י"ל בטומאת בשר נמי יש בו חומרא. מדאין לו טהרה במקוה. ופליגי רבנן עליה גם בהא. וס"ל דבאיסור כולל איסור חל על איסור. ולפיכך טמא שאכל את הטמא. אף שנטמא בשר תחלה ואחר כך הגוף. חייב כרת. אבל בנטמא הגוף ואחר כך הבשר. גם רבי יוסי מודה דחייב כרת באכל טמא את הטמא. דהרי איסור כרת קדים:

וטהור שאכל טמא פטור:    מכרת וקרבן. אבל חייב מלקות:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים