תוספות יום טוב על אהלות ה

<< · תוספות יום טוב · על אהלות · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ועינו. פי' הר"ב נקב כו'. ומפורש יותר במשנה ז פ"ח דכלים:

קמורה. מקובבת. הרמב"ם. וז"ל כף נחת דרך עושי תנורים לכסות הנקב של עשן מלמעלה. ולפתחו מן הצדדין. *)לסיבות. אחד מפני הגשמים שלא יכבו אש התנור. ב' מפני הרוח שלא יעכב העשן לצאת מן התנור. וכשיוצא מן הצד אין הרוח שולט בו. ע"כ. ועיין בריש משנה דסוף פרק [ג] דלעיל:

והאהילו עליו קוברי המת. ל' הר"ב האהילו המת על העין. ועיין מ"ש ברפ"ג:

בש"א הכל טמא ובה"א וכו'. וכתב הר"ש דבשאין בעין פותח טפח איירי. דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית. דלא דמי להני דאמרן בפרקין [דלעיל] דאין דרך טומאה ליכנס. דהכא הרי נכנסה לתנור ולמה לא תצא לבית דרך פתח פיו. ועוד דגבי מגדל אוקמינן [בר"פ דלעיל] בדלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח. ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת. אלא בדלית ליה פותח טפח איירי. [וכן] מוכח בתוספתא. וסברי ב"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן. כדאשכחן בסיפא גבי ארובה שבין בית לעליה. וב"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי [דרך נקב] קטן ולא לטמא הבית. ור"ע סבר דאין נכנסת כלל. והא דמשמע [סוף] פרק תשיעי בכלים דבעינו של תנור בעי צמיד פתיל. דקתני תנור שניקב מעינו שיעורו מלא [פי] כוש. התם כשעומד כולו באהל המת דמגו דבעי צמיד פתיל לפתחו. בעי נמי לעינו. אבל הכא דאין פיו באהל המת. לא עכ"ל. והכ"מ פי"ח מהט"מ [הלכה ד] כתב. שהרא"ש כתב דמיירי כשיש בעין טפח על טפח. דאל"ה אפילו טומאה בעין טהור התנור. כדתנן פ"ח דכלים משנה ז. ומ"מ העתיק ג"כ דברי הר"ש. וגם מהר"ם פי' ביש בעינו פותח טפח דאל"ה לכ"ע טהור. והוקשה לו טעמא דר"ע דאמר אף התנור טהור. וכ' דנ"ל דמדאורייתא לא עיילא טומאה אלא דרך פתח של כלי. וכי היכי דאמרינן פ' חבית [פכ"ב דשבת דף קמו] כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח לענין בנין שבת. ה"נ נימא לענין טומאה. ועינו של תנור אינו להכניס. אלא להוציא עשן ולא קרינן ביה כל כלי פתוח שהטומאה קודמת לפתחו וכ"ש כלי שניקב אח"כ כו'. ובלבד שלא יהא באותו נקב כרמון או רובו כדאמר ס"פ המצניע [דף צה] ומדרבנן גזרו טומאה נכנסת דרך נקב אע"פ שאינו עשוי להכניס ולהוציא. ב"ש סברי כעין דאוריי' תקון. ולב"ה לא גזרו כולי האי. ולר"ע לית ליה גזירה זו כלל. ומתני' סוף פ"ט דכלים דלא כר"ע. א"נ אפילו כר"ע ולהציל על עצמו ועל מה שבתוכו. אבל הכא אם תכנס טומאה לתוכו יטמא כל אשר בבית. להפסד מרובה חששו ואמרו שאין טומאה נכנסת לתוכו. ולית ליה לר"ע הא דב"ה דדמיא כי חוכא ואטלולא לטמא לחצאין. וכן יש לפרש בסמוך גבי ארובה שבין בית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ומכאן יש לי ליישב פירש"י דסוף המצניע עד שיפחת רובו שפירש"י כ"ז שלא נפחת רובו כו'. ומקשים עליו מכמה משניות ומדהכא. ולפירושי הכל מיושב ואדרבא נראה להביא ראיה מכאן דבענין אחר לא מיפרשה שפיר ואין לי להאריך. עכ"ד:

משנה ב

ארובה. ל' הר"ב כמין חלון שבגג הבית כו'. עיין בפירושו לרפ"ה דביצה. עיין לשון מהר"ם שכתבתי בפ"י משנה ו [ד"ה תוכו]:

ובית הלל אומרים הקדרה טמאה כו'. עיין מ"ש בזה בספ"ט דכלים:

משנה ג

היתה שלימה. ואע"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה. אמרו בספרי כלים מצילים בצמיד פתיל באהל המת. ואהלים בכסוי. הרמב"ם:

בית הלל אומרים מצלת על הכל. בבבא דבסמוך ובכל דוכתא מקדים ב"ש לב"ה. והכא מקדים ב"ה לב"ש. נראה דמשום דב"ה משוין דבריהם דקאמרי מצלת על הכל מש"ה מקדים להו ובבבא דלעיל דבסמוך. מקדים ב"ש דמשוו למדתייהו. מהר"ם:

אינה מצלת אלא על האוכלים כו'. כתב הר"ב בקדרה של ע"ה מיירי. ולא פי' כן במ"ב פ"ט דכלים. ובסוף פ"ק דעדיות. ושם הארכתי בס"ד:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ה

היה כלי טהור לקדש. כתב הר"ב דהמנינהו רבנן לע"ה על הקדש כו'. עיין במשנה ד' פ"ג דחגיגה:

ולחטאת. פירש הר"ב דכתיב והיתה לעדת בני ישראל כו'. אסמכתא בעלמא שכל מה שאין ע"ה נאמן אינו אלא מדרבנן. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] וסמכו בזה לאמרו יתברך והיתה לעדת וגו':

שהכל נאמנין על החטאת. לא ידעתי למה לא תנן על הקדש ועל החטאת. ודוחק לומר דמשום דבחטאת יש להם אסמכתא דמש"ה דייק למנקט לחטאת. ועוד דאדרבה כ"ש דה"ל למנקט לקדש דהוה רבותא שאין לו אסמכתא. ומצאתי בדברי מהר"ם וז"ל פתח בקדש וחטאת וסיים בחטאת לחודיה נראה לפי שהטעם תלוי בחטאת שלא יהא כל אחד שורף פרה אדומה לעצמו. א"נ רבותא נקט דאפילו על החטאת נאמנין כ"ש לקדש ע"כ:

מפני שהכלים טהורים כו' מצילין כו'. כך היא נוסחת הר"ב והר"ש וכן הוא בנ"א ונוסחת מהר"ם שהכלי הטהור וכלי החרס הטהורים מצילין כו'. ומפרש הר"ב והר"ש חוצצים בפני הטומאה כשהן מונחים במקום שיש דפנות אהלים. אבל כו' וק"ק שאין שתי החלוקות שוות דדפנות אהלים דלקמן היינו שדופן האהל עצמו חוצץ. ועיין [מ"ש] עוד בפ"י משנה ו וז' [ד"ה תוכו]. ובפי"א מ"ח. אבל גי' הספר ומצילין בוי"ו. וכן העתיק הרמב"ם וז"ל. ומה שאמרנו כלי טמא אינו חוצץ [ואמר בכאן] מפני שכלי חרס טהורים שיעור זה [נ"א מתניתין] על צד הביאור כן מפני שהכלים של אבן ושל אדמה ושל גללים טהורים. וכן כלי חרס טהורים לקדש ולחטאת בחזקת טהרה ואפילו מע"ה. עוד חזר לדין אחר ואמר ומצילין עם דפנות אהלים ר"ל שכמו שיצילו הכלים בעליוני האהל בכסוי לבד כמו [שבאר במשנה] בארובה שבין בית לעליה. כן ג"כ יצילו הכלים כאשר היו פיות אלו הכלים מכוסין בדפנות אהל ולקח המשל בזה ואמר [כיצד] ע"כ. וכתב הר"ש וכל הנך הצלות דסיפא היינו בלא מירוח טיט דליכא צמיד דע"י צמיד מצילין בכל ענין:

[*וכלי חרס טהורים. פירש הר"ב כשהן לקדש ולחטאת. וקשיא לי אמאי תנן כלי חרס. דהא תנן בכל הכלים מקדשים במשנה ה פ"ה דפרה. ופי' שם הר"ב וכן הרמב"ם דאצטריך דלא תימא כלי חרס דוקא ע"ש. ולקדש פשיטא שכל הכלים שוים. ונ"ל לתרץ דנקט מלתא דשכיחי דמשמע בכל מסכת פרה שהיו מקדשים בכלי חרס. וא"נ כמו שאפרש שם בס"ד דה"א למילף דדוקא כלי חרס כדאשכחן בסוטה [פ"ב משנה ב] הלכך שפיר מלתא לתנא דידן למתני כלי חרס הואיל וכ"ח מלתא דפשיטא דמקדשים בו וא"צ לשום לימוד. אמנם ראיתי להרמב"ם בחבורו פי"ג מהלכות פרה [הלכה יב]. שכתב ע"ה שהביא כלי מביתו. אפילו כלי חרס כו' ולפי זה נ"ל איפכא דמתניתין נקטה כלי חרס לרבותא. והיינו היא הרבותא דכיון דכלי חרס אין לו טהרה במקוה ה"א שלא להאמינו עליו דבשלמא כשנאמינהו בשאר כלים. היינו שיש לנו לתלות שהטבילום מטומאתה. ועוד נ"ל כיון דכלי חרס אף מאוירן מתטמאים ה"ל להחמיר. שאע"פ שאין להם טומאה מגבן ככלי שטף. ה"א טומאת אויר חשיבא שלא להאמינו. קמ"ל דלא]:

משנה ו

הבור והדות. וכן שוקת שבסלע במ"ו פ"ה דפרה [*ומשנה ה פ"ד דמקואות] ומה שפירש הר"ב שניהן בקרקע. אלא שבור בחפירה ודות בבנין. עיין מ"ש בזה במ"ב פ"ד דב"ב:

וכפישה נתונה עליה. פי' הרמב"ם כפויה עליה. ומצאתי לו חבר במ"ח פרק יא דתנן נמי נתונה ופירושו כפויה. ומיירי אפילו שאין בדופני הכפישה טפח. דאילו יש בהן טפח הרי מצילין אף בבאר חלקה ועיין בדברי הר"ב [לקמן] בדבור חצי טפח כו'. ומ"ש שם בס"ד:

או כוורת פחותה. דהוי השתא כעין באר חלקה אבל כשהיא שלימה. הרי היא כדות שעל הארץ הואיל והיא באה במדה ואינה מקבלת טומאה. כ"כ הרמב"ם [בפירושו]. והכי נמי תנן ברפ"ח דכלים הבאים במדה מביאין וחוצצין ולא תקשה מרפ"ו. כמו שאאריך שם בס"ד. גם ברפ"ט. ושם במשנה יג [ד"ה או מכוסה] אכתוב מאי דקשיא אדהכא. ודעת מהר"ם עיין ברפ"ח:

פחותה. ה"ג בכוליה פ"ט. וכן היא בנוסחת מהר"ם בכאן. ומ"ש הר"ב שאינה פקוקה בקש וכ"כ הר"ש והרמב"ם ולאו למימרא דאילו פקוקה הוי' כשלימה דליתא כדתנן בפ"ט מ"ג ז' וי"ב אלא כלומר דאילו פקוקה לא הויא דומיא דבאר חלקה ומש"ה לא מצי למתני ופקוקה:

אם היה נסר חלק כו'. פי' הר"ב על באר חלקה או כוורת פחותה. וכ"כ הר"ש גם הרמב"ם. ותמיהני דכיון שהכוורת פחותה היאך מציל הנסר שעליו והרי הטומאה נכנסת במקום שהיא פחותה הואיל ואינה פקוקה:

סרידה. פי' הר"ב כמין עריבה כו'. וכ"כ במשנה ג פ"ח דכלים וכ"פ הר"ש במשנה שם ועוד מפרש שם לפירוש הרמב"ם ואותו הפי' לבדו כתב לקמן פי"ב משנה ב. ובכלים פ"ט משנה ז וכן במשנה ב פט"ו מפרש שם לפירוש הר"ש בלבד ועיין מ"ש שם: סרידה שאין לה גפיים. בסרידה של בעלי בתים איירי. דתנן במסכת כלים פט"ו [משנה ב] סרידה של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור. גיפפו מד' רוחותיו טמא הר"ש. [*ומפרש הר"ב גפיים. אוגנים ואזנים. ששנינו בפכ"ה דכלים מ"ו וע"ש]:

טהור שאין הכלים מצילים כו'. פי' הר"ב דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אהלים. אבל נסר כו'. והא דכלי אינו מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות כו' וכ"פ הר"ש. אלא שיש חסרון בלשונו וגם הרמב"ם מפרש כן ולדבריהם שיעור ל' המשנה כך הוא שהכלים אין מצילין אלא עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות. דכיון דתנא קאתי למתני טעמא על נסר חלק דמציל. ובעי למימר לפי שלא אמרו אין מצילין אלא בכלי. הלכך שיעור הלשון שהכלים אין מצילין כו' דמשמעו דאתא למידק מינה. הא נסר חלק שאינו כלי מציל. אבל כי קתני שאין הכלים מצילין כו'. משמעו דאתא למימר טעמא אכלים גופייהו ואינו במשמע כלל דאתא למידק מינה הא נסר חלק מציל וכ"ש שצריכין אנו להכניס בשיעור הלשון תיבת אלא. דאי כדקתני שאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות ודאי דליתא דעם דפנות אהלים אין צריך שיהא דופן לכלי הנתון עליו. וכמו שכתבתי בדבור וכפישה כו' הלכך ודאי שענין משנתינו לומר שאין מצילין אלא עם דפנות אהלים. עד שיהא להן דפנות דהיינו טפח כדמסיק. ובהכי מצילין אף בלא דפנות אהלים אבל בדפנות אהלים מצילין ואפילו כשאין להן דופן טפח. ומפני הלחץ זו הדחק שצריכין לסבול בשיעור לשון משנתינו. ודאי דמש"ה הוא שחזר בו הרמב"ם בחבורו פכ"א מהט"מ [הלכה ו] שלא העתיק הא דשאין הכלים כו'. על הדינים השנוין במשנתינו זו. אלא סמכה למה שהעתיק [הלכה ג] מרפ"י דכלים היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום. וכתב שהוא בלא מירוח מפני שהן כאהל [ועיין מ"ש לקמן במשנה יג פ"ט] [ד"ה או כפייה] וכתב שאם היו פיותיהן דבוקות בדפני הבית מצילין בלא צמיד פתיל. מפני שהן מצילים משום אהל לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהיה להן דופן. היה לכלי דופן חצי טפח והיה יוצא מדופן האהל שפה חצי טפח והדביק זה לזה כו' ועכשיו אין להוסיף ולא לסרס בלשון משנתינו כלל. שהרי הוא ענין בפני עצמו ולא בא ללמד ולמידק מיניה על נסר חלק כלל. ואתא למימר שהכלי צריך שיהא לו דופן כשיציל עם דפנות אהלים וזה כשהודבק בדופן האהל ולא כענין הרישא דמשנתינו שהכלי כפוי על דפנות אהלים והשתא אתי שפיר מתניתין דלקמן דתנן בה כשם שמצילין מבפנים כך מצילים מבחוץ דהשתא מבחוץ דומיא דמבפנים דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן של אהל משא"כ לפי' המפרשים דהך דמבפנים בכפוי' דמענין הרישא היא והך דמבחוץ בדבוקה והכי קתני כשם כו' ואי קשיא לדברי הרמב"ם שבחיבורו דשאין הכלים מצילין מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל מיני' כלל היכי קתני שאין. דמאי נתינת טעם. איכא לא קשיא כלל דטובא משכחת להו והוי כאילו קתני ואין. *)[עיין] במ"ב פ"ק דביצה כמ"ש שם הר"ב ועוד עיין [מ"ש] ברפ"ד דנדה ובמ"ה פ"ה דפרה וסוף פ"ז דעירובין ובמ"ב פ"ב דהוריות. ומהר"ם כתב וז"ל קשה מאי קאמר עד שיהא להם דפנות הא כבר קתני [עם] דפנות אהלים ונ"ל דאצטריך דאי מרישא ה"א אינו מציל [עם] דפנות עד שיהא כמו כן אהלים דאהלים עיקר אבל באהלים בלא דפנות מציל. קמ"ל דבעינן תרוייהו ע"כ. ועיין מ"ש בשמו ברפ"ח. גם דבריו שברפ"ט:

וכמה תהא הדופן טפח. למעוטי פחות מטפח אבל יתר מטפח כ"ש הוא דעדיף. הר"ש:

חצי טפח מכאן כו'. כתב הר"ב הא דאין כלי מציל כו' אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע"פ שאין דפנותיו בולטין כלל. אלא שהן שקועין בתוך הבור דהא בכלי כפוי איירינן כמו שכתבתי בדבור וכפישה כו'. וכתב הרמב"ם ולא יתנגד זה אמרנו בעשירי מכלים היו כפוים על פיהם מצילין כל שתחתיהן. לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר"ל בגבהו. לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבאר שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת מיירי שאין בה דפנות טפח. וכ"כ הרמב"ם. והר"ש כתב וז"ל ולפי זה היה נראה כפישה דאין מצלת על באר חלקה היא פשוטי כלי עץ כדפי' בקונט' בשלהי הניזקין [דף סב] ולא כמו שפירשתי כלי הבא במדה דא"כ היו דפנותיו יותר מטפח. ע"כ. והר"ב כבר פי' דמיירי בכלי הבא במדה. וכתבתי ג"כ שם דמיירי שאין בדפנותיו טפח. ולפיכך י"ל שמפני ארכו ורחבו בא במדה. אע"פ שאין בו עומק טפח. ומצאתי כך למהר"ם. אבל כתב על זה שהוא דוחק. ולאחר זמן בהיותו תפוס במגדל אנזושהיי"ם חזר בו. וכתב נ"ל דכפישה אינה מחזקת מ' סאה ואפ"ה טהורה שאינה עשויה אלא לכפותה על הכלים וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר (איכה ג) שהוא לשון כפייה. וטהורה כדתניא בת"כ כל המשמש כפוי בכלים טהור. ע"כ. ועיין במשנה ג פי"ב דכלים:

משנה ז

כיצד כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ. להכי קתני על יתדות משום טומאה שתחתיה. [*ומ"ש הר"ב סמוך לכותל שלא תהא משוכה כו'] וז"ל הרמב"ם ויתדבק בשיווי פיו עם צדדי הבית או האהל ע"כ. וכן כתב ג"כ בחבורו [פרק כא מהט"מ הלכה ד] וסמך פיו לדופן האהל וזו היא הצורה ) עיין ספ"י:

מבחוץ. לשון הר"ב סמוך לכותל כו'. ואז חשובה כפישה אהל להפסיק בין טומאה שתחתיה לכלים שעל גבה. וכ"כ הר"ש ולרבותא דלא תימא דוקא מה שבתוכה מצלת *)דכיון דמשום אהל היא שמצלת הלכך אף על כלים שע"ג מצלת. עיין במשנה יב **)פט"ו. וכשהטומאה בתוכה עיין פרק ט משנה ט:

קורה שהיתה נתונה מכותל לכותל. שיש בה פותח טפח. הרמב"ם פכ"א מהט"מ [הלכה ה] [*ומסיים והיתה הקורה נוגעת בפי הקדרה כולה ומכסה אותה כו'] וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל. ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה. ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה. וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה"ג אפילו אין טומאה תחת הקדרה עצמה. הקורה מביאה טומאה לה. וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה. ולכך כתב הרמב"ם וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה. הפך מלשון המשנה. ע"כ. ועיין במ"ו פי"ב. ולפי' זה אינה ענין לשלפניה. וגם מהפך הלשון. אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל לפרש דמיירי בקורת הבית שבולטת קצת חוץ מן הכותל וכשהקדרה של חרס תלויה באותה קורה. היא מופלגת מכותל הבית וקאמר בתוספתא דאם פי הקדרה דבוק למעלה. הקורה מצלת על הכלים שעל גבה ואם מופלגת ממנה טפח אינה מצלת כיון דמופלגת [מן הקורה טפח והוי כמופלגת] מכותל הבית טפח. דאינה מצלת אלא עם דפנות אהלים כשהיא סמוכה לכותל מבחוץ. וכשאין מפיה לקורה טפח חשיב כדבוקה בקורה ומה שהיא סמוכה לקורה חשיב כסמוכה לכותל הבית דקורות כותל הבית ככותל. ובמשוכה מכנגד הקורה פחות מטפח פליגי ר"ע ורבנן והיינו שאין הקורה סותמת פי הקדרה ששפתי הקדרה משוכי' משפת הקורה ולחוץ ר"ע מטהר כיון דאינה מופלגת טפח. וחכמים מטמאים כיון דאינה דבוקה ממש. וכה"ג פליגי נמי בתוספתא בכפישה שמופלגת מן הכותל עצמו פחות מטפח. עכ"ל. ולפירושו לא אתי שפיר הא דקתני מכותל לכותל. וגם כלים שבקדרה שצריך לפרש שע"ג הקדרה:

משנה אהלות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב