רמב"ם על זבחים יג
- ראו גם נוסח המשנה זבחים יג רמבם
זבחים פרק יג
עריכהדבר תורה שהמקריב קרבנות חוץ למקדש שהוא חייב כרת, אמר "אשר יעלה עולה או זבח, אל פתח אוהל מועד"(ויקרא יז, ח) וגו'.
וטענת רבי יוסי הגלילי על החכמים, שהוא אומר שוחט בפנים והעלה בחוץ אף על פי שהעלה דבר פסול שעת הכושר היתה לו, אבל שוחט בחוץ לא היתה לו שעת הכושר.
ומה שאמר רבי יוסי פטור, רוצה לומר פטור על העליה. אבל על השחיטה הכל מודים שהוא חייב, לפי שאמרה תורה "אל פתח אהל מועד לא יביאנו"(ויקרא יז, ט). ולפיכך דעת תנא קמא אם שחט בחוץ והעלה בחוץ שחייב שתים, ורבי יוסי אומר אחת.
ואין הלכה כרבי יוסי:
הכל מודים שאם נטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר חייב כרת אם אכל מאותו הבשר, ולפיכך אין ראוי להקשות על רבי יוסי במה שאמרו לו כיון שנגע בו טמאהו. ואין מחלוקת אלא אם נטמא הבשר ואחר כך נטמא האיש, שעבר ואכלו. חכמים אומרים, חייב כרת לפי שדעתם שהוא איסור כולל, ואומרים מגו דנאסר בבשר טהור וחייב עליו יתחייב על זה בכלל כל הקדשים. ורבי יוסי אין דעתו איסור כולל, ואינו אומר מגו דנאסר. ועוד יתבאר איסור כולל והדומה לו בכריתות במקומו, ושם נבאר איסור כולל מן העיקרים שאנו סומכין עליהן בכל הדברים. אבל מצד הגוף אינו חייב כרת אלא אם היה הוא בעצמו טמא. ואין משגיחין על טומאת הבשר, וזהו מה שנאמר "נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם"(ויקרא ז, כא).
ומה שאמר פטור, רוצה לומר פטור מן הכרת אבל הוא חייב מלקות. וכתוב בתוספתא זבחים "טהור שאכל טמא, והאוכל מן הקדשים לפני זריקת דמים, ומן האימורים לפני זריקת דמים, הרי זה לוקה את הארבעים".
ואין הלכה כרבי יוסי:
כל אלו הדינים קבלה, וסמכוה לפסוקים:
- אמרו "שוחט להדיוט חייב, דכתיב "דם יחשב לאיש ההוא"(ויקרא יז, ד), אפילו השוחט לאיש".
- ועל העליה נאמר "לעשות אותו לה'"(ויקרא יז, ט) עד שיכוין בו לה', ואז יהיה בחוץ חייב כרת ובפנים כשר.
- ונאמר בשוחט בחוץ "אשר ישחט שור או כשב או עז"(ויקרא יז, ג), אחד ולא שנים.
- ואמר במעלה לחוץ "איש איש מבית ישראל"(ויקרא יז, ח) ואפילו היו שנים.
ונאמר עוד במעלה בחוץ "לעשות אותו לה'"(ויקרא יז, ט). על כן אמר רבי שמעון שזה העניין נופל על כל אבר ואבר, ולפיכך אם העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר. ורבי יוסי אומר שהוא נופל על הקרבן כולו, ועל כן אומר על השלם חייב ולא על החסר.
ורבי יוסי אומר גם כן שלא יקרא לו שם אפילו בחוץ אלא במזבח, ומביא ראיה [מנח שנאמר בו "ויבן נח מזבח"(בראשית ח, כ). ורבי שמעון מביא ראיה] ממנוח שנאמר בו "ויעל על הצור לה'"(שופטים יג, יט).
והלכה כרבי יוסי בכולן:
היו פסולן בקדש - כגון הלן, ויוצא, ונשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וחטאת ופסח ששחטן שלא לשמן. והביא ראיה על כל זה ממה שנאמר "לעשות אותו לה'"(ויקרא יז, ט), כל הנעשה לה' חייבין עליו בחוץ.
וכל אלו שמנאן בכאן דינן שישרפו כליל, כמו שבארנו בפרק רביעי.
ואין הלכה כרבי יהושע:
עניין מה שאמר קדשים ואימוריהם - שיקריב אותן כולן ולא יבדיל בין האימורים. שאין לנו לומר גוף הזבח חוצץ בין האימורים ובין האש, לפי שעיקר בידינו "מין במינו אינו חוצץ".
אבל המנחה אם לא נתקמצה הרי הוא פטור לפי שהקומץ ידוע הוא כמו האימורים, הלא תראה כי לפי שנקמץ וחוזר לתוכה הרי הוא דומה לאימורים וחייב:
כבר ידעת מדברי תורה שהקומץ עם כל הלבונה ישרף.
ושני בזיכי לבונה - הם שהיו על מערכת הלחם, רוצה לומר לחם הפנים, ושורפין גם כן אותן השני בזיכים כל יום שבת ושבת, שנאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה"(ויקרא כד, ז).
וכבר נתבאר לך במסכת סוכה, שבסוכות מנסכים מים על גבי המזבח. ורבי אלעזר סבר שזה חיוב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך בחג בחוץ חייב. ואין הדבר כן, לפי שאינו אלא הלכה למשה מסיני.
ודברי רבי נחמיה אינו אלא בשירי דמים הפנימים. אבל שירי דמים החיצונים הכל מודים שהם שירי מצוה ולא מעכבין, ולפיכך זורקן בחוץ פטור.
ואין הלכה כרבי אלעזר בדבריו, ולא כרבי נחמיה:
כבר ידעת ממה שהקדמנו שמליקה בפנים ושחיטה בחוץ, ואם נתחלף העניין הרי זה פסול והוא נבלה, ולפי העיקר הזה יתבאר המאמר הזה כולו.
ומחלוקת רבי שמעון וחכמים אינו אלא בשוחט בלילה.
שחכמים אומרים, אם שחט קדשים בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור, שאין במקדש שחיטה בלילה ויהיה הזבח פסול כמו שבארנו בתחילת דברינו, ולפיכך אינו חייב על ההעלאה ההיא שום דבר. אבל אם שחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב, מפני ששחיטה בחוץ בלילה כשירה היא, ולפיכך חייב על השחיטה בחוץ ועל העולה בחוץ.
וחולק רבי שמעון על זה ואומר, כשם ששוחט בחוץ בלילה והעלה חייב, כך אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ חייב על העלייה. והוא עניין מה שאמר כל שחייבין עליו בחוץ, חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ, חוץ מהשוחט עוף בפנים והעלהו בחוץ שהוא פטור, אף על פי שאם שחט והעלה בחוץ חייב כמו שזכרנו.
ואין הלכה כרבי שמעון:
אם נתן בחוץ בראשונה וחזר ונתן בפנים, חייב על שזרק בחוץ, לפי שכולו ראוי לבא בפנים, אבל אם נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ הרי הוא (כשר ו)פטור לפי שהוא שירים.
ומה שאמר בכאן חייב הוא דעת רבי נחמיה, שאמר שירי הדם שהקריבו בחוץ חייב, ודברו נדחה.
ומה שאמר כשם שדמה פוטר את בשרה - רוצה לומר אם שחט שתיהן בפנים וזרק דם אחד מהן הותר בשר שתיהן לאכילה, מפני שכשם שמתיר הדם הזה לאחת מתיר גם חבירתה, ויהיו שתיהן כדבר אחד.
והעניין כולו מבואר:
משנה זבחים, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב