משנה זבחים יא ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק יא · משנה ז | >>
אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים, טעונין מריקה ושטיפהיג.
רבי שמעון אומר, קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה.
רבי טרפון אומר, אם בישל בו מתחילת הרגל, יבשל בו [את] כל הרגל.
וחכמים אומרים [עד] זמן אכילה, מריקה ושטיפה.
מריקה כמריקת הכוסכ, ושטיפה כשטיפת הכוס.
מריקה [בחמין] ושטיפה בצונן.
והשפוד והאסכלא מגעילן כא [בחמין].
אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ,
- אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים,
- טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.
- רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
- אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל,
- יְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרֶגֶל.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- עַד זְמַן אֲכִילָה, מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.
- מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס,
- וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס;
- מְרִיקָה בְּחַמִּין, וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן.
- וְהַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָא מַגְעִילָן בְּחַמִּין:
אחד שבישל בו,
- ואחד שעירה לתוכו רותח,
- אחד קודשי קדשים,
- ואחד קדשים קלים - טעונין מריקה, ושטיפה.
- רבי שמעון אומר:
- קדשים קלים - אינן טעונין מריקה, ושטיפה.
- רבי טרפון אומר:
- אם בישל בו מתחילת הרגל - יבשל בו את כל הרגל.
- וחכמים אומרין: עד זמן אכילה.
- מריקה, ושטיפה -
- מריקה - כמריקת הכוס,
- ושטיפה - כשטיפת הכוס.
- מריקה, ושטיפה - בצונן.
- והשפוד, והאסכלה - מגעילן בחמין.
הכלים שמשתמשים בהם לבישול ובמאכל חם טעונים מריקה ושטיפה, בין שהיו המבושלים בהם קדשי קדשים או קדשים קלים, ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם. ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד, כמו שבארנו.
ומה שאמר רבי טרפון יבשל בו כל הרגל - רוצה לומר יבשל בו כל היום כל ימות הרגל.
ועניין כל זה, שאם יבשל בו אלו הקדשים יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שניה. ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה, אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל. ועל כל פנים צריכין מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בו ממחרת, שאילו לא נמרקו אותו משמנונית המדובק בכלים יהיה נותר, ואסור ממחרת לבשל בו.
וחכמים אומרים, שלא יאחר למרקו אלא כפי זמן האכילה בלבד, וכשתכלה האכילה ממרק אותו, וסומכין זה למה שנאמר "כל זכר בכהנים יאכל אותה"(ויקרא ו, כא), ותכף נאמר "ומורק ושוטף במים"(ויקרא ו, כב), עד זמן אכילה מריקה ושטיפה.
והכיבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלים, יקרא מריקה.
ותוספת הנקיות יקרא שטיפה, והוא שיתן מים לתוך הכלי, ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף, ואמרו "מריקה בחמין, ושטיפה בצונן".
ומה שאמר כמריקת הכוס ושטיפת הכוס - רוצה לומר שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם.
ושפוד - ידוע.
ואיסכלא - שבכה של ברזל שצולין עליה בשר.
ופירוש מגעילן - שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה, מגזרת "געלה נפשי"(ויקרא כו, ל).
מעניין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול, גיעולי גוים, ומגעילן, וזולתן רוצה לומר להסיר ההגעלה.
וסדר המעשה הזה, לתת אותן הכלים לתוך מים רותחים כשהן על גבי האש, ושופכין עליהם מאותן המים, ושוטפן במים קרים.
והלכה כחכמים:
ואחד שעירה לתוכו רותח. מדכתיב (ויקרא ז) ובלי חרס אשר תבושל בו ישבר. דסמך ישבר אצל בו, ולא כתיב ואם בכלי חרש תבושל ישבר, למדרש, אם נבלע בו מכל מקום ישבר: קדשים קלים אינן טעונים מריקה ושטיפה. מודה ר' שמעון דבעו הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר ופולטו לאחר זמן בהיתר אם לא יגעילנו. ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעט ר' שמעון לקדשים קלים, דמריקה ושטיפה דקדשי קדשים צריך שיהיה במים ולא ביין ולא במזוג יד, ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי טו, וצריכים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ואילו קדשים קלים לר' שמעון מגעילן אפילו ביין ואפילו במזוג רותחים, דלא קפדינא אלא להגעיל איסור הנבלע, ואין צריך להגעיל אלא מקום הבשול בלבד טז, ואחר ההגעלה אין צריך שטיפה בצונן, דכל הנך גזירת הכתוב נינהו בחטאת ובקדשי קדשים, ולא בקדשים קלים. ואין הלכה כר' שמעון. דדוקא תרומה ממעטינן מכל הני דאמרן דכתיב יאכל אותה, ותניא, אותה פרט לתרומה יז שאין לה תורת מריקה ושטיפה כקדשים. אבל קדשים קלים שוין הן לקדשי קדשים לכל תורת מריקה ושטיפה. ובפירוש מריקה ושטיפה נחלקו תנאים בברייתא, יש שאומר מריקה הגעלה בחמין ושטיפה בצונן. ויש מי שאומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן לבתר הגעלה, כדתנן לקמן בסמוך, אלא שמריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, שזה מבחוץ וזה מבפנים, כלומר שטיפה מבחוץ ומריקה מבפנים. והלכה כדברי האומר מריקה בחמין ושטיפה בצונן: יבשל בו [את] כל הרגל. בלא מריקה ושטיפה, ולבסוף ימרוק וישטוף. לפי שכל יום נעשה גיעול לחבירו, דמתוך ששלמים מרובים ברגל אין בלוע שלהן נעשה נותר, שהרי זמן שלמים לשני ימים יח, וכי מבשל ביה שלמים האידנא והדר מבשל ביה שלמים למחר משלמים שנשחטו ביום המחרת, פולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונות, נמצא שאינו בא לידי נותר: וחכמים אומרים עד זמן אכילה. שלא יהא בין סוף הבשול לתחלת מריקה ושטיפה אלא זמן אכילה בלבד ולא יותר מזה יט. דכתיב ומורק ושוטף, וכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה, ולמה סמכן הכתוב, לומר לך שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד. והלכה כחכמים: האסכלה. גראדיל"א בלע"ז. והיא עשויה כעין שבכה וצולין עליו צלי: מגעילן. בחמין:
אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. פירש הר"ב דכתיב אותה פרט לתרומה. דאי למעוטי קדשים קלים. מקדשי קדשים דכתיב בהדיא אמעוטי. וכיון דאמעוטי קדשים קלים כ"ש תרומה ולמאי איצטריך אותה אלא דלא תמעוט אלא תרומה בלבד דאין מיעוט אחר מיעוט. אלא לרבות. תוספות:
טעונין מריקה ושטיפה. ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד. הרמב"ם. מדשבקה מתניתין לשבירה. והכ"מ בפ"ח מהל' מה"ק הביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא בכה"ג. והיה יכול להביא ראיה ממשנתינו זו. וכבר כתבתי במ"ד דלהר"ב ורש"י שבירת כלי חרס נמי בקדשים קלים. וכן דעת הראב"ד בהשגותיו לפרק הנזכר ואפשר לי לישב לדבריהם דמדסיים במתניתין דלעיל במריקה ושטיפה נקט נמי בה. וכן בתוספתא שהביא הכ"מ. אבל ה"ה לשבירה:
רש"א קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. מפרשים בגמרא דאיהו איצטריך אותה לפרט לפסולה שאין דמה טעון כבוס כמ"ש במ"ב. כלומר ואע"פ שהיתה לה שעת הכושר. והשתא לת"ק דהכא כי היתה לה שעת הכושר דמה טעון כבוס ומתניתין דלעיל דלא כת"ק דהכא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דהתם [דף צ"ג] דמייתי עלה דמתניתין פלוגתא דר"ע ודר"ש בברייתא דלר"ע היתה לה שעת הכושר טעון כבוס ומפרש דבפלוגתא דאותה קא מיפלגי. דלר"ע אותה פרט לתרומה. ולר"ש פרט לפסולה. ומפני כן אני תמה על הרמב"ם דבפ"ח מהל' מה"ק פסק לסתמא דלעיל. ופסק נמי לדברי ת"ק דהכא. והא הוו תרתי דסתרן אהדדי. והראב"ד לא השיגו. וגם הכ"מ לא העיר בזה. ולי צ"ע *) עי' בלח"מ מה שתירץ בזה. (נמוקי הגרי"ב)::
אין טעונים מריקה ושטיפה. ומ"ש הר"ב ולא במזוג. פירש"י מים ויין כאחד שני חלקי מים ואחד יין. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. דאמר קרא (ויקרא ו) ואם בכלי נחשת בושלה ואפילו במקצת כלי. גמרא. ומ"ש הר"ב ואילו קדשים קלים לר"ש א"צ להגעיל אלא מקום בישול בלבד גמרא. וצ"ל דבמריקה ושטיפה גזירת הכתוב הוא ולא משום דמפעפע בכולו. דא"כ לר"ש היה צריך בהגעלה נמי להגעיל כולו. ואפשר נמי לומר דהכא כשמקצת הכלי על האש שמבשל בו [חם] ושאר הכלי צונן אבל כשכל הכלי חם פשיטא דמפעפע בכולו. וצריך הגעלה לכולו. וע' בתוספות דצ"ו רע"ב. ומ"ש הר"ב בכאן דהל' כמ"ד מריקה בחמין. עמ"ש בזה לקמן במקומו בס"ד:
יבשל בו את כל הרגל. פירש הר"ב דמתוך דשלמים מרובים ברגל כו' שהרי זמן שלמים לשני ימים כו'. וכן פירש"י ומסיים ואם בא לבשל חטאת. זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום. ופולט את החטאת ובולע את השלמים. ע"כ [*ועיין במשנה דלקמן]. אבל הרמב"ם פירש יבשל בו את כל הרגל. ר"ל יבשל בו כל היום כל ימות הרגל. וענין כל זה שאם יבשל בו אלו הקדשים. יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שנייה. ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחוייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה. אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל. ועכ"פ צריכין מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בהם ממחרת. שאילו לא נמרקו. אותו השמנונית המדבק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בהם. וחכ"א שלא יאחר למרקן אלא כפי זמן אכילה בלבד וכשתכלה האכילה ממרק אותן. ע"כ. ועמ"ש בסמוך:
וחכ"א עד זמן אכילה. פירש הר"ב שלא יהא כו' אלא זמן אכילה כו'. [*לפי זה לא ה"ל להר"ב לגרוס תיבת עד. וכן רש"י בפירוש הברייתא השמיט תיבת עד ודקדקו התוספות דהכי שפיר טפי דלא לגרוס עד. דלא חייב הכתוב אלא עד אחר שנעשה נותר דאל"כ אלא אף קודם לכן א"כ לר"ט מאי מהני גיעול דלחברו כיון שכבר הוזקק למריקה ושטיפה. ע"כ. ומזה אני תמה על הר"ב שפירש שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד דאם כן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר הוא. ותקשה לר"ט. ומיהו בזה אפשר לי לתרץ דס"ל להר"ב דר"ט בהא נמי פליג. אלא דמפירושו בדברי ר"ש דמודה שיגעיל שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר כו'. משמע דאזמן דרבנן קאי. וכן נמי בסוף מתניתין ד' שפירש זה חומר אכבוס קאי דכלומר ולא אמריקה ולא אשבירה וכדעת רש"י. ובפירוש החומש בפ' צו מפרש בהדיא דמשום נותר הוא דישבר. ולפיכך אף בקדשים קלים. וכמדומה אני שז"ש הר"ב בכאן בו ביום מיד מדברי הרמב"ם הוא שלמד כן. שכך מפרש זמן אכילה לא שיער הכתוב לזמנו שרשאין לאכלו מן התורה. אלא זמן אכילה כלומר שיעור עת האוכל לכל אדם כשעתו וכזמנו וכנראה מהלשון שהעתקתי לעיל וכן יראה בחבורו פ"ח מה' מה"ק. אבל לפי שהר"ב הולך לשיטת רש"י בפירש דברי ר"ט לא ה"ל לפרש כן בדברי חכמים אלא כמ"ש התוספות והאי זמן אכילה היא האכילה הקצובה בתורה. דלהרמב"ם שאני. שמפרש בדר"ט דבסוף כל יום מורק ושוטף. ומש"ה אע"ג דלרבנן זמן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר ל"ק לר"ט. דאף לר"ט ממרק ושוטף קודם שנעשה נותר ומידי דהוי לרבנן גופייהו בשעת האכילה שכ' בהדיא בחבורו ומבשל ושונה ומשלש מיד כו'. וממרק ושוטף עד סוף אכילה:
מריקה כמריקת הכוס וכו'. [מבפנים]. ככוס של ברכה. כדאמרינן בברכות דף נ"א שטעון הדחה בפנים ושטיפה מברוץ. רש"י. ולפ"ז גרסינן מריקה ושטיפה בצונן וכדגרס הר"ב לעיל בסמוך. ודשני קרא ולא כתב ומרק מרק או ושטף שטף משום דחד בפנים וחד בחוץ. ונ"א דגרס מריקה בחמין ושטיפה בצונן היא גירסת הרמב"ם ומפרש מריקה כו' כמריקת הכוס כו' וז"ל מריקה ושטיפה הכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי יקרא מריקה ותוספות בנקיות יקרא שטיפה והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף. ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ומה שאמר כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס ר"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם ע"כ. והכ"מ שהעתיק פירש"י על כמריקת הכוס כו' שכ' הרמב"ם בחבורו. לא דק שה"ל להעתיק לשון הרמב"ם שבפירושו. ומעתה הרמב"ם שכתב בחבורו מריקה בחמין ושטיפה בצונן היינו משום דכך היא גירסתו במשנה. אבל הר"ב דלא גרס הכי קשיא לי על פסקו דפסק כמ"ד בברייתא מריקה בחמין דאע"ג דחכמים ס"ל הכי בברייתא מ"מ מחלוקת בברייתא וסתם במשנה הלכה כסתם שבמשנה כדאיתא בפ' החולץ דמ"ב ויש לי לומר דכיון דרבי הוא שסתם כדברי עצמו ורבי חייא העיד דחכמים פליגי עליה לא הוה בכלל סתם דמתניתין ומחלוקת בברייתא אלא כשהסתם שבמשנה היא שסתם רבי כדעת אחר. ומ"מ סברא זו צריכה רבה מנלן למימר הכי. ולכך הקרוב אלי שהר"ב נמשך בפסק אחר הרמב"ם ולא דק דהרמב"ם יש לו גירסא אחרת במשנתינו:
מגעילן. שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה. מגזרת געלה נפשי. ומענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו"ם ומגעילן וזולתן ר"ל להסיר ההגעלה. הרמב"ם:
בחמין. והתוספות כתבו דאית דל"ג בחמין והיינו דהר"ב מפרש לה מגעילן בחמין ומ"מ קיימו בתוספות גירסת הספר ואין צורך להאריך בזה. [*ועמ"ש בסוף מסכת ע"ז]:
(יג) (על המשנה) מריקה כו'. ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם. ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד. הר"מ. ועיין מה שכתבתי לעיל אות ז' לדעת רש"י והר"ב. ואפשר לישב לדבריהם דמדסיים במתניתין דלעיל במריקה ושטיפה נקט נמי בה אבל ה"ה לשבירה:
(יד) (על הברטנורא) מים ויין שני חלקי מים ואחד יין. רש"י:
(טו) (על הברטנורא) דאמר קרא ואם בכלי נחושת בושלה. ואפילו במקצת כלי. גמרא:
(טז) (על הברטנורא) גמרא. וצ"ל דבמריקה ושטיפה גזירת הכתוב הוא ולא משום דמפעפע בכולהו, דא"כ לר"ש היה צריך בהגעלה נמי להגעיל כולו. ואפשר נמי לומר דהכא כשמקצת הכלי על האש שמבשל בו חם ושאר הכלי צונן, אבל כשכל הכלי חם פשיטא דמפעפע בכולו וצריך הגעלה לכולו:
(יז) (על הברטנורא) דאי למעוטי קדשים קלים, מקדשי קדשים דכתיב בהדיא אמעיטי, אותה למ"ל, אלא על כרחך דלא תמעוט אלא תרומה בלבד, דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. תוספ'. ור"ש אותה פרט לפסולה שאין דמה טעון כבוס, וכמו שכתוב לעיל משנה ב'. גמרא. ואם כן מתניתין ב' כר' שמעון. ועתוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) ואם כא לבשל חטאת זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום ופולט את החטאת ובולע את השלמים רש"י. ועתוי"ט:
(יט) (על הברטנורא) לפי זה לא גרסינן תיבת עד וכן רש"י השמיט תיבת עד. וכתבו התוס' דהכי שפיר טפי דלא לגרום עד, דלא חייב הכתוב אלא עד אחר שנעשה נותר, דאם לא כן אלא אף קודם לכן, אם כן לרבי טרפון מאי מהני גיעול דלחברו כיון שכבר הוזקק למריקה ושטיפה. ולפי זה מה שסיים הר"ב ועביד ליה כו' בו ביום מיד, שלא בדקדוק הוא, והוה ליה למימר כמ"ש התוספ'. והאי זמן אכילה היא האכילה הקצובה בתורה. ועתוי"ט:
(כ) (על המשנה) הכום. מבפנים ככוס של ברכה. כדאמרינן בברכות דף נ"א שטעון הדחה בפנים ושטיפה בחוץ. רש"י. ולפ"ז גרס מריקה ושטיפה בצונן ודשני קרא כו', משום דחד בפנים וחד בחוץ. ונוסחא אחרינא דגרס מריקה בחמין ושטיפה בצונן, היא גירסת הר"מ. ומפרש וזה לשונו, הכבום המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי יקרא מריקה, ותוספת הנקיות יקרא שטיפה, והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף, ואמרו טריקה בחטין ושטיפה בצונן. ומה שאמרו במריקת הכום כו' ר"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם. ועתוי"ט:
(כא) (על המשנה) מגעילן. שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה. מגזרת געלה נפשי. ומענין הזה שנשתמשו בכל דבריהם גיעול, גיעולי נכרים, ומגעילין, וזולתן, ר"ל להסיר ההגעלה. הר"מ:
אחד שבשל בו וכו': ירושלמי דפ' כירה עלה דמתניתין דהאלפס והקדרה שהעבירן מרותחין בעי למילף ממתניתין דאסור ליתן תבלין בשבת בקערה ולערות עליהם חמין מלמעלה ודחי דהכא בכלי חרס שקל לבלוע אבל תבלין אין מתבשלין וא"ר יוסי בר בון והא תניא נמי בכלי נחשת ג"כ אית לך למימר כלי נחושת בולע ע"כ. והביא הר"ן ז"ל הירושלמי הזה בפ' בתרא דע"ז סוף דף שפ"ז בשם ר"ת ז"ל:
ואחד שעֵרה: בנקודת צירי תחת העין מצאתיו:
קדשים קלים אינם טעונים מריקה ושטיפה: לשון רבינו עובדיה ז"ל. ויש מי שאומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן לבתר הגעלה כדתנן לקמן בסמוך ע"כ. אמר המלקט וסתם מתניתין רבי היא והוא מחמיר וחכמים פליגי עליה בברייתא בגמרא וס"ל דסגי במריקה בחמין ושטיפה בצונן אחר ההגעלה דהיינו המריקה. ואיתה למילתיה דר' טרפון בתוס' פסחים פ' מי שהיה טמא (פסחים דף צ"ה) ודפ"ק דיומא דף ג' ודפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ז) ודפ"ק דר"ה דף ה' ודחגיגה פ' אין דורשין (חגיגה דף י"ז.) ופי' שם בספר קרבן אהרן דרגל דנקט ר' טרפון לאו דוקא דה"ה שאר כל ימות השנה אלא דנקט רגל משום דאז שכיחי נדבות ונדרים ע"כ והוא פירש הראב"ד ז"ל ופשוט הוא ועיין עוד שם:
מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס: הר"ן ז"ל בפסחים פ' כל שעה דף רל"ג כתב ובכוס איסור קאמר דומיא דכלי אסור דמיירי בגווה ע"כ וכן כתב ג"כ בשם הראב"ד ז"ל בשלהי פ' בתרא דע"ז:
מריקה ושטיפה בצונן: כך צ"ל לפי מה שכתבתי ולפי משמעות תוס' ז"ל בסוף הדבור המתחיל השפוד אבל מפירוש הרמב"ם ז"ל נראה כמו שהוא כתוב בדפוס מריקה בחמין ושטיפה בצונן וכן פסק ג"כ בפ"ח דהלכות מעשה הקרבנות סימן י"ב וכתב שם מהרי"ק ז"ל ופסק כחכמים וכסתם מתניתין ע"כ ולע"ד פסק כחכמים ניחא אבל כסתם מתניתין לא משמע הכי פשט הגמרא לפי הגרסא ושהעתיק ר"ע ז"ל. ואיתה למילתייהו דרבנן בתוספות ס"פ בתרא דע"ז. וכתב הרמב"ם ז"ל בספ"ה דהלכות חמץ ומצה שאחר שהגעיל הכלים שוטף אותם וכתב שם הרב המגיד זהו לפי דעת קצת מפרשים ממה שאמרו בפ' דם חטאת מריקה בחמין ושטיפה בצונן ע"כ: [הגה"ה מ"מ בצונין ביוד בין השני נונין ובנקודת חירק בכל מקום שהוא מוזכר].
מריקה במריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס: ר"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם הרמב"ם ז"ל ותמהני על שמצאתי מגיהי משנה בשם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וחכמים אומרים עד זמן אכילה והשפוד והאסכלה מגעילם ועל כל השאר העבירו הקולמוס:
השפוד והאסכלה מגעילן בחמין: אמר המלקט אית דלא גרסי מלת בחמין והוכיחו תוס' ז"ל דשפיר גרסינן ליה. ורבינו עובדיה ז"ל קצת נראה דלא גריס ליה ומאי דקשה אמתניתין מההיא דבלהי מסכת ע"ז כתבתי שם בס"ד. וע"ש בספר קרבן אהרן:
יכין
רבי שמעון אומר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה: מיהו מודה ר"ש דבעי הגעלה, דאל"כ יפלוט טעם הבלוע שבו לאחר שיהיה נותר, לתוך ההיתר שיבשל בו. והחילוק בין הגעלה למרוש"ט הוא, דמרוש"ט צריך שיהיה במים דוקא, וצריך מריקה בחמין ושטיפה בצונן, וגם אפילו בישל במקצת כלי, צריך מרוש"ט בכל הכלי, משא"כ בהגעלה סגי בדיעבד גם בשאר משקין [כא"ח תנ"ב ה'], וא"צ אחר הגעלה גם שטיפה בצונן רק שנהגו כן [שם ס"ז], ובהגעיל רק המקום שנבלע בו האיסור בהכלי, קיי"ל דבדיעבד מהני [י"ד קכ"א ש"ך י"ח, ולרשב"א לא מהני, כש"ך שם סקט"ז]:
יבשל בו את כל הרגל: בלי מריקה ושטיפה דמתוך שמרובים הקרבנות ברגל ומבשל בו בכל יום, פולט כל יום מה שבלע אתמול קודם שנעשה נותר, דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה שבינתיים. [ואף שאין כלי מחזיק ס' נגד בליעתו שמאתמול, והוא חוזר ונבלע בו ביום ג'. נ"ל דכיון דהיתירא בלע השתא, ס"ל לר"ט דהו"ל כנ"ט בר נ"ט דהיתירא ולרבנן חיישינן שמא נשאר מעט בכלי שלא נתערב בבלוע שמהיום]:
וחכמים אומרים עד זמן אכילה: ר"ל מותר לבשל בו בלי מריקה ושטיפה עד כלות זמן אכילת הקרבן, דהיינו בשלמים שני ימים ולילה אחד, ובחטאת יום ולילה, ואח"כ אפילו בישל בו בינתיים צריך מרוש"ט, שמא נשאר בו מבלוע הראשון, שנעשה השתא נותר. [ולרשב"ם [פ"ח מקרבנות], עד זמן אכילה דקאמר מתני', ר"ל דבגזירת הכתוב הוא דאף שלא נעשה עדיין נותר, אינו רשאי לבשל בו רק מזמן הסעודה שבישל בה עד זמן הסעודה אחרת. וכן מסתבר לפע"ד, דאי מירוק ושטיפה מטעם נותר, א"כ מה מהני שבירת כלי חרס, דאפילו ישתמש בהחרסין הרי הוה נותר כמעיקרא וסגי שיאסר הכלי. אע"כ דשבירה ומרוש"ט כולן גזירת הכתוב הן]:
מריקה ושטיפה: שאמרה תורה כיצד:
כמריקת הכוס: של ברכת המזון, שצריך למרקו ולרוחצו יפה מבפנים ובחוץ [כאו"ח קפ"ג]:
ושטיפה כשטיפת הכוס: מבחוץ:
והשפוד והאסכלה: טס ברזל מלא נקבים שצולין עליו [ראסט בל"א]. ושניהן אין להן תוך:
מגעילן בחמין: כל הגעלה לשון פליטה הוא כמו שורו עיבר ולא יגעיל [איוב כ"א פ"י] שר"ל לא יפליט הזרע, ה"נ ר"ל מפליט ממנו ע"י הרותחין הטעם הבלוע בו [א"ח תנ"א ג'. ודלא כרתוי"ט שכתב שהוא לשון מיאוס, ולשונו לקוח מרמב"ם בפי' המשניות הכא]. אבל א"צ שטיפה, מדאין להן רק צד א'. ואילה"ק הרי כלים הללו בליעתן ע"י אור וכל כה"ג צריך ליבון כשלהי ע"ז [וא"ח תנ"א ס"ד]. י"ל היינו בבלע איסור, אבל הכא שבשל בהן קדשים בשעת היתר, אלא שאח"כ נעשה נותר, א"כ התירא בלע, ובכל כה"ג אפי' בלע ע"י אור מותר בהגעלה. ואע"ג דבבלע חמץ ע"י אור בזמן היתר לא ניתר בהגעלה. חמץ שאני דשם האיסור דהשתא כבר הי' עליו גם בזמן התירו, ולפיכך נידון כאיסורא בלע:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת