תוספות יום טוב על זבחים יא
<< · תוספות יום טוב · על זבחים · יא · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
תורה אחת לכל החטאות. כתב הר"ב ודוקא חטאת בהמה. אבל דם חטאת העוף כו' תשחט החטאת כתיב וכו'. ואע"ג דנשרפים נמי אמעוט מתאכל ורבתה תורה. הא איכא מיעוטא זאת ומרבה אני הנשרפת דדמיא לנאכלת. שכן היא בהמה [ושחיטה] כמותה ובצפון וכלי קרן ואצבע וחודה ואישים כמותה ומוציא אני עוף דלא דמיא לה אלא בחוץ ובאכילה. גמרא:
בין שהיה לה שעת הכושר בין שלא כו'. דתרי מעוטי כתיבי. כתיב מדמה. וכתיב אותה בתרה דקרא דכבוס ומריקה ושטיפה כתיב (ויקרא ו) כל זכר בכהנים יאכל אותה. גמרא. ועמ"ש בזה מ"ז בס"ד:
שקבלו וזרקו. עמ"ש בפ"ט מ"ב:
וזרקו. כ' הר"ב דלא גרסינן ליה. דאפילו חטאת כשרה כו'. וכ"כ רש"י. וכן בנ"א ל"ג. אבל התוספות כתבו פירש בקונטרס או זרקו. אע"ג דאפילו כשרה אם נתז דמה כו'. איצטריך לאשמועינן בפסולין למימר דדם דחוי הוא. ואין הנותר במזרק כשר לזריקה. ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק דפסול עושה שירים ע"כ. וברפ"ק דמעילה פירש הר"ב. דאין פסול עושה שירים אלא הטמא. וגם הרמב"ם גורס וזרקו שכתב בפ"ח מה' מה"ק שנפסלה בזריקת הדם:
משהופשט טעון כבוס. כתב הר"ב דמשהופשט הוי ראוי כו' אם חשב וכו' וא"צ קצוע כדפירש הר"ב במ"ז פרק כ"ו דכלים:
אלא מקום הדם. יליף לה בגמרא בברייתא אשר יזה לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד:
ומריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש. דבתר וכלי חרס כתיב ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים ברייתא ופירש הכ"מ בפ"ח מה' מה"ק דכיון דכתיב וי"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירי:
[*בכלי נחשת. עמ"ש בריש מ"ו]:
זה חומר. לשון הר"ב אכבוס קאי. וכן ל' רש"י. ולשיטתו אזיל שכן פירש גם כן בפירוש החומש אישבר דכתיב גבי כלי חרס בחטאת וה"ה לכל הקדשים. ע"כ. ותמיהני דא"כ כי תנן לקמן משנה ז' אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. ואמאי לא תנן נמי שבירה. והרמב"ם פירש זה חומר דקאי אכבוס ואשבירת כלי חרס. ובמשנה ז' אכתוב עוד מזה בס"ד:
זה חומר בחטאת מק"ק. איכא טפי קרן ואצבע כו' אלא [חד] מתרי תלת חומרי נקט. גמרא:
קורעו. פירש הר"ב ברובו. ועמ"ש במשנה ח' פכ"ח דכלים ועוד הארכתי שם פכ"ז משנה י'. ומ"ש הר"ב ואף ע"ג דבגד שנטמא כו'. הכא שרי כו'. גמ' וכתבו התוס' דזהו תימה. מאי שנא דלענין טומאה לא מקרי בגד מן התורה אע"ג דשייר בה כדי מעפורת. ולגבי חטאת מקרי בגד. וכמו כן קשה בסמוך גבי כלי חרס. ונראה לפרש כיון שמועיל לו יחוד לאותו בגד ששייר בו כדי מעפורת ולאותו כלי שניקב כשרש קטן שאם היה מיחדו לזיתים או לרמון היה מקבל טומאה מכאן ולהבא חשוב הוא כלי ובגד לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא יחוד בעלמא ע"כ.
נקבו. פירש הר"ב נקב קטן כשיעור שרש קטן. דבזה טהור מטומאתו וכן פירש"י והרמב"ם והקשו התוספות דבהדיא תנן במסכת כלים ריש פ"ג האלפס והקדירה שיעורן בזיתים ושיעור שרש קטן לענין הכשר זרעים תנן בסוף פ"ב דעוקצים. ואי ה"א דשיעור זיתים דבעינן מדרבנן הוה ניחא כדאמרת גבי בגד. אבל מדאורייתא אם ניקב כשרש קטן טהור ע"כ:
כלי נחשת. אין הפרש בין כלי נחשת לשאר כלי מתכות. הרמב"ם:
פוחתו. פירש הר"ב דכלי מתכות אינו טהור מטומאתו בנקב כל שהוא כדתנן ברפי"ד דמסכת כלים. ומ"ש הר"ב ומיהו אחר שפחתו מקיש עליו בקורנם כ"כ רש"י והרמב"ם בחבורו ספ"ח מהלכות מה"ק וגם בנא"י הוא כך בפירושו. והקשו התוספות דא"כ בגד נמי יקרעהו ויטהרהו לגמרי ויחזור ויתפרו לאחר שקרעו. אלא א"כ היה חשוב בגד חדש כאילו אינו ראשון. ה"נ בכלי חשוב כלי חדש ואינו ראשון. אלא ה"פ דפוחתו שהופך צד פנים לצד חוץ וצד חוץ לצד פנים ונעשה תוכו גבו וגבו תוכו ומיטהר בכך מטומאתו. ע"כ:
אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. פירש הר"ב דכתיב אותה פרט לתרומה. דאי למעוטי קדשים קלים. מקדשי קדשים דכתיב בהדיא אמעוטי. וכיון דאמעוטי קדשים קלים כ"ש תרומה ולמאי איצטריך אותה אלא דלא תמעוט אלא תרומה בלבד דאין מיעוט אחר מיעוט. אלא לרבות. תוספות:
טעונין מריקה ושטיפה. ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד. הרמב"ם. מדשבקה מתניתין לשבירה. והכ"מ בפ"ח מהל' מה"ק הביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא בכה"ג. והיה יכול להביא ראיה ממשנתינו זו. וכבר כתבתי במ"ד דלהר"ב ורש"י שבירת כלי חרס נמי בקדשים קלים. וכן דעת הראב"ד בהשגותיו לפרק הנזכר ואפשר לי לישב לדבריהם דמדסיים במתניתין דלעיל במריקה ושטיפה נקט נמי בה. וכן בתוספתא שהביא הכ"מ. אבל ה"ה לשבירה:
רש"א קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. מפרשים בגמרא דאיהו איצטריך אותה לפרט לפסולה שאין דמה טעון כבוס כמ"ש במ"ב. כלומר ואע"פ שהיתה לה שעת הכושר. והשתא לת"ק דהכא כי היתה לה שעת הכושר דמה טעון כבוס ומתניתין דלעיל דלא כת"ק דהכא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דהתם [דף צ"ג] דמייתי עלה דמתניתין פלוגתא דר"ע ודר"ש בברייתא דלר"ע היתה לה שעת הכושר טעון כבוס ומפרש דבפלוגתא דאותה קא מיפלגי. דלר"ע אותה פרט לתרומה. ולר"ש פרט לפסולה. ומפני כן אני תמה על הרמב"ם דבפ"ח מהל' מה"ק פסק לסתמא דלעיל. ופסק נמי לדברי ת"ק דהכא. והא הוו תרתי דסתרן אהדדי. והראב"ד לא השיגו. וגם הכ"מ לא העיר בזה. ולי צ"ע *) עי' בלח"מ מה שתירץ בזה. (נמוקי הגרי"ב)::
אין טעונים מריקה ושטיפה. ומ"ש הר"ב ולא במזוג. פירש"י מים ויין כאחד שני חלקי מים ואחד יין. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. דאמר קרא (ויקרא ו) ואם בכלי נחשת בושלה ואפילו במקצת כלי. גמרא. ומ"ש הר"ב ואילו קדשים קלים לר"ש א"צ להגעיל אלא מקום בישול בלבד גמרא. וצ"ל דבמריקה ושטיפה גזירת הכתוב הוא ולא משום דמפעפע בכולו. דא"כ לר"ש היה צריך בהגעלה נמי להגעיל כולו. ואפשר נמי לומר דהכא כשמקצת הכלי על האש שמבשל בו [חם] ושאר הכלי צונן אבל כשכל הכלי חם פשיטא דמפעפע בכולו. וצריך הגעלה לכולו. וע' בתוספות דצ"ו רע"ב. ומ"ש הר"ב בכאן דהל' כמ"ד מריקה בחמין. עמ"ש בזה לקמן במקומו בס"ד:
יבשל בו את כל הרגל. פירש הר"ב דמתוך דשלמים מרובים ברגל כו' שהרי זמן שלמים לשני ימים כו'. וכן פירש"י ומסיים ואם בא לבשל חטאת. זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום. ופולט את החטאת ובולע את השלמים. ע"כ [*ועיין במשנה דלקמן]. אבל הרמב"ם פירש יבשל בו את כל הרגל. ר"ל יבשל בו כל היום כל ימות הרגל. וענין כל זה שאם יבשל בו אלו הקדשים. יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שנייה. ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחוייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה. אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל. ועכ"פ צריכין מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בהם ממחרת. שאילו לא נמרקו. אותו השמנונית המדבק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בהם. וחכ"א שלא יאחר למרקן אלא כפי זמן אכילה בלבד וכשתכלה האכילה ממרק אותן. ע"כ. ועמ"ש בסמוך:
וחכ"א עד זמן אכילה. פירש הר"ב שלא יהא כו' אלא זמן אכילה כו'. [*לפי זה לא ה"ל להר"ב לגרוס תיבת עד. וכן רש"י בפירוש הברייתא השמיט תיבת עד ודקדקו התוספות דהכי שפיר טפי דלא לגרוס עד. דלא חייב הכתוב אלא עד אחר שנעשה נותר דאל"כ אלא אף קודם לכן א"כ לר"ט מאי מהני גיעול דלחברו כיון שכבר הוזקק למריקה ושטיפה. ע"כ. ומזה אני תמה על הר"ב שפירש שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד דאם כן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר הוא. ותקשה לר"ט. ומיהו בזה אפשר לי לתרץ דס"ל להר"ב דר"ט בהא נמי פליג. אלא דמפירושו בדברי ר"ש דמודה שיגעיל שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר כו'. משמע דאזמן דרבנן קאי. וכן נמי בסוף מתניתין ד' שפירש זה חומר אכבוס קאי דכלומר ולא אמריקה ולא אשבירה וכדעת רש"י. ובפירוש החומש בפ' צו מפרש בהדיא דמשום נותר הוא דישבר. ולפיכך אף בקדשים קלים. וכמדומה אני שז"ש הר"ב בכאן בו ביום מיד מדברי הרמב"ם הוא שלמד כן. שכך מפרש זמן אכילה לא שיער הכתוב לזמנו שרשאין לאכלו מן התורה. אלא זמן אכילה כלומר שיעור עת האוכל לכל אדם כשעתו וכזמנו וכנראה מהלשון שהעתקתי לעיל וכן יראה בחבורו פ"ח מה' מה"ק. אבל לפי שהר"ב הולך לשיטת רש"י בפירש דברי ר"ט לא ה"ל לפרש כן בדברי חכמים אלא כמ"ש התוספות והאי זמן אכילה היא האכילה הקצובה בתורה. דלהרמב"ם שאני. שמפרש בדר"ט דבסוף כל יום מורק ושוטף. ומש"ה אע"ג דלרבנן זמן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר ל"ק לר"ט. דאף לר"ט ממרק ושוטף קודם שנעשה נותר ומידי דהוי לרבנן גופייהו בשעת האכילה שכ' בהדיא בחבורו ומבשל ושונה ומשלש מיד כו'. וממרק ושוטף עד סוף אכילה:
מריקה כמריקת הכוס וכו'. [מבפנים]. ככוס של ברכה. כדאמרינן בברכות דף נ"א שטעון הדחה בפנים ושטיפה מברוץ. רש"י. ולפ"ז גרסינן מריקה ושטיפה בצונן וכדגרס הר"ב לעיל בסמוך. ודשני קרא ולא כתב ומרק מרק או ושטף שטף משום דחד בפנים וחד בחוץ. ונ"א דגרס מריקה בחמין ושטיפה בצונן היא גירסת הרמב"ם ומפרש מריקה כו' כמריקת הכוס כו' וז"ל מריקה ושטיפה הכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי יקרא מריקה ותוספות בנקיות יקרא שטיפה והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף. ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ומה שאמר כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס ר"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם ע"כ. והכ"מ שהעתיק פירש"י על כמריקת הכוס כו' שכ' הרמב"ם בחבורו. לא דק שה"ל להעתיק לשון הרמב"ם שבפירושו. ומעתה הרמב"ם שכתב בחבורו מריקה בחמין ושטיפה בצונן היינו משום דכך היא גירסתו במשנה. אבל הר"ב דלא גרס הכי קשיא לי על פסקו דפסק כמ"ד בברייתא מריקה בחמין דאע"ג דחכמים ס"ל הכי בברייתא מ"מ מחלוקת בברייתא וסתם במשנה הלכה כסתם שבמשנה כדאיתא בפ' החולץ דמ"ב ויש לי לומר דכיון דרבי הוא שסתם כדברי עצמו ורבי חייא העיד דחכמים פליגי עליה לא הוה בכלל סתם דמתניתין ומחלוקת בברייתא אלא כשהסתם שבמשנה היא שסתם רבי כדעת אחר. ומ"מ סברא זו צריכה רבה מנלן למימר הכי. ולכך הקרוב אלי שהר"ב נמשך בפסק אחר הרמב"ם ולא דק דהרמב"ם יש לו גירסא אחרת במשנתינו:
מגעילן. שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה. מגזרת געלה נפשי. ומענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו"ם ומגעילן וזולתן ר"ל להסיר ההגעלה. הרמב"ם:
בחמין. והתוספות כתבו דאית דל"ג בחמין והיינו דהר"ב מפרש לה מגעילן בחמין ומ"מ קיימו בתוספות גירסת הספר ואין צורך להאריך בזה. [*ועמ"ש בסוף מסכת ע"ז]:
ואינן פוסלין במגע. ענין פוסלים במגע שיהיו כמו ק"ק שכל הנוגע בהם מן המאכלים יפסול אם יהיה אותן הקדשים פסולים. או יהיה כמותן ויאכל בקדושה אם היתה כשירה לפי שנאמר בחטאת (ויקרא ו). כל אשר יגע בבשרה יקדש. ואמרו יקדש להיות כמוה. כיצד אם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה. וע"מ שתהא שם בליעה. והוא מה שאמרו כל אשר יגע בבשרה יכול אע"פ שלא בלע. ת"ל בבשרה עד שיבלע. ואמרו אשכחן חטאת שאר קדשים מנין ת"ל (שם ז) זאת התורה לעולה וכו'. הרמב"ם:
משנה זבחים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב