תפארת ישראל על אבות ב
משנה אבות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על אבות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין
עריכהמשנה א
עריכהרבי אומר: הוא רבינו יהודה הנשיא דור הז' מהלל:
ותפארת לו מן האדם: ג' דרכים הם שראוי האדם להשלים א"ע בהן בעולמו, והן:
(א) דרך חיוביו [פפליכטען] לה' ולאדם, והן המצות המפורשים בתורה. (ב) דרך המדות [טוגענדען], שלא נזכרו בתורה בפירוש, אבל משתמעין מתוך דבריה, מה שראוי מהן לאדם שיעשה אותן וממה ימנע א"ע, כגאוה וענוה, כעס וסבלנות, קמצנית וותרנית וכדומה. והן כמו אמצעיים בין חיובי האדם לחבירו ולעצמו. (ג) דרך ארץ [זיטטען], שאינן כהמדות שמזיק בהן לחבירו, רק יבזו נפשו. כגון כשאינו נקי בגופו ובמלבושיו [סוף סוטה]. ושאינו צנוע בעשיית צרכיו ובתשמיש [ברכות ס"ב א' ונדה די"ז א'], או שהוא רעבתן [פסחים מ"ט א'], או שכור [נזיר כ"ג א'], או להוט במשגל [ברכות כ"ב א'], או עצל [פסחים ד"נ ע"ב], או מבוהל [ברכות מ"ג ב'], או אוכל בשוק [קידושין ד"מ ע"ב], או שחקן [אבות פ"ג מי"ג], או עצבן [שבת ד"ל ע"ב], או לשנות ממנהג המקום שהוא שם בענייניו [פסחים ד"נ ע"ב], וכדומה הרבה מאלו. ועל כולן אמר רבי שיבור האדם לעשות כל הג' דרכים באופן נאה ומתקבל בעיני העושה כשיראה אותה באחרית, דהיינו שהמעשה בעצמה נאה, וגם בעיני הרואין כשיראוה בו, דהיינו שהיא נאות ג"כ לפי מדרגות האדם העושה. א"נ ר"ל שיהיה מחשבתו טובה, ועי"ז היא תפארת לעושיה, דהיינו אדם העושה את המצוה, ותפארת לו מהאדם דהיינו המעשה בעצמה טוב שאותה יראו הבנ"א. דאע"ג דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, אף שרק המחשבה ולא המעשה לתפארת. אין זה שוה לכל, רק לאדם גדול שיודע לשקול היטב העבירה נגד המצוה, תדע דאל"כ נגנוב ונרמה כדי ליתן צדקה וכדומה. א"נ נ"ל דיבור ר"ל לזקק, דכל מצוה שהיא תפארת בעיני הקב"ה וגם בעיני האדם, כטלית נאה ואתרוג נאה, צריך לזקק מחשבותיו שיהיו לשם שמים לבד, דבקל יטה אשוריו. והוה זהיר במצוה קלה זו לטהר ולקדש מחשבתך בעת עשיית המצוה וכו', דהיינו לעשותן במתינות ונעימות, ולא בקול המולה והתלהבות זר. ויזכיר כי כל הג' דרכים הנ"ל הם משתנים לפעמים, משום שתלוים תמיד, בפועל, ובזמן, ובמקום, ובמאורע, אשר לפיהן פעולה משובחת תתהפך לפעמים להיות גרוע, וגרוע תשוב להיות משובחת [ויש לדבר בזה הרבה. והארכתי בהן בפירושי ראשי אבות באריכות בס"ד]:
קלה כבחמורה: כמו שהזהרתיך לעשות כל מצוה באופן נאה ומתקבל, כ"כ אזהירך שכל מצוה שהיא קלה לעשות בלי טורח וחסרון כיס, או ששכרה או ענשה קל, תהיה זהיר לעשותה בשמחה כאילו היתה חמורה מאד ושכרה רב:
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות: דהחילוק בין שכר ועונש שבין מצוה למצוה, אינו ברבוי ומיעוט לבד, כ"א יש עוד חילוק ביניהן באיכות דכל מצוה תתן השלמה אחרת לנפש. דצרכי הנפש הם כצרכי הגוף, דהיין והזהב חשובים יותר, והלחם והברזל נצרכים יותר. כ"כ יש מצות ששכרן רם ונישא. ויש שאינן מנושאין ורמים כל כך, אבל נצרכים יותר למעלות תחתוניות של הנפש. ולכן העלים הקב"ה מלהודיע שכרן, כדי שירדוף אחר כולן, שכולן צריכים לו:
והוי מחשב הפסד מצוה: ההפסד שיתגלגל לך בעולם עובר ע"י עשיית המצוה:
כנגד שכרה: בעולם הנצחי:
כנגד הפסדה: הרווחת ממון או עונג שיתגלגל לך כשתעשה העבירה:
דע מה למעלה ממך: למעלה מהשגתך:
עין רואה: לעומק לבבך אשר שם תארוג מחשבות חטא שלך:
ואוזן שומעת: דברי חטא שתדבר:
וכל מעשיך בספר נכתבין: מעשה חטא שלך, כל הג' רשומים לנצח לפניו ית', ואם שישתקו לך בשמים ולא תענש עליהם כרגע, לפניו ית' אינם שכוחים. [וענין ספר שנזכר כאן ובשאר דוכתא בתנ"ך ובש"ס כבר פירשתים באריכות ובראיות בדרושותי לר"ה. ובפירושי ראשי אבות הארוך שזכרנו. וכאן נאמר בקיצור, שמרמז על שילובי הסבות האחדיות שבעולם שכולן קשורין זב"ז, וכן כל הגופות וכל מעשיהן תלויין בהן, והן בהן וכולן בעולם הרוחני באופן נפלא מאד, למעלה הרבה מהשגת האדם. וכל האחדיות הנ"ל תלויין זב"ז כאותיות ומלות ופרקים שבספר. והוא הוא ספר הבריאה. והיינו דקאמר הכא וכל מעשיך בספר הבריאה הזה נכתבים, ושם עשו רושם שקלקלת עליו מעשה בראשית ועי' לקמן פ"ג סי' ק"ו]:
משנה ב
עריכהרבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא: היינו רבי שבמשנה א' [כשבת ל"ב ב' וקידושין ס"ג א']. רק שבחייו קראוהו רבי סתם, ואח"כ נקרא רבי יהודה הנשיא:
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ: ר"ל לימוד התורה הוא יפה רק כשיש עמה מוסר וענווה:
שיגיעת שניהם משכחת עון: דרק ע"י יגיעתך בשתיהן, ישתכח ממך כל אפשריות לחטוא:
וכל תורה שאין עמה מלאכה: אף שגם הנהגתך ישרה:
סופה בטלה: מטרדת תמידי לבקש הצטרכתיך כל שעה:
וגוררת עון: שע"י העניות יוגרם לחטוא.
וכל העמלים עם הצבור: ר"ל בצרכי ציבור, ועי"ז מתבטלין ממלאכתן, והרי גם מלימוד התורה רשאין להתבטל כשאי אפשר לעשות ע"י אחרים [כמ"ק ד"ט א']:
יהיו עמלים עמהם לשם שמים: ולא להתפאר, וכ"ש שלא להשתרר על הצבור בשביל זה:
שזכות אבותם: של צבור:
מסייעתן: להמתעסקין, שישיגו פרנסתן בלי יגיעה [ונ"ל דמה"ט קאמר אבותם במ"ס, ומסייעתן בנו"ן, לגלויי דאמאי דקאי האי לא קאי האי. או דנון מסיעתן הוא כמדברים בעדן בלשון ארמית]:
וצדקתם עומדת לעד: אף שע"י עסקן עם הצבור מתבטלין מתורה ומעסק בפרנסה. והרי רק ע"י יגיעת שניהן משכחת עון, אפ"ה צדקתם זאת עומדת להם בכל דבר:
ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם: שיעלה עליכם הקב"ה שכר הלימוד והעסק במצות שנתבטלתם מהן ע"י עסק הצבור, תשתלמו כאילו עשיתם אותן:
משנה ג
עריכההוו זהירין ברשות: אתם העוסקים בצרכי ציבור כשתצטרכו להתוודע עם אדוני הארץ שהרשות וכח בידם להטיב לציבור [כרש"י שבת קנ"א ב']. הוו זהירין לבלי לבטוח בהבטחתם, לפזר להם ממון הצבור במתנות יותר מדי. גם לא תבטחו באהבתם לגלות להם עניינים, שאפשר שיזיקו לצבור עי"ז:
נראין כאוהבין בשעת הנאתן: בשעה שיקבלו המתנות:
משנה ד
עריכההוא היה אומר: מדקאמר לעיל [מ"ב] שצריך לעסוק בתורה ובמלאכה אמר כאן עשה וכו':
עשה רצונו כרצונך: כשתעסוק בתורה שהוא רצון שמים, עסוק בזריזות ובשמחה בלי פיזור מחשבות בדברים אחרים, כמו שתתעסק בעניין פרנסתך שתייחד כל מחשבותיך לעסקך:
כדי שיעשה רצונך כרצונו: שיבוא לך פרנסתך בזריזות ובלי טרחא, דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י אחרים [ברכות ל"ה ב']:
בטל רצונך מפני רצונו: כשתאותיך לארציות ילחמו בך נגד חיוביך לשמוע בקול ה':
כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך: רצון המתנגדים לך והרוצים להריע לך, יבטל למען הטיבך ולהצליחך. ואפי' רצון עצמו כ"י [היינו סידור הטבע הפשוטי] יבטל למען טובתך [כמ"ק דט"ז ב]:
הלל אומר: מדקאמר ר"ג [במ"ב] האיך יתנהגו עם הצבור, הזכיר נמי הכא דברי זקינו הלל בעסק הממונה למנהיג לציבור:
אל תפרוש מן הצבור: כלל בזה ה' עניינים
- (א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ"ש חז"ל אזל לקרתא אזל לנמוסוא [ב"מ דפ"ו ע"ב]:
- (ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד'.
- (ג) כשהצבור ולא הוא שרויים בצער, ירגיש צרתם כאילו הוא עצמו ג"כ שרוי עמם בצער [כתענית י"א א].
- (ד) כשמתפלל על עצמו, ישתתף א"ע בתפלתו עמהן, לכלול א"ע בכלל כל הנצרכין בזאת.
- (ה) אמנם כל עוד, כשנתמנת למנהיג הצבור, אף שאז אינך רשאי להתערב עמהן ממש, שלא ידמו שאתה כאחד מהן ושוה להן, אפ"ה לא תפרוש מהן לגמרי, כאילו אתה האדון שאין כבודו להתערב בין עבדיו, שעי"ז תאבד אהבתם שיחשבוך לזר המתגאה עליהם. וזהו שאמר החכם היודע לרקח הסלסול והענווה במשקל נאות שוה בשוה, לפי הזמן, והמקום, והאדם, הוא האיש המוצלח, אשר יהיה אהוב, ומכובד לכל. [ושמור אלה הדברים המועטים, כי הם סוד יקר, אשר יכשלו בו רוב בני אדם במדת הן חסר והן יתיר]:
ואל תאמן בעצמך עד יום מותך: אל תבטח בעוצם חזקת הצלחתך ובעוצם חזקת צדקתך. דאשרי אדם מפחד תמיד. דשלמה נפל מכסאו בסוף ימיו [כגיטין דס"ח ב]. ויוחנן כה"ג זקן בן פ' שנים נעשה צדוקי [כברכות כ"ט א], והי' דבר היוצא מהכלל, דהרי אמרו [יומא ל"ח ב] דכיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא, דאין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א]. לכן אל תפרוש מהצבור ברברבותא, כדי שיהיו לך אוהבים לעמוד לך בעת צרתך, וגם הם יטו לבך בעצתם לילך בדרך ה':
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו: כשאתה מנהיג הצבור ותדון אדם שעבר עון אשר חטא, שפוט אותו בחמלה, אל תבזהו, אבל תצטער על רפיונו שלא היה יכול לעמוד בנסיונו. דעדיין לא הגעת למקומו ועמדת בנסיון. כמ"ש שהמע"ה (משלי ו׳:
ל״א) אל יבוזו לגנב וגו' ונמצא ישלם שבעתים:
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע: תוכחה למנהיג לצמצם ולדקדק מאוד בכל מלה שידבר כמוציא מעות. דאם כל אדם ראוי שידע מה שידברו לא ידבר מה שידע, מכ"ש המנהיג שמחוייב כן. דלפי משקל העניינים שתחת ידו. כן יגדל הנזק כשישמט סוד מסודותיו לחוץ:
שסופו להשמע: דאזנים לכותל, ועוף השמים יוליך את הקול:
[ולהגרסא שאי אפשר לשמוע, י"ל שהוא תוכחה לרב שמלמד לתלמידיו [ומכ"ש למחבר ספר] שלא יאמר דבריו דרך חידה, שא"א להבינו רק בסוף אחר עיון גדול [ומזה נמי שלא לכתוב בספר הרבה ראשי תיבות שאינן מורגלין שעי"ז יבולה זמן הלומד בו]:
שמא לא תפנה: גם זה אזהרה למנהיג הטרוד הרבה, וכמו כן לכל אדם הטרוד בעסקיו, שכשיהיה לו פנאי קצת באמצע טרדותיו לא יאמר מה אוכל ללמוד בזמן מועט כזה, אלא כשיהיה לי פנאי הרבה מעסקי אשנה ואלמוד, שמא לא תפנה, והרביעית שעה הפנוייה שאבדת, הוא חלק קטן מחייך שמחובר כולו מחלקים קטנים כאלה, וע"י התרשלותך לא ישוב עבודתך זאת לך לעולם:
משנה ה
עריכההוא היה אומר אין בור ירא חטא: בור הוא אדם בער וריק, והוא כשדה בור, שלא נזרע בלבו גם תורה גם ד"א, מוסר, ודרך ישרה. והוא גרוע יותר מע"ה שיש בו עכ"פ דרך ארץ [כסוטה דכ"ב א]. ואדם בור כזה, אפשר שיהיה ירא אלהים ושלא יחטא, אבל כל עבודתו בצדקת ויושר, אינו רק מיראת עונש, וכל חיוביו לאלהים ואדם, הם כנימוסים מוכרחים בעיניו. והוא אינו עושה אותן משום שירא מהחטא עצמו שיהיה לתועבה בעיני ה', כי לא התעוררו בנפשו אהבה וחיוב הראוי לאלהים ואדם:
ולא עם הארץ חסיד: הרבה מיני ע"ה יש [כרא"ש ס"פ אלו עוברין]. והכא מיירי באדם המוני, שהדריכו אותו במדות ישרות, רק שלא למד תורה ולא הורגל לפני חכמים לראות מעשיהם והנהגותיהן. לכן אי אפשר שיהיה חסיד, לילך לפנים משורת הדין, דלדבר זה צריך הרגל לראות עשיית מעשים כאלו, שיקנו רושם בנפשו:
ולא הביישן למד: דהחושש שיפגום כבודו כשישאל על דבר עמום או תמוה שיראה בספר או שישמע ולא יבין, מפני שירא שיחזיקוהו כחסר דעת, הוא נשאר חסר דעת תמיד:
ולא הקפדן מלמד: מי שהוא קפדן וכעסן, אינו ראוי ומסוגל להיות מלמד לתלמידים או מורה לעדה, דמלבד שע"י הכעס יסתלק חכמת המלמד באותו שעה להסביר דבריו יפה [כפסחים ס"ו ב], ויתבלבלו דעת משמיע ושומע. בל"ז איך ישגיח התלמיד על דברי שונאו, הוא הרב או המורה שהוא ככבשן אש היורה זיקים חצים ומות סביבו בזעף ובחימה. ואולם דברי חכמים בנחת נשמעים. [ומ"ש חז"ל [כתובות ק"ג ב] זרוק מרה בתלמידים היינו כשמתעצלים מלהשגיח יפה. וגם אז לא יעיר הרב כל חמתו. וכ"ש הדורש טוב לעמו, לא יהיה רק כזורק מרה. שכשיגיע אל השומע כבר נפסק הכעס מהמשמיע, שחובת הרב לרחם על הבלתי יודעים ועל התועים שבתלמידיו, בחיקו ישא עלות הנלאים, ובדברי חן ואהבה יקרבם תחת כנפי השכינה. למען יכירו כי אוהבם אמיתי הוא, המיעצם רק לטובתם]:
ולא כל המרבה בסחורה מחכים: דכשמסובב בטרדות, אפי' בסחורה דצריך נמי השכלה, אפ"ה לא ראי זה כראי זה, ובא זה ואיבד את זה, שע"י שמחשבותיו מפוזרים, לא יחכים א"ע או אחרים. וכמ"ש חז"ל [עירובין נ"ה א] לא מעבר לים היא, לא תמצא ד"ת בסוחרים הפורשים לים:
השתדל להיות איש: כשיראה הדור פרוץ מרובה על העומד בפרץ, ומרגיש בנפשו כי רוח ה' נוססה בו ויחל לפעמו. יתחזק בה' ויבטח בעזרתו לעמוד בראש ולהתאמץ בדבר ה', לכוף התועים ללכת בדרך ישרה. וי"א דה"פ אפי' במקום שאין אנשים ואתה הבינוני עומד בין הננסין, שיתדמו כאילו אתה באמת ענק נגדם, השתדל להיות איש, ולא תסתפק במעט חכמתך כי רבה היא בעיני העניים האלו. וי"א לעניין צניעות קאמר, דהצנע לכת עם אלהיך [כברכות כ"ח ב]:
משנה ו
עריכהאף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים: והתפעל על בזיון הגוף שלא נקבר:
אמר לה על דאטפת אטפוך: ר"ל בלתי ספק גם אתה בזית אחרים שזרקת גלגלתם למים, או עשית מעשה אחרת לבזותן, ונשתלמת מדה כנגד מדה, שלא בטלה [כסנהדרין צ"ו]:
וסוף מטיפיך יטופון: שיתבזו גם הם בזו או בדומה לה. וקמ"ל רישא דלא חשיד קוב"ה ח"ו למעבד דינא בלא דינא [כברכות ד"ה ב]. ועוד דאדם משתלם מדה כנגד מדה. וקמ"ל סיפא, דאפי' נגזר עונש לחוטא אפ"ה אותו שנעשה שבט אפו של הקב"ה, יקבל עונשו, מדעכ"פ הוא לא התכוון לקיים גזירת ה' [כיהוא בהכריתו זרע אחאב], רק בעבור לבו הרע. והראיה ברורה על זה פרעה במצרים:
משנה ז
עריכההוא היה אומר: ה' מיני תאוות יש שיקיצו באדם מנעוריו כסדר זא"ז. תחלה מיד כשנולד ישתוקק רק אכילה ושתיה. ואח"כ גם לממון. ואח"כ יתעורר בו גם חוש המשוש במשגל וכדומה. ואח"כ בא באנשים וירצה שיכבדוהו. ואח"כ כשיתחיל להזקין יבקש משרתים ועוזרים לו. ובכולן ברדיפתו אחריהן ישיג הפוכן:
מרבה בשר: ר"ל תאוה א' שרודף אחר תענוגים להרבות בשרו ולהשמינו:
מרבה רמה: לא לבד אחר מותו תתרבה בו הרמה עי"ז, ונפשו עליו תאבל על בזיון הגוף, דקשה רמה למת כמחט בבשר החי [כשבת קנ"ב א] וכצועק על ביתו שנפל. אבל גם בחייו ענוגו הוא סבת השחתתו, דכבר אמרו הרופאים שכשיש מכה מהלכת ח"ו או דבר ל"ע, תאחז בפרטות רק הבריאים והחזקים האוכלים למעדנים, ותחוס על האומללים והחלשים:
מרבה נכסים: תאוה ב שמתאווה להרבות ממון:
מרבה דאגה: כי ביום ובלילה לא ינוח מדאגת הפסד, שיפחד שיוזל סחורתו או שיפסיד. או שלא ישלמו לו בע"ח, גם יסבוהו מקניטיו סביב ומקנאיו יעופפו סביבו כעדת דבורים לכוורת דבש, ולא ימצא קורת רוח בעולמו:
מרבה נשים: תאוה ג' שאחזתו בולמס המשגל, ולבעבור שבאחת רגיל וקץ בה [כנדה ל"א ב], לא יסתפק באחת מתת אלהים להרחיב דעתו [כברכות דנ"ז ב], אלא רוצה לשתות בכל כוס שיראה:
מרבה כשפים: ישיג הפוכו, כי תקצר נפשו ודעתו, כידוע לטבעיים שע"י רבוי המשגל יוחלש כח הגוף, והשכל, והזכרון, ויתעוהו מחשבותיו בסכלותו לדרוש באובות ומכשפים שישתדלו שתאהבו אשה שראה וחומדה:
מרבה שפחות: תאוה ד' שרודף אחר כבוד, ולכן מרבה נערות יפות בביתו, לשמש אותו ונשיו להרבות כבודו:
מרבה זמה: שהשפחות שעסקו עמהן שהן בני תרבות רעה, ימשכוהו לזנות ויתבזה כבודו בפרסום:
מרבה עבדים: תאוה ה' שמבקש עבדים, להתחזק עמו להרבות ממונו:
מרבה גזל: ישיג הפוכו, דהן עצמן כרובם יעשו כן קנוניא, להונותו לגזלו ולרששו. ועתה נגד ה' מיני עמל הנ"ל שמשיג האדם הפך המבוקש. חושב עתה התנא ה' דברים אחרים שיתדמו כאילו הן לרעת האדם, וישיב על ידן טובות גדולות. וגם אלה נקטן תנא כסדר. דמתחלה לומד האדם ואוסף שמועות הרבה בתורה. ואח"כ הולך לישיבת חכמים ללמוד חדוד השכל, כדי להציץ גם תעלומות התורה [וכמ"ש חז"ל ברישא לגמור והדר לסבור [שבת פ"ג א]. ואח"כ כשכבר הגיע להוראה, מתיעץ בכל דבר חמור עם חביריו, כי היכא דלמטייא שיבא מכשורא [כהוריות ד"ג ב]. ואח"כ כשיתחזק על כסא ה'. עושה משפט וצדקה לכל עמו. ואח"כ על ידי כל הנ"ל קונה לו שם טוב. אח"כ זוכה לעה"ב:
מרבה חיים: אף שהשגתה רק בעמל רב, עד שיקיא החלב שינק משדי אמו, ורק בעמל כזה היא נקנת [כברכות ס"ג ב], וגם נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם [כסנהדרין כ"ו ב]. אפ"ה תמחץ וידיה תרפאינה, שאף שתחליש הגוף עכ"פ תחזק כח החיות שבו, כי לזה נתנה הקב"ה להחיות הגוף והנשמה, כמ"ש כי היא חייך ואורך ימיך [דברים ל"ב פמ"ו], ואומר רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך [משלי ג' ח']. והעמיד תנא בבא זו נגד התאוה הא' הנ"ל, דהתם מכלה גופו, והכא יחזק גופו:
מרבה ישיבה: ששוקד ומתמיד ומעיין ומדקדק היטב בדברי תורה, ויושב לפני חכמים ללמוד דרך המעמיקים, איך ע"י החדוד יבקש האמת ע"י שידון מהמפורש על הסתום:
מרבה חכמה: אף שע"י התמדתו בתורה, יהיה שכלו כמו זר בענייני העולם ובמו"מ שלהן, אפ"ה אני חכמה שכנתי ערמה תאמר תה"ק [כמשלי ח' פי"ב], וידע גם חכמה במילי דעלמא כאחד מהם, כשיצטרך לו לפרנסתו בלי דאגה. הרי בבא זו נגד מרבה נכסים מרבה דאגה הנ"ל:
מרבה עצה: כשישב בראש, יתיעץ בכל דבר קשה עם רבותיו וחביריו:
מרבה תבונה: דע"י ההתיעצות והפלפולים, יפתחו עליו ארובות השמים, ויבקעו עליו מאורי אור חדשים בחכמה. הרי בבא זו נגד בבת מרבה נשים שיבלבלו ויחלישו שכלו:
מרבה צדקה: כשהתפרסם שמו והוחזקו ידיו לעשות משפט וצדקה לכל מבקש עזרתו:
מרבה שלום: שעי"ז יהיה לו שלום עם כל, ויאהבוהו ויכבדוהו הכל. והרי זה עומד נגד מרבה שפחות שיבזו כבודו:
קנה שם טוב: ע"י ד' הנ"ל:
קנה לעצמו: וא"צ לירא שיחטפוהו ממנו. והר"ז נגד הבבא מרבה גזל. ועתה נקט בבא יתירתא, מה שאין בה' מיני עמל הראשונים. קנה לו וכו':
משנה ח
עריכהרבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי: ונ"ל דמשום דכשסידר רבי המשניות לא רצה להפסיק סדר היחוס מהלל הזקן עד ימיו, להכי הזכיר דברי ריב"ז לבסוף. רק כדי שלא נטעה לומר שהיה אחר רבי, להכי תני גביה ריב"ז קבל מהלל:
הדא היה אומר: מדהיה ריב"ז גדול בתורה ובכל החכמות מאד [כסוכה כ"ח א'], להכי אמר על עצמו אם למדת וכו':
אל תחזיק טובה לעצמך: לומר כח ידי עשתה לי החיל הזה:
כי לכך נוצרת: שיצירתך בזכרון וחדוד השכל יותר מחביריך, גרמה לך שגדלת חכמה, ולא עמלך, ואפשר שחביריך לפי שיעור מיעוט הכנתם, עמלו והשיגו לפי שיעור, יותר ממך, ושכרם גדול משכרך:
חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי: חשב רק היותר גדולים שבתלמידיו:
ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס: הוא סתם ר"א שבמשנה, בעל אמא שלם אחותו של רבן גמליאל [כלעיל סי' ס"ז]:
ורבי יהושע בן חנניה: הוא סתם רבי יהושע שבמשנה בעל פלוגתא דר"א בן הורקנס. והיה מקורב בבית הקיסר [כתענית ד"ז ב' וחולין נ"ט ב'], והיה לוי ומשורר בביהמ"ק [כערכין י"א ב'], וחי עד אחר החורבן [כגיטין דנ"ו א' וברכות כ"ז ב']:
ורבי שמעון בן נתנאל: הוא בעל בת בתו של ר"ג הזקן [תוספתא פ"ג דע"ז]:
ורבי אלעזר בן ערך: הוא ר' נהוראי. וי"א שהוא ר' נחמיה [שבת קמ"ז]. וי"א דהוא ר"מ [עירובין די"ג]:
הוא היה מונה שבחן: ר"ל אמר מדה משובחת שהיה כל א' מופלג בה ביותר:
רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה: כבור מסוייד שלפני הגת, שלא נאבד בו טפה מהיין שיזוב לתוכו. כך התורה שנמשלה ליין [כתענית ד"ז א'], מה שלמד ממנה מרבותיו למד בתשוקה רבה, עד שלא שכח שום דבר מלימודו [כסוכה כ"ח א']:
רבי יהושע אשרי יולדתו: שאמו הדריכתו לתורה ולמדות ישרות. וכבר כשהיתה מעוברת ממנו, חזרה בבתי מדרשות ובקשה שיתפללו שיהיה העובר זה ת"ח וצדיק כך כתב רש"י בספר מדרש שמואל על אבות. ואני מצאתי בירושלמי [יבמות ד"ה א'] שאמו הוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה:
רבי יוסי חסיד: שעשה הכל לפנים משורת הדין. ולא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם לעולם, מחשש שיוליכנו עכו"ם בשבת [שבת די"ט א']:
רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא: שהיה צדיק גדול עושה מאהבה, שהיה ירא מהחטא עצמו, רק לבלי להקניט הקב"ה ולא מיראת עונש או תקות שכר, והיה זה בהפלגה יתירה, דאל"כ מה רבותיה, הרי אדם כזה רק אינו בור כלעיל משנה ה':
ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר: שהיה חרוץ מופלג:
מכריע את כולם: פלוגתא דת"ק ואבא שאול, היינו הפלוגתא אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף [הוריות י"ד א']:
משנה ט
עריכהאמר להם צאו וראו: ר"ל צאו מלדון לפי מדרגתכם. דמלתא זוטרתא היא לגבייכו להתנהג כמנהגכם. אבל שוטטי לדון לפי כח ההמון, איזה וכו' שיזכה בסוף כמוכם:
רבי אליעזר אומר עין טובה: שבטובת מדתו, מסתפק במעט שיש לו ושמח בהצלחת חבירו, ואינו מקנאו, ואינו דואג ואינו כועס. דכל אלו מחלישין כח הזכרון. אבל כשיהיה בעל מדה זאת, יהיה כבור סיד שאינו מאבד טפה:
רבי יהושע אומר חבר טוב: שכשייעצו להסיר חסרונותיו, לא יתבייש מלפניו ולא יכעס, בידעו שלבו תמים עמו, וישמע עצתו. כמו שהיתה אמו לר' יהושע:
רבי יוסי אומר שכן טוב: ששכנים טובים עושים טובות זל"ז אף בהפסד של עצמן, עי"ז מתרגל כל א' מהן בחסידות:
רבי שמעון אומר הרואה את הנולד: ולכן עושה לעצמו גדר לבלי לבוא לחטא:
רבי אלעזר אומר לב טוב: שלבו תמיד שמח ומזומן להיטיב לכל ועי"ז חדוותא מסתייע שיתחדד שכלו כמעין המתגבר [ונ"ל דלב טוב הוא מצד הגוף, שהתרגל כך עד שנעשה לו לטבע שני. משא"כ עין טובה, היינו שמתנהג במדות הטובות מכח השכל. ומחמת שרק ע"י השכל יכריח יצרו, אינו עושה הטוב בשמחה ובהשלמה כראוי [ועי' רמב"ם פ"ח מפרקיו]:
שבכלל דבריו דבריכם: שכשהלב שוקט ושמח, ישקיף על כל אדם לטובה, וירבו אוהביו בחבר טוב, ושכן טוב. וגם במנוחת נפשו יוכל להשקיף את הנולד. ויאהב גם ה' בכל לבבו ונפשו:
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: אף דמדיוקא דרישא משתמע ממה יתרחק. אפ"ה משום דלכל מדה ב' קצוות, וביניהן מדה ממוצעת, למשל עין טובה היא קצה א'. וכנגדה עין רעה, וביניהן עין שאינה טובה ולא רעה אלא בינונית. וכן כולם. להכי שאל באיזה דבר יתרחק גם ממדה הממוצעת [גם יש מדה טובה שאין הפוכה רע, כהתנהגות לפנים משורת הדין, ואז א"צ להתרחק ממדה שכנגדה]:
רבי אליעזר אומר עין רעה: דכשהשקפת עין שכלו לשפוט הכל לרעה, אינו מסתפק בשלו, ומקנא חבירו, ודנו לכף רעה, ומהרהר אחר רבו, ואחר הקב"ה, ומסתפק ביסודות הדת, ובתורה משמים, ובפירושה שקבלנו ואינו זוכה לאוצר התורה. ויורד לגיהנם:
רבי יהושע אומר חבר רע: שמפתהו תמיד להתעות מדרך הישר:
רבי יוסי אומר שכן רע: שמכעיסו תמיד, ומשחית מדותיו:
רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם: הוא הפך הרואה הנולד, שאינו רואה שכשלא ישלם עכשיו, לא ימצא להבא מי שילונו ונמצא מת ברעב. ולא אמר סתם מי שאינו רואה הנולד. מדאפשר שאינו רואה את הנולד, ואעפ"כ הולך בדרך ישרה. להכי אמר הלוה ואינו משלם, דהיינו שחושב שרואה הנולד, שכשישלם לא ישאר לו פרוטה, ואינו משקיף יותר להלן, שהמעות שלוה לא יתקיים לו לעולם, ומת ברעב:
כלוה מן המקום: כשעושה מעשה שתגרם אותו לחטוא, כהולך למקום או מתעסק בענין העלול לחטא, נמצא שלוה הסיבה הזו מהקב"ה, ולא השיבה בנקיות כמו שקבלה:
לוה רשע ולא ישלם: דאת"ל דה"פ מי שלוה ואינו משלם הוא רשע, דא"כ הול"ל מלת רשע לבסוף, אלא ע"כ ה"ק דכל רשע למקום, לוה הסבה, ומביא א"ע בפשיעה לידי חטא, ולפיכך תיכף בהלואתו, נקרא רשע כמו שלוה אף שיודע בשעה שלוה שיותר מסתבר שלא יוכל לשלם:
וצדיק חונן ונותן: לכל אדם יש חיובים ומשפטים [פפליכטען אונד רעכטע], חיובים מה שהוא חייב לאחרים, ומשפטים מה שאחרים חייבים לו. והצדיק חונן ומוותר מחיובי אחרים לו, ונותן להם יותר ממה שחייב הוא לאחרים. מיהו ה"נ מדהקדים מלת צדיק, ש"מ דה"נ ה"ק, הצדיק לפני הקב"ה חונן ממה שראוי לו לקבל מהקב"ה, ונותן יותר ממה שחייב להקב"ה, דהיינו מדרואה את הנולד, מקדש א"ע במותר לו [כיבמות ד"כ ע"א]:
שבכלל דבריו דבריכם: שהלב הוא שורש הכל, וכשהשורש מורקב באילן, אין בכל הודו והדרו סי' ברכה. כן אם הלב רע, יוגבר יצר הגוף על השכל. ויתחברו אליו הדומין לו, חבר רע ושכן רע, ולא יעשה גדר בפני חטא, משחתו בו מום בו:
משנה י
עריכההם אמרו שלשה שלשה דברים: כל אחד מהן הזהיר ג' דברים, כמוזכר במשניות דלקמן עד משנה ט"ו:
רבי אליעזר אומר: הזהיר על ג"ד שראוי להשלים הנפש בהן. מדות ישרות, שמירת המצות, לימוד התורה:
ואל תהי נוח לכעוס: במדות, הזהיר ביותר מכעס, שבה תלייין מדות רעות רבות. ומשום דכל כעס בא לרוב ע"י שפגע א' בכבוד חבירו מעט, וחבירו חוזר ומקניטו מעט יותר, ושוב האחר משיבו קשות יותר ויותר, וכמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ז א'], האי תגרא דמיא לבדקא דמיא. לכן יעצו התנא אם תרצה להשמר מכעס שמפרך הגוף והנפש, יהי כבוד וכו', דכמו דלא ניחא לך שיבזוך גם ברמז, ג"כ השמר לבלי לומר לחברך דבר שיפגע כבוד חבירך גם רק במקצת. וכמו שבאם זלזלת אחרים, לא ניחא לך שיזלזלוך יותר ממה שזלזלת כן אם זלזלוך לא תזלזל למזלזליך יותר ממה שזלזלך [כביצה ד"כ ע"ב]:
ושוב יום אחד לפני מיתתך: כאן מזהיר על קיום המצות. שהאדם לבו נוטה יותר לחטוא מלהצטדק משום דבחטאו ישיג העונג מהר. אבל העונש והעונג שע"י החטא או המצוה ליום הכסא יבוא, ובוצינא טבא מקרא [כסוכה נ"י]. לכן שוב מדעתך, כאילו השתא יום א' לפני מיתתך, וקרוב יום ה'. ולא אמר פן תמות היום. מדיכול להתנצל מדאין מרגיש בעצמו חולשת וחולי עדיין. אבל ראוי לאדם לחשוש, מה לא יוכל להתהוות בין היום למחר:
והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים: זה אמר כנגד לימוד התורה שנקראת אור, שנאמר ותורה אור [משלי ו' כ"ג]. אמנם אפשר לקבל האורה מהאור מרחוק, אבל א"א שיתחמם מהאור מרחוק. להכי אמר הוה מתחמם וכו', ר"ל לא תסתפק להיות מואר מלימודם מרחוק, אבל ראה שתתקרב אליהם ותחמם הרגשותיך כשתראה מעשיהם בהתלהבות קדוש, דגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה [כברכות ד"ז ב']:
והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה: תזהר שלא תפגם כבודם ע"י שאתה רגיל תמיד עמהם. דאף שידמו לך כגחלים עוממות בלי כח להבה לעשות לך רעה, תתירא מהם שלא תכוה:
נשיכת שועל: ששיניו עקומות ולהכי נשיכתו קשה להרפא:
ועקיצתן: כשחלשים מלנשכך רק יעקצוך [שטעכען בל"א]:
עקיצת עקרב: שעקיצתו מסוכנת ע"י הארס שמבליע בכל הגוף:
ולחישתן: [צישען]:
לחישת: כשחלשים אפילו מלעקצך בקרוב לך, ורק מרחוק ינשפו הבל כעסם עליך:
שרף: שהוא נחש מאורס מאד, שבהבל פיו נושף וממית כרגע, ולכן נקרא שרף:
וכל דבריהם: אף אם לא יקללו אותך, רק ידברו וישפכו נפשם לפני ה' שירחם עליהם:
כגחלי אש: שעפים ומבעירין בהשחת שרוף וכלה גם בריחוק מקום, אף את הדברים שאין בהן רוח חיים, דקב"ה תבע ביקריה:
משנה יא
עריכהרבי יהושע אומר: מזהיר ג"כ על ג' חיובי אדם, תורה עבודה, ג"ח:
עין הרע: שעינו כהה ורעה בענייני אמונה שלמדה תורה, מסתפק בדבריה ובשרשי הדת, אם תורה משמים, ובהשארת הנפש, וכדומה ביסודות התורה:
ויצר הרע: שיצרו גובר עליו ומונעו מלעבוד ה' ולקיים מצותיו:
ושנאת הבריות: ששונא הבריות מלהטיב להם בג"ח:
מוציאין את האדם מן העולם: מדאין לו על מה שיתמוך הצלחתו בזה ובבא [כפ"א מ"ב]:
משנה יב
עריכהרבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך: כנגד ג"ח תני לה, שתשתדל ותשמח להרבות ממונו ולא להמעיטו. ואם כך בממון שישנו בחזרה, כ"ש כח גופו וכבודו ושכלו, תשתדל לחזקם ולהרבותם, ולא להחלישם ולהמעיטם [דבכל הנך שייך ג"ח]:
והתקן עצמך ללמוד תורה: משום תורה תני לה. ור"ל הזדרז לתקן עצמך מכל הקלקולים שימניעוך מלימודה, הן בדאגת פרנסה, או חולשת הגוף, או מיעוט השכל, או שאר צער. הוה מחשב כאילו כל אלה מתוקנין לך בשבתך ללמוד:
שאינה ירושה לך: להשיגה בלי יגיעה ובלי יחוד כל המחשבות אליה. [ומ"ד מורשה קהלת יעקב. היינו לכלל ישראל, כדכתיב כי לא תשכח מפי זרעו, ולעניין קיום מצותיה שלא תשתנה בשום זמן או מקום או דור. אבל לכל יחיד אינה ירושה. ואפילו אביך ואבי אביך ת"ח, אדרבה זה גורם שלא תהיה ת"ח, שלא יאמרו שהתורה ירושה [כנדרים פ"א א']. ואפילו אתה כבר דור רביעי בתורה. שאז לא תמוש התורה מזרעם [כב"מ פ"ה א']. היינו רק שאינך צריך אז יגיעה קשה כאחרים. אבל כשתלמדה דרך עראי עם מחשבות זרות, לא שמענו שתנחילנה]:
וכל מעשיך יהיו לשם שמים: לעניין עבורה תני לה. ור"ל אפילו בעסקך לצרכי הגוף וממון תכוון לחזקם לעבודתו ית' [ועי' ברכות ס"ו. א']:
משנה יג
עריכהרבי שמעון אומר: הזהיר על ג"ד בתפלה שהיא ג"כ בכלל עבודה:
הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה: אינו ר"ל שיקרא ק"ש ויתפלל, או שלא יעבור עונתן, דזה חיוב גמור הוא, ומכילתן רק מחסידות ידבר [כב"ק ד"ל ע"א]. אבל הזהיר, דמדהן חוב גמור, והאדם אומרם כמה פעמים ביום, לכן מצוי שלא יכוון בהן היטב, לכן הזהיר כאן התנא שיזהר אדם לכוון בהן מאוד. ק"ש מפני שיש בה החזרת אדם לעצמו כל עקרי אמונתינו הקדושה, דהיינו בפרשה ראשונה אמונת יחוד השם ב"ה ואהבתו ויראתו ולימוד התורה, והיינו חיוביו להקב"ה. ופרשה שנייה אית בה אמונת תורה משמים ושמירת מצותיה כדפתח והיה אם שמוע תשמע אשר אנכי מצוה. וגם אמונת השגחה בשכר ועונש בעה"ז, וגם רמז על שכר ועונש עה"ב וכדמסיים למען ירבו ימיכם כימי השמים על הארץ, והרי זה א"א רק בעה"ב, ור"ל רק למען זה תעשו מצותי, ולא עבור עוה"ז. פרשה ג' אזהרה יתירה לבלי להתעות אחר פתויי יצ"ה בתאות או במחשבות אפיקורסים וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם היינו יצ"ה ואחרי עיניכם היינו מחשבות תועות שכל חטאי העולם ע"י ב' אלו יהיו. ומדכל הנך שבפרשיות הללו הם עקריים לזרע ישראל וחיוביו בעולם, צונו הקב"ה לחזור עליהם בכל יום. ואם אעפ"כ יאמרם אדם בלי כוונה, הרי כל אמירתו לחנם. וכ"כ בתפלה, מלבד שבכולן מדבר אל המלך כמ"ש ברוך אתה וכו' ואיך יעיז פניו להיות אז אין פיו ולבו שוין, גם בל"ז היאך יוכל לחשוב שיקבל ה' תפלתו, אם לא התחנן כן לפניו בהכנעה יתירה, ותחת זה היו מחשבותיו עפים בכל זויות סכלותיו ותעתועיו, ואפשר גם בדברי עבירה, ואיך לא יתבושש לומר בסוף תפלתו לפני יודע מחשבות יהיו לרצון וכו' והגיון לבי, ומה ישיב אם יענהו ה' בגערה, מה הגית עתה בלבבך. ולכן אמרו חז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו, נפשו היינו המחשבות, בכפו היינו שישגיח עליהן יפה שלא יתעו ושלא תשכח לפני מי אתה עומד, שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים:
וכשאתה מתפלל: ר"ל אפילו אם האתה שלך מתפלל וכו', ר"ל אפילו תתכוון בפי' המלות:
אל תעש תפלתך קבע: להתפלל רק כפי שהדברים מסודרים וקבועים, בחשבך מפני כי כן חובתך:
אלא רחמים ותחנונים לפני המקום: להתפלל דרך תחנונים, כעני העומד בפתח המלך בלב נשבר [כברכות דכ"ט]. ולפיכך תחדש בכל יום דבר בכל ברכה כפי שפיכת נפשך עליך:
כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה: דג' מיני תפלה יש וכולן כלולים במקרא זה. (א) שיצילו הקב"ה מצרות, ואף שחטא ונפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א'] יאריך אפו ולא יענישו דשמא ישוב עוד. (ב) שייטיב לו בהטבות ממש, אף דלפי מעשיו אינן ראויין לו, ירב חסדו הקב"ה עמו. (ג) שכשישוב ימחול לו הקב"ה חטאיו לגמרי, וינחם על הרעה שראוי לו. אבל כל ג' מיני התפלות תשיג רק ע"י שהקב"ה חנון ורחום לך, דהיינו כשתתפלל דרך תחנונים:
ואל תהי רשע בפני עצמך: דגם זה מניעה גדולה בכוונת התפלה, כשיחשוב א"ע רשע בפני עצמו ויתיאש מן הרחמים, ויחשוב שכל תפלותיו לא יועילו לו:
משנה יד
עריכהרבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה: ג' דברים נצרכים להצלחה בלימוד (א) השקידה וההתמדה, דאם לא יתמיד לחזיר בכל יום לימודו שמאתמול, תקדם יציאה להויה, ולא ישתרש הענין בלבו היטב. ולכן אמר הוה שקוד וכו'. [ואמר שקוד בפעול, ולא שוקד בפועל. דכל פוטל יש בידו לעשות או בלי לעשות. אבל הפעול מוכרח במעשהו מפני כח הפועל. כך תשתדל בעצמך התרגל בשקידה כאילו אין כח בך למנעה בשום פנים]:
ודע מה שתשיב לאפיקורוס: (ב) העיון וההתעמקות בהעניינים שלומד. שלא יזוז משום דבר שלומד עד שישאל וישיב לעצמו על ז' שאלות, מי, מה, למי, או את מי, מתי, איה, איך, ולמה. שכשתדע להשיב על אלה הז' שאלות, יבורר לך כל דבר חמור ועמוק. גם ישקיף סביבות העניין שלמד יפה, אם אין בו סתירה במה שלמד כבר. גם ישאל א"ע אם אין שם בהדבר שלומד מלה יתירה, ולמה נכתב מלה זאת, וכדומה בהשאלות, עד שיבורר לו הדבר כשמלה חדשה. ועל העניין הזה, אמר, ודע מה וכו', ר"ל לא די שצריך אתה לידע הטעם של כל דבר כפי הראוי וכפי שמותר הישראלי הכשר לשאול. אלא צריך אתה ג"כ להתבונן בכל דבר הטעם שתוכל להשיב לאפיקורס כשתזדמן עמו, שאינו מתרצה בקבלתינו הנאמנה, רק בימה ששכל אנושי סובל:
ודע לפני מי אתה עמל: (ג) הסרת הדאגה, וכל מחשבה אחרת בשעה שלומד. ועל זה אמר, ודע לפני מי אתה עמל בלימודך, הלא תתבושש לפניו שתתעסק במחשבתך בעניינים אחרים בעת עסקך במלאכתו. וזאת שנית ונאמן הוא וכו':
ונאמן הוא בעל מלאכתך: בענייני עסקי פרנסתך הגופניים, כי בידו מונחת גם הצלחות הזמניי:
שישלם לך שכר פעולתך: בעבור פעולתך השלימה בלימוד התורה, לא תצטרך להתיגע בפרנסתך למאוד [כברכות ל"ה ב']:
משנה טו
עריכהרבי טרפון אומר היום קצר: ר"ל ימי חיי אדם קצרים מלהשיג בהן השלמתו הראוי, דכמעט שיפתח עין שכלו לראות שהעולם ועניינו הבל המה יחד, כבר שיבה זרקה בו, ועוד מעט ואיננו:
והמלאכה מרובה: ר"ל מניין חיוביו לאלהים ואדם רבים במניין ואיכות:
והפועלים עצלים: ר"ל כחות הגוף והנפש, עצלים הם ונוטים יותר להרע מלהיטב:
והשכר הרבה: בעה"ז ובעה"ב, כמ"ש הכתוב כי היא חייך ואורך ימיך.
ובעל הבית דוחק: דלא תימא דאין הקב"ה מקפיד אם ישלים האדם א"ע בתורה ובמצות או לא, דכמה יקפיד האב מאד שישלים הבן א"ע, ק"ו הקב"ה. ועיקר כוונת התנא, שיזדרז האדם בכל כחותיו בקיום התורה, מדיש בה ה' דברים הנ"ל, שיש בכל א' מהן די בזכרונה לזרז האדם, מכ"ש שישנם כולם יחד בה:
משנה טז
עריכההוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור: דאף שהמלאכה מרובה וכדאמרן, אפ"ה לא תתיאש אם לא תוכל לגמור כולן:
ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה: שלא תחשוב מפני שהמלאכה מרובה כל כך, בוודאי ישחררני הקב"ה מלקיים כולן, ואם אחטא, הקב"ה ימחול לי [חגיגה דט"ז א']. אבל הקב"ה חפץ שתעשה בהמלאכה הרבה הזאת כל שביכלתך:
אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה: בעה"ז ובעה"ב:
ונאמן הוא בעל מלאכתך: מלאכת פרנסתך:
שישלם לך שכר פעולתך: כשתעשה המצות בשלימות האפשרי, דרק אז נקראת פעולה. דאל"כ נקרא רק מעשה:
ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא: שכשתעשה הכל כאשר צויתיך, ואעפ"כ תסבול צער ודוחק, דע כי כאן אינו עולם השכר או העונש, רק עולם הנסיון, ולפעמים תתנסה פה, ואם תעמוד בהנסיון, שכרך הרבה מאד לע"ל דאז תקבל שכר אמיתי גדול ורב מאד [והיינו דקאמר שמתן שכרן, ר"ל תשלומי עוה"ז יכונה שכר. אבל תשלומי עוה"ב הוא מתנה, ר"ל יותר ויותר מאשר יקווה דמה רב טובך אשר צפנת ליראיך כתיב]: