תפארת ישראל על זבחים יג

משנה זבחים, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

השוחט: קדשים בחוץ:

והמעלה בחוץ: אפילו עשה שניהם בהעלם אחד:

חייב על השחיטה וחייב על העלייה: קרבן חטאת על כל א', מדהן ב' מיני עבירה והו"ל כאוכל חלב ודם בהעלם א':

שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור: על העלייה, אבל חייב על השחיטה:

אמרו לו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו: ואפ"ה מודית שחייב. א"כ ה"ה השוחט בחוץ ומעלה בחוץ. ולרבי יוסי. שוחט בפנים היה לו שעת הכושר. משא"כ שוחט בחוץ ומעלה בחוץ לא היה לו שעת הכושר:

משנה ב

טמא שאכל: נקט הך בבא הכא. מדדמי לפלוגתא דלעיל:

חייב: קרבן חטאת בשגג:

שלא אכל אלא דבר טמא: והרי בשר קודש שנטמא. אסור באכילה רק בלאו:

כיון שנגע בו טימאהו: רבנן הוה סברי דטעמו דרבי יוסי דפוטר, משום דגמר מתרומה טמאה שאכלה כהן טמא. דפטור. מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. פרט לזו שמחוללת ועומדת כבר [כחולין קי"ג ב']. ולהכי לרבנן לא ילפינן מהתם מדאיכא מיעוטא בתרומה [ע"ש]. והיינו דקאמרי ליה. לשיטתך דילפת מתרומה. א"כ נפטר נמי הכא בטמא שאכל טהור, דהרי בתרומה נמי, טמא שאכל את הטהור. אינו חייב רק בתחב לו חבירו לתוך פיו. או כשלא הוכשרה התרומה. או שנילשה במי פירות שאינן מכשירין, אבל קודש הרי אפילו כשלא הוכשר, חיבת הקודש מכשרת לקבל טומאה [כחולין דל"ו ב']. ובתחב לו חבירו נמי לא מצית לאוקמי. דאם כן למה אתה פוטר רק בטמא שאכל טמא. הרי גם באכל טמא את הטהור אפשר דפטור. וכגון שלא תחב. מיהו באמת טעמיה דרבי יוסי דפוטר בטמא שאכל טמא, מיירי דוקא בנטמא הבשר ואחר כך הגוף. אף דהוה ליה טומאת הגוף איסור כולל. דהרי נאסר על ידי זה גם בחתיכת קדשים טהורות. אפי' הכי לא חל כרת של טומאת הגוף על לאו של טומאת בשר. דרבי יוסי לא סבירא ליה איסור חל על איסור אפילו אם האיסור השני כולל, ואי"ל דעכ"פ אם האיסור השני חמור גם כן טפי מהראשון מודה דחייל. והכא כרת דטומאת הגוף וודאי חמיר מטומאת לאו של בשר. י"ל בטומאת בשר נמי יש בו חומרא. מדאין לו טהרה במקוה. ופליגי רבנן עליה גם בהא. וס"ל דבאיסור כולל איסור חל על איסור. ולפיכך טמא שאכל את הטמא. אף שנטמא בשר תחלה ואחר כך הגוף. חייב כרת. אבל בנטמא הגוף ואחר כך הבשר. גם רבי יוסי מודה דחייב כרת באכל טמא את הטמא. דהרי איסור כרת קדים:

וטהור שאכל טמא פטור: מכרת וקרבן. אבל חייב מלקות:

משנה ג

חומר בשחיטה מבעלייה: הקטרה:

שהשוחט להדיוט: ששחט קדשים בחוץ לצורך אכילת הדיוט:

והמעלה להדיוט: כדי לעשות לו נחת רוח. ולא התכוון לעבדו בכך [דבנתכוון לעבדו בכך. א"כ הו"ל מומר לע"ז שהוא מומר לכל התורה ואינו שב מידיעתו. ואיך ס"ד שיתחייב חטאת משום העלאת חוץ. כך כתבו תוס'. ולפעד"נ להצדיק דברי רש"י. דלעולם שהתכוון לעבוד להדיוט, ובשגג בע"ז מיירי. ופטור מחטאת דהעלאת חוץ. אבל אי"ל דלעולם בהזיד בע"ז מיירי. והא דקתני פטור. לא מקרבן חטאת קמיירי. רק דפטור ממלקות דכרת דהעלאת חוץ. דהרי כל כרת יש בו מלקות [כמכות די"ג]. דליתא. דלזה א"צ קרא דלה'. דבל"ז פטור ממלקות מטעם קלב"ם. כשוחט אותו ואת בנו לע"ז [חולין דפ"א]:

פטור: מדכתיב לה' אינו חייב בהעלאת חוץ רק במקטירן בחוץ לה':

שנים שאחזו בסכין ושחטו: קדשים בחוץ:

חייבין: דאע"ג דבשחיטה נמי כתיב איש איש כמו בהעלאה. דמשמע אפילו ב'. עכ"פ רק בשחיטה כתיב מיעוטא האיש ההוא. דמשמע א' ולא ב' [כך אמרינן בש"ס. והא דלא מחלקינן בכה"ג בין יכול א' להעלהו או לא יכול. כדמחלקינן בכה"ג בשבת [פ"י מ"ה]. דנ"ל דרק גבי מלאכה מחלקינן בכה"ג שלא יתחייב משום מלאכה בשהיה כל א'. יכול לבדו לעשותו. דהרי לא עשה רק חצי המלאכה. אבל כל שחיובו אינו תלוי במלאכה רק במעשה. *) דהיינו בתכלית הפעולה אפי' עשו שנים חיייבים. ורק היכא דמיעטיה קרא פטור. וכ"כ בשנים שאחזו מקל אחד או סכין א' והרגו נפש, לולא דמיעטיה קרא ואיש כי יכה. היו שניהן חייבים [ועי' רש"י סנהדרין ע"ח א' ד"ה כל דהו. ועי' עוד רפי"ג דשבת] וזה דלא כרבינו אלי" זצוק"ל בספרו אלי' רבה [זבים פ"ד מ"ז]:

וחזר והעלה: ונודע לו בינתיים:

חייב על כל עלייה ועלייה: אפילו היו כל ההעלאות מבהמה א':

אינו חייב אלא אחת: ואע"ג דנודע לו בינתיים והרי ידיעות מחלקות [ועי' כריתות פ"ב סי' ל"ד]. הכא שאני דמיעטיה קרא [ועי' ש"ס]:

ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח: שנבנה בחוץ:

משנה ד

שהיה פסולן בקדש: כגון לן או יוצא או שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או במחשבת חוץ למקומו:

המעלה כזית מן העולה ומן האימורין בחוץ: חצי זית מזה וחצי זית מזה:

חייב: דמדכולם כליל. מצטרף:

והלבונה: ממנחת נדבה:

והקטרת: שמקטירין בכל יום במקדש:

ומנחת כהנים: שכולה כליל:

ומנחת כהן המשיח: חביתי כה"ג שמקריבין משלו בכל יום. שג"כ כולה כליל [עי' לעיל פ"י סי' מ']:

ומנחת נסכין: כל מנחה שמביאין עם הקרבן עם נסכים. ובה אין נותנין לבונה. וג"כ כולה כליל [עי' מנחות פ"ה מ"ג]:

חייב: אף שלא הקריב כולו רק כזית ממנו. חייב. וה"ה בכל דבר שאינו אבר כחלב ואימורין. די בכזית. אבל באבר. כ"ע מודו דאינו חייב רק כשהוא אבר שלם [רכ"מ פי"ט מקרבנות הי"א]:

רבי אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו: בחוץ. דכל שחסר לא חזי לפנים. דהרי בהקטירו לפנים חסר. פסול. ולהכי לא חייב עליו בחוץ אפי' אינו אבר:

ושייר בהן כזית והקריבן בחוץ חייב: מדנגמר בו ההקטרה:

וכולם שחסרו כל שהן: שנאבד מהן קצת או נשרף קודם הקטרה:

והקריבן בחוץ: כשהן חסירין:

משנה ה

המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ: שהקריב הבשר והאימורין כשעדיין מחוברין יחד. והרי הבשר של קדשים שאינו נקרב. חוצץ בין אימורין לאש:

חייב: על האימורין. אף דבשר מפסיק בין אש לאימורין. מין מין במינו אינו חוצץ. [ומה"ט נקט קדשים לשון רבים, דקמ"ל דאפי' היו הרבה קדשים זה ע"ג זה. גם בשר חבירתה אינו חוצץ בפני האימורין. מדהו"ל כמין במינו. כהניח רגלו על רגל חבירו פ"ב סי' י"ב.]:

מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ פטור: דבכה"ג אינה ראויה לפנים. ולא דמי לאימורין הנ"ל שמחוברין עדיין בבשר ואפ"ה חייב, י"ל דהכא אין הקומץ מבורר עדיין:

קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב: דבכה"ג דמי לאימורין הנ"ל. דמדחזי כה"ג לפנים. כשהקריב כך. כשר בדיעבד [כמנחות פ"ג מ"ג]. א"כ חשבינן הקומץ כמבורר. ונ"ל דמיירי שלא נבלל כל הקומץ לגמרי עם השיריים. דאל"כ הרי מדאורייתא ברובא בטל וכליתיה דמי:

משנה ו

הקומץ והלבונה: של מנחת נדבה:

עד שיקריב את השני: דשניהן מתירין את שיירי המנחה לכהנים וצריך שיקטיר כל המתיר [וכלעיל סי' ל']:

אחד בפנים ואחד בחוץ: שהקטיר א' בפנים תחלה, ואח"כ א' בחוץ:

חייב: מדגמר בו ההקטרה [וכסי' ל"א]:

שני בזיכי לבונה: שמקטירין בשבת להתיר לחם הפנים לאכילת כהנים:

הזורק מקצת דמים בחוץ: כגון קרבן שצריך ב' הזיות אי ד' הזיות על המזבח, וזרק בחוץ הזאה ראשונה, דאילו זרק א' מהאחרונות בחוץ, הו"ל כזורק שירי הדם בחוץ, דפטור:

חייב: ולא פליג ר"א, דלא מבעיי' קדשים שחייבים להזות דמן על מזבח החיצון שבעזרה, הרי כל הנתנין במתן ד' שנתנן במתן א' כיפר [כפ"ח מ"י] וכבר נגמר ההקטרה. אלא אפילו חטאות פנימיות. שכל הזיותיה שבפנים מעכבין. עכ"פ מדמהני הזיה א' שנתן, דהרי כשנשפך הדם אחר שנתן מתנה א'. ס"ל לר"א שמביא פר אחר וגומר שאר המתנות. וא"צ להתחיל ההזיות מתחילה [כספ"ה דיומא. ולא קיי"ל כן]. א"כ כל הזיה והזיה מצוה באנפה נפשה היא:

רבי אלעזר אומר אף המנסך מי חג בחג בחוץ חייב: ודוקא כשנתמלאו בכלי קודש לניסוך המים בסוכות. ולרבנן פטור מכרת. דאף דניסוך המים בחג הלכה למשה מסיני היא. דהוי כדאורייתא. עכ"פ הכא מיירי בשניסך מים בחוץ פחות מג' לוגין. דכך שיעורו נסוכו בפנים מדאורייתא. ור"א ס"ל דמדאורייתא אין שיעור לניסוך המים:

רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב: ודוקא בחטאות הפנימיות. דס"ל לר' נחמיה דשפיכת שירים מעכב בהן. אבל בחיצוניות מודה דאין מעכבין ופטור:

משנה ז

מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור: על המליקה בחוץ פטור. מדכתיב אשר ישחט. על השחיטה בחוץ חייב ולא על המליקה. ועל ההעלאה בחוץ פטור. דמדאין מליקה בחוץ, הו"ל כמעלה נבילה [עי' זבחים ק"ז א']:

השוחט את העוף בפנים והעלה בחוץ פטור: מדכבר נפסל. ואף דכל מנחה או בשר קדשים שהוציאן מהעזרה נפסלו. ואפ"ה כשהעלן בחוץ חייב. התם רחמנא רבייא בפירוש:

שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב: אף על ההעלאה, דשחיטת עוף קדשים בחוץ רחמנא רביי' דחייב. ומדחייב בשחיטתו בחוץ, חייב גם על העלאתו בהעלו הוא או אחר:

דרך הכשרו בחוץ פטורו בפנים: ר"ל נמצא דרך הכשר חיובו מבפנים. דהיינו מליקה. שכשמלק בפנים חייב כשהעלהו אח"כ בחוץ. פטורו מבחוץ. שכשמלק בחוץ והעלהו אח"כ בחוץ. פטור. ודרך הכשר חיובו בחוץ, דהיינו שחיטה, שכששחט בחוץ והעלהו אח"כ בחוץ. הרי חייב. הו"ל פטורו מבפנים. שכששחט בפנים והעלהו בחוץ. פטור:

חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ: ר"ש את"ק קאי. דמדקאמר ת"ק נמצא דרך וכו'. על כרחך דאתי לרבויי נמי מלתא אחריתא כגון שוחט אפילו בהמה בלילה. דאיהו נמי דרך הכשר חיובו בחוץ. דכששחט בלילה בחוץ והעלה אח"כ בחוץ חייב. לפיכך פטור בפנים. בששחט בהמה בלילה בפנים והעלה אותה בחוץ פטור ג"כ. ואהא קאמר ר"ש. כל שחייבין עליו בחוץ. דהיינו שחט בלילה בחוץ והעלהו בחוץ דחייב ב'. כך בשחט בלילה בפנים והעלהו בחוץ חייב. דהרי לדידיה מחזי חזי לפנים. דאם עלתה לא תרד [כפ"ט מ"ב]:

חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ: ר"ל חוץ מאותו השוחט בפנים והעלה בחוץ דקמיירי בה ת"ק. דהיינו בעוף. בהא מודינא דפטור. אף דאם שחטו והעלהו בחוץ היה חייב שתים. וה"ט דפטור מדלא חזי לפנים. דאם עלה ירד:

משנה ח

שכולו ראוי לבא בפנים: מתניתין בחטאת פנימית איירי. ור' נחמיה דמשנה ו' היא. דס"ל דגם שיריים של דם פנימיות מעכבי. להכי קמ"ל הכא סיפא בנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב:

פטור: הך בבא ל"ג, דפשיטא דפטור. ואי גרסינן לה. י"ל דכולה גוונא בעי למנקט:

שניהם בחוץ חייב: חייב א'. ואם היה לו ידיעה בינתיים שאסור לעשות כן בחוץ. וחזר ושכח. חייב ב':

אחד בפנים ואחד בחוץ פטור: ואפילו לר' נחמיה לעיל משנה ו'. הכא מודה. דכוס א' עושה את חבירו דחוי שיהיה נשפך לאמה. ולא שיהיה כשיריים ליסוד:

והפנימי מכפר: שכשר הזבח. דזריקה שבחוץ לא פסל דם הנשאר שבפנים:

שחט שתיהן בחוץ חייב: חייב ב'. כשהיה ידיעה בנתיים [כלעיל סי' נ"ה]. דבשעת שחיטת כל א' וא' חזי לפנים:

אחת בפנים ואחת בחוץ פטור: דמדשחט תחילה א' בפנים. הו"ל אידך החטאת כאילו כבר נתכפרו בעליה דלמיתה אזלא. ולא חזי לפנים. להכי פטור:

אחת בחוץ ואחת בפנים חייב על החיצונה: מדחזי לפנים. דאיזה שירצה מהן יוכל להקריב:

כשם שדמה פוטר את בשרה: מן חיוב מעילה. דזריקת דם מוציא בשר ק"ק מחיוב מעילה. מדהותרה לכהנים כשנזרק הדם:

כך הוא פוטר את בשר חברתה: בשחט שניהן בפנים ע"י ב' כהנים בבת אחת ממש. וזרק אח"כ דם של אחת, אף שנפסלה השנייה. אפ"ה שוב אין מועלין בשניהן. דכיון דרצה מזה זורק ורצה מזה זורק. זריקה של א' פוטרת חבירתה ממעילה. [וזה דלא כתוס' ורתוי"ט שכתב כן בשמם דטעם הפטור משום דחד גופא נינהו. והרי א"כ ק' על תוס' נמי כמו שהקשו לרש"י. וכדמקשי באמת ר"ל [מעילה ד"ז ב']. דא"כ בזה אח"ז נמי. ובאמת במסקנא התם קאמר ר' יוחנן קצצתינהו לרגלוהי דינוקא. דאין הטעם משום דכחד גופא נינהו. רק משום דאי בעי זרק מהאי או מהאי. וכמ"ש רש"י התם וא"כ ק' לרבתו"ס. אם לא שנדחק דכוונת תוס' הכא. דמשום שיוכל לזרוק מאיזה שירצה. להכי חשיבא כחד גופא]. מיהו בשחטן זה אחר זה. כיון דמצוה לזרוק מהנשחט ראשון, להכי אין זריקת הראשונה מפקיעה שניה ממעילה. ואי"ל דנחשב שנייה כחטאות המתות. שאין בהן מעילה. די"ל דמשום דנשחטה שנייה קודם זריקת דם הראשונה. לא מקרי חטאת שכפרו בעליה. מיהו בנשחטה שנייה אחר זריקת הראשונה. הו"ל שנייה חטאת שכפרו בעליה. שאין בה מעילה [כמעילה ד"י ב']: