תוספות יום טוב על זבחים יג
<< · תוספות יום טוב · על זבחים · יג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור. ור"ל פטור על העלייה אבל על השחיטה הכל מודים שהוא חייב. לפי שאמרה תורה (ויקרא י"ז) ואל פתח אהל מועד לא *) כ"ה בפיה"מ להרמב"ם וכ"ה בד"פ וד"ק ובד"ח הגיהו הביאו דכתיב גבי שחיטה. יביאנו. הרמב"ם:
כיון שהוציאו פסלו. פירש הר"ב ואפ"ה חייב. כדכתיב בהעלאה ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו. בראוין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר רש"י ריש דף ק"ז. ובגמרא ילפינן לאין ראוין לפנים ששחטן בחוץ כדתני דבי רבי ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות פירש"י וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ חייב. רבי יוחנן אומר אתיא הבאה הבאה מה להלן מוקטרי חוץ אף כאן מוקטרי חוץ ועיין מ"ש רפ"ק דכריתות:
רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור וכו'. כתב הר"ב כשנטמא הגוף כו' כולי עלמא ל"פ דחייב כרת. דטעמא דר"י משום דאין איסור חל על איסור הוא. וכאן איסור טומאת הגוף קודם. רש"י. וכתב הרמב"ם ולפיכך [לא חייש] רבי יוסי במה שא"ל כיון שנגע בו טמאהו. ע"כ. ורבנן היו סבורין דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא. וגמר מתרומה דפטרינן לטמא האוכל תרומה טמאה [כמ"ש בספ"ט דסנהדרין]. ואם תאמר ולרבנן היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה. וי"ל כגון שתחב לו חבירו. והכא ידעי הנך רבנן דר"י הגלילי לא איירי בתחב לו. א"נ בשלא נכשרה. או בנילושה במי פירות. ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמא התרומה. ואיצטריך קרא דפטר בתרומה [במחוללת] כשנטמאת תחלה ולאשמועינן [בעלמא] דאין איסור חל על איסור. ולמאן דאמר חל בעלמא. שאני התם דגלי קרא. תוספות פ"ז דחולין דף ק"א [וכן בתוספות סנהדרין פ"ג ע"ב ד"ה פרט]:
שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. פירש הר"ב דכתיב וטומאתו עליו ונכרתה. בטומאת הגוף הכתוב מדבר. מי שטומאה פורחת ממנו. רש"י:
שהשוחט להדיוט חייב והמעלה להדיוט פטור. פירש הר"ב דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש כו'. וגבי העלאה כתיב לעשות אותו לה'. ובגמרא. דבשחיטה נמי כתיב להקריב קרבן לה'. ומיבעי ליה להוציא שעיר המשתלח עיין ר"פ דלקמן וצ"ע בתוספות דהכא. ועיין בהשגות הראב"ד. ובכ"מ פי"א מהלכות מה"ק ואין להאריך. והא דנסיב הר"ב דם יחשב לאיש. אכתוב בזה לקמן:
המעלה להדיוט פטור. לשון הר"ב משום העלאת חוץ. נתכוין למ"ש רש"י שחייב משום עכו"ם. ונחלקו עליו התוספות דמעלה לחברו אין שייך לחייבו משום עכו"ם כיון דאין מתכוין לשם עכו"ם:
והעלוהו חייבים. כתב הר"ב דכתיב איש איש כו'. ואיש איש דכתיב גבי שחיטה אמרינן בגמ' לחייבו כששחט להדיוט. אבל לרבות לשנים שאחזו. לא. דהא כתיב מיעוטא האיש ההוא [ויש ט"ס בגמרא [*) בגמ' שלפניו ד' וויניצא הי' כתוב גבי העלאה נמי כתיב איש איש מיבעיא ליה לשניים שאחזו בסכין ושחטו שאחזו באבר עד לשניים שאחזו בסכין.] וכצ"ל מיבעי ליה לב' שאחזו באבר והעלוהו דחייבים א"ה ה"נ [כו'] לשנים] ולפיכך אני תמה על הר"ב שפירש דשחיטה להדיוט ילפינן ליה מדכתיב דם יחשב לאיש. וגם הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פי"ח מהלכות מה"ק נסיב לדרשא זו. וההיא דרשא לר"י הוא דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. דאיש איש לאו רבוי אלא דברה תורה כלשון בני אדם. כדאיתא בגמרא:
חייב על כל אחת ואחת. נאמר במעלה חוץ לעשות אותו לה'. על כן אמר ר' שמעון. אותו. נופל על כל אבר ואבר. ולפיכך העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר ואפילו היה חסר. ור"י אומר שהוא נופל על האבר כולו וע"כ אומר על השלם חייב ולא על החסר. הרמב"ם בנאי והן דברי ר"י בגמרא. וכך פסק בפי"ט מה' מה"ק וע' בסוף פרקין:
עד שיעלה לראש המזבח. שיבנה מזבח לשם כך ויעלה. רש"י. ובגמרא הכתיב במנוח (שופטים י"ג) ויעלהו על הצור לה'. ומשני הוראת שעה היתה:
אפילו העלה על הסלע כו'. פירש הר"ב דכתיב וזרק כו'. ולא מזבח בבמת יחיד. פירש"י בשעת היתר הבמות ע"כ. ומסיים בברייתא בגמרא ולפיכך [בשעת איסור] [הבמות] העלה על הסלע או על אבן חייב:
אחד קדשים כו'. ילפינן לכל קדשים מדכתיב זבח. וילפינן להקומץ וכולהו. מדכתיב ואל פתח אה"מ לא יביאנו כל הבא לאהל מועד חייבין עליו בחוץ:
המעלה כזית כו'. כיון דלר"י לעיל המעלה אבר חסר פטור כמ"ש שם. הכא בשאותו כזית הוא אבר. א"נ כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב כ"כ הכ"מ בפי"ט מה' מה"ק. ועיין לקמן:
מן העולה ומן האימורים. פירש הר"ב חצי זית מזה כו'. לשון הרמב"ם שם עולה ואימוריה. ועמ"ש משנה א' ב' פ"ד דמעילה:
מנחת נסכים. עיין במשנה ב' פ"ו דמנחות:
שהקריב מא' מהן כזית בחוץ חייב. קסבר כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר. אשיעור הקטרה כתיב והיינו כזית. רש"י:
רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולו. מדלא פליג ארישא גבי עולה. אותו ה"נ דריש ליה אשיעור הקטרה כרבנן. ומיהו עולה דלא מיפסלה בחסרון. דכלעצמה בדם תלויה כפרתה. חייב בכזית. אבל בהני פליג דקא סבר קומץ כוליה היינו שיעור הקטרתו אף בפנים דהא מיפסל בחסרון וכן כולם שכולם מתירין כו'. רש"י:
שחסרו כל שהן. משיעורה הכשר דבלבונה שחסרה פליגי במנחות פ"ק דלר"ש כשירה אפי' עמדה על קורט א' ולר"י בב' קרטין. רש"י. וע"ש בפירש הר"ב במ"ג:
המקריב קדשים ואימוריהן בחוץ חייב. פירש הר"ב משום אימורין ולא אמרינן הרי הבשר חוצץ כו'. ודכוותה בפנים לאו העלאה היא וכו' המעלה בחוץ נמי לא יהא חייב. כר' יוסי [במ"ג והלכה כוותיה] דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים. רש"י. ומ"ש הר"ב לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ. וכלומר דאף בפנים לא אמרינן בכה"ג. לפי שמין במינו וכו'. כנ"ל וכן מוכח מחזר קומצה לתוכה דבסיפא. וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל [במשנה דרפ"ב] עומד ע"ג רגל חבירו פסול. אין דרך שירות בכך:
מנחה שלא נקמצה כו' פטור. לפי שהקומץ [אינו] ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי כשנקמץ וחזר לתוכה הרי דומה לאימורים וחייב. הרמב"ם:
קמצה וחזר קומצה לתוכה כו'. חייב. פירש הר"ב שכיוצא בה בפנים כשירה כדתנן במ"ג פ"ג דמנחות ועמ"ש שם:
הזורק כו'. נפקא ליה מדתניא דם יחשב לרבות הזורק. דברי רבי ישמעאל. רע"א או זבח לרבות את הזורק. גמרא ד' ק"ז. והתם מפרש לקראי. למר אליביה דמר ולמר אליביה דמר. ואין להאריך בזה:
הזורק מקצת דמים בחוץ חייב. ולא פליג ר א דאפילו בחטאות הפנימיות שכל מתנותיהם מעכבות [כדתנן בפ"ד] אפ"ה אם נשפך הדם אחר שנתן מתנה אחת מהניא הך דיהבא ומביא פר אחר ומתחיל. רש"י. כדתנן [בספ"ה דיומא] ר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל. גמרא:
רבי אליעזר אומר אף המנסך מי החג כו'. פירש הר"ב דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא ואין הלכה וכו' וניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הל"מ. וכ"פ הרמב"ם ותמיהני דמה לי מפורש מדאורייתא מה לי הל"מ שהרי שתים זו שמענו מפי הגבורה ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הל"מ כמו על מה שהוא מדאורייתא ותו דבגמרא סלקא דעתין דטעמיה דר"א דיליף ונסכיה בב' ניסוכים הכתוב מדבר א' ניסוך המים וא' ניסוך היין ופרכינן דאי הכי מה להלן ג' לוגין אף כאן ג' לוגין והא מי החג קאמר דמשמע דאפילו פחות מג' לוגין וכו' ומסקינן דטעמיה דהל"מ הוא והשתא קשיא לי דבמ"ט פ"ד דסוכה כתבתי דמסקנא דגמרא דהל"מ היא. וא"כ אמאי אין הלכה כר"א. והרמב"ם בחיבורו פי"ט [ה"ג וד'] מה' מה"ק פסק המנסך שלשה לוגין מים בחוץ חייב פחות מכן פטור הואיל וחסר השיעור הרי אינן ראוין להתקבל בפנים ולפ"ז יראה לי דלא אתא ר"א למימר אלא דחייב אפילו בפחות מג' לוגין וכדדייק למימר מי החג דמשמע אפילו פחות כמ"ש לעיל משמא דגמרא וטעמא משום דס"ל דאין שיעור כלל. אפילו דלא כר"י דס"ל לוג בפ"ד דסוכה שם ומיהו לכ"ע הל"מ היא בין למתניתין דסוכה כמש"ש. בין לר"א. כדמסיק הכא בגמרא. אלא דלר"א אין להם שיעור ולרבנן יש להן שיעור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' במ"ט פ"ד דסוכה. ולפי דקי"ל כמ"ד בסוכה דבעינן ג' לוגין לכך פסק הרמב"ם דלא כר"א דהכא. ובנא"י כ' ר"א סבר שזה חייב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך מי חג בחג בחוץ חייב ואפילו נסך שיעור מועט. ואין הדבר כן לפי שאינו אלא הל"מ ואם נסך ג' לוגין מים בחוץ חייב לדברי הכל ע"כ וזה כפי פסקו שבחיבורו אבל נשאר עדיין הקושיא שהקשתי לשאול מ"ש הל"מ ממדאורייתא לנדון דידן. ועוד דבגמרא המסקנא בהדיא דטעמא דר"א דלאו דאורייתא אלא הל"מ הלכך המחוור כמ"ש:
רבי נחמיה אומר שירי הדם כו'. כתב הר"ב בפנימים איירי וסבר דמעכבים כלומר דלא כסתמא דמתניתין ריש פ"ה:
מלק בחוץ כו'. כתב הר"ב וא"ת והלא כל הנעלים כו' התם רחמנא רבייה כדכתיבנא בריש פרקין בדבור כיון שהוציאו כו':
שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. פירש"י שחיטה בחוץ בעוף רבייה רחמנא מאו אשר ישחט ואהעלאתו נמי אמרינן ואליהם תאמר לערב פרשיות דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר כו':
רבי שמעון אומר כל שחייבין כו'. כתב הר"ב במלתיה דת"ק חסורי מחסרא וה"ק וכן השוחט בהמה בלילה בפנים וכו' פירש"י אפילו עלתה תרד ור' יהודה היא דאמר הכי בפ"ט משנה ב' ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אם שחט בלילה בחוץ כו' שהשחיטה בחוץ בלילה כשירה. פירש"י דבשחיטת חוץ ל"ש לילה מיום. דהא ראוי הוא לבא אל פתח אוהל מועד למחר ובהעלאתו נמי חייב דהא כתיב ואליהם תאמר ע"כ. ומ"ש הר"ב ופליג ר"ש בהא ואמר. כל שחייבים כו' כך אם שחט בפנים בלילה כו' פירש"י דהא בפנים אם עלתה לא תרד אית ליה בפ"ט [שם]:
חוץ מן השוחט בפנים. פירש הר"ב שוחט עוף בפנים. וא"ת לר"ש מ"ש שוחט בהמה בלילה בפנים משוחט עוף בפנים. וי"ל דשוחט עוף בפנים מקטל קטליה ואם עלה ירד אפילו לר"ש אע"ג דלא מטמא בגדים אבית הבליעה [*כדלעיל ספ"ז] תוס':
בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב. כתב הר"ב ומתניתין ר"נ היא. גמרא. וא"כ מתניתין דוקא בדמים הפנימים כדפירש הר"ב במשנה ו':
נתן שניהם בפנים פטור. בכל הספרים נדפס כך וכן בסיפא ומצאתי ברישא שנמחק ולא ידעתי למה לא ג"כ בסיפא. ובלשון הר"י קורקוס שהביא הכ"מ בסוף הלכות מה"ק העתיק הסיפא בלא בבא זו ולגירסת הספרים יש לדחוק דכולי גווני קתני:
למה הדבר דומה. בגמרא מפרש דאגמרינן במאי דמדמינהו. דמתניתין רבי היא דאמר בספ"ד דתמורה אבודה בשעת הפרשה מתה וה"ק טעמא דאבדה דדמי' לכוס דחוי. הא הפריש ב' חטאות לאחריות כי מתכפר באחת השניה תרעה ואם שחטה סתם כשר לעולה ומשכחת לה בחטאת שעיר דנשיא שהוא זכר כמו עולה:
שתיהן בחוץ חייב על כל אחת ואחת. כתב הר"ב דבשעת שחיטה כו'. וכ"כ רש"י והכי נמי כשיש ידיעה בינתים. וסמכו אדלעיל. ועיין במשנה ב' פ"ג דכריתות:
כשם שדמה פוטר וכו'. לשון רש"י ואשחט שניהם בפנים קאי כו' אבל [משום] שחוטי חוץ לא אצטריכא ליה דכמאן דקטלינהו דמי ולית בהו מעילה. כדאמרינן בשמעתא קמייתא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואגב גררא נסבא הכא איידי דנקטה משום שחיטת חוץ וברפ"ק דמעילה נמי קתני [לה] לכולה ע"כ:
כשם שדמה פוטר כו'. פירש הר"ב משום חטאת שנתכפרו בעליה דקי"ל חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. וכפירוש רש"י. וכתבו התוספות וקשה לפירושו דבמשנה ב' פ"ק דמעילה תנן אר"ע כו' לא כשם שדמה כו' ומוקמינן דוקא כששחט שניהם בבת אחת רצה מזה זורק רצה מזה זורק. אבל בזה אחר זה לא [כדפירש הר"ב שם] ואי חשיב כחטאות המתות אפילו בזה אחר זה נמי. אלא ודאי כיון שנשחטה קודם זריקת דמה של חברתה שראוי להתכפר לא הוי חטאת המתה. והיינו טעמא דיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה. דבבת אחת חשיבי תרוייהו כחד גופא ולכך פוטר את בשר חברתה וכן מוכחת הסוגיא ע"כ:
משנה זבחים, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב