דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ב עריכה

משנה א עריכה


רבי אומר כו'. יש לדייק מאי קאמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו כאלו ביד האדם לבור לו דרך כרצונו וחפצו ואינו כן שהרי התורה הדריכתנו בדרך הישרה ואין לנו ישרה ממנה דכתיב כי ישרים דרכי ה' ואומר והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ועוד שהיה די שיאמר איזו היא דרך ישרה ויודע אני שמה שהשמיענו שהיא ישרה הוא כדי שיברור אותה האדם או יאמר איזו היא דרך שיבור לו האדם ופשוט הוא שבישרה מדריך אותו לא בעקומה ואין צורך למלת ישרה ועוד למה בא חצי המאמר בלשון נסתר שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. וחציו בא בלשון נוכח והוי זהיר שאין אתה יודע הוי מחשב הסתכל וכו' כלם דבורים לנוכח. ועוד כי דבריו סותרים זה את זה כי הוא אמר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוא קדם וקרא אותם קלה וחמורה כנראה שאדם מכיר המצוה הקלה וגם החמורה כי יש קלה ויש חמורה וזה אי אפשר אלא מפאת שכרה ואם כן איך חוזר ואומר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות נותן טעם לפגם וסותר דבריו הראשונים. ועוד במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה גם זה לא יתכן עם מ"ש שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואם הוא אינו יודע מתן שכרן של מצות איך יעשה זה הערך ויחשוב שכר מצוה שהוא אינו יודע מה הוא כנגד הפסדה. ועוד להבין מלת מתן דקאמר שהיה די שיאמר שאין אתה יודע שכרן של מצות. ועוד כי מ"ש והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה הוא הפך סברת אנטיגנוס שאמר אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ועוד להבין מה שאמר דע מה למעלה ממך היא מיותרת והיה די שיאמר דע מה למעלה עין רואה וכו'. גם להבין אמאי נקט אלו השלשה עין רואה וכו' יותר משאר דברים אחרים:

ולתרץ כל אלו השאלות אומר שרבינו הקדוש ע"ה הקדים הקדמה זו לפי שהוא בא להזהיר לאדם שיהיה זהיר במצוה קלה כבחמורה ולא יברור בזו יותר מזו לכן עתה בתחלת דבריו נתן רשות שאם האדם ירצה לברור בדרכי ה' לעשות זו יותר מזו יוכל לברור בזה המין בלבד וז"ש איזו היא דרך ישרה כלומר מדרכי ה' אשר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וישרים דרכי ה' איזו היא דרך ישרה מדרכי התורה יוכל האדם לברור לו לעשות אותה הלא היא כל שהיא תפארת לעושה וכו' ולפי זה מלת ישרה אינה גזירה לשלילת העקומה רק הוראה וכינוי אל דרכי התורה אשר בהם הוא מדבר איזו מהם יוכל לברור ואמר כל שהיא תפארת לעושה וכו'. והכוונה לפי שיש שני מיני סוגים במצות. האחד הוא בינו למקום ואינו נוגע ואינו פוגע עם מה שבין אדם לחבירו רק קיום מאמרו יתברך ומצותיו כמו סוכה לולב מזוזה תפילין וכיוצא. ויש סוג אחר שיצטרפו בו שני דברים. א' מאמרו וציוויו יתברך. ב' שנוגע בין אדם לחבירו כמו מצות צדקה וגמילות חסדים ביקור חולים הכנסת אורחים וכיוצא לכן נתן רשות לאדם שאם ירצה לברור בענין המצות בזו יותר מבזו יוכל לברור בזה הסוג האחרון יותר מן הראשון והיא זו כל שהיא תפארת לעושה שהעושה אותה יש לו תפארת ויש לו שכר לפעולתו וגם יש לו תפארת מן האדם שבני האדם העניים והאביונים מבקשים לחם ואין, מפארים אותו, בזו החלוקה יכול לברור האדם יותר מהחלוקה האחרת אשר אין בה רק שהיא תפארת לעושה ואע"פ שאין האדם יודע מתן שכרן של מצות לפי שכולם שוים לטובה בהיותם כולם צווי האל יתברך ובזאת הבחינה שתיהם שוים ויש לזה הסוג מעלה אחרת היא תפארת לו מן האדם כאמור לכן יוכל האדם לברור את זו יותר מן האחרת אם ירצה הוא לברור אבל אינו מצוה אותו שיברור שהרי יותר טוב הוא שלא יברור כלל ועיקר ויהיה זהיר בכולם שוה בשוה ולזה לא דבר עמו לנוכח שהיה נראה כמצוה אותו על הענין שיעשהו רק דיבר דרך נסתר כנותן רשות למי שירצה לברור בזו יותר מבזו. אבל בסוג הא' שהם בין אדם למקום בלבד ואין לו תפארת מן האדם בזה אין לו רשות לברור בזו יותר מבחברתה לפי שאינו יודע את שכרן ולז"א והוי זהיר וכו'. אמנם הדברים שבין אדם לחבירו ראוי לאדם שיאחז בהם קודם כל דבר. וכן איוב היה מתפאר בענין הצדקה וגמילות חסדים שהיה עושה עם הבריות ואמר ואוכל פתי לבדי וגומר כלומר ואם הייתי מגדל יתום בתוך ביתי לא נתתי לו פת קיבר ואני פת נקיה אלא ממש מן הפת נקיה שאני אוכל ממנה בעצמה היה אוכל היתום וז"ש ואוכל פתי הנקיה לבדי ולא אכל היתום שבביתי ממנה ממנה ממש מפני שמנעורי גדלתיו כאב כאלו אני אביו והוא בן לי וזה הדרך לעולם דרכתי בה ומבטן אמי אנחנה אם אראה אובד שלא היה לו בגד ללבוש כלל והיה מת ואובד מפני הצנה או אם אין לו כסות לאביון שכבר יש לו לבוש ללבוש ולא ימות בצנה אבל הוא אביון שהוא תאב ללבוש לבוש טוב שאין לו אלא בלויי הסחבות ואמר כנגד הראשון שהיה אובד ומת בצנה אם לא ברכוני חלצו והוא חסר יו"ד ולא כתוב חלציו להורות שכבר מפני הצנה נתרפו ונחלשו חלציו והרי הם חסרים וברכוני שנתתי לו בגד להתחמם בו וכנגד האביון אמר ומגז כבשי יתחמם שלא הייתי נותן לו אחד מבגדי הישנים אלא מגז כבשי הייתי מפריש הגזה הטובה לעשות לו בגד למלאות מחסורו. אי נמי אפשר לומר לפי שיש דברים של חסידות אשר לא יאותו לעשותם כל האדם ואם יעשה אותם הדיוט מן הדיוטות הלא ילעיגו עליו האנשים ועל כיוצא בזה כתב הרב המגיד ודברי רבינו ראויים אליו וכן הוא האמת שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול כי ילעיגו עליו האנשים ונמצא מחטיא את הרבים לכן אמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה כלומר לכל מי שיעשה אותה והרי אותו הדרך הוא דבר הכרחי לעשותו מצד עצמו והוא תפארת לכל העושה אותו. ולפי שלפעמים יטעה האדם ויחשוב שאותו הדרך הוא תפארת לכל עושהו ואינו כן כי אותו הדבר אינו ראוי לכל העושה אותו כי הוא דבר של חסידות לכן שם התנא תנאי אחר שצריך שהדרך שיברור לו יהיה גם כן תפארת לו וראוי אליו יותר מלכל האדם כלומר תפארת לו יותר מלכל האדם ובהצטרפות אלו השני תנאים ליכא למיחש למידי ואף אם יטעה בתנאי הא' לא יטעה בשני כי לטעות בשניהם הוא מילתא דלא שכיחא. ואמר עוד והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. נראה לי דוחק לומר שקרא קלה וחמורה לפי סברת וכוונת הבוחר אשר בא לבחור לא לפי האמת כי לפי האמת אין אתה יודע מתן שכרן ואין במצות לא קלה ולא חמורה. לכן אפשר לי לומר שבכאן אינו מדבר אלא על מצות לא תעשה שבפירוש יש בהן קלות וחמורות שהרי יש מהם חייבי מיתות ב"ד ומהם חייבי כריתות ויש חייבי לאוין וסעד לזה שנראה שמדבר במצות לא תעשה אומרו הוי זהיר דלא שייך אזהרה רק בלא תעשה וכאמרם בגמרא אזהרה מנין וכו' וכן כתיב גם עבדך נזהר בהם בשמרם וגו' והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. והזהיר התנא לאדם שלא יאמר אהיה זהיר יותר בחמורה לפי שעונשה יותר חמור לז"א הוי זהיר בקלה כבחמורה ונתן טעם לזה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והענין הוא לפי שידוע מ"ש ז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה שנא' אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו וזה השכר הוא מתנה גמורה מאתו יתברך שלפי האמת על היותו יושב ובטל אינו ראוי לשכר ולכן קרא אותו מתן שכר לפי שהוא שכר נתון במתנה במדת רחמיו והשמיענו התנא שאף אם ידון האדם בשכלו שמהעונש המפורש בעושה העבירה ממנו יובן גודל השכר לפורש ממנה דרך משל חייבי כריתות אשר ענשם מרובה ג"כ הפורש מהם יהיה שכרו מרובה אמנם חייבי מלקיות אשר ענשם קל ג"כ הפורש מהם יהיה שכרם קל וא"כ יוכל האדם להיות זהיר בזו יותר מבזו שהרי יודע גודל השכר מגודל העונש כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים לז"א שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שאפשר שזה הצד שאמרנו שיבין האדם מעצמו אינו אמת ואדרבא נהפוך הוא שאפשר שאותה העבירה שענשה גדול לעושה אותה שכרה לפורש ממנה הוא דבר מועט לפי שהפורש ממנה אפשר שלא פירש רק מיראת העונש החמור אשר ענוש יענש העושה אותה ואם לא היה מחמת יראה זו אפשר שהיה עובר עליה ולכן ראוי הוא שלא יהיה שכר הפורש ממנה כל כך מרובה אמנם עבירה שעונשה קל ואעפ"כ פירש הימנה נראה יותר שמאהבת השי"ת פירש ממנה ולכן ראוי לשכר גדול וא"כ הרי זו סברא היפך מן הראשונה ונמצא שיש צדדין לכאן ולכאן ולא תדע אי זה מהם יכשר ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ולכן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. אי נמי אפשר לפרש שמדבר על מצות עשה וקרא קלה וחמורה על ענין אופן עשייתם שיש מצוה שהיא קלה לעשותה שבכל עת ובכל רגע אשר ירצה לעשותה יעשנה ויש מצוה שהיא חמורה לעשותה ויש עיכובים רבים מלעשותה ולא תבא לידו כי אם פעם ביובל ולזה אפשר שהאדם כשתבא לידו מצוה חמורה באופן עשייתה יזרז את עצמו לעשותה וימהר יחישה מעשהו למען אשר הוא ירא וחרד שלא תזדמן לידו בכל פעם ופעם. אמנם המצוה אשר היא קלה לעשותה ובכל עת אשר ירצה לעשותה יעשה אותה אפשר שזה יהיה סבה וטענה לבל יהיה זהיר בה ולא יקיימנה כל ימיו בהיותו מובטח באומרו היום או למחר אעשה אותה ולכן אמר הוי זהיר במצוה קלה לעשותה כמו שאתה זהיר בחמורה ונתן טעם לזה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות רוצה לומר כיון ששכר המצות אין אתה יכול לידע אותו מרוב גודלו כי עין לא ראתה ולכן אם אינך זהיר באותה מצוה כמ"ש אפשר שתתבטל ולא תקימנה מעולם ותפסיד אותו השכר הגדול אשר מרוב גודלו אין אתה יכול לידע אותו וז"ש שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ולא יוכל לידעו כי אם האלהים בשמים ולכן הוי זהיר וכו' כדי שלא יהיה סבה שתפסיד שכר גדול כזה אם לא תהיה זהיר:

אי נמי אמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי אפי' שאתה יודע בוודאי שהיא קלה צריך אתה להיות זהיר בה כדי לעשות רצון קונך וראיה גדולה שזה המוסר הוא אמתי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובוודאי שלזה כוון השי"ת במה שלא רצה להודיעך מתן שכרן של מצות כדי שתהיה זהיר בכולן בין בקלה בין בחמורה דאי לא תימא הכי אין טעם נכון בדבר למה לא גלה השי"ת שכר המצות אם לא מפני הטעם שאמרנו כמו שארז"ל משל למלך שצוה לעבדיו לנטוע לו אילנות בפרדסו ולא הודיען שכר כל אילן ואילן כדי שימצאו בפרדס כל מיני אילנות שבעולם וכיון שאתה יודע רצון האל יתברך שלא הודיע מתן שכרן כדי שתהיה זהיר עשה רצונו והוי זהיר וכן אמר שלמה המלך ע"ה אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע הכוונה אורח חיים שהיא התורה ומצותיה מיראה פן תפלס ותשקול ותאמר זו קלה וזו חמורה אעשה החמורה ואניח הקלה לכן נעו מעגלותיה לא תדע כלומר שלא תדע מתן שכרן של מצות ובזה לא תוכל לשקול ולפלס את המצות. ואומרו לידי עבירה אפשר שהכוונה לפי שהעבירה הוא דבר אחד והידים של העבירה הוא דבר אחר וכמו שהכלים יש להם ידים אשר אוחזים הכלי ביד שלו כמו כן העבירה יש לה ידים והם הדברים הקלים מן העבירה אשר אדם דש בעקביו הם הם הידים של העבירה אשר יעשה אותם האדם ואחר שעשה אלו נוטל את העבירה החמורה כי אין העבירה החמורה נטלת בתחלה אם לא שקדם ונטל בידים שלה אשר הם העבירות הקלות עד מאד אשר כמעט נראה בעיני האדם כהיתר ואם אתה האיש הסתכל באלו השלשה דברים לא מיבעיא שלא תבא לעשות עבירה עצמה אלא אפילו הידים לידי עבירה שהם הידים שלה אין אתה בא. ואינו רחוק מה ששמעתי במלת לידי עבירה עם מה שאחז"ל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והוא בעצמו וידיו הנפרע מן האדם כי שכר עבירה היא העבירה עצמה שתנקם מן האדם ולז"א ואין אתה בא לידי העבירה עצמה שתנקום היא ממך עד כאן.

ואמר דע מה למעלה ממך אמר מלת ממך אף שנראית מיותרת לומר לך כי אף שהאלהים בשמים ואתה על הארץ חדר לפנים מחדר מקום חשך וצלמות לא תאמר מי רואני מי יודעני כי בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים ולמעלה ממך הוא עומד כלומר למעלה מראשך ואם תגיע שאול הננו בעינו רואה ובאזנו ישמע ויכתוב בספר. ולהגדיל גודל ידיעתו יתברך אמר שהמע"ה מה' מצעדי גבר כוננו רצה בזה על דרך מ"ש דהמע"ה ה' יודע מחשבות אדם וגו' ירצה שהקב"ה יודע מחשבות אדם כאשר עדיין המה הבל שעדיין לא עלו במחשבתו שהיו הבל ועם כל זה ה' יודע אותם וז"ש מה' מצעדי גבר כוננו כלומר הקב"ה מכין ומכונן מצעדי גבר וסופר צעדיו וגוזר כל מה שיארע לו באותו הדרך ועדיין דרכו יחפץ כלומר עדיין זה הגבר לא במחשבתו ללכת בדרך הזה אלא עדיין יחפץ ללכת ועם כל זה קודם שיחפץ ה' יודע מחשבותיו וסופר מספר צעדיו וגוזר עליהם:

ואמר עין רואה כי העין שלך אינו רואה אלא הוא כלי מוכן וזך לקבל הראות ולכך אין אתה רואה באישון לילה ואפלה אלא בעוד השמש על הארץ המאיר לארץ ולדרים עליה או בלילה לאור הנר ולפי שאין העין עצמה הרואה ולא האוזן עצמה השומעת לפי מה שיתרחק יותר מן הנר או מקול הקורא כן יתמעט ראיתו ושמיעתו ולפי מה שיוסיף לגשת אליו כן יראה בעיניו ובאזניו ישמע אבל עיני ה' האורה עצמה הם ולכך היא תקרא עין רואה ואוזן שומעת כי היא עצמה השמיעה ונהורא עמיה שרא ולכן ידע מה בחשוכא ואינו צריך לאורה אחרת. ואפי' שהשי"ת ברא החושך לא ייחד שמו עליה כמו שאז"ל ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה קרא אלהים לא נאמר וכו'. ואצלי לזה כוון מש"ה גם חשך לא יחשיך ממך שלא רצית להזכיר שמך עליה כאלו לא יחשיך ממך לפי שלפניו יתברך לילה כיום יאיר כחשכה כאורה ולכן ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. ולפי שמעשה העבירות יתחלק או במעשה הידים או בדיבור כי מות וחיים ביד הלשון לכן אפשר שכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמר שיסתכל בשלשה דברים האלו שהם עין רואה וא"כ כל מה שאתה עושה העין רואה אותך וגם כן כל מה שתדבר יש אזן שומעת ועוד שלישיה שנקל הוא להישיר את עצמך לפי שאין אתה צריך לעיין בשכלך מצד חכמה אנושית לדעת את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה כי זה היה הלאות אנשים לעיינו ואחר כך לעשותו ואין הדבר כך כי כל מעשיך אשר אתה צריך לעשותם בספר נכתבים כלומר הלא הם כתובים על ספר חמשה חומשי תורה ולא נשאר לך רק העשיה לבד וכשתסתכל באלו השלשה דברים בוודאי שלא תבא לידי עבירה כיון שמעשה המצות כולם הם סדורים לפניך כשלחן ערוך הרי אתה מוכן לעונש גדול אם לא תקיימם:

והחסיד ז"ל פירש כל שהיא תפארת לעושיה קרוב אדם אצל עצמו כמו שאה"כ כל דרכי איש זך בעיניו לכן תלקח ראיה על הדרך הישרה או שיעשנה אחר ותיטב בעיניו או שיעשנה הוא ותיטב לאחרים. וכתב עוד שיתכן לפרש ששם שני התנאים ביחד ובהצטרף שני התנאים יחד תכשר כל פעולה והנה מתחייב זה לפי שהמדות האנושיות לא יצרפו כי אם במצרף שכל בני האדם ולזה אמר והוי זהיר במצוה קלה שאין אתה יודע וכו' ואם הרשיתיך לבחור במדות האנושיות לא הרשיתיך במדות אלהיות. עוד כתב פירוש אחר וכתב שהוא פירוש מפואר וגם רבינו עובדיה כתבו בפירוש המשניות והוא שאמר שדרך הבינונית היא הדרך הראויה להלוך בה בכל המדות וכתב דרך משל הכילות תפארת לעצמו שירבה עשרו אבל אין תפארת לו מן האחרים והפיזור בהפך. אמנם הנדיבות שהיא הדרך האמצעית תפארת לעצמו ותפארת לו מן האדם עכ"ל:

ויש מפרשים כל שהיא תפארת לעושה על הקב"ה שהוא פעל ועשה המצות והדרכים כולם ויאמר שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות במעשיו:

וכתב החסיד ז"ל במה שאמר והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שהכוונה שהזהיר שנהיה זריזין ומדקדקין בעשותנו המצות הקלות כחמורות לפי שטבעו של אדם לזלזל בפעולות שתועלתם מעוטה דרך משל רופא אשר בידו שני חולים הא' דל והלך והשני נשא ורם יעיין בכל יכלתו בעניני השני וימעט בראשון לפי שתועלתו והיזקו מועט לכן הזהיר זה התנא שלא נעשה כן במצות אלא שנהיה זריזין ומדקדקין במצוה קלה כבחמורה ושם סבת זה כי אי אפשר לך לדעת בשום צד עד היכן כחן של מצות מגעת מרוב מתן שכרן כאמרו עין לא ראתה וגו':

עוד כתב במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה וכו' שרוב המפרשים פירשו כי אם באה לידך מצוה שיש לך בה עמל הגוף או הפסד ממון אל תאמר בלבבך אמנע מעשות המצוה כדי שלא אטרח ואיגע ושמא תהיה סיבת חליי והפסד ממוני אך חשוב השכר שיהיה לך בעשיית המצוה שהוא כפני כפלים מההפסד. וכן אם בא דבר עבירה לידך ויהיה לך ריוח ממון או תענוג הגוף חשוב בענשה או הפסדה שהוא כפלי כפלים משכרה וחשוב אותה כדבש שנתערב עם סם המות. וכתב הוא ז"ל שזה הפירוש ערב מאד אלא שהיה ראוי לומר הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה כי מה שהאדם מחשב בעצמו הוא הפסד המצוה ומזה הוא בא למנוע ממנה והתנא בא להזהירו שלא ימנע היה ראוי לומר חשוב שכרה כנגד הפסדה. ופירש הוא ז"ל כי הנכון בעיניו הוא כי המצוה הנעשית במחשבה היא המעולה כי היצה"ר מעכב והיצר טוב יגבר וכן הנזהר מן העבירה בהתגבר יצרו עליו בבחינת עריבותה משובח הוא מהנזהר בלי מחשבה כי לפום צערא אגרא על כן הזהיר וצוה על המחשבה ואמר תחשוב מה שאתה מפסיד בעשותך המצוה ומעריך למול ההפסד ההוא גודל שכרה וכן תחשוב הנאת העבירה כנגד ענשה עכ"ל:

והר"א ז"ל פירש כי כוונת רבי להגדיל מעלת התורה וכללותיה בכל הדברים המביאים אל השלימות ואמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם רוצה לומר במה שהוא אדם מבלי בחינה אלהית ותורה נבחרת הלא היא אם מה שתהיה תפארת לעושה שבעיניו הוא דרך יפה ונאות ויתנהג על דעתו. ואם מה שהיא תפארת לו מן האדם והוא הדרך שבני אדם כולם יסכימו עליו שהוא יפה ונאה. או יהיה פירושו שהמעשים המשובחים באדם שראוי שיבחר בהם הם אותם שהם תפארת לעושה והתפארת הוא לו במה שהוא אדם בעל שכל ותבונה לא במה שיעשה בשגם הוא בשר במאכל ובמשתה ובמשגל ועניני חוש המשוש אשר הם חרפה לו כי אם במה שהוא תפארת לו במה שהוא אדם שכלי ואמר רבי הנה זהו דרך תכלית בחירת האדם במה שהוא אדם שאין לו אור הדת ונר התורה ולכך דבר דרך נסתר אבל אתה בני שבשם ישראל תכונה לא תעשה כן ולא תברור דרך ישרה כפי השכל והחקירה הפילוסופית לא על דעתך ולא על דעת אחרים. אבל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי דרך המצות היא הדרך הישרה שבחר השי"ת לשלימות עמו ונחלתו ואינם צריכים לדבר אחר. ואמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה רצה בזה שמלבד עשיית המצות וקיומם הנה עוד יצטרך האדם שישים בעשייתם השתדלות וזריזות והוא שם נאמר על החשק והאהבה והשמחה במעשה המצות כי מה שיעשה האדם בחפץ גדול ושמחה רבה יהיה זהיר לעשותו ולכן אמר שבין שתהיה המצוה שתבא לידו קלה או חמורה תמיד יעשה מה שיעשה מהמצות בזריזות גדול וחשק ושמחה. ועם זה יתורץ שאיך יעלה על הדעת שיהיו כל המצות שוות במדרגתם האם נחשוב שבאשר יקרו בזמן אחד שני דברים מתחלפים אם ללכת לשמוע ברכת קידושין ולענות אמן אם להציל לקוחים למות ופדיון שבויים ולא נוכל לעשות שתיהן כאחת שאין ראוי לעזוב המצוה קלה ולעשות החמורה זה אין השכל סובלו ובזה הרי הוא מתורץ שלא אמר שלא יעזוב הקלה ויעשה החמורה אבל אמר שכל מצוה אשר יעשה קלה או חמורה יעשה בזריזות וחפץ גדול וכמאמר התנא הוי רץ למצוה קלה רוצה לומר שאפילו שתהיה קלה יעשנה במרוצה ובזריזות. ואמר בסבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ופירושו שלא ידענו אם ינתן השכר במצות מפאת מעשה המצות בעצמותן כדעת קצת המחברים או אם ינתן השכר אליהם מפאת החשק והשמחה והעריבות אשר יהיה לאדם במעשה המצות כדעת הרב ן' חסדאי ואחר שאין אנו יודעין אמיתת הדרוש הזה ראוי שנשתדל בשני הענינים יחד רוצה לומר בקיום המצות ועשייתן ושנעשה אותן באזהרה רבה ועריבות גדול וזה ענין אמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ר"ל אם ינתן השכר על עצם המצוה או על הזריזות והעריבות המתחבר אליו. ולפי שאולי יצר לב האדם רע מנעוריו יעכבהו מזה כשיראה שבעשיית המצוה יפסיד ממונו לכן אמר להשיב לזה והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ר"ל הפסד הנמשך מהמצוה שהוא כאפס ותהו וכנגד השכר המגיע ממנו ננפש וכן בעבירה להפך יחשוב שכר עבירה וההנאה המגיע לגוף אשר הוא כאפס ותהו כנגד הפסדה המגיע לנפש ואם היות שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות עם כל זה אף על פי שלא ידע שכר כל מצוה ומצוה כמה הוא ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושהשכר האמתי הוא לנפש בעולם הנשמות שהוא גדול לאין שיעור מהטוב הגשמי עד שכמעט אינו נערך אליו וכמו שדרשו על עין לא ראתה וגו' ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס אבל אמר שכאשר יפגע בו מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע וישים לפניו השכר המגיע מהעבירה וההפסד המגיע מהמצוה כדי להדיחו מדרך ה' שאז כדי להשיב את האפיקורוס הזה ראוי שיחשוב בשכר האמתי המגיע מהמצוה שהוא הנפשיי או בעונש הרוחני ג"כ כי בזה ישכך חמתו וישיב שולחו דבר הנה אם כן בשעת העבודה הרצויה לא יצטרך לשום נגד פניו דבר מהשכר העתיד כמאמר אנטיגנוס אבל בהשתרר עליו הצר הצורר ומחשבותיו יחשוב בשכר ובעונש הנפשיי כדי להרחיק הסתתו מעליו. ע"כ תורף דבריו ז"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב שאמר הסתכל בשלשה דברים כשיש עין רואה ואוזן שומעת וכו' וזה תדע ממך מבלי שתצטרך לידע בזולתך דבר והוא כאלו אמר שממנו ידע ויכיר שיש עין רואה למעלה כי למה שיראה בו בעצמו עין רואה יש לו לדון ולידע שהיוצר עין הלא יביט והנוטע אזן הלא ישמע וז"א דע מה למעלה ממך רוצה לומר דע והבין ההשגחה האלהית שהיא למעלה על השמים וזה תדעהו ממך במה שיש לך עין רואה ואזן שומעת ומזה תשפוט שכל מעשיך בספר נכתבים שהוא הדבר השלישי הנמשך מהשנים הראשונים כי מאחר שיש רואה ושומע פרטי מעשיך יתחייב שמעשיך יהיו נכתבין למעלה עכ"ל:

והרשב"ץ ז"ל כתב כי יש גורסין כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ופי' עושהו על הקב"ה דכתיב אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך תהיה תפארת וכבוד להקב"ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת הר"י ן' גיאות ז"ל והסופרים שבשוהו שהוא"ו של עושהו כתבוהו על תפארת כן מצאתי עכ"ל:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב רבי אומר איזו היא דרך ישרה וכו' בא לומר לנו ענין אחד כולל כל התורה כולה והוא ואהבת לרעך כמוך, והנה תחלת דברי התנא כשואל ומשיב ועל כן שאל איזו היא דרך ישרה שבודאי מביאה את האדם לקנות היושר האמתי השיב ואמר שיבור לו כלומר שכל הדרך אשר יעשה יחשוב שיבור אותה לעצמו וכמו שאינו רוצה האדם שיעשה לו אחר רע גם הוא לא יעשה רע לשום אדם ואמר שבודאי זו המדה היא תפארת לעושה שיכול הוא להתפאר בה לפני הש"י ולפני האנשים וגם כן בודאי יפארו אותו האנשים ויהיו אוהבים אותו כשירגישו שיש בו התכונה הזאת. ועוד אמר ותפארת לו מן האדם לפי שלפעמים יבחר מחנק נפשו ע"כ אמר אני מצוה אותך שלא תבחר כי אם מה שהיא תפארת לעושה ויפארוך האנשים:


והוי מחשב וכו' בהיות שרמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים שבאדם ושס"ה מצות ל"ת כנגד שס"ה גידים ובקיום המצות מתקן כל גופו ולכן אמר והוי מחשב הפסד שאתה מפסיד כנגד שכרה שאתה מתקן גופך ושכר עבירה שתהנה ממנה כנגד הפסדה שאתה מפסיד שס"ה גידים שבך ואל זה רמז שלמה המלך ע"ה שתכונת האדם כנגד מצות עשה ול"ת ואמר סוף דבר הכל נשמע וגו' את האלהים ירא כנגד מצות עשה ואת מצותיו שמור כנגד מצות ל"ת כי זה כל האדם כי עיקר הרכבתו הוא מרמ"ח אברים ושס"ה גידים וע"כ הזהר בנפשך:

והנה רבינו הקדוש אמר הסתכל בשלשה דברים וכו' כדי לחזק דברי הקבלה. הא' כנגד הוו מתונים בדין כדי שלא יצא משפט מעוקל אמר עין רואה כי אלהים נצב בעדת אל וע"כ ראוי לאדם להזהר הרבה שלא יטה הדין. וכנגד והעמידו תלמידים הרבה אמר ואוזן שומעת כלומר ראה כמה הוא השכל של לימוד התורה והעמדת התלמידים שהקב"ה שומע להם בשעה שהם מדברים בד"ת וכמ"ש אז נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה' וישמע ואין לו אלא ארבע אמות של הלכה. וכנגד ועשו סייג לתורה כמו שפירשתי שהיא המסורת אמרו כל מעשיך בספר נכתבים כל מלה ומלה תקבל עליה שכר וזש"ה ויכתב ספר זכרון לפניו ולמי הוא זה הספר ליראי ה' ולחושבי שמו והם הסופרים אותיות התורה שהם שמותיו של הקב"ה כעזרא ובית דינו עכ"ל. ורבינו יונה ז"ל כתב הסתכל בג' דברים על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד וזהו הסתכל כאלו הוא יתברך לפניך ועינו רואה אותך ותתבייש עכ"ל:

וה"ר יצחק קארו ז"ל כתב כל שהיא תפארת לעושה שיש דברים שהם טובים בעיני הפועל אותם לפי שהוא אומן ויודע מום אותה הפעולה ובני אדם אינם אומנים להכיר מום הפעולה הזאת לזה אמר שתהיה יפה בעיני הפועל וגם יפה בעיני שאר אנשים. או יובן במה שאמרו רז"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשנים שאכלו פסחיהם אחד לשם פסח וא' לשם אכילה גסה והענין כי ראובן יעשה מצוה ויחשב לו לזכות גדול ושמעון יעשה אותה ולא יחשב לו לצדקה וזהו כל שהיא תפארת לעושה שישבחוהו בני אדם ולפי שגם כן ישבחו בני אדם לאחרים העושים כזה לזה אמר שישובח הוא יותר מבני אדם אחרים העושים מצוה זו וז"ש מן האדם יותר מאדם אחר העושה הדרך הזה כי הוא אכל לשם פסח והאחרים לשם אכילה גסה. או ירצה כי לכל מצוה צריך שני דברים. אחד שיעשה בלב שלם. ב' שתהיה הפעולה שלמה שלפעמים תהיה הפעולה טובה כמו הנדיבות ואם הוא עושה הנדיבות מפני יוהרא הוא עצמו יודע שאין הצדקה שנתן פעולה טובה כי כוונתו ליוהרא היתה ולכן צריך שתהיה הפעולה טובה בעיני העושה אותה כי יהיה בלב טוב וגם יפה בעיני אנשים אחרי כי הפעולה עצמה טובה כי העיקר תלוי בלב וכמו שארז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה ואף שאמרו מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה הכא מיירי שאם אדם אחד אכל חלב שחשב שהיה שומן ושמעון אכל שומן שחשב שהיה חלב וע"מ כן אכל בודאי ששמעון שנתכוין לאיסור הוא קשה יותר ואף שאכל שומן וע"ז אמרו הרהורי עבירה אף שלא אכל איסור קשים ממי שאכל חלב בהרהור טוב. א"נ בדרך משל הנותן צדקה עושה יותר טוב לעצמו מלעני שהוא קונה תכונה טובה ומדה טובה והעני קונה פרוטה וז"ש כל שהיא תפארת לעושה אותה שקונה תכונה טובה ותפארת היא לו לעצמו יותר מן האדם שהוא העני שאין בידו אלא הפרוטה. ועל הנוסחא דגרסא כל שהיא תפארת לעושהו צריך שיעשה דרך שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות:


הסתכל בג' דברים כתב הרב ר' יונה תימה למה מנה ג' ושלשתן ענין אחד אלא כמו שהעומד לפני המלך יתבייש ולא יעשה בפניו מעשה רע כן יחשוב בכל עת כאלו עומד לפני ה' כענין שויתי ה' לנגדי תמיד ולא יחטא. ואמר עין רואה על המחשבה כי ה' יראה ללבב. וכל מעשיך וכו' נגד המעשה. ואזן שומעת הדבור. והכל נכתב בספר לומר שאין לפניו שכחה:


כל שהיא תפארת לעושה ארז"ל לא להכל אורה ולא להכל שמחה לצדיקים אורה ולישרים שמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, פירוש מי שכובש יצרו עתה נקרא צדיק ומי שהיה יצרו הרע כבוש תחתיו מקודם נקרא ישר שכבר אינו מצטער במדה הטובה שכבר הוא רגיל בה והצדיק אינו שמח כי הוא מצטער לכבוש את יצרו שמנגד לו ומי שיצרו כבוש כבר שהוא הישר הוא שמח בלי צער והצדיק יש לו אורה שהוא בחשך יצר הרע ויוצא לאור וזהו איזו היא דרך ישרה ולא אמר דרך טובה אלא ישרה שכבר הורגל בה ואין לו צער כל שהיא תפארת לו ואם יש לו צער אין לו תפארת, טובה היא אבל אינה תפארת לעושה אותה כיון שאינו שמח והתפארת היא השמחה כענין כחתן יכהן פאר:


שאין אתה יודע שמתנה היא שכרן של מצות שאם צדקת מה תתן לו וזהו מלת מתן דקאמר. שיבור לו אף שהוזכרו בתורה כל הדרכים והמדות הטובות לא הוזכר שיעורם כמו בענין הצדקה ולכן אמר שיבור לו לפי עשרו כל אחד ואחד כפי מה שראוי לו:


דע מה למעלה ממך דרך הלצה שהוא יתברך כשברא אותך נתן עיניך למעלה ממך בראשך במקום הגבוה מכל גבוה לפי שהיא כמו צופה שכיון שהעין הוא לראות צריך שתהיה במקום גבוה לראות בעיניך בספר התורה וללמוד בה וגם אוזן שם אותה למעלה במקום גבוה מכל הגוף כדי שתשמע בדברי תורה:


וכל מעשיך בספר נכתבים לפי שהאדם נמנע מלשוב אל אלהיו מפני שחושב שלא ימצא בו עון אשר חטא כי השכחה מצויה באדם וחטא ושכח לזה אמר התנא בדרך עצה אתה קח לך ספר אחד וכתוב עליו בכל יום המעשים שעשית ביום ההוא ומה שחטאת ובכן תזכור חטאתיך ולא תשכח והיה לך למשיב נפש ולשוב אל אלהיך. וכל מעשיך בספר נכתבים המצות שאתה עושה והכוונה להרחיב לב העושה כמו שאמרו רז"ל אילו היה יודע ראובן וכו' היה מוליכו על כתפו לאביו עכ"ל:

וה"ר שמואל ן' סיד ז"ל כתב איזו היא דרך ישרה וכו' הקדים התנא הקדמה בעניני האדם שממנה נלמוד מה שראוי להתנהג בעניני המצות כי הנה הדרך שראוי לאדם לבחור הוא הדרך שהוא ישר בעיני הפועל ובעיני הרואה ומכאן אתה למד להיות נזהר בכל המצות כי כולם ישרות בעיני הפועל ובעיני הרואה כקלה כמו החמורה ואמר הוי מחשב הפסד מצוה שלא תאמר אחר שנמשך לי הפסד ממון מעשית זו המצוה אם כן אינה נאה בעיני הפועל ולכן אמר אל תחשוב ההפסד והריוח בערך העולם הזה אלא בערך העולם הבא ואמר הסתכל בשלשה דברים כלומר אף שלכאורה יראה בעיניך שאין סוף לעונש העובר עבירה אחת כי חטא לפני ממ"ה הקב"ה שהוא בלתי בעל תכלית ואם כן היאך אהיה מחשב כנגד הפסדה כי אין לחשוב בזה שאין סוף לרעתי ומעתה אין לי תקוה אחר שחטאתי לו וכיון שכן אתענג בעוה"ז כיון שאין תקנה לעוה"ב לז"א הסתכל היטב ולא תבא לידי עבירה ואמר כל מעשיך בספר נכתבין ואם בעבירה אחת היה האדם מפסיד עולמו לעולם אם כן לא היה צריך לכתוב בספר רק עבירה אחת אבל אחר שכל העבירות נכתבים משמע שהעונש יהיה בבחינת החוטא לא בבחינת השי"ת שהוא בלתי בעל תכלית עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב כל שהיא תפארת לעושה הקב"ה שהוא פעל ועשה כל דבר והכוונה שיהיה טוב לשמים ולבריות. והוי זהיר וכו' מיירי במצות עשה כי הלאוין רובן ענשם מפורש בתורה ומצד ענשם ידע חומר ענינם זו מזו. והוי מחשב הפסד מצוה כגון פסח ומילה שעונש מניעתם בכרת א"כ שכר עשייתן גדול משאר מצות. א"נ הוי מחשב כשנמנעת מלעשות מצוה כאלו הפסדת שכרה שכבר היה השכר בידך והפסדת אותו וגם שכר עבירה כשנמנעת מלעבור עבירה הוי מחשב כאלו הגיעך כבר העונש ונצלת הימנו. דע מה למעלה ממך שתאמין מציאותו ית'. עין רואה ואוזן שומעת להאמין השגחתו בעולם התחתון. וכל מעשיך אפי' שתעשה תשובה אינם נמחקים לגמרי ואין לך מנוס להנצל מן העונש אם מעט ואם הרבה ואפי' עשיית המצות לא תצילך כענין שלא יקח שחד מצות עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב אמר כי בדברי העולם יעשה מעשיו במשקל כל שהיא תפארת לעושה וכו' אבל במעשה המצות לא ישקול אלא יקיים את כולם הקלה כחמורה ואולם השקול שצריך לעשות בהם הוא כנגד יצה"ר שאם יראה שיגיענו הפסד בעשיית מצוה יחשוב שאותו הפסד הוא פרטי ומוגבל בערך השכר שיהיה לו בעשיתה וכו' עכ"ל:

והריטב"א ז"ל כתב כל שהיא תפארת לעושה וכו' היא הדרך האמצעית כגון בענין הצדקה שלא יהיה כילי וגם המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן אמר שלמה המע"ה אוהב כסף שהוא הכילי לא ישבע כסף ולעולם לא יעשה צדקה מאהבתו את הכסף הרי דבר כנגד הקמצן ואח"כ אמר ומי אוהב בהמון כנגד המפזר שלא כסדר שהוא אוהב בהמון העם לעשות להם טובה לסוף יצטרך הוא לבריות. וז"ש לא תבואה שלא ישאיר לעצמו תבואה ועל שניהם אמר גם זה הבל שאין מדה טובה אלא האמצעית עכ"ל:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב והוי זהיר במצוה שהיא קלה בעיניך וכו' שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואולי מתן שכר הקלה בעיניך גדול ממתן שכר החמורה בעיניך עכ"ל:

וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל כתב והוי זהיר במצוה קלה סוכה וחמורה תלמוד תורה כלומר סוכה מצוה עוברת ותלמוד תורה מצוה שאינה עוברת ובשעת מצות סוכה יניח תלמוד תורה ויכנס בסוכה כי עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל:


משנה ב עריכה


אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ לפי ששני דברים הללו עומדים כנגד דברים הרבה וכמו שמצינו שלא אבדה הארץ אף גם זאת בהיותם עובדי ע"א ועוברים על כל מצות התורה רק בעזבם לימוד התורה וכל עוד שהיו עוסקים בתורה היה הקב"ה עובר על פשעיהם וכמו שאמרו ז"ל ממשל המנגן וגם דרך ארץ והוא קירוב דעת ואהבת הבריות זו בזו והשלום שביניהם גם זה עומד למגן על האדם על עבירות רבות וכענין חבור עצבים אפרים הנח לו וז"ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו' כי שתים אלה משכחת העון לפניו ית' שעל התורה ועל השלום עובר על כל פשעים כי שתים אלו מכסים עליהם. אי נמי אמר כי יש באנשים עושים מלאכתם עיקר ותורתם טפלה ויש אוחז בזה ובזה שוה בשוה חצי לה' וחצי למלאכתו ויש עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה ועל הראשון אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אע"פ שעושה הדרך ארץ שהוא המלאכה עיקר ותלמוד תורה טפלה אל הדרך ארץ ואל זה מורה אומרו ת"ת עם דרך ארץ ולא אמר דרך ארץ עם תלמוד תורה כי קטן נתלה בגדול ואמר יפה הוא דרך זה וטוב הוא מהעושה מלאכתו עיקר ואינו עושה תורתו אפי' טפלה אלא כל היום עוסק במלאכתו מן הבוקר ועד הערב ואינו נותן חלק כלל בלימוד התורה ולזה קראו יפה שהוא דרך מיופה. אמנם אינו הדרך האמתי אבל מי שעושה את שניהם שוה בשוה זה טוב מן הראשון כי משכחת עון וז"ש שיגיעת שניהם משכחת עון כלומר שיגיעת שניהם שוה בשוה יותר מהיופי יש בו והוא שמשכחת עון, וטוב משניהם התורה שיש עמה מלאכה שהתורה עיקר והמלאכה טפלה וז"ש וכל תורה שאין עמה מלאכה כלומר שאיננה היא העקר ועמה מלאכה טפלה אל התורה אע"פ שישוה את שניהם ואמרנו כי מדה זו משכחת עון מ"מ סופה בטלה וגוררת עון אף גם שכל זמן שלא יתבטל ישכח עונות אחרים סופה בטלה וגוררת עון. אי נמי אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה לדחות עוד חלוקה אחרת שאם ילמוד כל היום כלו מן הבוקר עד הערב ולא יעשה מלאכה כלל שנראה מדבריו הראשונים כי מדה זו תהיה טובה מכל השאר והשמיענו שאין הדבר כן שאם יעסוק בתורה כל היום וכל הלילה ואינו עוסק במלאכה כלל אין זו מדה טובה כי לא יהיה לו מה יאכל וסופו להתבטל מה"ת וללסטם את הבריות למצוא טרף לביתו וזהו וגוררת עון ועל כן טוב מכולם. התורה עיקר והמלאכה טפלה ועם זה לא יתבטל לעולם מלימודו. אי נמי ביען אשר אפשר שימנע האדם עצמו מעסוק בצרכי צבור מיראה ומפחד שאם יארע איזה דבר אל השררה שישאלו מן הצבור יתפשו אותו תחלה להיות ראש הציבור ועוסק כל עסקיהם ויירא ויאמר אולי בתפשם אותו לא ימלט מידם ואף אם ימלט יתמעטו זכיותיו כענין שאמר יעקב אבינו ע"ה קטנתי מכל החסדים וגו' וגם אפשר שיהיה נכנס בכל הצער הזה ולא יהיה שום תועלת אל הצבור מעסקיו כי לא יעלה בידו לעשות תועלת המבוקש מן השררה אל הצבור לז"א וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים ולא יפחדו ולא ייראו כלל שאם יתפשו אל השררה ימלטו ולא בזכותם כדי שיתמעטו זכיותיהם רק בזכות אבות הצבור וז"ש שזכות אבותם של צבור מסייע אותם וצדקתם שלהם עומדת לעד ולא ינכו להם דבר מזכיותיהם ואף אם לא תועילו דבר במעשיכם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם והועלתם אל הצבור במעשיכם כי רחמנא לבא בעי. אי נמי אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר דברים של מוסר והנהגה של דרך ארץ וכל כך הוא היופי של זה עם זה עד שאני חושב שאם האדם ישכח יגיעת אלה השני דברים כמת מלב ולא יעשם אין זה לא דרך מקרה ולא על עונש איזה חטא בשוגג שקדם בו רק אני גוזר ואומר שיגיעת אלו השני דברים משכחת אותם מן האדם ומאבדם מכנגד פניו לבל יהיה יגע בהם ואיזה עון במזיד אשר עוה ולעונש אותו העון אשר עשה אין מספיקים בידו להיותו יגע באלו השני דברים:


וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. הכוונה שהזהיר לאדם שילמוד התורה על מנת לשמור ולעשות כי מעשה המצות תקרא מלאכה ובפרט אם היא בהתמדה וז"ש וכל תורה שאין עמה מלאכה כלומר שכשלומד אותה אין כוונתו לעשות מלאכה ולקיים את כל דברי התורה רק כוונתו ליקרא רבי או חכם ואין כונתו בלמוד התורה כדי לידע המצות כדי לקיימם לפי שלא עם הארץ חסיד ולא היתה זאת כוונתו רק רוח אחרת עמו פניה חיצונית איש כזה תורתו סופה בטלה לפי שהיתה שלא לשמה ולא עוד אלא שזאת התורה אשר למד הלא היא גוררת לו עון לפי שעד עתה קודם שלמדה אם היה חוטא איזה חטא היה נקרא חטא לא עון מפני שהיה עם הארץ נמשל כבהמות נדמו אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. אמנם עתה שלמד תורה וידע במה יכשל והוא לא למדה ע"מ לקיימה עתה זאת התורה היא גורמת לו עון והחטא שיחטא עתה יקרא עין ולא חטא לפי שיודע במה שהוא מצווה ואינו עושה והרי הוא מזיד ולא שוגג ולז"א וגוררת עון:

ואמר וכל העוסקים עם הצבור לומר להם שאף שהזהרתי על לימוד התורה ועל מעשה המצות והעוסקים עם הצבור אין להם פנאי לא לעסוק בתורה ולא במצות עם כל זה אל יחר להם על זה ולא יניחו את מלאכתם רק יעשו מלאכתם ויהיו עוסקים עמהם לשם שמים כי זו גדולה על הכל וביאר מעלתם שזכות אבות הצבור מסייע אותם וצדקת אבות הצבור. או וצדקת הצבור עומדת לעד לסייעם ואף אם בזכות האבות נגמרה ענין עם כל זה הקב"ה מעלה עליהם כאלו הם עשו הכל וז"ש ואתם וכו' ואמר ואתם כמדבר לנוכח בשם הקב"ה והנה לא נזכר במאמרו זה שם גבוה לשיחזור אליו מעלה אני עליכם הכונה כדברי המפרשים שבעבור שזכר למעלה לשם שמים שהוא כנוי להקב"ה שוכן שמים לכן אמר ואתם מעלה אני עליכם כאלו מדבר בשמו ית'. אי נמי השלם הזה הזהיר ללמוד תורה שילמוד אותה בדרך ארץ לא לאהבת הניצוח ולא לקנטר למלאות שחוק פיו כשיכשלו חבריו וז"ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר כשלומדים אותה בדרץ ארץ ומוסר וענוה אז טוב לו שיגיעת שניהם משכחת עון כלומר שזכות יגיעתו בשני אלו הדברים כאחד לבל יתפרדו איש מעל אחיו אז זאת היגיעה משכחת העון ממנו כלומר אופן תאות העון לעשותו תשכח ממנו כי לגבי דידיה יראה מלתא זוטרתא היא ומעולם היצ"ה לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע:


ואמר עוד וכל תורה שאין עמה מלאכה הכונה במלת כל לכלול אפי' זה שלמד בדרך ארץ ויגע בשניהם ואין עמה מלאכה סופה בטלה וכו'. כי כאשר תכלה פרוטה מן הכיס אז יצטרך לטרוח יום ולילה ולא לעסוק במלאכה כלל וסופה להיות בטלה כאשר תכלה פרוטה מן הכיס וזאת התורה גוררת עון הביטול תורה העתיד לבא לבסוף. ואחר שהזהיר לאדם לעסוק במלאכה כדי לזון את עצמו עתה מדבר עם אותם אשר בחרו להם במלאכה להשתכר בהיותם עוסקים עם הצבור ונפרעין מן הצבור על כל עסק ועסק כפי מה שהוא העסק הגדול כפי גדלו והקטן כפי קטנו עתה הזהיר להם לבל יטריחו עם הצבור להרבות שכרם לפי שלא הם לבדם עשו וגמרו אותו העסק רק יש עמהם שותפין בו הלא הוא שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד לסייעם ואם יחשבו מחשבה זו נמצא שאינו מגיע להם רק חצי השכר הראוי לאותו העסק והשי"ת אף הוא ישיב אמריו להם שאפי' ימאותו חצי הריוח אשר הוא ראוי להם ימעיטו לפי שמלבד זה השכר הגשמי אשר אתם מבקשים אני מעלה עליכם שכר רוחני לנפש כאלו אתם עשיתם כל המעשה מבלי סיוע זכות האבות וז"ש ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם ולכן צריך לכם שלא תחושו לשכר הגשמי רק תעשו המעשה לש"ש והשכר הגשמי יבא מה שיבא הן רב אי מעט ויעשו עיקר מהמצוה ולא מהשכר הגשמי אשר יקוה: וה"ר שלמה הלוי פי' כי להיות קצת לומדי התורה מתגאים ובועטים בכל העולם אמר יפה תלמוד תורה עם ד"א ומוסר להיות החכם עניו ודעתו מעורב עם הבריות לפי שמי שיגע בשניהם כאחד זוכה לשכח העון מן העולם כי דבריו הם נשמעים ועושים רושם בשומעיהם לעזוב העון.

וכל תורה שאין עמה מלאכה ר"ל שיעסוק החכם להשיב רבים מעון שזאת היא מלאכת החכם סופה בטלה וגוררת עון לאחרים כי אדרבה הוא מחטיא את הרבים בהתרשלותו ואמר שזה העסק לא יהיה כדי להתראות חסיד בעיניהם רק לש"ש וזהו וכל העוסקים וכו': עוד כתב שרצה להשמיענו מעלת לומד התורה ועובד ה' מאהבה לא מיראת עונש והוראת זה בעובדו אותו עם היותו רק מהטובות החיצוניות הפך איוב שנא' עליו החנם ירא איוב אלהים וגו' שלח נא ידך וגע בכל אשר לו וגו' וזהו אומרו כמה יפה ת"ת כשהוא עם ד"א ר"ל שהוא יגע ואוכל ועם כל זה מרוב האהבה ויראת ממשלה לומד בתורה ולא מרוב כל כי יגיעת שניהם משכחת עון כי לא יעלה על לב זה עון וחטא כלל ואולם כל התורה שאין עמה מלאכה אלא העושר והכבוד סופה ותכליתה שהוא להשמר מהנזקין תבטל ויאבדו הנסים כמו שקרה לאיוב וגוררת עון שהתחיל להטיח דברים כלפי מעלה ע"כ:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקין עמהם להורות שאין ראוי למנות על הצבור רק ת"ח לפי שכבר הנהיגו עצמם במעלת המדות ובמעלות השכליות וע"כ ראויים להנהיג זולתם שבודאי ינהיגו ויהיו עוסקים עמהם לש"ש. אמנם עם הארץ שלא הנהיג את עצמו איך ינהיג את זולתו ע"כ אוי לו לצבור שהמנהיג שלו ע"ה שמסתמא יהיה שונא תלמידי חכמים ויכבה אור התורה כמו שאמר הכתוב ברבות הצדיקים ובמעלה שלהם רבה תפארת החכמה ובקום רשעים יחופש אדם עד שלא ימצא. והזהיר התנא לאדם שלא יהיה כונת הפרנס לשום שררה וכמו שדרשו על פסוק לכן ייראוהו אנשים שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים לא יראה כל חכמי לב כלומר לא יראה בן תלמיד חכם:


ואתם מעלה אני עליכם שכר כמדבר לנוכח עם הפרנסים עפ"י השי"ת שלא תאמרו כיון שישראל אינם עומדים אלא על דרך נס שהקב"ה מצילנו מיד הרשעים א"כ בעסקנו ופעולתנו לריק יגענו ולא תרצו לעסוק בצרכי צבור לכן אמר ואתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם הדבר וזכות הרבים תלוי בכם. וג"כ גלה בכאן שאין ראוי להם ליטול שכר מהקהל שאני נותן שכרם:

וה"ר יונה ז"ל כתב וכל העוסקים עם הצבור וכו' כלומר מעשיהם נעשים בזכות אבותם ומעלה אני עליכם כאלו זכותם גרם. ורבי יונה כתב אל תאמר כיון שהצבור נותנים ממונם לצדקה השכר להם ינתן ומה לי ולצרה ליתנו ע"י כי טוב לך לעסוק בצרכיהם שזכות אבותם מסייע שיגמר הדבר מהרה ותצליח במעשיהם ומעלה אני עליך כאלו הכל נתת מכיסך עכ"ל:

וה"ר יצחק קארו ז"ל כתב ואתם מעלה אני עליכם וכו'. פירוש אף אם לא עלה בידכם לקרב תועלת הצבור לא הפסדתם כלום משכרכם כי אני מעלה עליכם שכר כאלו נגמרה פעולתם על ידכם עכ"ל:

וה"ר שמואל ן' סיד ז"ל כתב יפה ת"ת עם ד"א לפי שהמשנה הקודמת אמר הסתכל בשלשה דברים ולא תבא לידי עבירה ואף אם יהרהר בעבירה וזה התנא רצה לומר שצריך להזהר מן ההרהור שאם יהרהר יפתנו יצרו ולא יועילו השלשה דברים להצילו אחר ההרהור ולכן צריך תורה עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון הרהור העון ולכן אמר משכחת וכו' עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב שזכות אבות של צבור מסייעתן ליתן להם חן לפני השרים וצדקתם של אבותם של צבור עומדת להם לעמלים עם הצבור. ואתם וכו' עשה עצמו כמדבר אל העמלים ואמר אף אם לא עלה בידכם להועיל לצבור מעלה עליכם מן השמים כאלו עלה בידכם כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב יפה ת"ת עם ד"א ומוסר ומדות שיגיעת שניהם כלומר כשיהיה חכם שמוכיח את הרבים ויש לו דרך ארץ שדבריו בנחת אז אין הבריות מזכירין לו עונותיו כי כשהחכם מוכיח לרבים ואין לו ד"א ומוכיחם בדברי קנטוריא מחפשים את מומיו ומזכירין לו עונותיו מה שא"כ כשהוא מוכיח באהבה ובחבה שאדרבה הם נזהרים בכבודו הרבה וכמו שארז"ל יערוף כמטר לקחי זה תלמיד שאינו הגון שבני אדם קצים בו בדברי תוכחתו כמטר. תזל כטל אמרתי זה תלמיד הגון שדבריו אצל ב"א כטל שהוא מתמיד לעולם בכל יום ואין שום אדם קץ בו. ולפי פי' זה יהיה ענין מה שאמר וכל תורה שאין עמה מלאכה מלתא באפי נפשה. שזכות אבותם מסייעתם דמן הסתם אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ יש לו זכות אבות והכונה שאעפ"י שבהיותם עוסקים בצרכי הצבור פורקים מעליהם עול כמה מצות זכות אבותם מצטרפת עם זכותם להעלות להם כאלו קיימו אותם מצות. וז"ש ואתם מעלה אני עליכם וכו' הוא דרך ספור דבר ה' לאותם העוסקים בצרכי צבור מעלה אני עליכם שכר על אותם המצות שפרקו עולם מעליהם כאלו עשאום אחר שבעבור עסקי הצבור נדחו מהם עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לש"ש ולא יהיו עוסקים על מנת ליהנות מהם או כדי שינהגו בהם כבוד שאף שאתם עוסקין וצרכי הצבור נעשים ולא אתם הגורמים אלא זכות אבותיהם של צבור מסייעתן לעשות צרכיהם ולא אתם עושים כלל ואעפ"כ מעלה אני כאלו אתם עשיתם עכ"ל:

והר"י ן' נחמיאש ז"ל כתב שזכות אבותם מסייעתם ומה שנגמר ענינם על ידכם לא משלכם היא אלא משלהם בזכות אבותם ובצדקתם שהיא עומדת לעד ומ"מ אם עסקתם עמהם לשם שמים אע"פ שמשלהם היא מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם. אי נמי שלא יאמרו פרנסי הדור מה יועיל העסק הזה ולא נוכל לגמור הענין כי קשה הוא אלא אתם התעסקו עמהם לשם שמים והדבר נגמר בזכות אבותם ואפילו שלא יגמור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם ונגמר עכ"ל:


משנה ג עריכה


אפשר שהשלם הזה חזר על הג' שאמר שמעיה למטה אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות ועל המלאכה אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ כי המלאכה טובה מאד ועל הרבנות אמר וכל העוסקים עם הצבור לא יהיה לשם רבנות להשתרר עליהם גם השתרר כי צריך לשנוא הרבנות אלא יהיו עוסקין עמהם לש"ש, ובמה שאמר ואל תתודע לרשות פירש רבן גמליאל עתה ואמר שאין אזהרה זו לאותם שעוסקים עם הצבור רק לכל אדם בעלמא שלא יתודע הוא לרשות בשביל שנראה לו שיכבדוהו ויאהבוהו כי אין אהבתם אהבה ולכן טוב לו שימנע ולא יתודע לרשות. אמנם לאותם אשר הם עוסקים עם הצבור ומתעסקים בצרכיהם אלו בהכרח צריך שהעוסקים עם הצבור יעמדו תמיד בשער השררה ובפתח שערי שרי העיר ושופטיו להליץ בעדם וצריכים העוסקים עם הצבור להתודע לרשות על כל פנים להרבות מתנות למצוא חן מוכרחים הם להתודע לרשות וקיום הצבור תלוי בזה. אמנם הזהיר את העוסקים עם הצבור אזהרה גדולה שיהיו זהירין ברשות כי פעמים רבות חושבים שאין צבור מיעני ואינם מקפידים על ממון הצבור אם מפני למצוא חן וחסד בעיני השרים אם שחושבים שזאת המתנה המרובה תעמוד להם לצבור כשיהיו בדוחק אחר ויעמדו להם בשעת דחקם ותועיל זאת המתנה וריבויה לפעם אחרת ובהיות שרוב העוסקים עם הצבור נכשלים בענין הרשות והשרים אשר אינם מקפידים על ממון הצבור כראוי ומאכילים אותו לשרים לכן אמר כמדבר עם העוסקים עם הצבור אשר דבר עמהם עד עתה ואמר להם הוו זהירין ברשות לבל תכשלו בזה ליטול מן הצבור להרבות להם לפי שאלו השתי טענות אשר הם חושבים ולזה נודרים להם ממון רב הם כוזבות. לראשונה שחושבים למצוא חן וחסד בעיני השרים זה אינו שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן ונראין כאוהבין בשעת הנאתן מן המתנה ואין האהבה רק באותה שעה לבד ואהבתם אינה אהבה גמורה וז"ש נראין כאוהבין וכו'. ולטענה השנית אשר יחשבו כי המתנה אשר הרבו לו עתה תעמוד להם בשעה שיבא לצבור דוחק אחר ח"ו זה אינו כן כי תיכף אחר שאכלו המתנה עוד אכלם בפיהם אם ח"ו אף אלהים יעלה בהם בצבור ח"ו אז יצטרכו לתת להם מתנה אחרת להציל אותם מצרתם ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו מפני מה שכבר נתנו ולכן הוצרך להזהיר להם שגם בענין הרשות יהיו עוסקין עמהם לשם שמים ולא להתקרב אל הרשות למצוא חן בעיניו:

א"נ אמר הוו זהירין ברשות כלומר שלא די לאדם שיקיים דברי התורה לבד כי גם צריך לו עוד להיות מקדש עצמו במותר לו ואף בדברי הרשות וז"ש הוו זהירין ברשות כלומר אפי' בדברים שיש לכם רשות מן התורה לעשות כענין להרבות במאכלים המותרים הוו זהירין בהם שאין מקרבין לו לאדם אלו הדברים ותענוגי העולם הזה אין מקרבין את האדם להמשיך לו תועלת מהם אלא לצורך עצמם לבד לצורך התענוגים עצמם כלומר שילך אחריהם לבד משום שנראים כאוהבין בשעת הנאתן כי בשעה שנהנה האדם מן המאכל ההוא וטועם ממנו נראה לו המאכל ההוא כאוהב אותו כל כך נחת רוח עושה לו בשעה שהוא נהנה אבל לא שימשך לו מהם שום תועלת כי הנה דהמע"ה כשאמר להקב"ה בחנני ה' ונסני וגו' והוא ית' אמר לו שהיה רוצה לנסותו בענין ערוה ובא על כל נשיו ופילגשו להשביע את יצרו ולא עמד לו כל זה בשעת דחקו כשראה את בת שבע רוחצת בנהר ונתגבר יצרו עליו לא עמדו לו כל אותם הביאות שבא על נשיו ופילגשיו להשביעו ולהצילו מעון זה וז"ש ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו הרי שמה שבא על נשיו היה דברי הרשות כי מותרות היו ולא היו מקרבין לו לדוד אלא לצורך עצמן כלומר הביאות לא היו מקרבין אותו אלא שיעשם כי היו ערבים עליו בשעת הנאתם שאח"כ לא עמדו לו בשעת דחקו ונכשל בעון וחטא עם בת שבע. ולב אבות כתב כי הכונה לפי שהיה מדבר עם העוסקים בצבור אמר שיזהרו בנטילת הרשות מן הצבור לכל דבר שיעשה בשבילם לפי שהצבור אין מקרבין ועושים פרנס עליהם משום כבוד הפרנס אלא לצורך עצמן של צבור וא"כ צריך שלא יעשה כלום אלא עם רשותן כמו המשרת והשמש וכשהעוסק עמהם עושה דבר להנאתם אז נראים כאוהבים לו ואולם בשעת דוחק שלא באה להם הנאה על ידו אין עומדים לו להצילו באמרם כי מי צוהו לעשות כן לכן אל יעשה כלום בלתי רשותם:

עוד כתב ששמע בשם מוהרי"ט ז"ל כי רשות הוא היצה"ר וירצה לפי שיהיו נזהרין מן היצה"ר שהוא העושה כל מה שיעלה על לבו ברשות גמור כי השכל אין ראוי לקראו רשות לפי שהוא נכנע ומשועבד אל היושר אבל היצר הרע הוא האומר בשרירות לבי אלך בזולת מתג ורסן והאדם הממליך עליו היצר הרע הוא העושה כל מה שיעלה על לבו ונוטל זה הרשות לעצמו. ולז"א הוו יזהרין ברשות לפי שכחות ותאות הרשות הזה אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן כי כן בא היצר על האדם בטענות מזוייפות להראות לו שמתאוותיו יבא לו עזר וסיוע ואין הדבר כן רק אין עומדין לו לאדם בשעת דחקו אלא אדרבה נפרעין ממנו עכ"ל:

והרשב"א ז"ל פירש שכבר הזהיר שמעיה ואמר ואל תתודע לרשות ומה שבא זה להוסיף על דבריו הוא כי שמעיה דבר על עניני הרבנות שלא יתודע לרשות כדי שיתנו לו את הרבנות כי צריך לשנוא את הרבנות וכל מה שמביא אליה, ורבן גמליאל בא לומר שאע"פ שאתם צריכין להזקק לרשות מפני צרכי צבור, שמעיה לא אמר על כיוצא בזה אל תתודע לרשות כי זו מצוה רבה היא להתודע להם לפקח על עסקי צבור ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו אבל הוו זהירין שלא יראו לכם פנים צהובות ובחלק שפתותיהם ידיחו אתכם לגלות להם מצפוני לבבכם לפי שאין מקרבין לו לאדם אלא להנאתן וכשיטלו מכם ממון לא יגמלו אתכם כצדקתכם ואינם עומדים לו לאדם בשעת דחקו עכ"ל:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל כתב ופירש ודקדק שלא אמר שהם אוהבים בשעת הנאתן לרמוז כי אף בשעת הנאתן אינם אוהבים רק נראים כאוהבים ועוד שאפילו למדרגת מראין עצמם אוהבים לא יגיעו שלא אמר נראין אוהבין בשעת הנאתן אלא שנראין כאוהבים בדמיון מה ואינם נראין אוהבים ממש אף בשעת הנאתן אשר על כן ראוי שלא יבטחו בהם העוסקים עם הצבור כשיעשו רצונם. ועוד הזהיר שבבטחון אהבת הרשות עמהם לא יעשו עול לשום אדם בסומכם שהרשות יציל אותם והיה כי יצעקו עליהם לא יענישם כי אין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:

ורבינו יונה ז"ל כתב הוו זהירין בכבוד הרשות שאין מקרבין וכו' הכל מאת השי"ת וכי יחטא האיש לה' ואשם וירצה לדחקו אין המלך יכול לעשות לו יקר כי כמו הפלגי מים שאדם מטה אותו לכל צד שירצה כן לב המלך ביד ה' עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב הוו זהירין ברשות וכו' לא אמר מן הרשות כמ"ש לעיל אל תתודע לרשות אלא הכונה שיזהרו בכבודם ובמוראם ולא יבטחו באהבתם וגם שלא יתגאו מצד קרבתם אליהם להתנהג בזדון עם המון העם ולצערם. וכנגד הראשונה אמר שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן כי מצד גבהות לבבם אין להם אהבה עם אדם רק למלאות רצונם ולכן אם יקלו מעט מזער מכבודם ומרצונם יזיקום. וכנגד השנית אמר ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו ואם הוא יצער לבני אדם ויתרעמו עליו לא יצילוהו עכ"ל:


משנה ד עריכה


רבינו עובדיה פי' שהכוונה פזר ממונך בחפצי שמים כרצונך כאלו פזרת אותם בחפצך שאם עשית כן יעשה רצונך כרצונו כלומר יתן לך טובה בעין יפה. בטל רצונך וכו' כדי שיבטל רצון אחרים יפר עצת כל הקמים עליך לרעה. עוד שמעתי שכוונתו להשמיענו שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וז"ש עשה רצונו כרצונך כלומר כמו שתרצה לעשות עשהו ואפי' שיהיה שלא לשמה לפי שמתוך שלא לשמה אח"כ בא לשמה וז"ש כדי שאח"כ יעשה ויתקן הקב"ה רצונך שיהיה כרצונו ית' לעבדו בלבב שלם ולמוד לשמה. עוד שמעתי עשה רצונו יתברך בשמחה ובטוב לבב ובזהירות כאשר אתה עושה הדברים שהם רצונך כדי שבשכר זאת יעשה רצונך מה שרצונו עושה והוא ברוך אומר ועושה וכמו שרצונו ית' פועל ויוצא לפועל כן אתה תהיה פועל כרצונך וכל אשר תחפוץ יתקיים:

והחסיד הרב ר' יוסף יעבץ ז"ל פי' כי כמו שרצון עצמו יעשה אותו בשמחה ולא ימנענו שום טרדא ועושה כל אפשרות לשום אותו בפועל כן ראוי שיעשה רצונו ית' ככל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו כדי שיעשה האל רצונך כרצונו שאפילו יהיו מונעים רבים בבקשתך בין מצד הרכבתך בין מצד כוכבי שמים לא יעכבו לעשות רצונך ויהיו כאפס אנשי מצותך כמו שאין מונע מעכב לאשר ירצה הש"י ע"כ:

והר"מ אלמושנינו ז"ל סיים ואמר ולפי שמזה שהשוה אותם ימשך מזה מבוכה רבה לעשות רצון עצמו אף אם רצון עצמו באותו דבר ינגד לרצונו ית' לז"א בטל רצונך וכו' כלו' כאשר ינגד רצונך ית' בדבר מה הנה אז ראוי שתבטל רצונך מפני רצונו ית' כדי שהוא ית' יבטל רצון אחרים מפני רצונך כי לא יצדק בשום צד שיבטל הוא ית' רצונו מפני רצונך לפי שרצונו הוא הטוב במה שהוא טוב אשר לא ישתנה רק יבטל רצון אחרים מפני רצונך: עוד פי' הר"ם אלמושנינו ז"ל כי אמר השתדל לעשות רצונו כרצונך ר"ל תעשה רצונו ויהיה זה כמו שתרצה אתה תבחר כרצונך לעשות רצונו באופן היותר נאות שיראה לך, כי כאשר יצדק בו שאתה עושה רצונו א"א שיהיה רק בעשית הטוב וע"כ כשיצדק בו התואר הזה עשהו כמו שתרצה כדי שהוא ית' יעשה רצונך כמו שירצה הוא יתב' ולא כאשר תרצה אתה רק כרצונו ית' שהוא יודע הטוב לך המוחלט ולא אתה. והוא על דרך מ"ש רש"י ז"ל בפסוק ועתה אל תיראו כי התחת אלהים אני שהוא פירוש נכון ומבואר בפסוק עכ"ל: והחסיד הרב רבי יוסף יעבץ ז"ל פירש כן ועוד הוסיף שעל כן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לפי שאפשר שאותה רעה היא טובה לו וכאותו מעשה דלטובתו נשברה רגל פרתו ואין מי שיודע הטובה היא אם רעה רק הוא ית'. וע"כ אמר דהמע"ה לה' הישועה והוא היודע איזו היא ישועה ולכן על עמך ברכתך סלה כלומר הם מחוייבים לברכך סלה ועד אפי' על הרעה כי אפשר שהיא לטובה: ול"נ שאפשר שכוונת התנא בזה לומר שיעשה האדם בפועל מה שיש לו ברצון לעשות כדי שגם הוא ית' יעשה בפועל מה שברצונו לעשות כי הנה רובא דעלמא יש להם ברצונם לעבוד את בוראם אלא ששאור שבעיסה מעכב להם שיתגבר יצרם עליהם ואין להם יכולת לעמדו כנגדו הרי כי רצון בני האדם הוא טוב אלא שחסר מהם המעשה להוציא רצונם מן הכח אל הפועל וכן רצונו יתברך להיטיב לכל העולם כי חפץ חסד הוא וחיים ברצונו לעולם אלא שעונותיו של אדם מונעין הטוב ממנו ולכן אמר התנא עשה בפועל רצונו ית' ועבוד את בוראך כמו שיש לך ברצונך וזה כרצונך דקאמר שכבר יש לך רצון וכיון שכן עשה אותו בפועל כדי שיעשה גם הוא ית' רצונך בפועל דהיינו שייטיב עמך וירבה טובתך כמו שהוא ברצונו לעשות טובה לכל בריותיו וגם הוא ית' יעשה ויוציא רצונו מן הכח אל הפועל. וזה אמר כנגד רוב העולם שיש להם רצון טוב ואין חסר מהם רק המעשה בפועל. ולפי שיש מיעוטא דמיעוטא שגדלה רשעתם כל כך עד כי אפילו רצון טוב לעבוד את בוראם אין להם ולפי שאי אפשר שישלימו את עצמם בפעם א' ברצון הטוב וגם במעשה על כן כנגד אלו אמר בטל רצונך מפני רצונו אף שרצונך אינו טוב בטל רצונך ועל הפחות אף שלא תעשה בפועל עבודת בוראך הוי כמו רוב העולם שיש להם רצון טוב והפר מעליך רצונך ושים לבך כרצונו שעל הפחות יהיה לך רצון טוב וכנגד זה גם הוא ית' יבטל רצון אחרים החושבים להרע לך מפני רצונך ולא ישחיתו לך כלל. וראיה לזה שכאשר יעשה האדם רצונו ית' תיכף יעשה השי"ת רצון האדם ממה שאמר דהע"ה גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה בתנאי שארצנו תתן יבול המצות ומעשים טובים. ועוד סעד לזה ממ"ש שהמע"ה הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וכו' כלומר אחר שיבא הזמן שהנצנים יראו בארץ שהם תשובה ומצות ומעשים טובים שלכם אז מיד יבא הגאולה וז"ש עת הזמיר הגיע דהיינו זמירה וכריתת אלילים. אי נמי אז עת הזמיר דהיינו השיר העתיד להאמר בגאולה העתידה הגיע כענין שאמרו חז"ל אצל שירו לה' שיר חדש לשון זכר ולא שירה לשון נקבה ז"ש עת הזמיר לשון זכר ואז ישמע בארצנו קול התור דהיינו אליהו הנביא משמיע שלום מבשר טוב. אי נמי בהיות כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה אמר התנא כאן אע"פ שאסור לאדם להיות עובד אלהיו ע"מ לקבל פרס מותר לו לעבוד את אלהיו ע"מ לקבל פרס מצוה אחרת שיעשה מצוה זו כדי שבשכר מצוה זו יזמינו לו מן השמים מצוה אחרת, הרי בחלק העשה טוב, וכן בחלק הסור מרע יפריש עצמו מעבירה כדי שבשכר שלא עשה עבירה זו יסייעו אותו מן השמים שלא יעשה עבירה אחרת, וז"ש עשה רצונו כרצונך עשה רצונו שהיא המצוה כמו שאתה עושה רצונך ע"מ וכדי שיעשה הוא ית' רצונך כרצונו דכמו שרצונו ית' הוי מעשה המצוה שיתקיימו המצות כן יעשה ג"כ רצונך שיהיה לעולם רצונך לעשות מצות, הרי בחלק העשה טוב, וכנגד חלק הסור מרע אמר בטל רצונך דהיינו להפריש עצמך מן העבירה בטל רצונך שהיית רוצה לעבור עבירה מפני רצונו שהוא שלא תעבור עבירה כי זהו רצונו ית' ועשה זאת ע"מ שיבטל רצון אחרים דהיינו יצרך הרע וסייעתו יבטל אותו ויכניע את יצרך לפניך שלא יהיה בו כח להתגבר עליך. ואע"פ שהיה נראה שאין זו עבודה שלמה מפני שהיא ע"מ לקבל פרס אעפ"כ ע"מ לקבל פרס כזה עבודה שלמה וטובה היא לך כי ראה ראינו שאין כח באדם להנצל מהיצה"ר אלמלא הקב"ה עוזרו, וכמו שאמר דהמע"ה ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני, אמר אם אני מקיים המצות וממשפטיך לא סרתי לא בכח ידי עשיתי אלא כי אתה הורתני ועזרתני שאם לא היית בעוזרי לא הייתי יכול לעמוד כנגד יצרי הרע, וכענין שאמרו חז"ל צופה רשע לצדיק בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו שנא' ה' לא יעזבנו בידו א"כ אם אני לא סרתי ממשפטיך לא בכח ידי עשיתי אלא בעזרתך כי אתה הורתני, אי נמי אמר על דרך בכל דרכיך דעהו אפי' כשאתה עושה צרכים שלך דהיינו המאכל והמשתה והתשמיש וכיוצא לא תהיה כוונתך בהם להנאתך אלא תהיה כוונתך לשמים, האכילה להיות בך כח לעבוד את בוראך ולעסוק בתורה, והתשמיש לקיים מצות פריה ורביה וכן כל שאר הדברים, וז"ש עשה רצונו ית' כשאתה עושה רצונך תהיה כוונתך לעשות רצונו כדי שיחשוב הוא יתברך מאכלך למצוה וז"ש כדי שיעשה רצונך דהיינו התשמיש והאכילה שהוא רצונך יחשבם לך למצוה וכאלו עשית בהם רצונו וכמ"ש והוא יישר אורחותיך האורח שלך שהוא האכילה יישר אותו ויחשב לך לצדקה, ואמר עשה רצונו כרצונך בכ"ף כי לפי זה היה ראוי לומר ברצונך בבי"ת אלא הכונה לפי שכבר אפשר שישתף האדם גם במעשיו כוונת שמים אבל העיקר יהיה אצלו כוונתו וטפלה אליו משותפת כוונת שמים כי כוונתו כשהוא אוכל העיקר הוא להנאתו וגם משותף לזה להיות בו כח לעבוד את בוראו, ולכן אמר התנא כי אין ראוי לעשות כן אלא על הפחות שוה בשוה רצונו כרצונך שתכוין על שתיהם בשוה להנאתך ולשמים שוה בשוה כדי שהוא ית' יעשה גם החלק שלך דהיינו רצונך מה שאתה מתכוין להנאתך שגם החלק ההוא הוא רצונו ויחשב לך כאלו היתה הכוונה כולה לשמים על דרך ששמעתי על פסוק מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים שמוסיף לך אהבה בהיותך מתענג ואוכל תענוגים והם לעבודתו כגון כשכוונת אכילתך אינה להנאתך אלא לשמים או לכבוד שבת ויו"ט. ואמר עוד בטל רצונך מפני רצונו שאם תעשה עוד שלא תהיה בך כוונה כלל להנאתך אלא כל כונתך כולה לשמים ואתה מבטל רצונך לגמרי שהוא ית' יודע בלבך כי הוא בוחן לב חוקר כליות שאם לא היה לעבודתו לא היית נהנה כלל אז הוא ית' ג"כ יבטל רצון אחרים וכו' וזה על דרך צדיק מושל ביראת אלהים שהוא ית' גוזר גזירה והצדיק מבטל אותה. וז"ש כדי שיבטל רצון אחרים דהיינו גזרתו ית' אלא שכינה הדבר בלשון אחרים משום שאינו דרך כבוד כלפי מעלה להזכיר ביטול ברצונו ית' אבל הכונה היא זאת וכאלו אמר שיבטל הוא ית' רצונו מפני רצונך:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב הוא היה אומר וכו' בא להורות היאך הדברים משתלשלים מדרגה אחר מדרגה שאם האדם ינהיג עצמו ויהיה שלם בדעות סוף שינהיג לזולתו וסוף שלפני מלכים יתיצב וסוף שיעשה השם ית' רצונו כמו שהוא השלים רצונו של מקום, ומזה הטעם אמר הוא היה אומר מה שלא אמר באחרות, ואולי אמר זה הענין במקום אחר וסמכו לכאן מפני זה הטעם: ואמר כדי שיעשה רצונך כרצונו הול"ל כרצונך אמנם יפורש כדי שיעשה רצונך כמו שהוא רוצה שתעשה רצונו עכ"ל:

וה"ר יונה ז"ל כתב עשה רצונו כרצונך כתוב באבות דרבי נתן עשה רצונו כרצונך וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

וה"ר יצחק קארו ז"ל כתב עשה רצונו כמו שאתה עושה רצון עצמך שאפי' שיהיו לך מונעים לא יעכבך כדי שיעשה רצונך כרצונו כמו שאינו מונע ומעכב לרצון השם. כדי שיעשה רצונך כרצונו ולא כרצונך על דרך יורנו בדרך יבחר כי אין האדם יודע לבחור לעצמו. פשט הכתוב יורנו בדרך יבחר הוא ית' לא הירא. א"נ בדרך שיבחר הירא אם היה יודע העתיד היה בוחר בו יורנו:

והריטב"א ז"ל כתב עשה רצונו כרצונך מדבר ברשות שהזכיר למעלה כלומר עשה רצונו של מלך או שלטון כדי שגם הוא יעשה רצונך וכו':

והר"י ן' נחמיאש ז"ל כתב עשה רצונו כרצונך במשנה ירושלמית שבידי הגירסא עשה רצונו ברצונך בבי"ת כדי שיעשה רצונך ברצונו. והכונה שלא תעשה המצוה כמתקצף באף וחמה ועצבון לבב אלא ברצון ובשמחת הלב כדי שגם הוא יעשה רצונך ברצונו שלפעמים יעשה הקב"ה רצונו של אדם באף ובחמה להענישו באחרונה כענין להשמדם עדי עד ולהאבידו אבל כשהוא עושה ברצון אחריתו ישגה מאד:


ואפשר שאמר בטל רצונך וכו' כענין אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי וזהו מפני רצונו וכו'. ועל דרך זה אמר דוד המלך ע"ה מכל אורח רע כלאתי רגלי וכו' ממשפטיך לא סרתי וכו' אמר בין חלק הסור מרע ובין חלק העשה טוב אין אני מקיים אותם לפי שהוא טוב בעיני ב"א לקיימם אלא לקיים מאמריך לבד וכענין שאמרו חז"ל אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי וכו' וז"ש מכל אורח רע כלאתי רגלי כגון שלא להרוג או שלא לגנוב שהוא אורח רע בעיני כל העולם ואף בעיני האומות שלא זרח עליהם אור התורה ואני מונע עצמי מהם לא מפני שהוא אורח רע אלא לשמור דבריך, הרי חלק הסור מרע. וכנגד חלק העשה טוב אמר ממשפטיך לא סרתי וכענין הצדקה שהיא טובה אפי' בעיני האומות וזה מפני כי אתה הוריתני לא זולת:


רבינו עובדיה פירש אל תפרוש מן הצבור אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת צבור.

ואל תאמן בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כ"ג שימש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי: וכן פירש הרב ר"י שם טוב ן' שם טוב על פסוק לקדושים אשר בארץ המה שר"ל אימתי הם קדושים כשהם קבורים בארץ:


ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמוהו ותנצל:


ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע כלומר לא יהיו דבריך מסופקים שאי אפשר להבינם בתחלה ובעיון ראשון ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינו כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך ושמא יטעו ויצאו לאפיקורסות על ידך. וכן פירש הרמב"ם:

פ"א לא תגלה סודך אפי' בינך לבין עצמך ותאמר שאין כאן מי שישמעהו לפי שסופו להשמע כי עוף השמים יוליך את הקול. והגרסא היא לפי פי' זה שאי אפשי לשמוע אבל רש"י ז"ל גורס ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע ובדברי תורה מדבר אל תאמר על דבר תורה שאתה יכול לשומעו עכשיו שתשמע אותו לבסוף אלא הט אזנך ושמע מיד עכ"ל. וה"ר שם טוב ן' שם טוב ז"ל פירש כי לכאורה נראה כי מי שיושב לבדו ולא ישתתף עם ב"א הוא בן אלהים והוא חי חיים אלהיים שמי שהוא פרוש מהם לא יחטא ולא יעשה שום רע ואם יתפרד מהם יוכל לעיין כל ימיו ויהיה עובד ה' ולכן יחשבו רבים כי הפרישות הוא דבר קדוש וכל הרעות שיבואו לאדם לא יבואו כי אם מצד השיתוף ומשעה שנבראת האשה נברא השטן והנה כאשר נולדו קין והבל נולדה הקנאה והרג זה את זה עם היותם שנים בעולם ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה ויתערבו אלו עם אלו נולדו התאוה והקנאה והכבוד, ולכן יראה לרבים כי הפרישות הוא דבר חשוב וטוב והגון. ואמר שהדבר אינו כן כי הפרישות וההתבודדות מבני אדם אי אפשר כי האדם מדיניי בטבע כמו שאמר לא טוב היות האדם לבדו וזה מבואר כי צרכיו מרובים ואין בו כח למלאות צרכיו אם לא יהיה במדינה וגם לשלמות אחר יחוייב שיתחבר האדם כי עיר פרא אדם יולד וצריך שילמד מעדת אנשים כי זהו החכם הלומד מכל אדם ולכן החכמה מחייבת השיתוף בעבור שלמות הגוף והנפש ומי שהוא פרוש אף שאינו עושה עבירה אינו עושה מצוה כלל והאיש הבלתי מדיני לא יתואר לא בצדיק ולא ברשע אבל הוא מתואר יותר בבהמה מהיות אדם והוא איש פרא בשדה כבהמות יער וימשך ג"כ מהיותו נפרש ונבדל שתתרבה עליו השחורה וידמה צורת מפסידות כמו שיקרה לחלושי הדעת היושבים לבדם. ולכן הזהיר זה השלם כי אין ראוי לפרוש ולהפרד מן הצבור. וזה כשדורכים דרכי ה' אמנם אם הם רעים וחטאים כבר אמר דוד שנאתי קהל מרעים וירמיה ע"ה אמר מי יתנני במדבר וגו'. והנה החבור עם הצבור הוא מחוייב אם לתפלה כי לא בזה את תפלתם והן אל כביר לא ימאס ולתת צדקות אלו יעירו לאלו כמ"ש הכתוב נדיבי עמים נאספו לא כן אם יתפרדו. והזהיר גם בזה שישא עול המסים וארנוניות עם הצבור ויצר בצרתם ק"ו מהשם ית' דכתיב עמו אנכי בצרה אנכי ארד עמך מצרימה ובעבור כל אלו הדברים אמר אל תפרוש מן הצבור:


ואל תאמין בעצמך וכו' פירש הוא ז"ל אל תפרוש מן הצבור בעבור שאתה חושב בעצמך שאין אתה צריך לאדם אחר דע לך כי מלאכי אלהים עולים ויורדים ויקרה לעשירים שיפלו במחשכים ויצטרכו לבני אדם ולכן אל תפרוש מהם:

והריא"ב ז"ל פירש ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו וז"ל. המפרשים פירשו עד שתגיע למקומו מקומו ממש לפי שמדותיו נכרים במקומו אם הוא טוב או רע ואז כשיגיע למקומו וישאל לאנשי מקומו עליו אז יוכל לדון אותו ולא קודם שיגיע למקומו כי אז למראה עיניו ישפוט ואולי לא יצדק מה ששפט בו:

והוא ז"ל פירש אל תדין הנהגתו במה שבא עליו מרע או טוב עד שיקרה לך מה שקרה לו על דרך תבא אליך ותלא תגע עדיך ותבהל. ואל תאמר לכשאפנה מעסקי אלמוד שמא יצא עולמך מעסק לעסק ולא תלמוד או שמא למחר ימות וכבר יצא מן העולם כל זמנו ומצניע למודו ליום שאינו שלו:

עוד כתב על דרך שכל אל תפרוש מן הצבור שלא תחטא ותגרום לך להתגרש מחבריך בגן עדן כי אוי לה לאותה כלמה. ואל תאמין בעצמך כלומר אל תאמין שקנית חיי העוה"ב עד יום מותך שאמר ר"ש בן יוחאי ראיתי בני עליה והנה מעטים. ואל תדין את חבירך ותאמר ודאי הוא נענש בגיהנם כי הרבה תשובה עושה ואולי עשה תשובה. עד שתגיע למקומו כלומר שתמות ותראה אותו אולי תראנו במחיצת הצדיקים כענין ההוא דמוכר בשר במקולין שהיה מקומו בג"ע אצל היותר גדול שבדורו וגם קטן וגדול שם הוא ניכר מי הוא הגדול ומי הוא הקטן וגם מ"ש עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה.

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כגון לחטוא בסתר ותאמר מי רואני ומי יודעני אלא הוי ירא שמים בסתר כבגלוי וכמעשה דר"א כשחלה ונכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו ברכנו וכו'. וי"מ ואל תדין את חברך את כמו עם כלומר אל תדין שום דין עם חברך עד שתגיע למקומו כלומר עד שתגיע החכמה והתורה והדינין כמוהו עד כאן:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל פירש ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע על לימוד התורה, ותהיה מלת שמיעה מושאלת על ההבנה כמשפטה בהרבה מקומות, ואמר שלא יאמר על שום דבר של עיון שאי אפשר לשמוע ולהבין אותו וע"כ לא ירצה לעיין ולהתבונן בדבר ההוא בחשבו שלא ישיג אמיתתו כי אין דבר נמנע ההבנה ועם רוב קושי הבנתו סופו לישמע על דרך יגעת ולא מצאת אל תאמין וכו' וכן פירש הר"י לירמא ז"ל והרי"א ז"ל:

ולי נראה כדי לקשר אלו חמשה דברים שלמדנו הלל זה עם זה ועוד כי היה ראוי לשנות משנה זו אצל דברי הלל לעיל בפרק הקודם. אלא מאמר זה דהלל מקושר עם דברי ר"ש בנו של רבי יהודה הנשיא דקאמר לעיל מזה וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים וכו' ולכן סמך אליו דברי הלל שמזהיר ג"כ לאדם להיות תמיד עוסק בצרכי צבור ולא יפרוש מהם לעולם. כי אפשר לאדם שיפריש עצמו מן הצבור לאחת מארבעה סבות. אחד אפשר שאדם יפרוש עצמו מן הצבור בחשבו כי כביר מצאה ידו וכי קדוש הוא לאלהיו עד כי אין צריך אליו זכותא דרבים כי זכותו כדאי להגן בעדו על זה אמר ואל תאמין בעצמך עד יום מותך כי אפשר שתטה מן הדרך הישרה ולכן זכותא דרבים עדיף לך כי לעולם הצדיק צריך שיהא ירא שמא יגרום החטא שכן נאמר באיוב ככה יעשה איוב כל הימים והכוונה לפי שהיה קשה למה לא היה ג"כ מעלה עולה בעדו כי אין צדיק בארץ וגו' ותירץ הכתוב ככה יעשה איוב בשביל עצמו עולה בכל יום ויום אמנם לבניו הלואי היה יכול להזמינם פעם אחת בשבוע. ב' אפשר שיפרוש האדם מן הצבור על כי ראה יחיד או מרובים מן הצבור שבאה עבירה לידם ועברו עליה ואומר בלבו למה לי להתחבר עם הצבור בהיות ביניהם הרשעים הללו טוב לי להיות רחוק מהם הרי שתי סבות או בצדקתו או ברשעות האחרים לכן אמר אל תפרוש מן הצבור לא בצדקתך כדאמרן בפירוש ואל תאמין בעצמך וכו' ולא ברשעת האחרים וע"כ אמר ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו כי אפשר שאם אתה היית מגיע למקום ההוא והיתה באה עבירה לידך כאשר באה לידם היית עובר כמותם. ג' אפשר שהוא פורש מן הצבור על כי הוא רוצה שיהיו דבריו נשמעים אליהם ושיקבלו דעתם ועצתו הטובה היא אם רעה ואם הם לא ירצו לקבלה על כי עצתו נבערה יתרחק מהם ועל זה הזהיר ואמר ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כלומר אל תאמר על דבר שאי אפשר לשומעה ואין ראוי להיות נשמעת ומקובלת על רוע תכונתה אל תאמר עליה שסופו להשמע כלומר שעל כרחם ישמעו ויקבלו אותה להיותה עצתך, כי אין ראוי לך להכריחם שיקבלו דעתך באמרך שאם לא יקבלו תפרוש עצמך מהם. ד' אפשר שיפרוש מן הצבור על כי כשהוא עמהם וטורח עסקי צבור עליו ואינו יכול לעסוק בתורה כי הוא מתבטל מלמודו בצרכי הצבור ולכן אומר אתרחק מן הצבור ואפרוש מהם כדי שאהיה פנוי ואעסוק בתורה יומם ולילה ועל זאת אמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה כלומר אם אהיה פנוי מצרכי צבור אשנה ואעסוק בלמודי שאם אני טרוד בעסקי הצבור לא אוכל לשנות אל תאמר כן שמא לא תפנה ויהיו לך עסקים אחרים שיטרידוך ויבטלו אותך מלימודך ואותם עסקים יהיו מדברי הרשות שאינם עבודת שמים ולכן טוב לך להיות עסוק וטרוד בצרכי צבור שהיא עבודת שמים אף אם תתבטל מלמודך מעט. אי נמי אפשר שכוון במה שאמר אל תפרוש מן הצבור שכשיתפלל האדם את תפלתו לא יסדר אותה בלשון יחיד על עצמו לבד רק בלשון רבים כאלו הוא מתפלל בעדו ובעד כל הקהל ובזה תקובל תפלתו כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה כמאמרם ז"ל וכן שמעתי בפי' פסוק וצומו עלי וגו' גם אני ונערותי אצום כן וקל להבין. וכן מצינו שמשה רע"ה שם נפשו בכפו והתפלל על ישראל וז"ש ועתה אם תשא חטאתם וגו' בזה הפסוק חסר הגזירה שהיה לו לומר ועתה אם תשא חטאתם הרי טוב ואם אין מחני נא. ואפשר שאינו חסר כלל שהכוונה לומר בין אם תשא חטאתם בין אם לא תשא מחני נא מספרך אשר כתבת מספר חיים שכתבת אותי לחיים מחני משם והרגני נא הרוג שאם אתה רוצה לכפר להם צריך שתקח אותי כדי שאהיה קרבן כפרה עליהם ואם אין אתה רוצה לכפר להם הרגני ג"כ שלא אראה ברעתם כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי. וז"ש בין אם תשא חטאתם או אם אין שלא תשא מחני נא וגו':

אי נמי אמר אל תפרוש מן הצבור שצריך לאדם להיות לו אמונה אומן שכל בית ישראל הם נפש אחת על דרך כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה וטעמא דמלתא לפי שאב אחד לכולנו אל אחד בראנו וכל בית ישראל נפשם חצובות ממחצב אחד מתחת כסא הכבוד והם חלק אלוה ממעל אשר הוא ית' אחדות פשוטה ולכן כל נפשות בית ישראל יקראו נפש אחת וקרוב לזה כתב רש"י ז"ל בפרשת ויגש וז"ל מצאתי בויקרא רבה עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפשות ביתו לשון רבים לפי שהיו עובדים לאלוהות הרבה יעקב שבעים נפש היו לו והכתוב קורא אותם נפש לפי שהיו עובדים לאל אחד עכ"ל. ונראה לי שעם זה יובן מה שארז"ל בהגדה רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר כי ראוי לדקדק וכי לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר והרי אפשר שאפי' שהוציא את עצמו מעבודת קרבן פסח אפשר שהוא מאמין בעיקר אלהותו והוא מומר לדבר אחד מן התורה, אמנם עם מה שאמרנו יובן שבאומרו לכם לכם ולא לו ופירש עצמו מן הצבור והוציא עצמו מן הכלל מפני זה כפר בעיקר לפי שאחדות כל בית ישראל הוא לפי שעובדים לאל אחד וכל נפשם הם נפש אחת וכל מי שמוציא את עצמו מכלל בני ישראל נחשב כמי שהתנכר מאמונתם. ועם זה אפשר שיובן משה"כ ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' ר"ל תדע אימתי הקב"ה הוא מלך על ישראל שהם ישורון ומלכותו מלכות שלם זה הוא בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והם באחדות אחת. ועם זה יובן מ"ש ז"ל ומנו הפורש מהצבור עם אותם שאין להם חלק לעוה"ב ולכאורה גדול עונשו מעונו ועם מ"ש שכפר בעיקר הלא עונו גדול מנשוא ולזה הוצרך התנא להזהיר לאדם שאף אם נראה בעיניך שאינו עון כלל ובנקל תכשל בו אל תפרוש מן הצבור כלומר שאינך פרוש מן הצבור רק אגוד וקשור עמהם בקשר של קיימא ונפשך קשורה בנפשם. ואמר מוסר אחד מתייחס אל הקודם והוא אל תאמין בעצמך עד יום מותך שאם נתגדלת בכבוד וגדולה בהשקט ובשלוה בעושר ובבנים אל תאמין שאותה גדולה יתמיד לך עד יום מותך ולא תפסק ואפי' שתהיה צדיק גמור ולא תחטא כל ימיך, לפי שכיון שאין אתה פרוש מהצבור רק כולכם אחדות אחד אפשר שאיש אחד מבני ישראל יחטא ויגרום לך רעה וכמו שאמר הכתוב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה לפי שהחוטא הוא חלק ממך ולכך אף אם כל אחד ואחד דנין אותו בראש השנה עם כל זה דנין את כל ישראל ביחד אם רובן זכאים או רובן חייבים והעולם נדון אחר רובו וכיון שהדבר כן ראוי הוא לך שאל תאמין בעצמך וכבודך ועושרך שיתמיד עד יום מותך כי אלו היית אתה לבדך מופרש מן הצבור ונדון בפני עצמך היית יכול להאמין בכל העושר והטוב שיש לך שלא תאבד ממך כי תהיה צדיק ואל תהיה רשע כי הבחירה נתונה בידך. ואל המוסר הזה שאל יפרוש מן הצבור כוון דוד המלך ע"ה כמו שאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד בהיות עיקר גדול בישראל האחדות אמר הנה מה טוב בעוה"ז ומה נעים לעוה"ב שבת אחים שהם ישראל הנקראים אחים כענין אחי ורעי:

ואפשר כי מה דקאמר עד יום מותך קאי גם אאל תפרוש מן הצבור ומלת עד יום מותך נמשכת לשני המוסרים הנזכרים. אי נמי אל תאמין בעצמך ובבריאות גופך עד יום מותך כי אף קודם יום מותך צריך להיות לך לב להבין אולי תמות למחר כי לא תדע מה ילד יום ושוב אל ה' כענין ושוב יום אחד לפני מיתתך. ואל זה כוון מש"ה כי תמול אנחנו ולא נדע הכוונה אין לנו חיים ודאים אלא עד יום תמול שכבר עבר יום אתמול אמנם לא נדע עוד אם יש לנו חיים מפני כי כל ימינו עלי ארץ כצל עוף פורח כי אפשר שהאדם היום בכאן והיום בקבר חס ושלום ולכן ישוב עתה בתשובה:


ואל תאמר דבר וכו' רש"י ז"ל גורס הכי ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע. אפשר לפי גירסא זו שעד עתה דבר על המעשה וההנהגה המדיניית על פי דרכי תורתנו הקדושה ועתה בא להזהיר על חלק למוד התורה ותהיה מלת שמיעה בכאן מושאלת על העיון וההבנה כמשפטה בהרבה מקומות, והזהיר לאדם ואמר שאפי' הדבר שנראה בעיניך קל להבין אל תחשוב שתגיע עד תכונת אותו דבר לפי שאפילו הדבר היותר פשוט ונקל שבתורתנו הקדושה יש בה עומק גדול. ז"ש ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע כלומר שנראה דבר קל להבין ולשמוע ולהשכיל אותה אל תאמר שסופו של אותו דבר להשמע ולהבין אותה עד סופה כי סוף הדבר לא יושג ולכן סמך לזה ואמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, הכוונה להודיע מה שארז"ל שלעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא ולפי שעד עתה דבר עם המעיין הזהיר לו גם כן שלא יאמר האדם עתה אעסוק בעיון ולכשאפנה מהעיון אז אשנה משנה שבעל פה וז"ש אשנה לשון משנה כי העיון הוא ים הגדול ושמא לעולם לא תפנה כי הם מים עמוקים ולעולם תמצא עצמך חסר ממנו כי לא הגעת עד סופו מסכים זה למ"ש שאין סופו להשמע ושמא לעולם לא תמצא עצמך פנוי ממנו ותצא מן העולם הזה בלא משנה לכן הזהירו ואמרו ואל תאמר לכשאפנה אשנה רק תשלש שנותיך שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא וכמו שארז"ל ליומי דאי לא מי ידע כמה חיי. והנה דוד המע"ה נתן סדר הגון נאדם איך יתנהג בכל יום ואמר פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט וגו' רצה להגיד לנו הנהגת הצדיק ומדותיו הטובות ולכן אמר פי צדיק יהגה חכמה כלומר הצדיק מה שעושה קודם כל דבר בתחלת היום הוא מעיין ההלכה ומפלפל בה כפי כחו, ואח"כ לשונו תדבר משפט שקורא פרק אחד או שנים מהרמב"ם או שאר הפוסקים על דבר המשפט וז"ש ולשונו תדבר משפט, ואחר כך הוא מתבודד לראות ולהבין בקבלה להכיר בחכמה האלהית וז"ש תורת אלהיו כלומר התורה של אלהיו שבאמצעותה מכיר את בוראו ואלהיו ודייק באמרו בלבו שהיא חכמה שעיקרה בלב להבין סודותיה לא תמעד אשוריו רצה בהיות שהצדיק זה דרכו עתה בני שמע בקולי שלא תמעד ולא תטה מאשוריו של הצדיק. ומלת תמעד אין התי"ו כינוי לנקבה נסתרת אלא כינוי למדבר לנוכח כמזהיר את האדם יעשה כן ולא יטה אשורו מני הדרך הישר של הצדיק:


ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, לפי גירסא זו אפשר שעל הרכילות ידבר אל תאמר ותגלה ותוציא מפיך מה שנאמר לפניך רעה על חבירך שלא היה אפשר לחברך לשמוע הדברים ההמה אם לא מפיך כי האומר לא אמרם רק בינו לבינך אין זר אתכם אל תאמר ותגלה אותם. וסופו להשמע כלומר שגם הדברים שסופם להשמע על ידי אחרים אל תגלה אותם אתה ואם ישמעם מפי אחרים לא יהיו נשמעים מפיך. ויתישב היטב פי' זה לפי גרסת הרמב"ם ז"ל שגורס וסופו להשמע בוא"ו ולא שסופו בשי"ן וקאי וסופו אאל תאמר דקאמר תחלה וכאלו יאמר אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע אותו חברך ע"י אחרים שזהו בלאו וגם אל תאמר דבר אשר סופו להשמע על ידי אחרים ושני החלוקות יהיו שוים בעיניך וזהו וסופו להשמע דקאמר. וגודל היצר הרע של הרכילות כבר השמיענו דוד עליו השלום במזמור שיר המעלות אל ה' בצרתה לי וגו' לעולם דוד לא היה אצלו צרה מה שהיו רודפים אותו אויביו כי צרת הגוף אינה צרה על האדם אלא צרת הנפש וזהו בצרתה לי דקאמר כי צרת הנפש מה שהיצר הרע מחטיא את האדם זהו צרה לו ודאי וכבר לשעבר קראתי אליו יתברך שיצילני מיד יצרי הרע ויענני והצילני מידו ועתה אני מתחנן לפניו על עון לשון הרע שאין אדם נצול מעון זה בכל יום וז"ש ה' הצילה נפשי משפת שקר שלא אדבר לשון הרע כי זו היא צרת הנפש ודאי וז"ש הצילה נפשי. והוא יתברך השיב וכי צריכה תחנה כל כך רבה להצילך מעון זה אתה מדעתך יש למנוע עצמך מעבירה זו דבשלמא גזל ועריות שהאדם מתהנה ונפשו של אדם מחמדתן צריך לאדם עזר וסיוע להנצל מהם אבל מלשון הרע מה הנאה יש לו לאדם ממנה וכמו שאמר הנחש ומה יתרון לבעל הלשון וז"ש מה מתנה יתן לך או מה יוסיף כלל אפילו תוספת מועט כשאדבר לשון רמיה האיש ההוא שאתה אומר לו הלשון הרע מה יתן לך ואם כן אתה מעצמך ומדעתך תמנע עצמך מלשון הרע אחר שאין לך הנאה ממנה הרי שאין לך הנאה כל שכן שימשך לך היזק גדול שתהרג על לשון הרע שאמרת וכמו שארז"ל כי לשון הרע הורגת שלשה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו הרי שמלבד שאין לך הנאה ותועלת יש לך היזק שאתה שם נפשך בכפך ויהרגו אותך וז"ש חצי גבור כי הלשון הרע הוא כמו חצי הגבור שאין דומה החץ שזורק החלש לחץ שזורק הגבור ואם לא היה החץ שנון היה הורג עד עתה אדם אחד עתה שהחץ שנון יהרוג שנים ואם יהיה החץ משוח בגחלי רחמים ובסם המות יהרוג שלשה ולכן אמר שלש בחינות לרמוז שהורגת שלשה כדאמרן ולכן אמר חצי גבור שנונים ועוד עם גחלי רחמים ואם כן מה סיוע צריך לך להמלט מעון זה אחר שאין לך תועלת ויש לך היזק שאתה נכנס בסכנה גדולה, ואמר דוד אע"פ כן איני יכול להשתמר מעוני אם לא בעזרתך משום שכבר כיון שאני בגלות נתערבתי ולמדתי ממעשיהם הרעים. והנה כל מה שאמר דוד כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו והנה אנחנו בגלות בתוך האומות ולמדנו ממעשיהם אשר לא כתורתנו וז"ש אויה לי כי גרתי משך זהו גלות בבל כי משך ותירס הם פרס ומדי ואמר גרתי משום שבגלות בבל לא היה אלא שבעים שנה לבד והיינו גרתי בגירות לבד אבל בגלות הארוך המר הזה שכנתי בקבע עם אהלי קדר שהוא בגלות זה וכיון שישבנו כל הזמן הזה ביניהם למדנו לדבר לשון הרע הרי חלק הגוף וגם בחלק הנפש יש מי שגורם לנו לדבר לשון הרע שהוא השכן רע הוא היצר הרע היושב תמיד אצל נפש האדם לפתותו וז"ש רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום שהוא היצה"ר שלעולם הוא שונא שיהיה האדם בשלום ומייעץ אותו לדבר לשון הרע כדי להביא עליו מריבות ומלחמות כי אף שיש לי יצר הטוב המיעץ אותי להיות אוהב שלום אעפ"כ ידו של יצה"ר תקיפה עלי יותר משום שקדם לבא אלי כי יצר הטוב לא בא לאדם עד היותו בן י"ג שנים ויצר הרע נכנס בו מיום הולדו כמו שאמר לפתח חטאת רובץ וז"ש רבת שכנה לה נפשי זמן רב קודם שכנה נפשי עם יצר הרע וזה גורם שאהיה שומע לעצתו ולא לעצת יצר הטוב ואף שלא יהיה לי הנאה מכריח אותי לדבר לה"ר וכי תימא אף שיוכל לפתות אותך אף שלא יהיה לך הנאה אעפ"כ יש לך לראות שאתה גורם מיתתך שיהרגו אותך. ולזה השיב ואמר אני שלום הנה עצת יצר הרע בזה הוא שאמר מה היזק ימשך לך מזה הם האומרו מעיקרא והמקבלו הם ילחמו זה עם זה אבל אתה מה עשית כלום אתה אומר אלא האמת וז"ש אני שלום כשאני מדבר הלשון הרע אני אומר אף שאומר זה הלשון הרע לא ימשך לי היזק מזה אלא אני אהיה בשלום וכי אדבר הלשון הרע המה למלחמה אותו האיש שאמר הדבר הזה מעיקרא והמקבלו הם שילחמו זה עם זה אבל אני מה היזק ימשך לי וכל זה הוא עצת יצר הרע ולכן אני מתחנן שתעזרני ותצילני מעון זה כי צריך אלי עזר וסיוע להנצל ולניניע עצמי ממנו:

אי נמי אמר אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כלומר אל תאמר ותוציא דבר גנאי מפיך שאתה בעצמך לא היית רוצה ששום אדם ישמע אותו מפיך מרוב גנותה וז"ש דבר שא"א לשמוע אותו שום אדם מרוב גנותו כענין שאז"ל יכוף אליה לתוכה אל תאמר אותו אפילו בחדרי חדרים לפי שסופו של אותו הדבר להשמע ולהכריזו בפני כל ברואי עולם ואוי לה לאותה בושה שאם בכאן כשתאמר אותו הדבר תחזיר פניך לראות אם שמעך שום אדם לפי שהוא דבר שא"א לשמוע אותו מרוב גנותו מה תעשה בעולם הבא שסופו להשמע בפני כל האדם ולכן הזהירו ואמר ואל תאמר אותו ומסכים למאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי לראות אם יש שומע לי. ולגודל גנות חטא הדבור אמר דוד המע"ה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני הכוונה בזה על דרך שאמר שלמה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שרצה לומר השומר פיו מלאכול יותר מדאי או דברים הנמנעים לפי הדת וגם שומר לשונו מדבר שקר או און ומרמה וכיוצא בהם הוא שומר מצרות נפשו ולז"א דהמע"ה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אמר זה כנגד שומר לשונו, לכך אמר דהמע"ה אני אמרתי וגמרתי לשמור דרכי מחטוא בלשוני כלומר בהיותי שומר לשוני מדבר כל און אני שומר דרכי שהכל תלוי בזה, גם אמרתי אשמרה לפי מחסום רצה כנגד שומר פיו שהוא מונע עצמו מלאכול כל טמא ודברי מותרות בלתי צורך הכרחי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכך אמר שהיה חוסם פיו לבלתי אכול לאכול ולשבעה וכל זה בעוד רשע לנגדי רצה בעוד שאני רואה הרשע שהוא היצה"ר עומד לנגדי מנגדני לכך אני נשמר ממנו פן אלכד בשחיתותיו אבל בהיות שאהיה שלם בעבודת האל ויראת ה' כל היום ויהיה היצה"ר למרמס רגלי לא אפחד וכל אשר אעשה אצליח. נאלמתי דומיה רצה להגזים ענין השתיקה שהיה מתנהג בה ולכך אמר נאלמתי דומיה כלומר הדומיה שהיא השתיקה בחיריית עשיתי אני כאלו אני אלם בטבע שהיא הכרחית באופן לא יצא מפי דבר כלל. ולא זו בלבד שנאלמתי מדבר דברים הנמנעים ואסורים אלא גם החשיתי מטוב שאפילו דברים הטובים הנצרכים לפעמים כדברי מוסר או עצה או זולתו אני החשיתי כדי שלא אפרוץ גדר בדבור הנמנע ועל דבר זה כאבי נעכר כלומר על מה שאני צריך להחשות מהדברים הטובים אני כואב ומצטער. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש רצה להפליג ענין דאגתו שהוא דואג ומצטער על בלתי היותו יכול לדבר במושכלות וזולתם ולכך אמר שלבו בקרבו יחם כתנור בוערה. בהגיגי תבער אש רצה בעבור הגיגי שאיני יכול להגות בדבר הצריך לכך תבער אש בקרבי לכך כדי לכבות מעט מזער מהאש הזה אני מדבר בלשוני בלחש ומוציא הדברים וחותכם בלשוני. א"נ כוונת אומרו דברתי בלשוני רצה שאף שהוא היה חם לבו בקרבו על דבורו שלא היה יכול להוציאו אמר עם לשונו ומנחמה שלא ירע בעיניה על מיעוט הדבור כי אולי ימשך בעבור הדבור אש בוערה. וז"ש בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני כלומר אני דברתי עם לשוני. בהגיגי תבער אש כלומר בסבת הגיגי תבער אש אם אדבר לכך יותר טוב שאהיה דומם אע"פ שיחם לבי בקרבי שהוא פחות משתבער אש וגפרית:


ואל תאמר לכשאפנה אשנה לפי שארז"ל כי יפה ת"ת עם דרך ארץ והכוונה עם מלאכה שצריך ללמוד בתורה ושתהיה לו מלאכה להתפרנס ממנה ולא יצטרך לבריות ואמרו עוד שצריך לאדם שיעשה עיקר מתורתו ומלאכתו טפלה וז"ש התנא פה אל תאמר אעשה מלאכתי עיקר ותחלה אעשה מלאכתי כדי שיהיה לי במה שאתפרנס ואחר שאשלים מלאכתי ואפנה ממנה כל הזמן שישאר פנוי לי מן היום אשנה משנתי שהרי אתה מכניס משנתך בספק שמא ימשך מלאכתך ולא תפנה כלל ממנה ותתבטל מלמודך. ועל האומרים כן אמר הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך כלומר הדוחה את עבודת ה' ומאחר אותם באמרו עת לעשות לה' ועדיין יש שהות ביום לעשות לה' ואעשה עתה מלאכתי האומרים זה הפרו תורתך כי שמא לא יפנו. ואמר דהמע"ה על עצמו ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי אמר אני עושה תורתי קבע וצרכי ומלאכתי עראי שאין אני יוצא לרחוב העיר ולשוק לקנות מה שאני צריך עד כי פקודיך דרשתי תחלה כי מעיקרא פקודיך דרשתי ואחר שדרשתי פקודיך ועשיתי מהם עיקר אז אני יוצא לרחבה למעשה וכיון שעשיתי עיקר מן החכמה ומן התורה חכמתי אני יותר מחברי כי מרבה ישיבה מרבה חכמה ולכן אדרבה בעדותיך נגד מלכים שהם החכמים דמאן מלכי רבנן אוכל לדבר סברתי בפני כל חכמי ישראל ולא אבוש כי לעולם סברתי נכונה להיותי מורגל בתורה לעולם:

וה"ר שמואל ן' סיד ז"ל פירש אל תפרוש מן הצבור לענין הלמוד שברבוי הדעות יצא הדבר לאמתו וגם קביעות הרבים הוא מתמיד שאם לא יבא זה יבא חבירו משא"כ בקביעות היחיד כי לפעמים לאיזה צורך יתבטל קביעתו, ואל תאמר דבר שא"א לשמוע כלומר לא תאמר מה צורך אלי לדעת מרובים כי מה שלא ישיג דעתי לא ישיגו ולא יבינו גם הרבים, שאין הדבר כן כי סופו להשמע ולהיות הדבר מובן מתוך הרבים וגם אם תקבע אתה ביחיד לפעמים תאמר לכשאפנה אשנה ושמא לא תפנה מה שאין כן בקביעות הרבים כי לעולם קביעתם יתמיד:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל פירש ואל תאמר דבר שא"א לשמוע פירש שיבאר דבריו היטב ולא יצטרכו לפירוש ארוך ואל יבטיח לומר אע"פ שאי אפשר לשמוע בתחלת העיון סופו הוא להיות נשמע:

והריטב"א ז"ל פירש אל תפרוש מן הצבור לפי שאמר לעיל וכל העוסקים עם הצבור אמר הלל לא בעבור שאתה עוסק בצרכי צבור תשתרר עליהם ותפרוש עצמך מהם כאלו אינם בסוג ובערך עמך אלא חשוב עצמך כאחד מהם ולא יותר. א"נ לפי שאמר הוו זהירין ברשות והעוסק בצרכי צבור צריכין לעמוד בפני גדולים בפני המלך והשרים לכך אמר הלל אף שאינו טוב להודע לרשות היינו כשאינו לצרכי צבור אבל לעסוק בעד הצבור לא יגיע אליו רעה וע"כ אמר אל תפרוש עצמך מן הצבור מלעשות צרכיהם ולהכנס לפני מלכים ושופטי ארץ:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל פירש ואל תאמין בעצמך עד יום מותך כי הן בקדושיו לא יאמין, וכן פי' קטן וגדול שם הוא כי בעודו בעוה"ז הקטן יכול לשוב ולהיות גדול שיהיה רשע בתחלתו ולבסוף צדיק וכן הגדול יכול לשוב קטן אבל בעוה"ב כפי מה שהולך לשם כן יעמוד לעולם אם קטן ואם גדול ועל כן אמר שלמה המע"ה ויום המות מיום הולדו שיום הלידה הוא בספק אם צדיק יהיה או רשע ויום המות אם הוא צדיק טוב מיום הלידה שהיה עומד בספק. ואל תדין את חברך וכו' דבר שנכשל בו חברך שתנצל אתה כי למה תדין ועדיין לא הגעת למקומו אין זה אלא בעבור שאתה מאמין בעצמך שאפי' היית מגיע למקומו לא תשוה עם חברך. עד שתגיע למקומו שתהיה שוה לו בחכמה:

ואל תאמר דבר שא"א לשמוע הרמב"ם ז"ל פירש שלא תאמר דבר שלא יוכל להבין פשטו מתחלתו אלא בעיון גדול וזה טעם שא"א לשמוע בתחלה שסופו להשמע בסוף בדרך רחוק. ואם הפירוש כן פשט המאמר אינו מובן על פירוש זה אלא בעיון גדול ומי שהוא מזהיר לבני אדם לבאר דבריהם כ"ש שיש לו לעצמו לבאר דבריו באר היטב. ולכן אני אומר שבא ללמדינו שנתרחק ממדת השקר כלומר אל תאמר על דבר שא"א לשמוע כי שקר הוא אל תאמר שהוא אמת וראוי להשמע והענין אל תאמר אפשר על דבר שא"א. ועתה יתפרש המאמר על אופנו בלי תוספת ומגרעת וכאלו אמר אל תאמר שסופו להשמע דבר שא"א לשמוע ויבא כמו כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי:

וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל פירש ואל תדין את חברך פירוש אם ראית זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו כגון שהיה חולה אל חזלזל בו ולא תדין אותו לכף חובה עד שתגיע למקומו שאם ח"ו יחלה הוא יבין וידע האונס של חבירו, ואל תאמר דבר שא"א לשמוע וכו' פירש אל תגלה סודך לכל שאם תגלהו סופו להשמע דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול:

וה"ר אפרים ז"ל כתב ואל תאמין בעצמך עד יום מותך לומר יכולני להיות מותר בדבר זה שאיסורה משום גזירה ולומר אני נזהר שלא אבא לידי עבירה. ואל תדין את חברך אם באה עבירה לידו ועבר עליה אל תדין אותו שדיני להשרף על שעבר עבירה כזו עד שתבא גם כן לידך ותנצל ממנה. ואל תאמר דבר וכו' אם אתה פנוי כעת ממלאכתך ואפשר לך לשמוע ד"ת עכשיו אפי' שסופו לישמע בפעם אחרת אל תאמר הרי סופו להשמע ואז אלך ואשמענו כי לא תדע מה ילד יום ולא עוד אלא אפי' אם אתה טרוד יש לך להפנות מעסקיך ועסוק בתורה וז"ש ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו':

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתבו ואל תאמין בעצמך עד יום מותך זהו ענין טוב שם משמן טוב שצריך שלא יסור ממנו עד יום המות. ואל תדין את חברך וכו' אם בא איש נכרי גר מארץ אחרת לעירך ומתראה כאיש מסולסל ומהודר ובעל מדות חשובות בענוה ובחסידות לא יהיה מוחזק בעיניך עד שתגיע לארץ מולדתו ותראה היאך הוא מתנהג שם במקומו ואז תחזיק אותו אבל קודם לכן לא כי יש כמה צביעים שמראים טלפים כחזיר כך פירשו קצת מרבותי. ואל תאמר דבר שא"א לשמוע הזהר מלימר דבר שאינו הגון שאף אתה א"א לך כאומרו במקום הנשמע וחל תבטח לומר שתאמרנו בינך לבין עצמך שסופו להשמע שעוף השמים יוליך את הקול וכל דבר לא יכחד אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. וי"מ שלא יאמר סודות התורה ברבים בבטחון שאין מי שיבין דבריו שהוא מדברם ברמזים ובהעלם והדברים עמוקים שסופו להשמע ע"י התבוננות רב ונמצא יודע הדברים מי שאינו ראוי אליהם. ויש גורסים אל תאמר על דבר שסופו להשמע שאפשר להשמע באם יבא לידך דבר תורה שתוכל ללמדו עכשיו אל תאמר שסופו להשמע פעם אחרת שמא לא תפנה:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש אל תפרוש מן הצבור שאע"פ שיש לך זכיות הרבה זכותא דרבים עדיף ראה מה שאמר הכתוב נדיבי עמים נאספו וכשנאספים אז הם עם אלהי אברהם וע"כ סמך לו ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ובאמת שזו אזהרה לחסיד שלרשע אין לו ענין במה שיאמין שהיא בעצמו יודע שהוא רשע. או אפשר שהזהיר שלא תאמין בעצמך וחסידותך שלא תאמר די לי שאשמור המצות הכתובות בתורה לבד ואינו צריך לשמור הגדרים והסייגים שבודאי אני מאמין בעצמי שלא אעבור איסור תורה אל תאמין בך לפי שהיצר מפתה ותגע באיסור תורה אם לא תשמור הסייגים:


ואל תדין את חברך כלומר אל תכנס עמו לדין עד שתגיע לחכמתו. וי"מ אל תדין את חברך ותאמר עליו שהוא חסיד עד שתלך ותגיע למקומו ועירו אשר שם מכירים אותו. וי"מ אל תדין את חברך והוא שאם תראה אותו שעשה שום עבירה אל תדין אתה אותו עד שתבא לב"ד שהקולר תלוי בצואר הדיינין וזהו עד שתגיע אותי למקום הדין הראוי אליו והוא מקומו. ואל תאמר דבר שא"א לשמוע כלומר על דבר שתרצה לאומרו לאדם אחר אל תאמר שא"א שישמע אותו אדם אחר חוץ מזה כי סוף דבר הכל נשמע וסופו להגלות ומוטב שישמע ע"פ אחרים ולא על פיך. ולפי גרסת רש"י אמר אל תאמר על דבר שאפשר לשמוע ולהבין אותו עתה אל תאמר שסופו להשמע ותלמוד ותבין אותו אח"כ לפי שלא תדע מה ילד יום ויבא מקושר עם ואל תאמר לכשאפנה אשנה וההפרש שזה מדבר במה שיודע וזה במה שלא ידע ומזהיר על שתיהן ובזה ינצל מן החטא וע"כ סמך אליו אין בור ירא חטא:


משנה ה עריכה


החסיר ז"ל פי' אין בור ירא חטא לפי שהוא גרוע מכלם אמנם עם הארץ דעתו מעורב עם הבריות במדות חשובות ומקצת דעות ישרות ויודע לשמור עצמו מן הפשעים אבל אין בידו חכמה להטות מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון לעשות לפנים מן השורה וע"ז נקרא ע"ה מפני שהוא עמהם בד"א ורוב העולם כמוהו ע"כ הביא מדברי הרב רבינו יונה ז"ל. וסיים הוא ז"ל פי' המשנה לפי דרך זה ואמר והביישן הוא החושק בתורה ובמצות וזה אפשר שיגיע לקצת החסידות שיתאבק בעפר רגלי החכמים וילמוד מהם כל מדה טובה אבל לא יגיע אל מעלת הלמוד והקפדן ילמוד אבל לא ילמד לאחרים והמרבה בסחורה ילמד לאחרים בעתות הפנאי אבל לא יחכימם. וכתב ז"ל שזה הפירוש הוא על דרך לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר עוד שוע ארבע מדרגות נבל כילי נדיב שוע יאמר כי נבל לא יעלה לנדיב שהוא שתי מדרגות אבל יעלה לכילי והכילי יעלה לנדיב אבל לא יעלה לשוע:


ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש פירש הוא ז"ל כי מי שאינו נכנס במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב אינו חושש לעלבון תורת קונו ואינו נכנס בגדר אנשים ולזה במקום ההוא השתדל להיות איש אמרו וחזקת והיית לאיש לייסר ולהוכיח:

והריא"ב ז"ל פי' המשנה בור יקרא מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א שאפילו מדות אין בו לישב בין אנשים כמו שקראו ז"ל לשדה שאינה לא זרועה ולא חרושה שדה בור שהיא שממה וכן מתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור לכך לא תמצאנו לעולם ירא חטא שאם אין לו מדות היאך יתכן שיהיה ירא חטא והלא א"ר פנחס זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי יראת חטא וכמה מעלות יצטרך שיהיו לו קודם לשיקרא ירא חטא א"כ בודאי אין בור ירא חטא. ולא ע"ה חסיד כבר ידעת שהצדיק הוא מדה ממוצעת בין הרשע ובין החסיד ואם הוא ע"ה שיש לו מעלות ומדות וראוי הוא לישוב הארץ לא יתכן להפליג בצדקו להיות חסיד אבל צדיק משמע שיתכן שיגיע ע"ה להקרא צדיק: ולא הביישן למד וכן מי שמתבייש מרבו או מחבירו לשאול מה שלא יבין או הלכה או ענין לעולם לא ילמוד רק ישאר בשבושו ואמרו חכמי המוסר שאל בחכמה שאלת השיטים ושמור שמירת הנדיבים כלומר ישמור חכמתו שלא יפזרנה במקום שאינו ראוי ולא יעצרנה במקום הראוי כאלו הנדיב המוציא ממונו במקום הראוי כן פי' הרשב"ץ. וכ"כ כי מיץ חלב יוציא חמאה מי שלא בוש עד שמרוב הבושה נתמצה ממנו חלב אמו יוציא התורה שהיא חמאה ומיץ אף יוציא דם מי שכעס עליו רבו בשביל שלא הבין והוא שואל לידע האמת ודאי יזכה להבחין בין דם לדם ומיץ אפים כלומר כל תלמיד שרבו כועס עליו והוא שותק מלהשיב לו אבל מ"מ אינו נמנע מלשאול יוציא ריב כלומר זוכה להבחין ולהיות דיין בין ב' בעלי דינין:


ולא הקפדן מלמד שאם הרב הוא קפדן אין לו להחזיק מדרש וללמד לפי שהתלמידים בושים לומר לו שיחזיר להם דבריו וישארו במבוכתם אבל אם אין הרב קפדן לעולם התלמיד ישאלנו:


ולא כל המרבה בסחורה מחכים שההתבודדות בחכמה וטורח האדם לבקשה הפך מהטורח בסחורה שההשתדלות בחכמה לא יהיה לעולם כהשתדלות קיבוץ הממון והסחורה על כן אמרו החכמים החכם רופא הדת והעושר מחלתו וכשתראה הרופא ימשך החולי לנפשו אל תקוה שירפא לזולתו ואמרו גם כן שפרי התורה הענוה ופרי הממון והסחורה הגאוה והתורה לא תמצא בגאים ובהולכי ארצות וסמכו ואמרו לא בשמים היא לא תמצא תורה בגאים ולא מעבר לים היא לא תמצא תורה בבעלי סחורה וכן אמרו שהתורה לא תשלם עד שיהיה אדם נקי מחמדה והגאוה ועל זה אמרו מי שנקה מן הגאוה יגיע אל הכבוד ומי שנקה מהחמדה נקה מן הגאוה ונסתפק במה שיש לו ומי שנקה מן הכעס יביאהו השכל לטוב האמונה:


ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש כלומר במקום שלא תמצא אנשים וחכמים שילמדוך היה אתה מלמד את נפשך:

פ"א במקום שאין אנשים ללמדך ולעוררך לעשות המצות היה אתה מעורר את נפשך. פ"א במקום שלא תמצא אנשים החזק במדרש ולמד אתה לאחרים וכן דרשו פסוק אחד אומר יפוצו מעינותיך חוצה ופסוק אחד אומר יהיו לך לבדך הא כיצד אם יש מפזרין כנס ואם אין מפזרין יפוצו מעינותיך חוצה. ואמנם על דרך השכל פירוש במקום שאין אנשים שכובשים את יצרם אל תלמד מהם אלא השתדל להיות איש שאין איש אלא הכובש את יצרו שנאמר אשרי איש ירא את ה' וכו' עד כאן לשונו:

ושמעתי מחכם זקן שאמר ובמקום שאין אנשים כלומר שאין שם שום איש רק אתה בחדרי חדרים ואין רואך ויודעך ולכן לא תאמר אחטא כי מי רואני ומי יודעני רק אפי' במקום שאין אנשים ואין איש אתך בבית שם צריך שתשתדל להיות איש צדיק ישר ונאמן:

ואפשר לי לומר כשנבין דנראה דפליג האי מתניתין על מאמר ר' חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו ולפי האמת לא פליגי וכולי עלמא מודו שכל שיראת חטאו וכו' והענין הוא שאדם אפילו בהיותו עם הארץ קודם שיחכם צריך שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ויקבל עליו לקיים תרי"ג מצות הם וכלליהם ופרטיהם לכשידעם וז"ש כל שיראת חטאו קודמת וכו' שהיא קבלה בכולל להכניס צוארו תחת עול התורה ובזה אחר כך כשילמוד חכמתו מתקיימת אמנם פשיטא דאמת הוא שמי שהוא בור ולא למד שאינו ירא חטא בפרטות להזהר בפועל אחר שהוא אינו יודע מה הוא החטא:

ואל זה כוון דוד המלך עליו השלום במ"ש פי צדיק יהגה חכמה וגו' רצה שעיקר הצדיק לעשות חקי האלהים ותורותיו צריך שידע ויבין שאם אין לו כן לא ידע מה יעבוד את ה' וכמאמרם ז"ל אין בור ירא חטא וז"ש פי צדיק יהגה חכמה כלומר הפה של צדיק צריך שתהגה חכמה ובזה לשונו תדבר משפט תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו רצה בהיות שתורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו ולא יחטא. ודייק באומרו לא תמעד אשוריו אל מ"ש על ר"ע שאמר לפני רבותיו שמצא מת מצוה והלך לקברו במקום פלוני והוא היה אומר כן שהיה חושב שעשה כהוגן ואמרו על כל פסיעה שפסעת כאלו שפכת דמים דמת מצוה קנה מקומו הרי בהיות שלא היה יודע הדין טעה ואותן פסיעות נעשו לו פשיעות אמנם כשתורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו כלומר לא יהיה כר"ע שאותם אשוריו מעדו שהוא כאלו שפך דמים אמנם היודע וצדיק כל אשוריו יהיו לשם שמים לעשות מצות ומעשים טובים:

ואפשר עוד שכוונת רבי חנינא בן דוסא היא בעצמה כוונת הלל באומרו אין בור ירא חטא כלומר זה שאנו רואים אותו שהוא בור בודאי שלא קדמה יראת חטאו כי בודאי אם היה ירא חטא לא היה בור כי מגלין לו רזי תורה וכן לא עם הארץ חסיד כי היותו ע"ה היא הוכחה גדולה שלא היה חסיד שלולי היה חסיד היו מתגלין לו רזי תורה. חוץ מג' שיוצאים מזה הכלל שאפשר שאפילו יהיה ירא שמים ישאר בור או עם הארץ ופירש אותם אחד לאחד ולזה סמך ולא הביישן וכו' שאפשר שאפילו הוא איש תם וישר מפני הבושה שנמנע מלשאול למלמדו נשאר עם הארץ וכמו שהזהיר החכם ואמר לעולם שאל שאלת השוטים ולא תתבייש וכן אמר שהע"ה לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו כלומר כשתראה אותו שמגלה ושואל כל מה שהוא מסופק בתוך לבו ואפילו שיהיה שאלת השוטים אז ניכר שהוא חפץ בתבונה אמנם מי שמחמת בושה אינו מגלה ושואל מה שבלבו זה בודאי שאינו חפץ בתבונה. הב' הוא הקפדן כלומר אם המלמדו היה קפדן אפשר שמפני זה לא למד. הג' הוא אם מרבה בסחורה כי אפשר שנשאר עם הארץ או בור לפי שלא כל המרבה בסחורה מחכים:


ולא כל המרבה בסחורה וכו' ושינה ואמר מלת כל בלימוד זה מה שלא אמר בביישן ולא בקפדן לפי שאי אפשר ששום ביישן ילמוד או ששום קפדן ילמד לאחרים אבל בענין הסחורה כבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם כענין רבי אליעזר בן חרסום או אילפא וכאלו רבים הביאום המפרשים לכן אמר ולא כל המרבה בסחורה מחכים כי לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ומכוון לזה אמר הכתוב וירא מנוחה כי טוב כלומר מה שהיה יששכר עוסק בתורה וזבולון מעלה לו מזונות לא היו בני יששכר עוסקים מפני שלא היה להם מזונות ובעבור שיתנו להם בני זבולון המזונות היו עוסקים בתורה כי לבני יששכר היה להם ארץ טובה שיכולים להרויח והיה להם ממון רב ומזונות וז"ש וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה כי גם המה ראו עושר וכבוד ומנוחה טובה וארץ נעמה לסחורה ולהרויח בה ואעפ"כ לא רצה להטות עצמו אחרי הסחורה אלא ויט שכמו לסבול עליו עול התורה:

ואמר ובמקום שאין אנשים כלומר במקום שיש אנשים חשובים וחכמים גדולים איני צריך להזהירך שם שתשתדל גם אתה להיות איש ולהתחכם כמותם כי הקנאה והכבוד יכריחך להשתדל להיות איש אבל במקום שאין אנשים כי אתה רואה את עצמך גדול וחכם יותר מכל בני עירך אפשר כי במקום הזה תתרשל ולא תשתדל להיות איש שיראה בעיניך כי כבר השגת כל השלימות הצריך אליך כיון שאתה גדול מכל בני מקומך לז"א במקום הזה אני מזהירך שתשתדל עוד להיות איש ואל תהי חכם בעיניך:

אי נמי אמר ובמקום שאין אנשים וכו' מקושר עם מ"ש בענין הלימוד ולא הביישן למד אמר עתה בענין המעשה שגם הבושה תזיק לו שאם תהיה דירתו במקום שאין אנשים צדיקים אפשר שילעיגו עליו בעשותו ובקיימו תורת ה' ואפשר שמפני הבושה שיתבייש מאותם האנשים יתרשל גם הוא מלהיות איש צדיק וחסיד לכן הזהיר ואמר ובמקום שאין אנשים וכו' ולא תתבייש כי אין בושה כבושת העולם הבא ואוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלמה:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש כלומר לא תהיה כ"כ חסיד שאם כל הקהל צריכים אליך להיותך עליהם רב או מנהיג שתאמר איני ראוי לזאת המדרגה כי זהו במקום שיש גדול ממנו בחכמה אמנם במקום שאין אנשים השתדל להיות איש ומנהיג עליהם. עוד יצוה שבמקום שלא תמצא רב ממי תלמוד אז השתדל אתה להשיג מה שתוכל:

וה"ר יונה ז"ל כתב ובמקום שאין אנשים להוכיח אותך תוכיח אתה את עצמך. אי נמי במקום שאין בדור גדול ממך וזהו אנשים שבכל חכמי הדור אין כמותך לא תאמר כבר השגתי התכלית אלא השתדל עדיין להיות איש גדול יותר שאם היית בימי הראשונים לא היית נחשב לכלום:

וה"ר אפרים ז"ל כתב ולא עם הארץ חסיד אמר מר איזהו עם הארץ כל שלא קרא ולא שנה ולא שמש ת"ח ואני הצעיר שמעתי שעם הוא לשון עמום מן התורה והארץ הוא לשון תורה כדכתיב עם ה' אלה ומארצו יצאו ותרגם יונתן ומבי אולפנא נפקו דאורייתא (תוספות):

וה"ר מנחם לבית מאיר כתב ובמקום שאין אנשים י"מ שיתחזק להתגבר שלא יהיה מרמס לרגלי עם הארץ אלא איש גדול ונכבד גבר בגוברין:


משנה ו עריכה


הורה לנו גודל ההשגחה פרט מן הפרט כי לא אמר על שהרגת הרגוך וסוף הורגיך יהרגו אלא ההשגחה היתה פרטית ביותר מדה כנגד מדה שאם אתה כשהרגת אחרים לא היית מטיל אותם על פני המים לא היו מטילים אותך אחר שהרגוך על פני המים כי לא היו מודדים לך יותר ממה שעשית אלא על ששתים רעות עשית שהרגת והטלת על פני המים עשו לך כן הרגוך והטילוך על פני המים וסוף אותם שהרגוך והטילוך על פני המים סוף גם להם יהיה כן שיהרגום ויטילום על פני המים מדה כנגד מדה בכל פרטי הפרטים ולא היה הדבר בדרך מקרה אלא בהשגחה הפך סברת הטפשים שחושבים שהוא דרך מקרה וכמו שאמר ישעיה הנביא עליו השלום דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל רוצה לומר שהקב"ה שולח היסורין בכוונה ביעקב ליסר אותם ונפל בישראל רצה לומר שישראל חושבים כי היסורין באו דרך נפילה והוא דרך מקרה וכדקאמרי אינהו ואזלי לבנים נפלו גזית נבנה וגו' שאם נפלו הכתלים לפי שהיו מלבנים ולא בהשגחה פרטית אמנם גזית נבנה ולא יפלו. ועדיין יש להקשות בזו המימרא שתי קושיות והאחת היא עצומה אשר לא תוכל להרפא ובעיא צלותא כיומא דאיסתנא. הראשונה היא איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כי מעשים בכל יום כמה הורגים ורצחנים אשר אינם נהרגים רק מתים על מטתם מיתה בידי שמים ואם כן קשה איך אמר וסוף מטיפיך יטופון. ואפשר לתרץ לזו שהתנא בעצמו הרגיש זו הקושיא ותרצה בדבריו שאמר מלת וסוף שהיא מיותרת כי היה די באמרו ומטיפיך יטופון מאי וסוף אלא כוונתו לתרץ זאת הקושיא ואמר אף אם תראה איש מבני ישראל מטיף שלא יוטף עם כל זה תדע לך שאם לא יוטף עתה רק מת על מטתו אחר כך מביא אותו השם יתברך בסוד הגלגול המקוים בדברי רז"ל והסכים לדעתם פיטאגור"ה וסופו שיוטף. אמנם הקושיא השנית היא זו שאין גוזר ואומר לגולגולת על דאטפת אטפוך שהרי כשנחשוב ממטיף לניטוף עד סוף כל העולם נמצא שהראשון שהוצף בנהר הוא לא הציף את אחר כלל דומיא דקין שהרג להבל והרי הבל נהרג והוא לא הרג את אחר וכיון שנמצא שהראשון שנהרג הוא לא הרג את אחרים ונהרג על שום עון אחר ואולי זאת הגולגולת גם כן לא הרג ונהרג על שום עון אחר, ולתרץ ולומר כי בדרך נבואה אמר זה ומעשה שהיה כך היה הוא דוחק שלא שפט זה המשפט רק בדרך שכל והדרא קושיין לדוכתין:

ואפשר לתרץ כי זאת הגולגולת היה מכיר אותה הלל כי היה רוצח ומלסטם את הבריות וכיון שהכירו שהיה רוצח שפט בודאי שעל שהוא רצח נרצח שאף אם אפשר שימצא נרצח והוא לא רצח עם כל זה אי אפשר שימצא מי שרצח ולא נרצח ואם לא עכשיו יהיה בסוד הגלגול נפש העברים וכמו שאמרנו ואם כן הוא היה מכיר את זה שרצח ועל כן אמר על דאטפת וכו' ועדיין צריך עיון:

ועוד אפשר לתרץ כי מצינו שאז"ל טעם למה נהרג הבל ואמרו כי הציץ ולכן נהרג ובודאי כשהאדם מציץ בקדושה העליונה גורם שתסתלק אותה הקדושה ותתעלם העלם גמור מן העולם כדי שלא יוכל אדם עוד להציץ וכיון שהוא גורם לאותו ההעלם הרי זה דומה להורג את הנפש כי הקדושה היא חיי העולם ובהסתלק הקדושה הרחיק ממנו חיי העולם ונשאר העולם מת וכן ההורג נפש הוא סבה על ידי ההריגה להתרחק זאת הנשמה של זה האיש מן הגוף ויצא מן הגוף ומתעלמת ממנו ולא תשוב אליו עוד ולכן ההורג נהרג וכיון שחטא הבל הוא דומה להורג ע"כ נפגע ונהרג וכיון שזאת הגולגולת בודאי שלא שייך ביה הציץ ונפגע ואם כן אי אפשר שבאה עליה זאת הגזירה שתהרג רק על שהרג אחר ולכן אמר על דאטפת אטפוך וצדק הלל במשפט אשר שפט דרך שכל:


ואמר וסוף מטיפיך יטופון כי נראה שהוא מיותר שכיון שאמר על דאטפת אטפוך בשביל שהרג נהרג מינה שמעינן שההורג יהרג והיינו מ"ש אחר כך וסוף מטיפיך יטופון. ועוד צריך להבין למה אמר מטיפים בלשון נוכח כנגד הגולגולת והיה ראוי לומר לשון כולל על הגולגולת ועל כל העולם ולימא הכי וסוף המטיפין יטופון והוא מאמר כולל ולא פרטי:

ואפשר לומר כי ממה שאמר על דאטפת אטפוך הייתי מבין כי ההורג יהרג וזה יהיה כשהוא לבדו הרג את הנפש מבלי סיוע מאחרים ועל כן מודדין לו מדה כנגד מדה נפש תחת נפש אמנם אם רבים הרגו נפש אחת היה נראה כי אלו לא יהרגו לפי שכל אחד לא הרג נפש שלמה כדי שיותן נפשו תחת נפשו ואין ראוי להרוג עשר נפשות תחת נפש אחת לזה השמיענו ואמר וסוף מטיפיך יטופון כלומר כי אפילו שנמצאו בהריגתך הורגים הרבה ואעפ"כ כלם יטופון בשביל שהרגו אותך ואם היה אומר וסוף המטיפין יטופין הייתי מבין המטיפין וההורגים שבעולם יטופון והוא כשהטיף א' את א' אמנם לא רבים לאחד ע"ז דבר לנוכח עם הגולגולת להשמיענו זה החדוש וגם זה החדוש לא היה מובן ממ"ש על דאטפת אטפוך. וגם ידוייק דיוק אחר למה נקט לשון רבים והכי הול"ל וסוף מטיפיך יטוף אמנם כוונת הלל להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כלם יהרגו על אותה הנפש שהרגו. ועם מ"ש המפרשים יתורץ למה נקט לשונו לנוכח והכוונה לומר לו שאע"פ שהנהרג חייב מיתה הרי ההורגו גם כן חייב מיתה כי אין דמו של זה הנהרג מסור ביד ההורג רק ביד ב"ד ולכן סוף מטיפיך אע"פ שאתה היית מחוייב מיתה עם כל זה יטופון לפי שלא היה דמך מסיר בידם כי אם ביד ב"ד, ולזה הסכים הרמ"ה והרב רבינו יונה ורבינו עובדיה וז"ל, וה"ר ישראל ז"ל הוסיף עוד דברים ואמר ובזה יש תשובה לשואל אחר שזה הנהרג הגיע יומו ליהרג שאם לא כן לא היה זה הורגו וכן מי שנגנב ממונו היה לו להפסיד ממונו שאם לא כן לא היה גונבו א"כ למה יענש הרוצח או הגונב, יש להשיבו מיתת הנהרג והפסד הממון היה מאת ה' והרציחה והגנבה מאת הרשע ואם לא היה רשע זה ההורג לזה או גונב ממונו היה מת בענין אחר או מפסיד ממונו ולכן נענש זה הרשע. ועד"ה כתב אחד מתלמידי הריטב"א על דאטפת אטפוך מדה כנגד מדה וכמו שהבורא ית' מודד מדה לגוף כן מודד לנפש בעולמה שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך וזה הענין נרמז במ"ש אם יום תעזבני יומים אעזבך והלא אין הקב"ה מודד לאדם אלא מדה כנגד מדה והוא לא חטא אלא יום א' ולמה יעזבנו שני ימים אלא אחד לגוף ואחד לנפש כיוצא בו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה עונש הגוף ועונש הנפש והנחמה כפילה לגוף ולנפש שנאמר נחמו נחמו עמי וכמו שאם חטא אדם עונש לגוף ולנפש כן השכר שהיא מדה טובה ומרובה ממדת פורענות יבא לגוף ולנפש ושכר הגוף הוא בעולם הזה ושכר הנפש הוא בעולם הבא ועליו נאמר עין לא ראתה וגו'. וכתב הרשב"ץ כי הלל היה בבלי ולכן דבר בלשון ארמי כי לשון בבל הוא:

ויש מי שפירש ותירץ הקישיא שהקשינו שאם זה היה רשע וחייב מיתה לפי שהיה רוצח אם כן איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כיון שזה חייב מיתה ופירש שוא"ו וסוף הוא כמו או וכן ומקלל אביו ואמו פירוש או אמו. וכן ביבמות חלץ ועשה בה מאמר פירוש או עשה בה מאמר. וכן פירושו בכאן על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך וכו' כלומר אם לא הרגת לשום אדם והרגו אותך על לא חמס בכפך מטיפיך יטופון לפי שהרגו אותך על לא חמס בכפך. ובזה נתרצה ג"כ הקושיא שהקשינו מהבל שנהרג והוא לא הרג שהרי הלל גם כן מודה בזה שיש נהרג על לא חמס בכפיו ומ"ש על דאטפת אטפוך הוא שעשה חלקי הסותר כלומר או על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך יטופון:

והריא"ב פירש לתרץ מנין היה יודע שסוף מטיפיו יטופון כיון שזו הגולגולת היתה מאיש רשע ומחויב מיתה לפי שהוא הטיף את אחרים וכמו שאמר על דאטפת אטפוך אם כן נמצא שמי שהרגו אינו חייב מיתה אם כן מנין היה יודע זה שאמר וסוף מטיפיך וכו'. אפשר עם מה שאמרו ז"ל שבגולגולת האדם חקוק כל מה שעתיד לבא עליו בחייו ואחר מיתה אם טוב ואם רע ואפשר שזה החכם הכיר באותה הגולגולת שהיה רשום בה וסוף מטיפיך יטופון עכ"ל: ועם מ"ש ז"ל עלה לנו תירוץ אחר לקושיא שהקשינו מהבל שהרגו קין והוא לא הרג ואם כן איך אמר על דאטפת אטפוך אפשר שהיה גם זה חקוק במצחו:


משנה ז עריכה


הר"י ן' שושן ז"ל פירש כי אחר שסיפר שזה מת בנפש מרה וגם קבורה לא היתה לו אלא צף על פני המים חזר והעיר כי הכל למיתה עומדים ואפילו הבא אל אבותיו בשלום ונקבר בשיבה טובה ירום תולעים ויבאש ולזה סמך מרבה בשר מרבה רמה ואמר כי כל התענוגים הם בדרך דמיון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה ומה יתרון לבעליה כי אם ראות עיניו ותענוג הגוף הוא תענוג מורגש דבק בעצם האיש המתענג ובבשרו. וע"כ בא זה החכם ואמר כי אפי' התענוג המורגש שמעדן את הגוף ומיפה אותו הוא מרבה צער וכן אמרו ז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי לא שדעתם שהמת מרגיש אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש הרמה שתנשכו במותו כמו שהרגיש המחט בבשר החי וימעט בנוולו ולא ירבה בשר כי מרבה בשר מרבה רמה:


ואמר מרבה נכסים מרבה דאגה. פי' כי התנא לא דבר עם שלמי הדעת כי אין ראוי למנוע רגלינו מלרדוף אחר ההבל מדאגה ופחד שמא יאבד ממנו כי השלמים אף אם יצברו כעפר כסף והיה עולה על הדעת כי הוא נמנע שיקרה בו שום חסרון אינם חושבים אותו לכלום ומהבל ימעט בעיניהם וככובד אבן ונטל החול עליהם רק אשר יוציאו ממנו בהתנאותם לפני קונם במצות והתנא לא דבר רק עם הנהבלים להון כפי חלישות דעתם ואמר להם כי השמחה וההוללות בעושר ונכסים אינם אחד מני אלף מן הדאגות הנמשכים מן הנכסים ולכן אמר להוללים אל תהולו כי מרבה נכסים מרבה דאגה:


מרבה שפחות מרבה זמה. בשפחות הכנעניות התנא מדבר שסתמן זונות וכ"ש שפחות שכבר יצאו מכבוד משפחתם ואין אימת בעל עליהן והאדון רוצה בכך כדי שיולידו לו עבדים. מרבה גזל כי העבדים בחזקת פסולים ואם הם בעלי אומניות יודעים הם כי שכרן לרבן ועל כן ישתדלו לגזול לבעל הבית ויקחו אותו לעצמן וכן בכל עסק שיעסקו בו יגזלו את רבן. עוד כתב כי על דרך צחות השיר הוא אומר כי רבם עצמו הוא גוזל לעניי ישראל שאינם משתכרים עמו ועובר על מה ששנינו ויהיו עניים בני ביתך וכן פירש הרשב"ץ:


מרבה ישיבה מרבה חכמה כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם:


מרבה עצה שאינו סומך על עצמו במעשיו והוא תמיד נועץ ונמלך קודם מעשה מרבה תבונה שהוא מוציא דבר מתוך דבר העצה שייעצוהו תן לחכם ויחכם עוד. קנה לו דברי תורה כלומר אחר שהשתדל ועסק בתורה ובפרטיה הנזכרים אם חשקה נפשו בה אז היא שלו וקנויה לו. כטעם מה שאז"ל בפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחלה היא תורת ה' ומששם האדם חפצו בה היא תורתו של עצמו. קנה לו חיי העוה"ב יען וביען דבקה נפשו בחיים האמתיים אין מות של גוף יכול להפריד בינה ובין החיים אשרי העם שככה לו:

והרב רבינו עובדיה ז"ל פירש שקמ"ל האי תנא שכל רבויים קשים חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה. מרבה דאגה שמא יגזלוהו או שמא יבואו עליו ליסטים ויהרגוהו וחסיד אחד היה מתפלל המקום יצילני מפיזור הנפש ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש אמר להם שלא יהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן:

מרבה נשים מרבה כשפים סדרא נקט ואזיל בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר ואח"כ מבקש להרבות נכסים ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו ספוק לפרנס נשים רבות היא מרבה לו נשים ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות וכיון שיש לו בני בית מרובים צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים לכך הם שנויים כסדר הזה עכ"ל. וזה הסדר כתבו הרשב"ץ ג"כ:

ולי נראה כי לפי שהאדם רודף בעניני העוה"ז אחר ד' דברים יש מי שרודף אחר המאכל והמשתה ותענוגי העולם והוא יתברך ענש לאנשי ירושלים על זאת וכמש"ה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש וכו' וראוי לדייק למה נקט מבקשים לשון בינוני ואח"כ אמר נתנו מחמדיהם לשון עבר. אמנם הכיונה להודיענו איך מדד להם מדה כנגד מדה כל עמה היו נאנחים מבקשים לחם ואין וזה בא עליהם על כי בזמן העבר נתנו מחמדיהם באוכל כלומר במאכל ובמשתה וכל חמדת ישראל היה באוכל לאכול ולשתות. ואמר להשיב נפש לפי שהאדם יש לו נפש ורוח ונשמה והרוח והנשמה חיותם הם המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והמאכל והמשתה הוא להחיות ולהשיב נפש הבהמית והחיונית, וז"ש נתנו מחמדיהם באוכל. שאותו האוכל הוא להשיב נפש ולא רוח ונשמה. ועל המין הזה אמר התנא כי מרבה בשר מרבה רמה ואומרו מרבה בשר כלומר שמטבעו הוא חלוש וע"י תענוגים רוצה להרבות בשר זה בוודאי הוא מרבה רמה אמנם כבר מצינו לרבי אלעזר ב"ר שמעון שהיה מוציא כמה דיקולי דתרבא לשמשא ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח זה לא היה מרבה בשר רק מטבעו היה שמן ולזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו ואמר מרבה רמה כי הבשר עצמו שמרבה הוא נעשה רמה וכאלו עתה הוא מרבה רמה כי כל העומד ליעשית כעשוי דמי. ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב כמש"ה והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו שהכוונה להשמיענו איך היו זוללים וזה כי הם היו ז' וימי השבוע ז' וכל א' יומו קבוע לו וחוזרים חלילה ואלו היו מבטלים יום אחד מעשות משתה הרי משתנה הסדר מיומו הקבוע לכל א' אמנם הם היו כל כך זריזין במלאכת השתיה שמעולם לא בטלו אפי' יום א' עד שנשאר לכל א' יומו הקבוע לו וז"ש בית איש יומו. ויש מין אחר שרודף בעוה"ז אחר הממון כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ושמעתי בו שלא אמר אל תיגע להתעשר שהוא התפעל אלא להעשיר שהוא פועל יוצא והכוונה שהאדם אשר הוא מרבה נכסים אינו להתעשר לעצמו לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתר ומעצמך תחדל מלהעשיר את אחרים. ואפשר כי אמר מרבה דאגה כי הוא דואג עליו שלא יפסידנו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ומבקש מיד לרכוב אניות לילך מעיר לעיר להרויח יותר ועוד כשרואה שום סחורה שהוקרה הוא דואג על אשר לא קנה ממנה וכן אם היתה עמו שום סחורה והוזלה הרי הוא דואג על כל זה וכאלה רבות ועל זה אמר מרבה נכסים מרבה. דאגה. ואפשר לי לומר כי נקראו נכסים לפי שהם נכסים ונעלמים כי נראים לעין דברים נחמדים ותחתיה תעמוד הבהרת כי רבים מקבצים ממון לבעלי נשותיהם ולכן מרבה נכסים מרבה דאגה. ויש אחרים רודפים אחר תאות המשגל ועל מין זה אמר מרבה נשים מרבה כשפים שעושים לו כשפים. ושמעתי שזו כוונת בעל המסרה שאמר שיש שני ולו במקרא ולו שתי נשים ולו הכין כלי מות. ויש מי שרודף אחר הכבוד להיות לו עבדים ושפחות להרבות כבודו ועל מין זה אמר מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זמה הרי ארבעה דברים רעים וכנגדם אמר התנא כי ראוי לאדם לרדוף אחר ד' דברים אחרים טובים בעניני העוה"ב והם אלו כנגד אלו ממש כנגד המרבה בשר אמר כי טוב יותר להיות מרבה תורה שהיא מתשת כחו של אדם ומשמן בשרו ירזה כי בזה יהיה מרבה חיים חילוף המרבה בשר שהוא מרבה רמה כי מי שמרבה תורה שנקראת תושיה מרבה חיים כי עץ חיים היא למחזיקים בה והתורה היתה סבה ראשונה מד' דברים שבשבילם ניצולו ישראל בימי המן הרשע וכמו שארז"ל ליהודים היתה אורה זו תורה שנאמר ותורה אור ושמחה אלו שבתות ויו"ט וששון זו מילה שנא' שש אנכי וגו' שנאמר על המילה ויקר אלו תפילין שהם יקר כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואפשר לי לומר שהודיענו כאן הזכות שעמדה להם לישראל להנצל מן הצרה הזאת לפי שהחזיקו בד' דברים הללו תורה ושבתות וכו' היא שעמדה להם להנצל ולא בלבד שניצולו אלא ויכו היהודים בכל אויביהם וגו' השונא גדול מן האויב כי האויב אינו אלא בלב והשונא עושה מעשה בפועל ולכן באויבים לא עשו אלא מכת חרב שהרגו אותם בסייף אבל בשונאים עשו משפטי נקמות כרצונם להנקם מהם. אי נמי כרצונם דקאמר קאי על האויבים והשונאים והנרצה לומר שלא נתאכזרו ישראל עליהם יותר מדאי אלא כפי מה שרצונם היה לעשות בהם בישראל עשו ישראל בהם. וכנגד הרודף אחר הממון שהוא מרבה נכסים אמר כי מי שהוא מרבה ישיבות ותלמידיו מנכסיו והוא מפזר ממונו חלוף המרבה נכסים זהו ירבה חכמה כי בצל החכמה בצל הכסף וכאלו החכמה היא שלו וחלוף הדאגה למרבה נכסים יהיה לזה חכמה לשמחו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכנגד הרודף אחר הנשים אמר מרבה עצה מרבה תבונה כי הנשים כל אחת מתקנאת בירך חברתה ועושה לו כשפים כדי שיאהב אותה יותר מחברתה ובכשפים שעושים לו הם מטמטמים את לבו ומטפשים אותו וכשהוא מרבה עצה מרבה תבונה כלומר לא די שאינו מתטפש אלא שהוא מרבה תבונה. וכנגד הרודף אחר הכבוד להרבות לו עבדים ושפחות אמר כי טוב לו ליקח עניים ועניות מבני ישראל ומבנות ישראל העניים והאביונים והם ישרתוהו על דרך מה שפירש הרמב"ם ז"ל במשנת ויהיו עניים בני ביתך כי בזה הוא מרבה לעשות צדקה וגם מרבה שלום בין העניים להקב"ה דכיון שאין להם מזון הם מטיחים דברים כלפי מעלה וכמו שמצינו שהשי"ת כדי להסיר מעליו את תלונת העני צוה להעשיר כשרוצה למשכנו ואמר לו אם חבל תחבל וגו' עד בא השמש תשיבנו לו ונתן טעם ואמר כי היא כסותו לבדה ואין לו עוד אחרת ואמר היא שמלתו לעורו שלא תאמר הרי הוא לבוש חלוק חשוב על בשרו ששוה מאתים ודי לו בחלוק פחות ששוה עשרה ויתן לי זו החלוק החשוב אשר עליו לזה אמר היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו שהוא אדם חשוב ומעונג ואינו יכול ללבוש על עור בשרו הדק והמעונג חלוק פחות מזו ואמר במה ישכב שלא תאמר אקח ממנו הכר והכסת שאינם צריכים אליו ויכול לישן על גבי קרקע לזה אמר במה ישכב הרי הוא רגיל בכך ולא יכול לשכב אלא על הכר והכסת ואמר והיה כי יצעק אלי כלומר ויתקוטט עמי ויאמר למה לא נתת לי עושר אז אהיה מוכרח לשמוע אותו לפי שחנון אני, ועל כן המכניס עניים לתוך ביתו וזן אותם הוא נותן שלום בין העניים לאביהם שבשמים, ואפשר שיהיה זה פי' פסוק והיה מעשה הצדקה שלום, וז"ש מרבה צדקה מרבה שלום כי גדולה מצות הצדקה עד שהיה מתפאר בה איוב כמ"ש אם אמנע מחפץ דלים הכוונה לפעמים שהיה העני בא לפני שאתן לו ללחם ביתו והיה שואל ממני דינר ואני ידעתי שאין דינר מספיק לו ללחם ביתו ואף שהיה שואל ממני דינר בחפצו היה לשאול ד' או ה' ומפני הבושה לא שאל אלא א' ואני הייתי נותן לו חפצו שהוא מה שבלבו והייתי נותן לו ה' דינרין על דרך תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו שהוא מה ששואל בפיו פשיטא שלא מנעת וכן אמר אם מנעתי עצמי מליתן לו החפץ שבלבו כי הכל נתתי לו ואם עיני אלמנה אכלה אם עזבתי אותה שיתאוו עיניה איזה דבר שלא שלחתי לה כל מאויה, ובענין זה יובן מ"ש התנא מרבה צדקה כי נותן לעני יותר ממה שהוא שואל. ואמר לכל א' מאלו הארבעה הטוב הנמשך אליו ופחח במאי דסליק מינה ואמר קנה שם טוב כנגד המרבה צדקה כי לעולם מי שהוא נדיב ובעל צדקה שמעו הולך בכל המדינות ושמו הטוב יוצא בעולם וז"ש קנה שם טוב, וכנגד המרבה עצה שהוא מרבה תבונה אמר קנה לעצמו כי המרבה נשים הוא מאבד עצמו לדעת שהן בכשופיהן מטמאין את לבו ושכלו ועל כיוצא בזה אמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כלומר שאלו הוא מרבה נשים הרי הוא בזה מסיר את לבבו והוא כנוי אל השכל כי בכשופיהן מטמטמין את שכלו נמצא שמי שלא הרבה נשים רק הרבה עצה והרבה תבונה בודאי שקנה את עצמו ממש. וכנגד המרבה לפזר ממונו להעמיד ישיבת התלמידים אמר שקנה לו דברי תורה כי התורה שלומדים התלמידים מעלה עליו כאלו הוא הלומד אותה הרי שבממונו קונה דברי תורה. וכנגד המרבה תורה שהיא מרבה חיים אמר כי החיים הללו הם חיי העוה"ב עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך וז"ש קנה לו חיי העוה"ב והחיים הנזכרים למעלה מרבה תורה מרבה חיים אין הכוונה על חיי העוה"ז רק קנה לו חיי העוה"ב:

והרב רבינו יונה ז"ל פירש מרבה עבדים כו' שלשה דברים הללו נעשים ע"י אחרים שהם העבדים הגזל השפחות הזנות הנשים הכשפים ומעלה עליו כאלו הוא עשאם כאלו הוא גזל כאלו הוא עשה הזנות והכשפים. מרבה תורה מרבה חיים הוא כנגד מרבה בשר מרבה רמה וגם כנגד מרבה נכסים מרבה דאגה כי דאגת הנכסים מקצרת שנותיו ודאגת התורה כשאינו מבין שהיא דאגה גדולה לו עד שיבין דבר דבור על אפניו אין דאגה זו מזקנת אדרבא אורך ימים יוסיפו לו וכענין יראת ה' תוסיף ימים. מרבה ישיבה מרבה חכמה שע"י שמרבה ישיבה דהיינו הסברא והפלפול יבואו תלמידים להתחדד וללמוד ממנו ומה שהוא מחדש היא חכמה בפני עצמה ויקבל שכר כנגד כל התלמידים כי ממנו הכל והוא כנגד מרבה עבדים וכו' שאחרים עוברים ועליו העון וכאן התלמידים לומדים ועליו השכר. וכן מרבה צדקה מרבה שלום כי העניים אוהבים אותו ומרבה שלום בעולם וגם נותן עצה לאחרים ליתן צדקה ונחשב שהוא עשאה הרי אחרים עושים ועליו השכר, קנה שם טוב קנה לעצמו כי השם טוב לעצמו ואף אחרי מותו לא יניחנו לאחרים וכמעשה דמונבז הפך המרבה נכסים כי במותו יעזבם לא ירד אחריו כבודו וילך לו בלי חמדה. כתב ה"ר אפרים ז"ל כי יש משניות מדוייקות שכתוב בהם מרבה תורה מרבה חיים קנה שם טוב קנה לעצמו וכו':

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש מרבה שפחות מרבה זמה כלומר הרוצה להרבות בשפחות בשביל שישמשו אותו ויכבדוהו ולא תצטרך אשתו לצאת לחוץ שלא יפתו אותה בני אדם לזנות כי כל כבודה בת מלך פנימה אמר שזה נהפך הוא שכל המרבה שפחות מרבה זמה שאפשר שיכשל בהן בעל הבית ותרגיש אשתו בזה הענין ותקח קנאה ותלמד ממעשיו. וכנגד הכת שסוברת שהעושר הוא שיהיו לו בנים וזה מצד שישא נשים מרובות אמר שזה הוא להפך שאדרבא מרבה נשים מרבה כשפים ולפעמים הנשים מצד קנאתם זו בזו עושים לו כשפים כדי שלא יהיה לו כח ההולדה.

קנה שם טוב קנה אותו לעצמו ולא לאחרים כי הדברים השכליים הפך הגופניים וטוב שם משמן הטוב שהם הכבודות המדומות אצל העולם וקונה התורה הוא קונה חיי העוה"ב אשר הוא הכבוד נצחיי. והנה תמצא דוד המלך ע"ה שאמר קרוב לזה הענין ממתים ידך ה' והם הכת אשר אינם רוצים כי אם ההשפעה שלך והנה פירוש ידך כמו ויד ה' היתה אל אליהו שחלה עליו השפעת השם ית' וכנגד הכת שאינם רוצים כי אם תענוגי זה העולם אמר ממתים מחלד וכנגד הכת שהאושר שלהם הוא חיות זה העולם אמר כמלעיג עליהם חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם כלומר שהם אומרים הלואי שאותו החלק הצפון לצדיקים שיקחו אותו בזה העולם ותמלא בטנם בזה העולם ויש כת שהם אומרים שאין האושר כי אם שיהיה להם זרע רב וממון בהעדפה עד שהניחו יתרם לעולליהם אמר דוד אני איני בוחר בכל אלו הסברות רק בראשונה וז"ש אני בצדק אחזה פניך וגו':

וה"ר מתתיהו היצהרי פי' קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר אם כשקנה השם טוב קנה אותו לעצמו ר"ל קנין אמת לא מרומה כלו' שעיונו ומעשיו הם לש"ש לא זולתו להנאתו ולתועלתו בלי ספק שד"ת הם לו לקנין וזהו קנה לו ד"ת וגם זכה לחיי העוה"ב שהם חיים נצחיים:

ותלמיד הריטב"א ז"ל פי' מרבה נכסים כמ"ש שה"מ ע"ה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון ונ"ל הכותב כי על האיש ירא את ה' נאמר נפשי בטוב תלין ר"ל כי עם היות לו עושר ורב טוב תלין נפשו והשבע מניח לו לישון לסבת היותו ירא ה' ונקראות נכסים ע"ש שהם מכסים מום האדם ונותנים ממשלה למי שאינו ראוי להם וגם נקראים נכסים לפי שאין להם קיום כי היום נכנסים ולמחר יוצאים ארז"ל למה נקרא שמם זוזים לפי שמזיזים ממקומם ונקראים מעות לפי שהם מעוותין את האדם וטורדין אותו מן העולם קודם זמן ולפיכך כשהאדם מקבץ ממון רב הוא מקבץ דאגה. מרבה שפחות מרבה זמה לפי שהם מזנות את בני העיר ונמצא שהוא הגורם שתמלא הארץ זמה. מרבה עבדים מרבה גזל לפי שהם מרעים צאן ובקר לאדוניהם בשדות שאינם שלו כדי שיהיו שמנות וטובות ובזה הדבר ימצאו חן בעיני אדוניהם נמצא שהוא מרבה גזל ולאו אדעתיה. מרבה עצה מרבה תבונה כלומר שמתוך שמתבודד במחשבתו לתת עצה טובה לבני אדם יחשוב כל אופני העצה ההיא עד שתפול בפיו ויקנה תבונה בזה וז"ש מרבה עצה מרבה תבונה:

וה"ר יוסף נחמיאש ז"ל פירש מרבה ישיבה מרבה חכמה ע"י שיושב תמיד על הספר מרבה חכמה. נ"א מרבה חכמה מרבה ישיבה שישמעו התלמידים חכמתו ויבאו התלמידים איש ממקומו. קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר להנאתו בעוה"ז אמנם כשקנה לו דברי תורה אז קנה לו חיי העוה"ב עכ"ל. ואפשר לי לומר שמרבה נשים מרבה כשפים כי מי שהוא להוט אחרי רבוי הנשים אפשר שיבקש אשה אחרת והיא לא תאבה לו ולא תשמע אליו והוא מוכרח לעשות לה כשפים כדי שתתרצה היא בו והפה שלה שאסר הוא הפה שהתיר וגם מרבה שפחות מרבה זמה כי יצרו מתגבר עליו לבא עליהן כדרך כל הארץ. ומרבה עבדים מרבה גזל כי בהכרח כדי לזון ולפרנס עבדים רבים יגזול את הרבים זעיר שם זעיר שם ונמצא שמרבה גזל וכן בריבוי הטובות כולם. אבל מרבה תורה מרבה חיים וכו'.


משנה ח עריכה


אפשר שלפי ששמאי רבו אמר למעלה עשה תורתך קבע ובאלו הדברים יש שני פרושים או שיהיה קובע עתים לתורה ד' או ה' פרקים בכל יום או פירוש שני שיקבע כל היום מן הבוקר עד הערב ושני הפירושים פירשם רש"י ז"ל ואפשר שרבי יוחנן בן זכאי שהיה תלמידו בא לפרש דברי שמאי רבו וע"כ הזכיר בכאן שקבל משמאי להשמיענו שעל דברי רבו קאי ואם הייתי אומר שכוונת שמאי היתה שיקבע עתים לתורה ובזה יוצא ידי חובתו נמצא שאם האדם ירצה ללמוד יומם ולילה וילמוד תורה הרבה ראוי הוא שיחזיק טובה לעצמו לפי שעשה לפנים מן השורה ולמד יותר ממה שהיה חייב ע"כ בא ר' יוחנן בן זכאי ואמר אם למדת תורה הרבה והגית בה יומם ולילה אל תחזיק טובה לעצמך לפי שלכך נוצרת ללמוד הרבה ולהגות בה יומם ולילה ולפי זה נמצא שהכוונה של שמאי היתה שיעשה תורתו קבע כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה דאי לא תימא הכי נמצא דפליג אשמאי רבו והוא קבל ממנו, ובא לפרש דבריו ואמר טענה למה לא תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת לפי שידוע הוא שחסדי השי"ת עם האדם רבו כמו רבו כחול על שפת הים בכל עת ובכל שעה ובכל רגע והראשון שבכולם יצירת האדם אשר יצר את האדם בחכמה יש מאין אשר בצאתו מרחם אמו הוציאו מחשך לאור ולכן אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך לפי שלכך כלומר בשביל שתעשה כך נוצרת ובכל מה שלמדת הלואי שפרעת החוב הראשון שנוצרת באופן שכל שאר חסדי ה' אשר הם ככוכבי השמים לרוב עדיין הם כולם עליך לחוב. ואל זה כוון מש"ה מה אשיב לה' וגו' כלומר כל מה שאשיב ואשלם לה' על מה שהטיב עמי עדיין כל תגמולוהי עלי לחוב כי הלואי שאפרע החוב הראשון שיצרני ולכן אל תתגאה ותחזיק טובה לעצמך. והנה דהמע"ה היה מכיר חסדיו יתברך אתו ואמר ממשפטיך לא סרתי וגו' אמר אני מקיים מצותיך ומשפטיך ולא סרתי מהם מפני החסד שעשית עמדי יותר מכל אדם כי מאחר עלות הבאתני והוצאתני מהיות רועה צאן במדבר מקום שלא עבר אדם שם והקימותני למלך על ישראל והוריתני לכל העולם דהשתא כולם עיניהם בי וז"ש כי אתה הוריתני שייראו אותי כל ב"א ויחשבוני בעיניהם. או אפשר שאמר כי לכך נוצרת לפי שכל מה שנברא בעוה"ז התחתון הם כולם חומר בלי צורה שכלית זולת האדם אשר יצדק בו לשון יצירה לפי שיש בו נר"נ ולכן נוצר הוא בבחינת יצירה יתר שאת מכל ברואי עולם התחתון וע"כ אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת ביצירת שכלית יתר שאת עם כל השאר:

א"נ אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך לחשוב ולומר כי כחך ועוצם ידך עשה לך את חיל התורה הזאת שלמדת כי לכך נוצרת ומן השמים סייעוך כי מעת היצירה גזרו עליך וכמו שארז"ל שאומרים טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש וכו' ובזה דייק שפיר דלא קאמר כי לכך נולדת אלא אמר כי לכך נוצרת מכוון עם מ"ש ז"ל שמשעה שהוא טפה גוזרים עליו אם יהיה חכם או טפש וזהו ע"ד אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי באלה חפצתי וגזרתי עליך ומאתי היתה זאת לך וע"כ אמז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים לפי שהריבוי או המיעוט הוא גזרה מן השמים כמו שאז"ל חכם או טפש אמנם לכוין לבו לשמים הוא בחיריי דאלו צדיק ורשע לא קאמר ולכן כשכוונו לבם לשמים שכרם שוה בשוה אחד המרבה ואחד הממעיט:

א"נ אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך ולומר כי לכך נוצרת כלומר כי במה שלמדת הרבה השגת תכלית מה שהיה כוונת בוראך שיצרך שתשיג מן השלימות, ולפי פירוש זה מה שאמר כי לכך נוצרת אינו נתינת טעם למה אל יחזיק טובה לעצמו רק הם דברי המתגאה כי אין האמת כן כי לעולם אין האדם משיג החצי מן השלימות שהוא מחוייב להשיגו:

וקרוב לזה אמר דהמע"ה הולך תמים ופועל צדק כלומר מי הוא אשר יגור באהלך אותו שעם היותו לעולם פועל צדק ומשפט עם כל זה חושב שעדיין הוא חסר מהשלימות והולך תמים כלומר הולך להשלים א"ע כאלו הוא חסר מכל וכל והולך להיות שלם ותמים וכדי להיות שלם היה דהמע"ה רץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים וז"ש חשתי ולא התמהמהתי וגו' חשתי לעולם אל המצות והייתי זריז ומהיר אל המצוה הרי קודם שאתחיל במצוה עצמה חשתי ואחר כך במעשה המצוה עצמה לא התמהמהתי לעשותה בנחת ובמתון אלא אני עושה אותה במהירות גדול בלי שום עיכוב כלל כדי לשמור ולקיים מיד מצוה אחרת וז"ש לשמור מצותיך ע"ד גבורי כח וכו' עושה אותה מיד לשמוע בקול דברו אחר ולעשות שליחות אחר מיד. א"נ אמר אף שאני חשתי וחצות לילה קמתי להודות לך עדיין לא יקרא זה שחשתי ומהרתי רק שלא התמהמהתי ולא נתאחרתי כי לומר שחשתי והקדמתי זה אינו מפני שהוא לשמור מצותיך וכל מה שאעשה עדיין איני יוצא י"ח במה שאני מחוייב לעשות וכד הוה לי למעבד לא עבדנא וא"כ הלואי שיחשב לי שלא נתאחרתי הרי שלא היה מתגאה בחסידותו:

וה"ר עובדיה ז"ל פירש שלפי שרבי יוחנן בן זכאי לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד היה אומר כן:

כתב הרב ה"ר אפרים ז"ל כי בתחלה פסק סדרן של נשיאים ואח"כ הוא חוזר לסדר הקבלה:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פי' כי מה שזכר בו שקבל מהלל וכו' ולא זכר באחרים אשר קבלו מהם להורות שאע"פ שתראה שדברי זה החכם קצרים ולא האריך במוסרו אינו מחסרון ידיעתו שהרי אתה רואה ממי למד ולכן תדע לך שדבריו מעט הכמות ורבי האיכות. אם עשית תורה הרבה כלל המעשה והלימוד כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ובא להורות שצריך להקדים המעשה לעיון עכ"ל. ונ"ל לפי פירוש זה. דנקט במעשה כינוי האדם הפועל ובעיון כינוי הפעול שהוא התורה לפי שהמעשה הוא תלוי בבחירת האדם ולא בגזירה דאלו צדיק ורשע לא קאמר לכן נקט כינוי האדם אמנם בעיון שהיא גזירת חכם או טפש מן השמים לא תלה אותם באדם:

ותלמיד הריטב"א ז"ל פי' אל תחזיק טובה לעצמך לפי שלכך נוצרת שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו אמר בראתיו כנגד הנפש יצרתיו כנגד ציור הגוף ואמר אף עשיתיו כנגד העשיה וכלל אף בעשיה לפי שטוב ורע נמצא בו אם האדם זכה במעשיו יסתלק האף ממנו וישאר הטוב ואם לא זכה הנה הוא עשוי באף ויסתלק הטוב ממנו וישאר האף ולכן צריך האדם ליזהר שיזכה במעשיו שזה הוא העיקר וע"כ סיים שלמה דבריו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' כי זה כל האדם כלומר לא נברא האדם אלא לזה להיות ירא את אלהים ואת מצותיו שמור ואמרו כי לכר נוצרת נתבאר במנין אברי האדם שהם רמ"ח כנגד רמ"ח מצות עשה שהם רמ"ח כחות לנפש המשכלת עכ"ל:

ואצלי פי' הפסוק שאמר שלמה עליו השלום כוון לזה שאמר סוף דבר כלומר מסקנא דמילתא היא זאת הכל נשמע כלומר כל מה שצוה השם יתב' נשמע ונעשה וזה בין מ"ע ובין מצות לא תעשה וז"ש שני חלוקות את האלהים ירא ואת מצותיו שמור א' כנגד מצות עשה וא' כנגד מצות לא תעשה ואמר כי זה כל האדם לפי שכל גוף האדם הוא רמז למצות ה' רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים ובעשותו המצות מזכך אבריו וגידיו כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים. וז"ש אל תחזיק טובה לעצמך כי ראה גם ראה כי לכך נוצרת ויוכיח זה כי מנין המצות כמנין יצירות אבריך וגידיך וכיון שאתה מחוייב לזכך אבריך וגידיך אין ראוי שתחזיק טובה לעצמך וכמ"ש רשב"ץ ז"ל וז"ל וכמו שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעל הבית באמונה לפי שלכך שכרו כן האדם אין לו להתפאר על שלמד תורה הרבה כי לכך נוצר ומי שפרע חובו אין מחזיקין לו טובה כמי שנותן מתנה בטובה עכ"ל. ומה שאמר התנא כי לכך נוצרת היא היא הטענה שאמר שלמה המלך ע"ה כי זה כל האדם כי אין לו לאדם לשאול חיים רק כדי לקיים משפטי ה' וכמ"ש דהמע"ה קולי שמעה כחסדך וגו' רצה ע"ד שהיה אומר הפייטן רצונך אשאלה רגע ואגוע רצה שאינו חפץ בחיי העוה"ז רק להיות ברצון הבורא רגע ותיכף אגוע וז"ש דהמע"ה קולי שמעה כחסדך כלומר שמע קולי ה' ועשה עמי חסד שתתן לי שאלתי כמשפטיך חייני כלומר כשיעור משפטיך רצונו כשיעור שאוכל לעשות משפטיך ואקיים אותם כשיעור זה חייני בלבד שאיני חפץ בחיי תענוגים:

וכתב ה"ר יוסף נחמיאש ז"ל שהזהיר זה התנא שלא יחזיק האדם טובה לעצמו שכן מצינו במסכת סנהדרין בנחמיה בן חכליה שלפי שהחזיק טובה לעצמו לא נכתב ספר עזרא על שמו אלא ע"ש עזרא. ולב אבות כתב כי לפי שנתאחר מאמרו אחר הרבה תנאים שהיו אחריו זמן רב לכך הוצרר להודיע שקבל מהלל ושמאי.

עוד כתב אם למדת תורה הרבה כלומר אם אתה טרחת הרבה בלימוד התלמידים כמו שכתבו המפרשים לא יהיה זה לתכלית הטוב לעצמך כלומר בעבור שבהיותך מלמד אותם אתה למד יותר מדאי ע"ד ומתלמידי יותר מכולם כי לא תהיה למידתם לתכלית עצמך אלא לתכליתם שלכך נוצרת להטיב לאחרים עכ"ל:

א"נ אמר אם למדת תורה הרבה והשגת תורה הרבה אל תחזיק טובה שהיא התורה לעצמך לך לבד ולא תרצה ללמד לאחרים רק יפוצו מעינותיך חוצה ואל תחזיק אותה לעצמך לבד כי לכך נוצרת ללמוד וללמד ומחוייב אתה ללמד לאחרים:

א"נ יאמר על דרך הלצה אם למדת תורה אל תצטרך להחזיק ולרדוף לתפוש הטובה לעצמך ולהחזיק בכנף מעילה כאלו היא בורחת ממך ואמר כי לכך נוצרת הכוונה לקבל הטובה הנזכרת נוצרת כי רצון הבורא ית' שהאדם ילמד תורה הרבה ויהיה צדיק תמים ויריק עליו ברכה עד שיבלו שפתותיו מלומר די ואם על מצוה א' מטיבין לו כ"ש על הרבה וכמו שאמר דהמע"ה קוה אל ה' ושמור דרכו וגו' רצה כשנדקדק אומרו דרכו בל' יחיד ומהראוי שיאמר ושמור דרכיו. אמנם הכוונה על דרך ששנינו בפ"ק דקדושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל הארץ. ירצה שבמצוה אחת שיעשה האדם כתקנה די ובאותה מצוה מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ ולכך אמר קוה אל ה' ושמור דרכו רצה בדרכו א' בלבד שתשמור אותה כתקנה ובהתמדה תקוה אל ה' והקב"ה ירוממך שהוא כנגד מ"ש התנא מטיבין לו וז"ש וירוממך שהקב"ה ייטיב ויחזור וייטיב לך וכנגד נוחל את הארץ אמר לרשת ארץ וכנגד מאריכין ימיו אמר בהכרת רשעים תראה כלומר כ"כ תאריך ימים שרבים כהנה וכהנה רשעים יכרתו ויאבדו מפניך ואתה חי וקיים וז"ש תראה שתראה הכרת רשעים רבים ואתה תעמוד:


כתב רשב"ץ כי במשניות המדוייקות אין וא"ו אלא באחרית ע"ד ראובן שמעון לוי ויהודה. עוד כתב כי לא מנה רק הגדולים שנמסרה להם הקבלה אמנם הרבה תלמידים אחרים היו לו. ואפשר לי לתרץ איך אמר חמשה שנראה שהיו חמשה ולא יותר אמנם יובן בשנדייק מאי מלת לו דאמר שהיא מיותרת והכי מיבעי' ליה למימר חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי אלא כיון שידוע שתועלת גדולה מגיע לרב מתלמידיו וכמו שאז"ל ומתלמידי יותר מכולם וידוע שאין זה בכל התלמידים רק בתלמידים כאלו וידוע שכל מקום שאמר לו או לך הכוונה להנאתך ולטובתך ולך לך דאברהם יוכיח וע"כ אמר ואלו הם כלומר אלו הם שכבר נודע בשערים שמם מרוב גדולתם הלא הם ר"א בן הורקנוס אשר זה היה ר"א הגדול וכן כולם שהיו מגדולי ישראל ותראה מאן גברא רבא קא מסהיד עלייהו שהרב בעצמו היה מונה שבחם. ואפשר שכוון במה שאמר מונה להשמיענו כי לא היה אפשר לו לספר שבח כל אחד וא' דרך פרט כי יכלה הזמן והמה לא יכלו וע"כ לא אמר מספר או מגיד כי סיפור או הגדה הוא נאמר על הנאמר פרט ופרט ומה עשה רבי יוחנן ראה ועיין כללות מזגיהם שבהם יוכללו פרטי שבחיהם בשבחו זה של כל אחד ואחד, ועתה כיון שלא היה מונה רק שבח אחד לכל א' כמי שמונה דרך מנין ע"כ אמר מונה:

וה"ר יונה ז"ל פירש כי לא אמר מספר או מגיד רק מונה לפי שבא לתרץ מה שהוקשה לקצת המפרשים איך היה מספר והרי אמרו ז"ל לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו לז"א כי לא סיפר לאדם רק היה מונה בינו לבין עצמו עכ"ל:


ואפשר שכוון במה שאמר הוא היה מונה וכו' כי לפעמים האדם טבעו להתגאות ולשבח את עצמו בעיני הבריות לא כן אלו האנשים החסידים ואנשי מעשה אשר לא היו נודעים ונכרים מעלתם ושבחם לרבים מרוב צניעותם ולכן אמר הוא היה מונה וכו' למעט ולומר הוא ולא הם כענין יהללך זר ולא פיך כי אלו הכניעו השלשה אברים סרסורי הגאוה וכמו שאמר דהמע"ה ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו'. ולפי שיש באדם שלשה אברים שהם סרסורים לענין הגאוה. הא' הוא בראשו שהם העינים. והשני באמצע גופו שהוא הלב, והשלישי בסוף גופו שהם הרגלים, עינא ולבא ידוע וע"כ הזהירתנו התורה להניח תפילין לאות על ידך כנגד הלב להכניע הלב ולטוטפות בין עיניך לתיקון העינים, והרגלים אדם מתגאה בהם כענין אל תבואני רגל גאוה שהוא יוצא ונכנס לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ועל שלשתן אמר דהמע"ה לא גבה לבי ולא רמו עיני וגם כנגד הרגלים ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות לעבור לפני מי שגדול ממני בחכמה ואמר מלת ממני שלא הוצרכתי לכל זה תוכחת שיוכיחו אותי חבירי תחלה עד שהורגלתי בכך כי אני מעצמי הורגלתי בזה וז"ש ממני ומעצמי עשיתי זה. ועם זה אפשר שיובן למה הזכירם כולם בשמם לבד אליעזר יהושע ולא אמר ר', מלבד מה שאמרו המפרשים כי כשמנה אותם למעלה ה' תלמידים היו לו שהם דברי מסדר המשנה וקראם בל' רבי כראוי וכמנהג בכל שאר המשניות אמנם עתה שהם דברי הרב שלהם שהיה מונה שבחם לא הזכירם רק בשמם לבד שכן דרך הרב לקרות לתלמידו בשמו. ועם היות שזה הענין הוא האמת והצדק לענין זה השינוי עם כל זה גם עם מה שאמרנו יתורץ כי בהיות שמרוב צניעותם כאשר אמרנו לא היו ניכרים ונודעים לחכמים גדולים כדי שהבריות יקראו איתם רבי לכן רבם היה מונה ומספר שבחם והיה אומר זה שאתם קוראים אותו אליעזר בן הורקנוס אין אתם יודעים חשיבותו כי דעו לכם שהוא בור סוד שאינו מאבד טפה וכן כולם:

ואפשר ג"כ שלהודיע שבחם כי רב הוא לא הזכירם בל' רבי לומר כי מקטנותם קנו אלו השבחים קודם שהיו נקראים רבי וז"ש אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה כלומר מזמן בחרותו שאז לא היה נקרא רק אליעזר מאז היה בו זאת המדה הטובה אשר היה בור סוד שאינו מאבד טפה מכל מה שהיה לומד וכן השבחים שבכולם קנו אותם לעצמם מזמן היותם בחורים ואפי' מזמן בחרותם לא טעמו טעם חטא וחסידים כאלו היה משבח דהמע"ה כמ"ש כי ה' אוהב משפט ולא יעזוב וגו' וזה כשנדייק אומרו לעולם נשמרו שמלת נשמרו היא מיותרת אמנם הכוונה לומר שה' אוהב משפט ואותם הצדיקים שלעולם נשמרו כלומר שמעולם לא חטאו ולעולם נשמרו מן החטא הקב"ה אוהבם ואינו עוזבם אלא כביכול מתדבק בהם:


בור סוד כתב הרב ר"ש בר צמח ז"ל כי הגרסא האמתית בור סוד לא בור סיד כי בור סיד ר"ל בור של סיד ומה שבח יש בזה אבל בור סוד שסדוהו יפה ומעמיד המים שלא יבלעו בקרקע, ובשלמות סיוד ובא חסר יו"ד כדרך נחי העי"ן עכ"ל: ולב אבות פי' כי במלת סוד הורה על התקיימותה בו ובאומרו שאינו מאבד טיפה רמז שהוא כלי יכיל בתוכו ומקבל כל המימות הרצות והולכות אליו מהמעין או מן המטר ומקבל הכל ואינו מאבד טיפה כלו' שלא יוכל לקבלה עכ"ל:

ולי נראה שמה שאמר שאינו מאבד טיפה דנראים דברים מיותרים כי ידוע הוא שהבור סוד אינו מאבד טיפה והיה די שיאמר אליעזר בן הורקנוס בור סוד, אמנם הכוונה בהיות שהבור סוד יש בו חדא לטיבותא וחדא לריעותא כי מימיו אינם כל כך ערבים ומתוקים כמו מי באר מים חיים כי אלו הם מים מכונסים ולא עוד אלא שאדרבא הם מזיקים ממה ששואבים מטעם הסיד ובהיותו שחכמתו ומימיו של ר"א בן הורקנוס בודאי שהיו מי באר מתוקים מדבש ונופת צופים ומהם שתו גדולי עולם ר"ע וחבריו שהיו תלמידיו ועוד כי הבור לעולם אינם נתוספים בו מים מניה וביה כי אינו באר מים חיים ואינו נובע כלל רק המים המכונסים בו שבאים מבחוץ וא"א לומר שהוא היה דומה לבור בכל דבריו שבהכרח חידש הלכות הרבה משכלו ועיונו והיו נובעים מים שהיא התורה מניה וביה כי לא נופל הוא משאר חכמי ישראל המחדשים הלכות אף אם לא היה שוה לערך ר"א בן ערך, לכן הוצרך לפרש בפי' כי מה שמדמה אותו לבור הוא בבחינה זו לבד שאינו מאבד טיפה אמנם בשאר הבחינות פשיטא ופשיטא שהיו מימיו מי באר מים חיים ותלמידיו ר"ע וחביריו יוכיחו עליו, ועוד שכיון שבודאי היה שלם בסור מרע ועשה טוב ודאי שהיה שלם בעיון לחדש וגם בזכירה וכמו שאמר דהמע"ה מזקנים אתבונן וגו' יש במעשה המצות תרתי סור מרע ועשה טוב ובלימוד התורה תרתי הלא הם אוקמי גירסא וגם להיות מבין ומחדש בתורה מדעתו ואמר כי בזכות העשה טוב שהיא הגדולה זכה אל התבונה שהיא הגדולה ובזכות סור מרע שהיא הקטנה זכה לאוקמי גירסא וז"ש יותר מכל הזקנים שהם החכמים אין זקן אלא שקנה חכמה אני מתבונן יותר מכולם כי פקודיך נצרתי שהוא העשה טוב וגם מכל אורח רע שהוא הסור מרע כליתי ומנעתי רגלי למען שאשמור דבריך בקרבי ולא אשכח מה שאלמוד אלא יהא לימודי שמור בקרבי:


יהושע בן חנניה אשרי יולדתו ברך את אמו לזה יותר מהאחרים לפי שאפשר שהיה בעל מוסר ודרך ארץ וקנה זה דרך קנין גמור מהמוסר אשר יסרתו אמו בבחרותו וכמו שאמר הכתוב בשלמה המלך ע"ה אשר יסרתו אמו וע"כ בירך את אמו ובברכו אותה היה מונה שבחו לפי שהיא היתה סבת המוסר אשר היה בו:

ואפשר לומר שהיה משבח אותו שקיים מצות כבוד אב ואם עד תכלית אחרון אשר כבדה כבוד גדול והיה לו זה יתר שאת על כל חבריו ולכן אמר אשרי יולדתו כלומר מאושרת היתה יולדתו לפי שזכתה לכבוד גדול אשר לא זכתה אם כל חי ומינה משתמע שבח של רבי יהושע שקיים אותה המצוה בשלימות אשר כל העולם אינם יוצאים ידי חובתם לקיימה כתקנה וכמו שהיה משבח ר' יוחנן את עצמו על שכשנתעברה אמו מת אביו וכשילדתו אמו מתה ולא בא מעולם לכלל חיוב מצוה זו:

וה"ר אפרים פי' כי מצא בירושלמי שאמר ברבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו לפי שהיתה מוליכתו לבתי כנסיות כדי שידבקו אזניו בתורה:

וה"ר משה אלשקאר כתב כי היה טוב לשמים וטוב לבריות עד שכל העולם אומרים אשרי שזה ילד אשרי שזה גדל:

וה"ר יצחק ן' שושן כתב ר' יהושע בן חנניה וכו' נ"ל כי שבח התלמיד הראשון היה בשני ומוסיף עליו השבח שפרט וכן בכולם. ובאבות דר' נתן שנו רבי יוסי הכהן חסיד שבדורו:


רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא כתב רבינו עובדיה שמחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאל"כ מאי רבותיה אפי' עם הארץ אפשר להיות ירא חטא:

וה"ר יהודה לירמא פירש כי טבעו ומזגו של ר"ש היה נוטה אל החטא והוא היה מגדיל שכלו על חומרו וכובש את יצרו מיראתו מן החטא והוא מצד היותו יודע גודל גנות החטא, ומעולה שמעון בן נתנאל מיוסי הכהן כי רבי יוסי הכהן אע"פ שהיה חסיד אפשר לומר שהיה מזגו וטבעו וחומרו נוטה אל החסידות ואינו דומה מי שכובש אבריו מצד מלחמתו למי שהם כבושים מאליהם עכ"ל:


ולי נראה רבי יוסי הכהן חסיד עושה לפנים מן השורה ור"ש בן נתנאל ירא חטא הכונה שהיה ירא שלא יבא לידי חטא והיה לו המדה שאמר החכם לעולם אהוב את השמא ושנא את מה בכך אשר הכונה כי לעולם האדם יאהוב את השמא וכל מה שיעשהו אפי' דבר מצוה יפחד ויאמר שמא ימשך מזה המעשה שום עבירה, וישנא את מה בכך כלומר שלא יאמר על הדברים הבלתי הגונים לאנשים לא יאמר הוא מה בכך שזה אינה עבירה וע"ז כוון שהמע"ה במה שאמר בז לדבר יחבל לו וגו' כלומר מי שאוהב את מה בכך והוא בז לכל דבר אפי' שאינו כ"כ הגון ואומר ומה בכך והרי אין זה מן העבירות שבתורה זה יחבל לו לפי שכן דרך היצה"ר לפתותו בקל הקל תחלה ואח"כ עבירה גוררת עבירה אמנם ירא מצוה כלו' שאוהב את השמא ואפי' כשעושה מצוה הוא ירא שמא היא מצוה הבאה בעבירה וירא וחרד ע"ז איש כזה הוא ישולם בעוה"ז ובעוה"ב, ועל הדברים הקלים אמר שהמע"ה אחזו לנו שועלים וגו' אמרו ישראל לפני הקב"ה מה נעשה שאחזו לנו שועלים דהיינו יצה"ר וסיעתו שהם שועלים ופקחים לפתות את בני אדם ואינם מתחילים לפתות בעבירות החמורות שיודעים שלא ישמעו דבריו אלא בדברים הקלים וז"ש שועלים קטנים דהיינו עבירות הקלות ואפי' שהם קלות הם מחבלים אותנו כי ישראל נמשלו לכרם כענין כי כרם ה' צבאות בית ישראל והטעם שמספיקים הדברים הקלים לחבל אותנו מפני שכרמנו סמדר שאם היו בנו מעשים טובים גדולים כענבים המבושלים היו עומדים לנו למגן. אמנם כבגד עדים כל צדקותינו וכמו הסמדר שאין בו עדיין תועלת כן הן כל מעשינו הטובים ולכן אף העבירות הקלות יש בהן ספוק לחבל ולהחטיא אותנו: ועוד אפשר שהיה בר"ש מדתו של יעקב שאמר הכתוב ויירא יעקב מאד וגו' כי היה ירא שמא יגרום החטא וכן ר"ש לעולם היה ירא חטא כלומר ירא שמא יגרום החטא:


אלעזר בן ערך מעין המתגבר הכונה להשמיענו כי פלפולו וחדודו היה שלא כדרך טבע אנושי ולזה המשיל אותו למעין המתגבר כי כמו שהמעין המתגבר הוא שלא בדרך טבע כי לא יצדק מתגבר והולך רק בנהר לא במעין וכמו שאמר ר"מ בפרק שנו חכמים ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך, וזה כי מטבע המעין הוא שאינו מתגבר והולך אלא אדרבא במקום מקורו הם יוצאים ברבוי וכל מה שמתרחקים מן המקור הם מתמעטים כי בהכרח מתפזרים מעט מכאן ומעט מכאן עד שבהכרח הוא מתמעט והולך אמנם הנהר אפשר לפעמים שמתגבר והולך ובפרט בזמן הפשרת שלגים כי כל זמן שהולך למרחקים מתגבר והולך בין מהפשרת השלגים בין ממעינות אחרות אשר מתקבצים כולם וכולם הולכים אל הנהר באופן כי כל מה שהנהר מתרחק ממקום מקורו הוא מתגבר והולך ולכן נקט במעין שאינו פוסק לפי שאין מטבעו להתגבר ובנהר אמר וכנהר שמתגבר והולך, ומהיות השלם הזה מעין המתגבר נכיר שכל שלמות שבראשונים היו בו שכן שבט לוי לא זכו להיות בתורה כמעין המתגבר כמש"ה יורו משפטיך וגו' על פי התורה וגו' אלא על היותם שלמים בעבודת ה' אפי' שלא כדרך טבע כמש"ה הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו וגו', והיה ראוי שאיש את אחיו שהוא היותר מחודש יכתוב אותו לבסוף כי כן הוא הדרך כדי שיהיה לא זו אף זו אלא שינה ואמר היותר מחודש בתחלה להורות כי בדבר הנוגע לעבודתו יתב' ולקדוש שמו היותר מחודש הוא היותר פשוט:


הוא היה אומר וכו'. המפרשים ז"ל נסתפקו והקשו שבודאי אלו הם התלמידים היו בכלל חכמי ישראל וכשאמר שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים בודאי שר"א בן ערך הוא בתוכם שהרי הוא ודאי בכלל חכמי ישראל ואמר שר"א בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם וא"כ איך תיכף סתר דבריו בדברים הפכיים שאמר אבא שאול משמו שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס אף עמהם ור"א בן ערך בכף שניה מכריע את כלם והרי בזה סותר דבריו הראשונים, ורובם נתעצמו בזאת הקושיא עד שרבינו יונה ז"ל פירש דלא פליגי כי הראשון שבח את ר"א בן הורקנוס בענין הידיעה שלא שכח דבר מכל מה שלמד ובזה הוא היה מכריע את כלם ואפי' לר"א בן ערך ואבא שאול שבח לר"א בן ערך בענין הסברא והפלפול שהיה מחודד ומחדש דברים כמעין המתגבר ובזה מכריע את כולם ואף לר"א בן הורקנוס, ולי נראה כי מעיקרא קושיא ליתא כי פשיטא דפליגי ולא קשה איך אמר דברים סותרים זה לזה לפי שהם תרי תנאי ואליבא דרבי יוחנן בן זכאי אמנם רבן יוחנן בן זכאי לא אמר מעולם את שתיהן רק אמר אחד מהן לבד והם תרי תנאי אליביה אח"כ מצאתי לרשב"ם שפירש כן:

ואפשר עוד לומר כשנדייק שאם כדברי המפרשים ומכללם רבינו יונה שפי' שכשאמר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כלם היה על הסתם ר"א בן ערך בכלל כל חכמי ישראל א"כ קשה למה באבא שאול הוצרך לפרש ואמר ור"א בן הורקנוס אף עמהם כמו שבמימרא הקודמת לא הוצרך לפרש ולומר ור"א בן ערך אף עמהם וממילא משתמע ה"נ ממילא משתמע וזה קשה לפי' המפרשים ז"ל. ואפשר לתרץ לזה כי התנא הקודם דבר סתם כי פשיטא שר"א בכלל כל חכמי ישראל היה אבל אבא שאול שבאו דבריו על דברי התנא הראשון הוצרך להזכיר כי אף ר"א בן הורקנוס שאתה שבחת אותו אפי' הוא בכלל חכמי ישראל ר"א מכריע את כולם. אמנם אפשר לומר כשאמר אם יהיו כל חכמי ישראל לא כלל את ה' תלמידיו עמהם כי הוא לא רצה להודיע רק השבח שהיה לתלמידיו יותר משאר חכמי ישראל שלא היו תלמידיו ובפרט עם מה שפי' הר"י ן' שושן ז"ל כי המאוחר מחבירו היה בו השבח שבראשון ונוסף עליו השבח שנשתבח הוא בו כי זה השבח לא היה בראשון בשלימות כמו בשני א"כ עם זה א"א שכשאמר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס בכף שניה שבכלל חכמי ישראל יהיו החמשה תלמידים שהרי ר"א בן הורקנוס נמנה ראשון וכל שבחו היה באחרונים ממנו ושבח האחרונים ממנו לא היה בר"א בן הורקנוס כי בקטן החל ובגדול כלה וא"כ איך ר"א בן הורקנוס יכריע את כלם אלא בודאי שבכלל מ"ש כל חכמי ישראל לא רצה לכלול שום אחד מתלמידיו וכונת כל חכמי ישראל כלו' אותם שאינם תלמידיו ועליהם אמר שאם הם בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כלם וכשבא להזכיר שבחו של ר"א בן ערך הוצרך לפרש ור"א בן הורקנוס אף עמהם דבלא ר"א ב"ה פשיטא שיכריע את כלם שאם ר"א ב"ה מכריע את חכמי ישראל כ"ש שר"א ב"ע יכריע את חכמי ישראל לז"א ור"א בן הורקנוס אף עמהם לפי שהוא הקטן מן המשובחים:

ולב אבות פי' ז"ל ואולי ירצה שאף ר"א בן ערך עמהם ולא הוצרך להזכירו כי ממילא נכנס עם חכמי ישראל ויהיה ר"א בן הורקנוס מצד בקיאותו מכריע שאין ספק שבדרך קבלה ומסורה יש יותר תורה בכפו ממה שיש בכל כף האחרת וזה הדבר היה אומר הרב לפני כל מי שירצה לשמוע לכן נאמר בו היה אומר לפי שהיה רוצה שכל התלמידים יהיו רודפים אחר קבלה בקיאות ומסורה ולא יהיו נשענים על בינתם אלא על קבלתם ויעשו עיקר מן הבקיאות מקבלה ולכן היה מכריז ואומר זה לפני הכל אבל בינו לבין אבא שאול שהיה חכם מופלא גלה האמת שלא היה ראוי לגלותו לפני כל ההמון ואמר לו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס אף עמהם אין ספק שר"א בן ערך מכריע ושוה יותר מכולם לפי חקירתו ועיונו והבנתו דבר מתוך דבר אך זה לא יאות רק לאיש מובטח בבינתו מאד ובשכלו כאמור עכ"ל:

התחיל ואמר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואח"כ ר"א בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם ולא אמר להפך אם יהיה ר"א בכף מאזנים וכל חכמי ישראל בכף שניה יכריע את כולם להודיענו ביותר שבחו של ר"א שאפי' קדמו חכמי ישראל בכף מאזנים בעוד השניה ריקנית באופן שהכף שלהם מונחת בארץ כי כבדה מאד ושכנגדה ריקנית עלתה עד לשמים אם יושם אח"כ ר"א בן הורקנוס בכף שניה ודייק מלת שניה ג"כ לומר שהכף של תכמי ישראל נתמלאת ראשונה ושל ר"א שניה תכריע את כולם שאם היה ר"א קודם והיה הכף שלו מונחת בארץ וכף השניה היתה ריקנית תלויה באויר ואח"כ כל חכמי ישראל לא יוכלו להכריע אין זו כל כך רבותא של רבי אליעזר כי בודאי צריכה כבודה רבה להעלות הכף הכבדה המונחת כבר בארץ:


משנה ט עריכה


ראוי להבין מאי קאמר צאו וראו מהיכן יצאו ולהיכן יכנסו, ועוד למה שינה מלשון שאמר רבי אי זו היא דרך ישרה שיבור ולמה בכאן נקט טובה ודיבוק ורבי נקט ישרה ובירור. עוד לידע אי פליגי אלו עם אלו עם רבינו הקדוש, עוד שלמה שאל אי זו היא דרך רע כי ידיעת ההפכים אחת ולמה כל אחד אמר דבר והפכו זולת ר"ש שאמר הלוה ואינו משלם, ואפשר דאמר להם צאו וראו לפי שהוא היה רוצה שיאמרו דרך טוב שכל אדם שירצה לידבק בה יוכל וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ולא רצה שיאמרו יבחרו הדרך הטובה כפי מדרגתם וחסידותם לפי שמי ומי יוכל לידבק בדרך הראויה אליהם כפי חסידותם לכן אמר צאו וראו כלומר צאו מאיצטגנינות שלכם ולא תבחרו בדרך בחינתכם לפי שרוב העולם יצר לב האדם רע מנעוריו ונמשכים אחר עצתו וכמש"ה ויאמר ה' אל השטן מאין תבא ר"ל מי מבני האדם אשר נתארחת אצלו ונשמע לעצתך ותבא מעמו ויען השטן וגו' עד שאתה שואלני מי קבלני תשאלני מי דחני כי הריני משוטט בארץ ומתהלך בה ואין שום נברא דוחה אותי וההפרש שיש באנשים מקצתם לקצתם הוא שיש אנשים שאני משוטט עמהם כאוהב ורע ארוכות וקצרות מרוב אהבה וחבה שיש להם עמדי ויש אחרים שאני הולך עמהם כדרך ב' אנשים ההולכים ביחד ומקבלים עצה דין מדין אבל לא ברוב אהבה וחבה כמנהג המשוטטים אמנם הצד השוה שבהן שאין מי שידחה אותי שלא אכנס לביתו כי כלם נשמעים אלי, ולכן לא תבחרו הדרך כפי ערככם רק דרך שיוכל כל אדם לידבק בה:

ואפשר עוד לומר שהם היו בביה"מ לומדים עמו בישיבה ואמר להם שתכף ומיד בצאתם מבה"מ לא יתעסקו רק בדבר זה לראות ולעיין איזו היא דרך טובה וכו' ואיזו היא דרך רעה וכו' ואפשר שזו היא כוונת מ"ש בגמ' נפק דק ואשכח כי מהיכן נפק אם לא מביה"מ ונפק ועיין ואשכח וזהו פי' צאו וראו וכו':

והרב רבי משה אלשקאר פי' אמר להם צאו וראו כלו' צאו מעניני הגוף מכל וכל והתעסקו במושכלות בעיון השכל וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם. וקרוב לזה פי' הרב ר' ישראל ז"ל וז"ל מלת צאו נופלת על תנועת המחשבה להביט בעיונים כמו שאמר בהרבה מקומות צא ולמד צא וחשוב וכן לכו נא ונוכחה לכו ונלכה באור ה' וכן כוונתו בכאן כלו' שוטטו במחשבותיכם לבקש איזו היא הדרך הטובה שראוי לאדם לרדוף אחריה וכן פי' נפק דק ואשכח התבודד במחשבתו ודקדק בעיון ויצא ממחשבות הגופניות עד שמצא את אשר בקש עכ"ל:

והרי"א ז"ל גריס בדרך הטובה אמר להם באו וראו ובדרך הרעה גריס צאו וראו ופי' כי בדרך הטובה אמר להם באו וראו לפי שראוי לאדם לבא בה ובדרך הרעה אמר להם צאו וראו לפי שראוי לאדם לצאת ממנה, והרמב"ם גריס בשניהם צאו וראו:

וה"ר יצחק ן' שושן ז"ל פי' דגריס כגי' הר"י אברבנאל ז"ל והעיד שכן היא הגירסא בכל הספרים בטוליטולה ובכל מחוזותיה ופי' כי כששאל על הדרך הטובה אמר בואו כלו' בכאן תמצאו אותה וכששאל על הרעה אמר לשון יציאה צאו וראו כלו' שלא היתה מצויה אצלו כי לא יגור עמו רע:

והרב ר' יונה ז"ל פי' כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק אלא רוצה לומר במדה אחת להיות בה שלם לעולם כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלמות ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כלם מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהן ע"כ. ושפתים ישק:

ואפשר ששינה מלשון רבי שאמר ישרה ויבור וזה כי רבי דבר עם הבחור בזמן בחרותו אשר עדיין לא בחר ובירר לעצמו באיזו דרך ילך ובהיות כי הבחור אשר עדיין לא עלה עליו עול התורה והמצות אם יתנו לו עצה בפעם האחת שיחזיק בקצה החסידות לעבוד את ה' מאהבה ולשמה פשיטא שתכבד העבודה הזאת עליו ולא ישמע לקול מלחשים או המיסרים אותו לכן נתנו חז"ל רשות ואמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואלו היו אומרים שלא יעסוק אלא לשמה יפרוק מעליו עול ולא יעשה לא זה ולא זה. וע"כ רבי שבא לדבר עם הבחור שעדיין לא בירר באיזו דרך יברור ע"כ אמר שיבור, ולא נקט ישרה, לפי שיש הפרש בין ישרה לטובה ובין עקומה לרעה לפי שבין טובה לרעה אפשר שימצא חלוקה אחרת אמצעית שאינה לא טובה ולא רעה וכמו שדרך משל ראינו בענין המאכילים שיש מאכלים טובים עד מאד ומרפאים את הגוף ומחזקים אותו ויש אחרים מזיקים וממיתים את האדם כמו סם המות וחבירו ויש אחרים בינונים אשר לא יועילו ולא יזיקו אמנם בין ישרה לעקומה לא ימצא חלוקה שלישית ביניהם כי דרך משל מקל אחד אם הוא ישר אינו עקום ואם הוא עקום אפי' מעט מזעיר ה"ז לא יקרא ישר וכיון שבהעדר העיקום הוא יקרא ישר ע"כ כשנתן עצה לבחור לברור ולהרחיקו מן העיקום אמר צריך שיבור בדרך ישרה שלא תהיה עקומה כי א"א להמשיכו מתחלה אל הדרך הטובה אשר היא דרך שאינה רעה ולא בינונית ע"כ ראה להדריכו בקל הקל תחלה אשר זו היא דרך ישרה ותקרא ישרה כמו שאמרנו ושייך בה לישנא בירור לפי שהוא בתחלת הברירה, ופירש הדרך ואמר כל שהיא תפארת לעושיה וכו' והכוונה שיעסוק בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה כמו מי שקורא ע"מ שיפארוהו בני אדם ויקרא רבי וחכם וזה כל שהיא תפארת לעושה וכו' ועושה הוא לשי"ת אשר עשה וברא את התורה והמצות. ותפארת לו מן האדם כלומר ואפילו שתהיה מצורף עם זה כוונה שלא לשמה והיא זאת שבזאת הדרך ימשך לו תפארת מן האדם כלומר שיפארוהו ויהדרוהו בני אדם לקום מפניו ולקרותו חכם ורב כי אפי' שיש בה. זאת הכוונה היא דרך ישרה ויבור אותה, ואחרי שהכניסו בדרך זו הישרה רצה להעלותו מעלה אחרת וליעצו שיעסוק לשמה ולא להנאתו ולטובתו וע"כ סמך תכף ואמר והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה כלומר הוי מחשב ההפסד שתפסיד מן המצוה כנגד שכרה כלומר נגד השכר שתתהנה בזה העולם במה שמפארים אותך ותראה כי ההפסד הוא גדול מן השכר כי לא יגיע השכר לאחד מאלף אלפי אלפים מן ההפסד שיפה שעה אחת וכו'. ועתה ריב"ז רצה לידע הדרך הטובה שהיא יותר מן הבינונית ולא אמר שיבור לפי שהוא מדבר עם מי שכבר בירר והרי הוא הולך בדרך הישרה ורצה להודיעו הדרך הטובה שידבק בה דיבוק עצמי לא יזוז עצמו ממנה לעולם. ורחוק היה בעיני לפרש איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם כלומר שעמה ידבק האדם עם אלהיו וישיג הדבקות האלהי, אחר כך מצאתי אותו בלב אבות:


ר"א אומר עין טוב פי' רבינו יונה ז"ל ששמח בחלקו. א"נ מדבר על ענין הנדיבות ע"כ. ומצינו שמי שהוא צר עין נגעים באים עליו שכן דרשו ז"ל מפסוק ובא אשר לו הבית כלומר מי שייחד ביתו לו לבדו ולא היה מהנה אחרים ממה שבבית עכ"ל. ואפשר לי לומר שבחר כל אחד מתלמידיו דרך אחד אשר מלבד השלמיות אשר ימצאו בו הוא יסוד מוסד כדי שישיג האדם השבח אשר נשתבח כל אחד מתלמידיו וכל אחד מאלו התלמידים של ריב"ז כל אחד בחר לומר מדה טובה אשר בה יושג השלימות אשר נשתבח הוא, והתחיל ר"א בן הורקנוס ואמר עין טובה שכיון שאין האדם צר עין ומלמד לתלמידיו בעין טובה בשכר זאת מסייעין אותו מן השמים שלא ישכח דבר מכל מה שלמד ולמודו מתקיים בידו והוא בור סוד שאינו מאבד טפה ואפי' לאחר מותו לא תמות עמו חכמתו ולא יאבד טפה ולא יאמר עליו מ"ש איוב ועמכם תמות חכמה ואף אחר מותו יהיה בור סוד כענין דובב שפתי ישנים. וזאת המדה בה ישכון אור השלמות והוא השמח בחלקו הן רב או מעט ולפי שאפי' בד"ת צריך שיהיה האדם שמח בחלקו ובמופלא ממנו אל ידרוש כי לכן נמשלה התורה ליין כי מיעוטו טוב וריבוייו משכר ובהיות האדם מתדבק בכל דרכיו במדה זו להיות שמח בחלקו גם בד"ת יהיה לו עין טובה וישמח כמשה במתנת חלקו וזה יהיה סיבה שלא יאבד טפה מכל מה שלמד. אמנם אם יהיה בהפך וירצה להשיג ולידע בעל פה את כל התורה כולה הוא מוכרח שישכח ממה שלמד כי בודאי שזה נכנס וזה יוצא ויהיה כמשפך שמכניס בזו ומוציא בזו לכן בהיות הוא בכל דבריו דבק במדה זו להיות לו עין טובה ושמח בחלקו ג"כ בד"ת ישמח במתנת חלקו ובמופלא ממנו אל ידרוש כדי שלא יאבד טפה מכל מה שלמד, והנה מצינו שדהמע"ה היה נזהר שלא לדרוש במופלא ממנו וזה רמז במ"ש ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני. שיש שני מיני גאוה, אחת שמתגאה האדם בשכלו בחשבו ששכלו ולבו פתוח כפתחו של אולם וזה גורם לו להכניס עצמו בעמקי התורה ודורש במופלא ממנו, והשנית שמתגאה במעלתו על חבירו יוצא ראשון ונכנס ראשון, וכנגד האחד אמר לא גבה לבי לומר שלבי ושכלי רחב כפתחו של אולם וגם לא רמו עיני להתגאות ולהשתרר על חברי ומזה נמשך לי שני דברים שלא הלכתי בגדולות להיות נכנס ראשון ולהשתרר כיון שלא רמו עיני, וגם לא הלכתי בנפלאות ממני כענין במופלא ממך אל תדרוש וזה מפני שלא גבה לבי וידעתי בעצמי שאין בי לא דעת ולא תבונה והלואי שלא אשכח מה שלמדתי:

ורבי יהושע בן חנניא עליו נאמר אשרי יולדתו כי להיות אמו צדקת ואשה יראת ה' היא גרמה להיות הבן היוצא ממנה כמותה כי האשה היא דומה לקרקע כענין אסתר קרקע עולם היתה ולפי הקרקע כן יצא הזרע הנזרע בה כי יש קרקע מצמיח חטים יפות ויש מצמיח רעות ולכן הזהיר להשתדל האדם להתחבר עם אשה טובה וז"ש חבר טוב כי האשה קרויה חבר כענין שאמרו רז"ל אל תחרוש על רעך ריע זו אשתו ובזה יצא הזרע ממנה ראוי והגון:

והרב רבי יהודה לירמא ז"ל פי' כלומר שיעשה עצמו חבר טוב עם כל האדם ושישתדל אדם בכל כחו להטיב את כל ישראל חבריו לקיים מ"ש הכתוב ואהבת לרעך כמוך אשר הוא כלל גדול בתורה וכן פי' בר' יוסי שאמר שכן טוב כלומר שיעשה עצמו שכן טוב לכל שכניו לעולם ואפי' ששכניו יהיו רעים לו ישתדל הוא להועילם ולא להזיקם באופן שיועיל אפי' למזיק לו, ודבריו אלה ראויים אליו שכבר העיד ריב"ז עליו ואמר יוסי הכהן חסיד. ורבינו יונה ז"ל פי' חבר טוב שידבק אל החבר הטוב ונקל לעשותו בהיות הוא חבר טוב בלא לב ולב שירגיל עצמו שתהיה רוח אחרים נוחה הימנו ולהיות באהבה עם כל הבריות:

וה"ר ישראל כתב כי נכלל בזה שצריך האדם לבקש קהלה כשרה לדור עמהם כי בזכותם ינצל מכל פגע רע שנא' ונשאתי לכל המקום בעבורם. עוד כי כי בכלל חבר טוב היא האשה הטובה שצריך האדם כשירצה ליקח אשה לבדוק אותה ואת משפחתה ואם הם צדיקים יקחנה ואם רעים וחטאים ירחיקנה ואל יחמוד יפיה בלבבו כי החבר הטוב האמתי יצדק באשה הטובה עכ"ל:

ור' יוסי אומר שכן טוב לפי שהוא היה חסיד וידוע כי עיקר החסידות הוא שיעשה אותו האדם בצנעא בתוך ביתו כמש"ה אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי ואם יהיה לאדם שכן רע לא יוכל לנהוג החסידות כרצונו כי ילעיג עליו השכן הרע בראותו שעושה דברי חסידות ויבא לימנע מהיות חסיד:

ורבינו יונה ז"ל פי' שיתחבר אל השכן טוב שהנאתו מרובה או שיהיה הוא עצמו טוב לשכניו:

ולב אבות כתב כי מלבד פשוטו ירמוז אל היצר הטוב שהוא שכנו שיהיה נשמע ונכנע אליו ובלתי מתקומם כנגדו כדי שעם זה יוכל לאחוז בחסידות ובחלק עשה טוב:

והחסיד ז"ל פי' שהשכן טוב צריך שיכנס לפנים מן השורה וישכח ההזקים הבאים לו משכנו ויזכור לו תועלותיו עכ"ל:

ור' שמעון אומר הרואה את הנולד לפי שהיה ירא חטא בחר בהרואה את הנולד ובזה לעולם יהיה ירא חטא ומעולם לא יחטא לפי שאע"פ שהחטא בתחלתו טעמו כצפיחית בדבש אחריתו כנחש ישוך וכמש"ה יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות והרואה את הנולד בודאי שלא יחטא לפי שרואה העונש הגדול אשר הוא כרוך בעקבו של חטא ולא יחטא ויהיה לעולם ירא חטא. ועל הרעות הבאות לאדם על חטאיו אמר ירמיה ע"ה מפי עליון לא תצא הרעות וגו' אמרו רעות בל' רבים וטוב בל' יחיד ידוע הוא מה שפירשו בו שרעות יאמר על עשיית העבירות וכל הרעות שעושה האדם לא יצאו מפיו כי הבא ליטמא פותחין לו אמנם הטוב שהוא עשיית המצות הטוב הראשון הוא שלא יצא מפי עליון כי צריך שהאדם יעשה אותו מעצמו אמנם משם והלאה מסייעין אותו, את זה שמעתי. ול"נ שרעות כנוי אל היסורין ולפי שרוב בני אדם רוב ימיהם במכאובים לכן כינה את הרעות ויסורין בלשון רבים והטוב בלשון יחיד כי הוא יחיד בערך הרעות ואלו ואלו לא יצאו מפי עליון רק הכל לפי מעשיו של אדם וכיון שכן הוא מה שיתאונן אדם חי הוא כל גבר על חטאיו שהם גרמו לו הרעות ואמר על חטאיו ולא אמר על פשעיו לפי שהעון בנקל יוכל לתקנו בשובו בתשובה אמנם החטאות שהם בשוגג לא ידע אותם ולא מספרם בודאי לא יוכל לשוב עליהם בתשובה, ז"ש דוד כי עוני אגיד רוצה לומר העון שאני זוכר אותו אגיד אותו ומתודה עליו והוא מתכפר אמנם הדאגה שיש לי היא מחטאתי כי איני יודע אותם ואיני יכול לשוב בתשובה שלמה מהם:

והר"י לירמא ז"ל פירש כי לזה כשאמר רבי שמעון אח"כ שלשה דברים חדא מנייהו היא הוי זהיר בק"ש ופרשה שניה של שמע רובה זה הענין כי מקיום המצות יתהוה ויולד שכר טוב שנא' והיה אם שמוע תשמעו וכו' ומן העבירות יתהוה ויולד לך עונש שנאמר השמרו לכם וגו' עכ"ל:

ורבי אלעזר בן ערך שהיה מעין המתגבר מבין דבר מתוך דבר מחודד ומפולפל בשכל טוב וע"כ בחר בלב טוב כי הלב הוא השכל כענין שאמר שלמה המלך ע"ה לב חכם ישכיל פיהו ואמר שישתדל האדם להיות לו שכל טוב בהרגיל עצמו בידיעת התורה, ואמר להם רבן יוחנן בן זכאי כי רואה היה את דברי רבי אלעזר שבכלל דבריו דבריהם כי מי שיש לו שכל טוב רואה את הנולד וידבק בשכן טוב ובחבר טוב ובעין טובה כי דעת קנית מה חסרת ואם דעת חסרת מה קנית:

והר"י לירמא ז"ל פי' לב טוב כי ממנו נובעות כל דעות האדם ובכלל זו כולם וכוונת לב טוב היא מדת הסבלנות שסובל אף יעשה לו רעה ומתרחק מן הכעס ובהיות שהענוה כוללת כל המדות הטובות ע"כ אמר שבכלל דבריו דבריכם עכ"ל:

ואף על פי שידיעת ההפכים אחת ומכלל הן אתה שומע לאו עם כל זה הוצרך לשאול להם איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה לפי שהיה אפשר שנאמר שמי שהוא משולל מעין טובה תיכף הוא נכנס בכלל עין רעה ע"כ השיבו ואמר כי לא יקרא דרך רעה שלילת הדרך הטובה רק דרך רעה תקרא קניית מדה רעה לא שלילת קניית הדרך הטוב וע"כ אמר רבי אליעזר עין רעה ורבי יהושע אמר חבר רע להודיענו שאם האדם יתדבק בחבר שאינו לא טוב ולא רע לא מפני זו נאמר שזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רק הדרך רעה הוא הקצה האחר והוא חבר רע וכן רבי יוסי אמר שכן רע לכונה הנזכרת:

והחסיד ז"ל פי' כי רצה לדעת אם הם בתכלית השלמות כי צדקת הצדיק ורשעת הרשע לא תשלם כי אם בשנאתם זה לזה כי כאשר ישנא הצדיק לרשע אזי יהיה צדיק גמור והרשע בשונאו לצדיק יהיה רשע גמור כי זה יורה על היותם הפכיים כאש ומים ולא יקרא האדם שלם אם לא במאסו ברע ובחרו בטוב לא יקרא אדם רחמני אם לא יהיה אכזרי לרשעים ואם לא כן תהיה רחמנות בלי בחינה שכלית כבהמות לכן אמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה להכיר מהם שלימותם:

ורשב"ץ ז"ל פירש כי רבי יוחנן בן זכאי השיב להם זה הדרך שאמר כל אחד מכם שהיא טובה להדבק בה האדם היא דרכן של אנשים גדולים כיוצא בכם ואין כל אדם מגיע לזאת המדרגה שידבק בה תמיד וסתם בני אדם הם אוחזים דרך זו לעתים רחוקים ועתה אני שואל מכם שתודיעוני איזו היא דרך הרעה שראוי לכל אדם להתרחק ממנה ולא ילך בה כלל אפילו שעה אחת:

ורבינו יונה ז"ל כתב לפי שאפשר היה שאם הנדיבות והוא העין טובה היא דרך טובה אפשר שלא תהיה מדת הכילות העין רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם וע"כ הוצרך לשאול מהם

איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: ר' אליעזר אומר עין רע פי' רבינו יונה ז"ל כי השיב כי אפי' שיש כמה מדות שהפכן אינו רע כמו מדת החסידות שאם לא יהיה חסיד לא יקרא רע לכן אמר עין הרע כלו' מדת הכילות שאני שלא תחשוב כי מדת הנדיבות היא טובה אך הכילות אינה רע כיון שלא גזל ולא עשק כי רעתו רבה עד מאד ואף שיהיה שלם בכל שאר המדות מדה זו תביאהו לעשות כל דבר רע וכן אמר שלמה המלך ע"ה זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט כלו' כמו שהזבוב קטן מבאיש ומפסיד לגמרי הדבר החשוב עד מאד שהוא שמן רוקח כן סכלות מעט ליקר החכם והנכבד וכן מצינו בנבל שנקרא בליעל על שהיה בו מדה זו:

ור"י בר שלמה פי' עין רעה הוא החומד ממון חבירו וימעט בעיניו רוב הונו וירבה בעיניו מיעוט ממון חבירו והוא הפך עין טובה עכ"ל:


ורבי שמעון בן נתנאל אומר הלוה ואינו משלם אפשר לפי דרכנו שהוא הפכיי למ"ש הרואה את הנולד שהוא הירא חטא כמו שאמר זה הלוה ואינו משלם הוא הרשע אשר אינו רואה את הנולד רק הוא לוה ואינו משלם לפי שהרשע שנהנה בזה העולם מהנאות ותענוגי העבירות יקרא לוה לפי שכל אלו התענוגים הם אצלו בהלואה כי הוא עתיד לפרעם כמו שמפורש אצלי במשנת הכל נתון בערבון שאומר שם וכל הרוצה ללות יבא וילוה כלו' שהיצה"ר שהוא המצודה פרוסה על כל החיים מכריז לכל העולם כל מי שרוצה ללות הנאות ותענוגי העולם שיבא לו והוא ילונו. אמנם אמר התנא כי זאת ההלואה עתידה ליפרע וע"כ אמר והגבאין מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין ממנו ביסורין וענויים שיקבל כנגדם וזה הפרעון יהיה באחד משני פנים, או מדעתו שהוא מדעתו פורע ומשלם כלו' שמסגף עצמו בעינויים ותעניות תמורת אהבת התענוגים, או שלא מדעתו ועל כרחו מביאין עליו יסורין ונפרעין ממנו וע"כ אמר בכאן שהדרך רעה הוא הלוה ואינו משלם כלו' אותו שלוה ועשה עבירות והתענג בעבירות ולא רצה לשלם כלל ולסגף את עצמו תמורת מה שהתענג וסבת זה שלוה ואינו משלם הוא בחושבו כי אין דין וחשבון ומעולם לא יתבעוהו פרעון זה החוב באופן שאינו רואה את הנולד והעונש העתיד לבא עליו וע"כ הוא אינו רוצה לשלם כלל ואם כן זה הלוה ואינו משלם הוא הפך הרואה את הנולד שאמר שאלו היה רואה את העונש הנולד היה הוא מעצמו משלם מה שלוה ואמר אחד הלוה מן האדם כאלו לוה מן המקום כלו' כי לא יחשוב האדם כי עבירות שבין אדם למקום בדווקא הוא שהמקום יפרע ממנו לפי שהוא ממון שיש לו תובעים שהתובע הוא חי וקיים לנצח והמקום יתבע עלבונו, אמנם עבירות שבין אדם לחבירו יחשוב שלא יש תובע לכן אמר כי שני מיני העבירות הם שוים ואחד הלוה מן האדם והם עבירות שבין אדם לחבירו הם כאלו לוה מן המקום ועל כולם יתברך ויתרומם שמו הוא יביאנו במשפט ושניהם שוים והביא ראיה איך הלוה ואינו משלם היא הדרך רעה שצריך שיתרחק ממנה האדם שהרי בזה גינה אותו הפסוק ואמר כמגנה אותו לוה רשע ולא ישלם כלו' כי הרשע לוה בעוה"ז ממעות הנאת העבירות ולא ישלם כלו' שמעולם לא יסגף עצמו בשום סיגוף או תענית לא כן הצדיק כי בהכירו כי בהכרח נהנה מעבירה כי אדם אין צדיק בארץ ע"כ הוא נותן ופורע בתעניות שמתענה ומתיך חלבו ודמו ואפילו שנותן ופורע עם כל זה הוא מתחנן אל אלהיו באמרו כי יודע כי החוב עדיין מוטל עליו ומודה על פשעיו באמרו כי לא יוכל לפרוע אחת מאלף אלפי אלפים ממה שחייב וע"כ עושה הצדיק שתים אלה חונן ונותן. ואפשר שמ"ש וצדיק חונן ונותן הוא על הש"י שהקב"ה ית' שמו עם היות שרואה שהרשע הזה אינו משלם הוא חונן ונותן לו מתנת חנם כמאמרם וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון שיש אוצר להקב"ה לתת למי שאין לו משלו וז"ש וצדיק שהוא הקב"ה צדיקו של עולם חונן ונותן במתנת חנם ואע"פ שאינו הגון ואינו כדאי לכך. ואם נאמר שמ"ש הלוה ואינו משלם הוא כפשוטי נפרש מ"ש אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום לפי שאדם מעולה לא היה מלוה מעותיו לחבירו רק מפני שהוא מצוה שצוה אותה המקום ואמר אם כסף תלוה את עמי וא"כ כיון שהאדם לא היה מלוה לעולם אם לא לקיים מאמר האל א"כ הלוה מן האדם כלוה מן המקום ממש לפי שמפני צוויו הלוהו ולהביא ראיה לזה כי הלוה מן האדם כאלו לוה מהמקום אין צורך כי דבר פשוט הוא לסבה שאמרנו ומה שמביא ראיה מפסוק לוה רשע וגו' הוא ראיה למ"ש שהדרך רעה היא הלוה ואינו משלם וכן מצינו שהכתוב קורא אותו רשע שנא' לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. ועוד נ"ל שאמר ולא ישלם שהוא לשון עתיד ולא אמר ולא משלם להודיענו רשעו של רשע כי לא מבעיא בעת הגיע זמן הפרעון שאינו משלם אלא אפילו בעת ההלואה הוא לוה על דעת לאכלו ולא ישלם לעתיד ומעתה הוא לוה על דעת שלא ישלם:

והר"י לירמא ז"ל כתב שלא היה יכול לומר מי שאינו רואה את הנולד. לפי שעם היות שהרואה את הנולד היא דרך טובה הבלתי רואה בנולד אינה היא דרך רעה לפי שמצינו אנשים הרבה שעם היות שאינם רואים הנולד מהמצות והוא השכר והנולד מהעבירות והוא העונש הם הולכים בדרך ישרה והאנשים האלה הם מי שטבעם ומזגם יחייבם ללכת בדרך ישרה או האנשים שמקיימים התורה לש"ש לא לתקות שום שכר ולא מפחד שום עונש אלא לשמה שזאת היא העבודה היותר שלמה שבעבודות ולכן לא אמר ר"ש שדרך הרעה היא מי שאינו רואה את הנולד:

ור"י בר שלמה פי' כי לא היה יכול לומר כי הדרך הרעה שצריך האדם להתרחק ממנה היא מי שאינו רואה את הנולד כי רחוק הוא שיהיה שום אדם סכל כ"כ שלא יראה את הנולד בשום דבר אך אמר הלוה ואינו משלם שהוא מין אחד מסוג מי שאינו רואה את הנולד. וכתב הרב רבי ישראל ז"ל שכן מצינו שהחכמים ז"ל לוקחים פרט אחד מתוך כלל ומהפרט יודע הכלל או מין אחד מהסוג וממנו יודע הסוג כמו אל תהי בתוקעי כף בעורבי משאות כוון להרחיק האדם מלהכניס עצמו במה שלא יועילנו והזהיר על הערב שלא יתקע כפו והוא פרט אחד מהכלל וממנו יזהר האדם בכל הדברים הדומים לו ע"כ, וכן הלוה ואינו משלם שבשעת ההלואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפורעו כשיגיע זמן הפרעון יקח ההלואה ואם לאו לא יקח ומה לו לשקר ולגנוב דעת הבריות ואם לא יוכל לפרוע ישאל מעיקרא בדרך מתנה לא בדרך הלואה ע"כ וכן פירש הרב רבי משה אלשקאר ז"ל:

ורשב"ץ ורוב המפרשים פירשו כי הלוה ואינו משלם הוא הפך הרואה את הנולד כ"א לא ישלם לא ימצא עוד מי שילונו ויהיה מוטל ברעב ויבא לידי גניבה ולסטיות וגם הוא גורם לנעול דלת בפני לווין.

אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום פי' רבינו יונה ז"ל כלו' לא תחשוב אחר שאין לי מה לפרוע וכבר תבע אותי בפני ב"ד ופטרו אותי שלא מצאו בידי אפי' משכון מעתה הרי אני זכאי כי מה פשעי ומה חטאתי אחר שאין לי מה לשלם שהרי אתה כאלו לוית מן המקום ואם אתה פטור מדיני אדם חייב אתה בדיני שמים:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פי' הלוה מן האדם כלוה מן המקום אשר הוא בוחן לבות וכליות ועוד שהמעות הם פקדון ביד האדם כמ"ש הכתוב לי הכסף וגו':

וה"ר אפרים ז"ל פי' אחד הלוה מן האדם וכו' כי הגוזל את חבירו הרי הוא כמו שגוזל את הקב"ה לפי שהקב"ה זקוק לשלם לזה מה שגזלו ממנו שנא' לוה רשע ולא ישלם והקב"ה שהוא צדיק הוא חונן ומלוה ומרחם על הנגזל ונותן לו כל מה שזה גזל ממנו והרי היא מדה רעה שהוא מזקיק להקב"ה לתקן את אשר הוא עוות שהקב"ה גזר לעשות אותו האיש עשיר וזה מבקש לעשותו עני וכן הכתוב אומר צור ילדך תשי:

והר"י אבוהב ז"ל פי' כי אלו החכמים לא פליגי אדרבי רק כולם הסכימו למאמר רבי שהדרך הישרה היא הדרך הממוצעת שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם רבי אליעזר אומר עין טובה היא מדת ההסתפקות והיא הממוצעת בין בקשת ממון והעצלה, ומ"ש רבי יהושע חבר טוב הוא שיודע לחבירו שאם נטה לא' הקצוות ילמדהו ויישירהו ורבי יוסי אומר שכן טוב השכן הטוב מיישר לשכנו כמו שכתוב טוב שכן קרוב ויש בו תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ומ"ש רבי שמעון הרואה את הנולד הוא שעתיד ליתן דין וחשבון ולפיכך ידבק במדה שהיא תפארת לעושה ומ"ש רבי אלעזר לב טוב בכלל דבריו הם דבריהם וכל הדברים הנזכרים ימצאו בלב טוב. ואם תשאל אם יש לו לאדם עין רעה מה יוכל לעשות התשובה ילך אצל החכמים רופאי הנפשות וילמדוהו רפואת עין הרע וכן ילמדוהו כיצד יראה את הנולד וכיצד יהיה לו לב טוב וכל אלו מסכימים למאמר רבינו הקדוש ז"ל:


משנה י עריכה


רשב"ץ פירש הם אמרו ג' דברים והלא דברים רבים אמרו אלא הכוונה שבדברי מוסר ודרך ארץ ותוכחות לא אמרו אלא ג' דברים אבל בד"ת אמרו דברים רבים. וכן אפשר לומר כי ג' דברים אלו היו אומרים תמיד ודורשים אותם ברבים ומרגלא בפומייהו לא כן בשאר הדברים אשר אמרו ע"כ:

ורמב"ם ז"ל פירש כי הג' דברים הם א' יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ב' ואל תהי נוח לכעוס. ג' ושוב יום אחד לפני מיתתך. ושאר הדברים שאומר והוי מתחמם וכו' לא אמרם מעצמו רק שמעם מפי אחרים:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש כי אע"פ שבדברי ר' אליעזר יותר מג' יש אומרים שחלוקת הוי מתחמם אין כאן מקומה שהוא אמרה במקום אחר ומגיהי הספרים ערבוה כאן מצד שהיא נמשכת למאמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך וכו' שכמו שמזהיר לתלמיד להתחמם כנגד אורו הזהיר ג"כ לרב שלא יקל בכבוד התלמיד אלא יסביר לו פנים לזרזו בלמודו. וכתב שזה הפירוש נראה לו עיקר וראיה לדבר מאבות דרבי נתן שלא הוזכרה שם חלוקת הוי מתחמם על כן נראה דגריס יהי כבוד תלמידך:

ולי נראה דאפשר כי השתי חלוקות הראשונות הם אחת וכוונת ר"א להזהיר על הכעס ואמר אם תרצה לקנות מדה זו שלא תהא נוח לכעוס השתדל שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך ואהבת לו כמוך ואל תהי נוח לכעוס כלומר ובזה לא תהיה נוח לכעוס לפי שלעולם אין הכעס כ"א רק מסבת היות האדם מקיל את כבוד חבירו על כן כועס כנגדו ומחרפו ומגדפו נמצא שמ"ש יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך היא הקדמה וסיוע ותרופה לאדם לבל יכעוס כנגד חבירו כי כבודו חביב עליו כשלו על דרך מש"ה ואהבת לרעך כמוך כמו שאם אתה בידך הזקת את עצמך לא תאמר ידי זאת עשתה היזק לידי האחרת אחזיר בידי האחרת להכות בזאת מפני ששתיהם שלך ואתה מרגיש בכאבה של זו כזו כך כל ישראל הם עם אחד ואם יזיק לך חברך הרי הוא כאבר מגופך ממש ואף אם הוא יכה אותך אין ראוי שתחזיר אתה להכותו כמו שלא היית מכה בעצמך. ונראה לי שסמך לזה את חקותי תשמורו אפשר שכוון למ"ש בגמ' שבא אדם לפני הלל ואמר לו למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת אמר לו ואהבת לרעך כמוך בפסוק זה תלוי כל התורה כולה וז"ש ואהבת לרעך כמוך ואם אתה עושה כן הרי מעלה אני כאלו כל חקותי אתם שומרים ולא לבד המצות והמשפטים אלא אף החוקים שאין להם טעם אתם שומרים כי כולם תלוים במצוה זו:

ורש"י ז"ל פי' להפך שעיקר האזהרה היא יהי כבוד חברך וכו' ומי יסייעו לקנות בעצמו מדה זו לכבד את חבירו נתן לזה תרופה והיא שאל יהי נוח לכעוס לפי שאם יכעוס א"א שלא יזלזל בכבוד חבירו וזו היא כוונת רש"י ז"ל יהי כבוד חברך וכו' אימתי בזמן שלא תהא נוח לכעוס עכ"ל. וכן פי' רבינו עובדיה ז"ל ומה שאמר ושוב יום אחד היא חלוקה שנית והוי מתחמם חלוקה שלישית:

והחסיד ז"ל פי' כי באלה הג' יוכל האדם להשיג השלימות. והג' דברים הא' בדרך ארץ. הב' במצות. הג' בתורה. וכבר ידעת שהשלם בתורה יקרא חכם ובמצות יקרא בעל הבית ובדרך ארץ ע"ה והחסר משלשה אלו נקרא בור. אמנם בשלשתן הוא כל השלימות לפי שכאן נכלל עיון מעשה מדינית יהי כבוד חברך דבר בד"א. ואל תהי נוח לכעוס הוא תשלום זה כ"א יכעוס עליו בקלות אין זה כבודו לא יכעוס כנגד מי שנתחייב בכבודו. ושוב יום אחד כנגד המצות. והוי מתחמם כנגד התורה עכ"ל:

ואפשר לי לומר שכוונה כי בהיות כי כבוד שמכבדין את האדם נמשך לו ממה שהוא מכבד את אחרים וכענין שאמרו איזהו מכובד המכבד את הבריות א"כ צריך לך שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך כי כבוד חברך הוא כבוד עצמך כיון שהוא סבה לכבוד עצמך. א"נ בהיות כי יש ב"א שאינו מחשיב בעיניו הכבוד שמכבד אותו חבירו ואם הוא מכבד את חבירו דבר מועט נראה בעיניו כי כבוד גדול עשה לו לכן להרחיק את האדם ממדה רעה כזו אמר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כלומר הכבוד חברך מכבד אותך יהי חביב עליך להחשיבו כשלך כלומר ככבוד שלך אשר אתה מכבד אותו שהיא חביבה בעיניך כמו כן יהי כבוד חברך שמכבד אותך חביב עליך. א"נ צוה לאדם שאם תראה שום אדם נוגע בכבוד חברך ומחרפו ומגדפו יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ולא תשתוק רק תעמוד כנגדו ותתקוטט עמו על אשר נגע בכבוד חברך וכמו שאם היה נוגע בכבודך היית עומד כנגדו ומתקוטט עמו לפי שנגע בכבודך וכבודך חביב עליך כן יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך. ולפי שלפעמים יאמר האדם אם אני מתקוטט עם המחרף והמגדף הריני מוכרח לבא לכלל כעס ובא לכלל כעס בא לכלל טעות ועבר על לא יהיה בך אל זר ע"כ אמר התנא אני נותן לך עצה לתקן את הכל ע"כ סמך ואל תהי נוח לכעוס כלומר לעולם כשאתה רוצה לכעוס תרגיל עצמך שלא תכעוס מהרה כי פרי המהירות חרטה ואפשר שתכעוס שלא כדין ועבירה היא בידך רק תמתין מעט עד שתשקול במאזני צדק אם ראוי שתכעוס אם לאו ע"כ אמר ואל תהי נוח לכעוס כלומר שלא תכעוס מהרה אמנם אחר ששקלת בשכלך ויראה בעיניך שצריך לכעוס כנגדו ראוי לעשות כן. יצא לנו מכאן שאם הוא מחוייב להתקוטט עם מי שנוגע בכבוד חבירו כ"ש שאין ראוי שהוא יהיה נוגע בכבוד חבירו ולא ירים יד על אחרים אפי' שיהיו ראוים להרמת יד וכמו שמצינו באיוב שאמר אם הניפותי על יתום ידי וגו' הכוונה כלום הרימותי ידי על היתום ואפי' הרמה בעלמא וכ"ש שלא הכיתיו ולפי שלפעמים כשאדם מכה את היתום הרואים חורקים את שיניהם באמרם למה זה העשיר בגאותו הכניע את היתום לענותו שלא כדין ואמר איוב לא מבעיא שלא עשיתי כזה אלא אפי' בזמן שהיתום הטיח דברים כנגדי אף כי אראה בשער עזרתי כלומר שבעיני הרואים טוב להכותו והם עוזרים אותי אפ"ה לא הרימותי ידי כנגד היתום כי אמרתי בלבי הקב"ה אבי יתומים ואם אכה אותו כתפי משכמה תפול ולכן מנעתי עצמי כי פחד אלהים עלי כלומר אני ירא מלפניו. או יאמר כשנדייק למה לא אמר יהי כבוד חברך חביב לך כשלך מה מלת עליך אמנם הכוונה שכשתראה שבני אדם מכבדים את חברך שהוא בעיניך חברך ושוה אליך ומכבדים אותו יותר ממך וזהו עליך יהיה חביב עליך זה הכבוד כשלך כלומר כאלו היה זה הכבוד שלך שהיו מכבדים אותך יותר ממנו שהיה חביב עליך והיית חושב בלבך שעל שראוי לך יתר שאת על חברך כבדוך יותר ממנו אף כי בעיניך הוא חברך ואתה שוה לו שוה בשוה כן כשמכבדים אותו יותר ממך יהיה חביב בעיניך כי בוודאי ראו בחברך שום מעלה שבשבילה ראוי לאותו כבוד יותר ממך ולכן אל ירע הדבר בעיניך. א"נ לפי הספרים דגרסי יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך יאמר לפי שר' אליעזר ראה את רבן יוחנן בן זכאי רבו שהיה מכבד את תלמידיו והיה מונה שבחן וע"כ אמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ולפי שאם הרב יהיה נוח לכעוס על התלמידים בשעה ששואלים ממנו ספקותיהם ימשך מזה שמיראתם אותו לא ישאלו ממנו ולא ילמדו כענין ולא הקפדן מלמד לכך אמר ואל תהי נוח לכעוס כלומר לכעוס על התלמיד והרי מצינו בדוד המע"ה שהיה משפיל עצמו לילך בשווקים וברחובות לדרוש ולהוכיח לרבים כמו שאמר ואתהלכה ברחבה וגו' כלומר כשאני מקיים מצותיך איני מסתפק במה שאני שומר התורה לבדי אלא אני קורא בקול גדול מוכיח לרבים בשווקים וברחובות וז"ש ואתהלכה ברחבה וברחובות ובשווקים אני הולך להוכיח לרבים כשאני פקודיך דרשתי וז"ש שהמע"ה חכמות שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ כאשר הם נדרשים בחוץ לזכות הרשעים אז תרונה אמנם אם הם לבדו אז הם בוכים וברחובות כשנדרשים ברחובות אז תתן קולה האמתית כי לכך נתנה. ומתיישב ג"כ שלא אמר ואל תכעוס שנראה שהיה שולל הכעס לגמרי וזה אינו כי כבר אמרו זרוק מרה בתלמידים. ונ"ל שהגירסא הנכונה היא יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך חדא דלא לפלוג אדרבי אלעזר בן שמוע שאמר לקמן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך וכו' הרי שנתן מדרגה גדולה לחבירו יותר מתלמידו ולתלמידו די שיהיה חביב עליו כשלו אמנם כבוד חבירו צריך שיהיה כמורא רבו ודוחק הוא לומר דפליג עליה ועוד שא"א שיאמר שיהיה כבוד חבירו חביב עליו כשלו שאם האדם יהיה טבעו שלא לחוש על כבודו והוא נבזה בעיניו א"כ נראה שאין להקפיד אם ג"כ יבזה את חבירו זה בוודאי אינו שהרי מצינו בדוד המע"ה כאשר מנה המעלות והמדות הטובות אשר ימצאו בקדוש אשר יגור וישכון בהר קדשו יתברך אמר מי יגור באהלך וגו' הולך תמים וגו' ואמר עוד נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד הכוונה שאם היותו צדיק גמור ואינו רודף אחר הכבוד רק הוא מבזה את עצמו והוא נבזה בעיניו נמאס אמנם אעפ"כ אינו מעריך את שאר יראי ה' לנבזים ונמאסים רק ואת יראי ה' יכבד וכבוד חברך חביב עליו יותר משלו לפי שבשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו וא"כ לפי זה א"א שנאמר שאמר התנא שיהיה כבוד חבירו חביב עליו כשלו וכיוצא בזה מצינו בדוד המע"ה שאמר פנה אלי וחנני כמשפט וגו' כי אף שהיה דוד מאוהבי שמו ית' לעולם הצדיק נראה לו כאלו מתנת חנם היא הטובות שייטיב הוא ית' לו אמנם לאחיו וחבריו שהם אוהבי שמו ית' נראה בעיניו שהם ראוים לכל הטובות אשר גמלם הש"י ולכן אמר אלי הוא מתנת חנם וז"ש וחנני אמנם לשאר אוהבי שמך הוא משפט ודין ליתן להם טובה כי הם ראוים אליה ולכן פנה אלי וחנני ותן לי מתנת חנם כמו שהוא משפט וראוי לעשות טובה עם אוהבי שמך כן עשה אלי אף שאיני ראוי אלא במתנת חנם אמנם בתלמיד יצדק היטב אומרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ואפי' אם הרב ישפיל ויבזה את עצמו אין כאן קפידא אם יחשיב את תלמידו כמותו כי דיו לתלמיד להיות כרבו:


ואל תהי נוח לכעוס פי' רבינו יונה ז"ל טבע בני אדם להיות נמשכים אחר הכעס ואמר אף אם לפעמים על כרחך לכעוס על הפחות לא תהיה נוח לכעוס וכי יעלה עשן באפך תשקול במאזני שכלך אם ראוי לכעוס או אם יש איזו טענה להסיר הכעס מלבך ולזה לא אמר ואל תכעוס רק ואל תהי נוח לכעוס וז"ש שלמה המע"ה אל תבהל ברוחך לכעוס כי אם בהמתנה ולא יעשה כמו הכסיל שהכעס בחיקו ינוח וכיון שהוא בחיקו הוא קרוב וממהר לצאת כמו הנחש שהארס בין שיניו וכשנושך מיד הארס יוצא שם:

וה"ר יצחק קארו ז"ל פי' כי הוא מקושר עם מה שאמר יהי כבוד חברך וכו' כלומר ואע"פ שעיינת בכבוד חברך והוא חטא לך אל תהי נוח לכעוס:

והחסיד ז"ל פי' כי כשתבדוק יפה תמצא זה המאמר נובע ממדתו ע"ה שהיא עין טובה וזה שהעויין את האנשים בעין רעה ימלא בטנו ממומי האנשים ובמעט סבה כנודות חדשים יבקע כאומרו כי כעס בחיק כסילים ינוח אבל מי שהוא קשה לכעוס מורה בנפשו שמעיין הדברים בעין טובה ולכן לא במהרה הוא כועס ארז"ל בשלשה דברים האדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו. ובחן מתיקות דבריהם כי משתית הכוס בבת אחת תכיר מה שהוא רגיל לשתות כאלו גרת עמו ימים רבים. בכיסו כי הרגיל לעשות צדקה היא מזומנת לו. בכעסו הוא מה שפירשתי כי מן הנגלה תעמוד על המרירות וכוס התרעלה אשר בקרבו ולזה היטיבו רז"ל שאמרו כי הכועס כאלו עובד ע"א עד כאן:


ושוב יום אחד לפני מיתתך אפשר שהכוונה שאף שהרשעת כל ימיך אל תתיאש מן הרחמים ולא תחשוב שלא יקבלו אותך אם תשוב בתשובה שלמה כי זה אינו כי אפילו הרבית לחטוא ולהרשיע סליחת אלהים רבה וגדולה וישב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש ואפי' אם הוא גוסס אם ישוב בתשובה הקב"ה מקבל אותו אי נמי הכוונה היא כפשטן של דברים שאין אדם יודע אימתי ימות ויעשה תשובה היום שמא ימות למחר נמצא כל ימיו בתשובה ולז"א ושוב יום אחד וכו'. אח"כ מצאתי להרב ר' ישראל שכתב בדברי התנא השני פרושים שפירשתי. ונ"ל שזו היא כוונת דוד המלך ע"ה במה שאמר עני אני וגוע כלומר עני אני מן המצות שלא קיימתי את כולן וגוע מנוער כלומר שאפי' בימי נעורי חושב אני שאני גוע ועושה תשובה היום שמא אמות ואגוע למחר ועל כן נשאתי עלי אימך ופחדך על שכל ימי אפונה ויהיה מלשון פן כמו שפירשוהו המפרשים. והענין הוא לפי שכל מלת פן נאמר על השמא כמו שאמר הכתוב פן תשחיתון פן יפתה לבבכם כי היא מלה מורה על השמא וכל מה שאני עושה אני חושש פן ימשך ממנו נדנוד עבירה וז"ש בני קרח אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול ואהיה צדיק כשאחשוב בלבי תמיד שעכשיו יקחני וז"ש כי יקחני סלה שאני חושב סלה שמא אמות למחר ויקחני ואינני בזה אני שב בתשובה ונפדה מיד שאול:

ואפשר להמשיך המשנה כן יהיה כבוד חברך חביב עליך אם תרגיל עצמך שלא לכעוס ואם אין אתה יכול לעמוד כנגד יצרך הרע המביא אותך לכלל כעס ומתגבר עליך זכור לו יום המיתה וז"ש ושוב יום אחד לפני מיתתך שישוב היום שמא ימות למחר ואם לא יספיק זה כי עדיין הוא מתגבר עליך משכהו לבית המדרש וז"ש והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו'. ושניהם כאחד היה עושה דוד המע"ה וז"ש נפשי בכפי תמיד וגו'. ולפי שצריך לאדם להכניע יצרו בשני דברים. א' בעסוק בתורה ב' בזכור לו יום המיתה וכמ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה לכן אמר דוד שתים אלו אני עושה כי לעולם נפשי בכפי תמיד כאלו היום אני מת אני זוכר לעולם יום המיתה הרי האחת. ועוד שנית תורתך לא שכחתי דהיינו משכהו לבית המדרש עם זה יכולתי לעמוד כנגד יצרי הרע ואף שנתנו רשעים פחים שהם יצה"ר וסיעתו לא יכלו כנגדי אלא עמדתי על עמדי ומפקודיך לא תעיתי.

ואמר והוי זהיר וכו' שלשה כנגד נדוי חרם שמתא שאחד גדול מחבירו והשמתא גדולה מכולם ואף אם לא יעשו לך שום אחד מהם קללתם הקלה אפילו על חנם היא באה עליך וז"ש וכל דבריהם כגחלי אש. ושוב יום א' לפני מיתתך כ' הס' לב אבות כי אע"פ שעבר עבירות כל ימיו נאמר עליו שוב לפי שנשמתו ממקום קדוש יהלך ושכלו חלק אלוה ממעל אשר ממנו בא לו ואם כן הרי הוא חוזר ושב אל מקורו. ועוד כי האדם בקטנותו אינו מכעיס את ה' בטרם דעתו מאוס ברע ובחור בטוב ואם כן הרי הוא שב לימי עלומיו כי בטבע נולדנו דורכים אל התמימות אלא שאחרי כן פנינו עורף לרדוף אחר הרעה ואין זה כי אם רוע לב:

והרב ר' משה אלשקר ז"ל פי' כי אמר שישוב היום שמא ימות למחר ויזכיר לו יום המיתה ולא יחטא ומזה היה מתרעם השי"ת על ישראל שהיו אומרים אכול שתה כי מחר נמות כי מטבע העולם שכשיזכור יום המיתה ידאג ואלו הם בהפך ועל כן אמר אם יכופר העון וגו' עכ"ל:

אי נמי יאמר בהיות כי התורה משולה לאש כמ"ש הכתוב הלוא כה דברי כאש וגו' וכל העוסק בה הוא ממש מתחמם כל גופו כמו המתחמם באש וכל אדם חייב להתחמם ולחדש בתורה חדושים ורמז לזה על דרך הלצה הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע אמר תן בי דעת להבין בתורה שאחדש מדעתי ולא אצטרך לגנוב חדושים מאחרים וז"ש ואל אל בצע שלא אצטרך לגנוב ולהיות בוצע חדושי אחרים אלא הט לבי כדי שמלבי אהיה מחדש. אמנם צריך שלא יהיה מה שיתחמם ויחדש הפך סברת חז"ל ולכן אמר והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים כלומר שיהיו מכוונים החדושים שלך כנגד אורן של החכמים והם הדרשות של רז"ל שדרשו בתורה אשר אלו הדרשות יקראו אורן של חכמים לפי שנמשלים לאור ולאש והזהיר לאדם ואמר והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה כלומר שלא תחלוק על דברי רז"ל ותאמר הפך דבריהם כי פורץ גדר ישכנו נחש שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף ולפי שדברי רז"ל יתחלקו לג' חלקים הא' מדרשים אשר אין מהם נפקותא לא לדיני ממונות ולא לדיני איסור והיתר. הב' דיני ממונות. הג' דיני איסור והיתר. וכנגד הא' אמר נשיכת שועל והנשיכה של שועל אין בה סם המות רק סובל צער גדול וכיון שאין בה סם המות בא לו זה העונש על שחלק עליהם בדבר שאין בו נפקותא של דין על כן ינשכוהו נשיכת שועל שאינו ממית. וכנגד החלוקה השנית אמר עקיצת עקרב שיש בו סם ממית לפי שכיון שחייב את הזכאי וזיכה את החייב הרי זו עבירה היא בידו ויעקצוהו עקיצת עקרב שיש בה סם המות אמנם אינו סם כל כך להמית בהכרח כי אפשר להתרפאות ע"י שום תרופה וגם דיני ממונות יוכל להתרפאות כי ניתן להשבון והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'. וכנגד החלוקה השלישית שהיא מעוות לא יוכל לתקון אמר לחישת שרף אשר מעולם לא תוכל להרפא. ואמר וכל דבריהם כגחלי אש כלומר תדע לך שכל דבריהם חשובים לפני ית' כגחלי אש כלומר כאמתתה של תורה הנמשלת לאש כמ"ש הכתוב הלוא כה דברי כאש כענין מה שאז"ל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה:

ואפשר שאור היא השלהבת המקפת את הגחלת והשלהבת הוא פשטן של דברים והגחלת הוא הסוד הנעלם בתוכו וזהו והוי מתחמם כנגד אורן שהוא הפשט והוי זהיר בגחלתן שהוא הסוד שלא תטעה ותכוה כי במופלא ממך אל תדרוש:


והוי מתחמם כנגד אורן וכו' כתב הרב רבי יונה ז"ל כנגד ולא קרוב שלא תכוה משל למתתמם כנגד האור אם הוא עומד רחוק נהנה ואינו נכוה אם הוא קרוב נכוה כך הנהנה מחכמת החכמים צריך לעמוד בפניהם באימה ופחד ולא בקלות ראש ולא יתקרב עצמו יותר ממה שהם יקרבוהו שנשיכתן נשיכת נחש ולא יעלה בלבך לפתותם בדברים כי לחישתן לחישת שרף אשר לא ישמע לקול מלחשים וכל דבריהם כגחלי אש ולכן לא תחלוק על דבריהם לומר גם לי לבב לומר סברא כמותם כי דבריהם בחידוד מרוב החכמה השורפת כאש בקרבה ע"כ:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש קרוב לזה והוי מתחמם וכו' לומר שאין להתרחק מהם יותר מדאי וגם לא להתקרב יותר מדאי פן יקל בכבודם ויענש. ואיוב אמר אשחק אליהם לא יאמינו לא היו מאמינים שאני משתעשע עמהם ולא מפני זה היו ממעטים בכבודי וזהו ואור פני לא יפילון. שנשיכתן נשיכת שועל כלומר שלא ירגיש בעונש לשעתו ואח"כ יגיעהו עונש גדול כדמיון עונש נשיכת השועל ששיניו דקות ועקומות כלפי פנים וכשהשינים נכנסות בבשר אין מרגיש בנשיכה מרוב דקות השן אבל כשחזר להוציא שינו נאחז בבשר בכפיפת השינים ונעתק עמהם והוא מרגיש אז כאב גדול מכל נשיכת שאר בעלי חיים וגם הארס לרוב דקותו אין הבשר מרגיש בו לשעתו אלא שאח"כ נוקב ויורד ומתפשט ומכאיב ע"כ:

וה"ר משה אלשקר ז"ל פירש שנשיכתן נשיכת נחש וכו' הזהיר שלא יטה מסייגי החכמים ומדבריהם ימין ושמאל והסיבה שנשיכתן נשיכת נחש כי פורץ גדר ישכנו נחש. ויש גורסין שנשיכתן נשיכת שועל כמעט אין לה תרופה כי צריכה כמה פתילות כי שיניו עקומות כשיני המגרה. וכל דבריהם כגחלי אש שאם לא יעשו מכה יעשו רושם על כל פנים עכ"ל:

והרב ר' יהודה אלשקר ז"ל פירש כי צריך ליזהר מן החכמים בין בחייהם בין לאחר מיתה לפי שבמיתתם קרויים חיים ושומעים חרפתם ועל כן דימה אותם לגחלת שאע"פ שהיא טמונה בארץ עדיין היא חיה ועומדת ואם תקרב אליו תכוה, כן המזלזל ת"ח אפי' אחר מיתה אשר קבורים בארץ המה יכוה עד כאן:


ורשב"ץ פירש וכל דבריהם וכו' וז"ש ז"ל בתענית האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא קא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן לשון חמימות מן ונצרבו בה וכפירש"י ז"ל שם ע"כ:

וה"ר יצחק בר שלמה ז"ל פירש כי נראה לו גירסת רש"י ורשב"ם ז"ל דגרסו שנשיכתן נשיכת שועל עיקר לפי שכל אלו הג' הם לא זו אף זו כלומר לא מבעיא שהם מזיקים בנשיכתן כשועל שאינו ממית בנשיכתו אלא עושה חבורה אלא שעוקצין עקיצת עקרב מלשון עוקץ והוא הזנב שהעקרב מכה בזנבו ששם כנוס הארס וממית ולא הזכיר נשיכת הנחש שגם הוא ממית לפי שרצה לשנות ג' מיני היזק בשלשה לשונות נשיכה עקיצה לחישה ובנחש אין נופל בו כי אם לשון נשיכה ועוד שרצה לשנות שלשה מיני היזק שונים זה מזה. פה וזנב והבל. השועל נושך בפיו. העקרב עוקץ בזנבו. השרף שורף בהבל פיו. והנחש עיקר היזקו שנושך בפיו שנא' הוא ישופך ראש ולכן לא הזכירו במשנה זו:


משנה יא עריכה


אפשר כי אלו השלשה דברים הם דברים כי אפילו לצדיק מוציאין אותו מן העולם וזהו את האדם דקאמר כי האדם הוא השם החשוב שבכולם כמבואר בספר הזוהר, ואמר כי עין הרע והוא העין הרע של הבריות אשר מקנאים בו ונותנים עין הרע בו ובכל מאודו זהו סיבה להמיתו וכן היצר הרע בכל יום צופה לצדיק ומבקש להמיתו ולהוציאו מן העולם ויותר צופה ומבקש לקטרג ולהמית את הצדיק יותר מן הרשע וכן שנאת הבריות כלומר מי ששונאים אותו הבריות לפי שאין דעתו מעורבת עם הבריות מסלקים אותו מזה העולם באמרם כיון שאין דעתו מעורבת עם המין האנושי אשר בעולם התחתון א"כ אינו מן הישוב ומה לו לישב שם ומסלקין ומוציאין אותו מן העולם:

אי נמי אפשר כי עיו הרשע והרע וחוטא בהסתכל בדברים בלתי מהוגנים הלא זה הוא סיבה ראשונה להוציא את האדם מן העונם כי העין רואה ואח"כ סרסור שני של העבירה הוא הלב כי הלב חומד והוא היצה"ר כי הוא לב האבן וכנוו שהוא רוצה להוציא את האדם מן העולם כן צריך שישתדל האדם להמית אותו וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום ולבי חלל בקרבי וכן אמרה תורתנו הקדושה וכי תזבחו זבח שלמים לה' וגו' לפי שצריך לאדם להכניע לבבו כשמקריב ושוחט הקרבן יחשוב שהוא היה ראוי לישחט ובזה הוא שוחט וזובח יצרו הרע וז"ש לרצונכם שהוא היצר הרע המסית לאדם שיתאוה תאוה וימלא רצונו בעניני העולם הזה אותו הרצון שגורם לכם היצר הרע תזבחוהו ותשחטוהו לבל תשובו לכסלכם. וגם כמו שקיום כל התורה תלוי במה שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך וכמעשה דאותו שאמר למדני תורה על רגל אחת כמו כן שנאת הבריות היא סיבה לעבור על כל דברי התורה ונמצא שכל אחד משלשה אלה מוציאין אותו מן העולם כי אחרית רשעים נכרתה. ואפשר שכוון למ"ש ז"ל הרשעים אין להם ישיבה בעולם אפי' בעודם חיים שנאמר כשבת המלך אחשורוש ולא אמר בשבת וז"ש מוציאין את האדם מן העולם כלומר שאין לו בו ישיבה. ואפשר שלזה כוון שלמה במ"ש צדיק לעולם בל ימוט שיש לו ישיבה בעולם אבל רשעים בל ישכנו ארץ כי אין להם שכנות וישיבה בזה העולם רק נראים כיושבים ואינם יושבים וז"ש בל ישכנו ארץ. ואל זה כוון דוד המלך עליו השלום שאמר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו כלומר כי כאשר יתבונן האדם על מקומו יראה כי אין לו מקום כי אין לו ישיבה ומקום בעולם. וזו בעצמה כוונת הכתוב איש היה בארץ עוץ וכו' השמיענו כי הרשעים אין להם דירה וישיבה בעולם הזה ואפי' אם יהיו אלף רשעים בעיר וצדיק אחד בה לא יאמר שיש באותה העיר רק איש אחד והשאר כמאן דליתנהו דמי ולכן בארץ עוץ שהיו כלם מנאפים עצרת בוגדים ישיבתן בעיר אינה ישיבה והוי ליה כאלו איש אחד לבד היה בארץ עוץ והוא איוב לפי שהיה צדיק:

אי נמי לפי שאמרו לעיל חבריו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם ואמר רבי אליעזר שהוא עין רעה ורבי יוסי אמר שכן רע ואין לך שכן רע לאדם יותר מיצר הרע ושכן רע דקאמר רבי יוסי על יצר הרע קאמר ורבי אלעזר אמר לב רע שהוא שנאת הבריות דקאמר הכא ר' יהושע שהוא שונא את הבריות ובא ר' יהושע ליתן טעם אמאי לא קאמר הוא דדרך רעה שיתרחק ממנה האדם היא אחת מאותם שאמרו חבריו או עין רע או יצר רע או לב רע אלו בחר לומר חבר רע והטעם כי מי שיש לו אותם הדרכים אותו האיש אינו מן הישוב וז"ש עין הרע ויצה"ר ושנאת הבריות שהם הדרך רעה שאמרו חבירי לזה לא צריכא למימר כי רעה רבה היא פשיטא דהא מוציאין את האדם מן העולם ולכן אמרתי אני חבר רע כי הוא חידוש יותר שאף מחבר רע צריך שיתרחק ממנו האדם:

והרי"א ז"ל פירש כי דברי רבי יהושע הם ביאור לרבי אליעזר כי אם לא יהיה כבוד חבירו חביב עליו ישלוט בו עין הרע ואם יהיה נוח לכעוס ימשול בו יצה"ר ואם לא יזהר מדברי החכמים יכוה בגחלתן כי אם שנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם כ"ש שנאת הת"ח, עוד כתב כי כבר חשבו אנשים שהאדם בעל עין הרע יפעל פעמים בגופו ויזיקהו ושעל זה אמר הנביא עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי כי העין הרע יותר מצוי בנשים לקלות דעתן ושקיעתן בקנאה והמחשבות הרעות ומקנאות זו בזו:

והחסיד כתב כי אלו המדות כלולות זו בזו כי מעין הרע יבא להתאוות לשל חבירו ולקחתו וזה ישנאוהו הבריות ויזיקוהו ויצא מן העולם בלא עתו:

ורבינו יונה פירש ר' יהושע אומר עין הרע ולא אמר עין רעה כמו שאמר ר' אליעזר למעלה כי שם מיירי בכילי שיש לו עין רעה וכאן בעויין בעינו הרע על ממון חבירו וחומד אותו. ויש שגורסים עין רעה:

ויצר הרע יש מפרשים שאם שולט באדם יצה"ר תמיד כועס ושולטת בו המרה השחורה ויקצרו ימיו וימות בלא עתו וזהו שאמר שלמה עליו השלום כי לאויל יהרג כעס ופותה תמית קנאה וזהו מוציאין את האדם מן העולם וכן דרשו רז"ל בויצא בן האשה הישראלית וגו':


ושנאת הבריות יש מפרשים מי שהוא קשה ומביא עליו שנאת הבריות הכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם ויצא מן העולם שהרי אמרו ז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל לשרה בכהות עינים שנאמר הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים ביצחק שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות:

ורמב"ם פירש שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי:

ורבינו עובדיה פירש שנאת חנם:

וי"מ כי הוא שונא הבריות ואינו מוצא שיתחבר אליו ולא מי שיגלה לו סודו ולא יהיה לו נחת רוח ויחלה נפשו ויתקצרו ימיו מהדאגה:


משנה יב עריכה


הרב רבי משה אלשקר ז"ל פירש כי באו אלו השלשה מוסרים של רבי יוסי כנגד השלש אזהרות שהזהיר חבירו. כנגד עין הרע אמר יהי ממון חברך אמר תרופה אם יאמר האדם שכבר הוטבעה בו תכונת עין הרע אמר תרופה לזה שיהיה ממון חברך חביב עליך כשלך ואז לא יוזק חברך מעין הרע שלך והוא פנה גדולה בתורה ואהבת לרעך כמוך. וכנגד יצר הרע אמר תרופה לזה והתקן עצמך ללמוד תורה כענין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' ואמר שאינה ירושה לך כי הבן בין שיהיה חכם או טפש יורש את אביו ולפעמים תבא לו ירושה שלא במתכוין לא כן התורה כי לא תבא לו רק אחר החקירה והדרישה כי האומר לא יגעתי ומצאתי אל תאמין. וכנגד ושנאת הבריות אמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים כלומר שלא תהיה מכת הנוקמים והנוטרים שזה יהיה סיבה לשנאת הבריות ועל כן אמר לא תדינהו למי שעשה לך שום רעה כי אם לעבודת שמים ולא תשנא את אחיך בלבבך וכן פירש הרי"א ז"ל. עוד כתב ה"ר משה אלשקר ז"ל כי השלם הזה רצה להעמיד דברי המקובלים הראשונים כנגד הוו מתונים בדין אמר יהי ממון חברך וכו' אזהרה לדיין שיחוס על ממון בעלי דינים. וכנגד והעמידו תלמידים הרבה אמר והתקן עצמך ללמוד תורה. וכנגד ועשו סייג לתורה שיעשו משמרת לתורה אמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ורבינו יונה ז"ל פירש התקן עצמך למעט בתענוגים כדי שילמוד תורה כענין כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וחיי צער וכו': עוד כתב אי נמי התקן עצמך שתגיע למדת החסידות כדי שתלמוד התורה כענין ראשית חכמה יראת ה' עכ"ל. וכיוצא בזה שמעתי בפסוק שמעו מוסר וחכמו כלומר שמעו בתחלה מוסר והוא שיהיה לו מוסר וחסידות ודרך ארץ ואחר כך וחכמו ואל תפרעו כלומר אל תעשו למפרע מזה הסדר ללמוד חכמה קודם לקיחת המוסר כי היא לא תצלח. ונראה לי שזו היתה כוונת דוד המלך עליו השלום במה שאמר דרך שקר הסר ממני תחלה שהוא הסור מרע שהוא יראת ה' שלא לעבור על דבריו אחר כך ותורתך חנני שהיא החכמה:


אי נמי אמר והתקן עצמך וכו' עם מה שאז"ל לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם כי משלשה דורות והלאה תורה מחזרת על אכסניא שלה ואם כן מי שהיו אבותיו שלשה דורות חכמים הרי התורה כאלו ירושה היא לו ואינו צריך לתקן עצמו כל כך כדי להשיגה כי התורה מחזרת אחריו ורבי יוסי דבר עם מי שהתורה אינה ירושה לו מאבותיו כי זה צריך תיקון רב ללמוד תורה וז"ש והתקן עצמך ללמוד תורה כשאינה ירושה לך מאבותיך שצריך לך שתהיה יגע להשיגה ואמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים הכונה שכל מה שיעשה בין בקיום המצות בין כשאוכל ושותה וישן ומשמש ולובש והולך למרחץ אפילו שכל אלו נראים הנאות גופניות עם כל זה אם יעשה האדם לשם שמים לצדקה יחשב לו וכמו שכתב רשב"ץ כי במ"ש וכל מעשיך יהיו לשם שמים כלל שלשה מינים מצות עבירות דרך ארץ והוא כי רצון האל ית' שהאדם יעסוק בתורה ובמצות לקיים מאמר האל בלבד לא ליטול עטרה ולא להתגאות על הבריות אלא אדרבה יבזה עצמו כדי לקיים מאמר האל. ונראה לי הכותב שלזה כוון דהמע"ה במ"ש גל מעלי חרפה ובוז וגו' כלומר אף גם זאת הטובה יש לי שאיני מתבייש כלל במצותיך אף שאתבזה עליהם וז"ש גל מעלי כלומר הוסר ועבר מעלי חרפה ובוז ואיני חושש אל החרפה כשעדותיך נצרתי ואף שילעיגו עלי שרים רבים ונכבדים אעפ"כ איני חושש וז"ש גם אף שישבו שרים ומדברים בי ומלעיגים עלי ואני מרגיש שמלעיגים עלי איני חושש להם כלל אלא עבדך ישיח בחקיך ואיני נמנע בשביל הלעג. והעבירה בכל ענין היא מגונה אבל אם יצטרך האדם לעבור על דעת קונו לצורך שעה יכוין בזה לעשות רצון אביו שבשמים והעד אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לאבד ע"א ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך ועל זה אמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שהרי יעל שמשה עם סיסרא בין רגליה כרע שכב וגו' ואמרו ז"ל ז' תשמישים שמש אותו רשע ועשתה כן כדי להתיש את כחו כדי להרגו ושקל אותה הכתוב לאמותינו הקדושות שנאמר מנשים באהל תבורך וכן בדרך ארץ יכוין בעת האכילה שהוא אוכל ושותה לא להנאת גופו אלא לקיים אותו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות וכשירבה בתענוגים בשבתות וימים טובים ובסעודה של מצוה יכוין בזה שיקיים מצות אביו שבשמים שצוה כן ואז תהיה אכילתו ושתייתו מצוה רצויה כענויו ביוה"כ וכשישן יכוין לנוח מעט כדי שיוכל אח"כ לעסוק בתורה ובמצות ועל זה אמרו והנה טוב מאד זו שינה וכשילבש כסות נקיה יכוין בזה שלא יתזלזל בפני הבריות ויזלזלו אותו ותורתו וכמו שאז"ל כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות ורבי יוחנן היה קורא אותם מכבדותא וכשיעסוק האדם במלאכתו יכוון בזה כדי שלא יצטרך לבריות ולא לבא לידי לסטיות וכשיאסוף הון יכוין בזה כדי שתמצא ידו לקנות ספרים ולעשות מצות ולהנחיל לבניו כדי שיזכו לתורה ועל זה נאמר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד וכשידבר עם הבריות יכוין בזה לקרבן לתורה ולהרחיקן מן העבירה וכשימצא גופו חלוש מהלמוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות יכוין בזה כדי להרחיב לבו ללמוד. ואני הכותב נ"ל שז"ש דהמע"ה ואתהלכה ברחבה כלומר לטייל ברחבה לפי שפקודיך דרשתי וחליש דעתאי מן הגרסא ולזה אני הולך לטייל ולזה לא אמר ואהלך ברחבה אלא ואתהלכה מן ההתפעל שהוא מורה על הטיול. וכמו שארז"ל כי הוו רבנן חלשי מגרסייהו אמרי מילי דבדיחותא וזהו ענין ההגדות הנמצאות בגמרא וכשרוצה שיכבדוהו הבריות יכוין בזה כדי שיתכבד ויתגדל שמו ית' ותורתו בקדושה וכמו שהיה אומר ר"נ אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא. וכשילך לבית הכסא יכוין משום אל תשקצו את נפשותיכם וכן הלל כשהיה נכנס לבית הכסא היה אומר לעשות מצוה אני הולך שלא יתקלקל הגוף היה הולך למרחץ והיה אומר לנקות הגוף לפי שנברא בצלם ודמות ק"ו מאיקונין של מלך והואלתי לכתוב ולהאריך רוב דבריו של רשב"ץ ז"ל ואף אם הוא האריך יותר ויותר לפי שזה הוא עיקר גדול בהנהגת האדם ובכל פרטיו עכ"ל. ועל דרך זה אמר הכתוב בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך הכוונה שדבר עם האדם ואמר בכל מעשיך ודרכיך דעהו כלומר כוונתך תהיה לש"ש ואז הקב"ה יישר אורחותיך כלומר אפי' אם תהיה עבירה לשמה שכינוי הליכתו בעבירה תקרא אורח אשר סתם אורח הוא מעוקל כמו שאה"כ ארחות עקלקלות ואומר אשר ארחותיהם עקשים וגו' ואז כשתעשה העבירה לשמה לצדקה ולמצוה יחשב לך והעד אליהו ויעל וז"ש והוא יישר אורחותיך כלומר אפי' העבירות שהם ארחות יחשוב אותם ליושר ולמצות. ואל זה כוון שהע"ה במה שאמר את הכל עשה יפה בעתו כי הוראת שעה יפה בעתה כי הכל תלוי במחשבת הלב שתהיה טובה וז"ש גם את העולם נתן בלבם כי כל העולם תלוי בלב שיהיה לו לב טהור. ואל זה כוון דהמע"ה במה שאמר גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך נכנס במעשה ויצא במחשבה אלא רוצה לומר כל מעשיך גול אל ה' ועשה אותם לש"ש ולא מבעיא כאשר זאת הכוונה תהיה בקיום המצות כי אז המעשה בעצמו וגם המחשבה כלם טובים ופשיטא שיכונו יחדו אלא אפי' בענין העבירות אשר שם המעשה בעצמו הוא מכוער ולא יש טוב רק המחשבה בלבד ואפ"ה אותה המחשבה תכונן לפניו יתברך וז"ש ויכונו מחשבותיך וזאת היא כוונת הכתוב שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי נגדך והכוונה לפי שהאדם אשר בכל דרכיו ואפי' בדברי הרשות יכוין בהם לעשות רצון אביו שבשמים מי שהורגל בזה מובטח לו שלעולם יקיים מצותיו יתברך עשה ול"ת וז"ש שמרתי פקודיך ועדותיך והשבה היתה כי הורגלתי בעצמי לעולם כי כל דרכי נגדך כלומר אפי' הדרכים שלי והם דברי הרשות הייתי מכוין בהם נגדך כלומר לשמך לש"ש וכיון שהורגלתי בזה ההרגל על כל דבר שלטון וזאת היתה לי ששמרתי פקודיך ועדותיך מפני כי לעולם כל דרכי היו נגדך ולשמך כמ"ש:


אי נמי אמר והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך הכוונה לפי שידוע שגוזרים על האדם חכם יהיה או טפש. ולמי שגוזרים עליו להיות חכם הלא הוא כאלו מורישים לו התורה מן השמים ומי שגוזרים עליו שיהיה טפש נמצא שזה התורה אינה ירושה לו כי לא הורישוה לו מן השמים וכיון שיראה את עצמו שהוא טפש אפשר לו יתקין עצמו ללמוד תורה כי ראמות לאויל חכמות על כן אמר והתקן עצמך וכו' כי יגעת ולא מצאת אל תאמין וכל מעשיך יהיו לש"ש כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים והמעט שלך יהיה חשוב לפניו ית' כמרובה של החכם:


ואפשר שהשמיענו מה שאז"ל גדול הלמוד שהלמוד מביא לידי מעשה וז"ש והתקן עצמך ללמוד תורה והוא הלמוד ובזה וכל מעשיך יהיו לש"ש כלומר תהיה שלם במעשה כי הלימוד הוא תבלין ליצה"ר וכמ"ש דוד המע"ה אודך ביושר לבב שאף היצה"ר יהיה ישר ונאמן וז"ש לבב בשני היצרים וזה בלמדי משפטי צדקך כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש הרי כי מלמדי התורה יכנע יצרי הרע ואודך ביושר לבב ובפרט בלמדי המשפטים והתוכחות שבפרשת אם בחקותי פשיטא שאז יכנע לבבי הערל ואודך ביושר לבב כי אף הערל יהיה ישר. ולפי פי' זה מ"ש וכל מעשיך הוא הבטחה לא אזהרה ומהשלשה דברים שאמר השנים אזהרה והאחד הבטחה. ואפשר לומר שהזהיר למי שמתגאה בתורתו אשר למד שאין אדם שלם ממנו בשום דבר כדי שיוכל הוא ללמוד ממנו כי חושב שכבר השיג הוא הכל ואין למעלה הימנו ולכך אינו רוצה ללמוד משום אדם בעולם לזה אמר התקן עצמך וטבעך במדה זו הלא היא ללמוד תורה כלומר שלעולם תחשוב שאתה חסר כה ואתה צריך ללמוד מאחרים שאינה ירושה לך כלומר אם היתה התורה ירושה לך לבדך היה אפשר שכולה נמסרה לך ואין שום אדם יכול ללמדך. אמנם אינה ירושה לך לבדך וכיון שכן אפשר כי נגלה לאדם אחר מה שלא נגלה אליך וכמ"ש דהמע"ה מכל מלמדי השכלתי וגו' וזה היה מפני שהיה לומד את התורה לשמה לא להתגדל בה כמו שאמר כי עדותיך שיחה לי כלומר כי כאשר היה לומד תורה מן הקטן שבקטנים היה חושב כי התורה בעצמה היתה משיחה עמו ועל כן סמך ר' יוסי אזהרת וכל מעשיך יהיו לש"ש כי בקנייתו זאת המדה שכל מעשיו יהיו לש"ש גם לימוד התורה יהיה לשמה ובזה תתקיים האזהרה האחרת של התקן עצמך ללמוד תורה כי הא בהא תליא. ואינו רחוק לומר שהזהיר לאדם שגם יתקן עצמו ללמוד חכמות חיצוניות שהיא אינה ירושה לו כי תורה שצוה לנו משה היא מורשה קהלת יעקב. אמנם התורה של העכו"ם אינה ירושה לנו וכדי שידע בזה שישיב לאפיקורוס צריך שילמד וידע בדתיהם שבזה נמצא ש"ש מתקדש אמנם צריך שכל מעשיך יהיו לש"ש כלומר שלא תלמוד אותה כדי להתגדל אלא כדי לקדש ש"ש ברבים ולידע מה להשיב לאפיקורוס:


משנה יג עריכה


רבינו עובדיה ז"ל פירש הוי זהיר בק"ש לקרותו בעונתו וכן בתפלה להתפלל כל תפלה ותפלה בעונתה. קבע כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה. אי נמי קבע כאדם שקובע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת שאומר אותה בקריאה בעלמא ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים כי אל חנון ורחום הוא רוצה בתחנונים ועל ידי תחנונים הוא מרחם מיד עכ"ל:

והחסיד ז"ל פירש כי מה שהזהיר על אלו השתי מצות ק"ש ותפלה הוא לפי שהם מצות מוכרחות למזון נפשו ונשמתו ולפחות לא יהיה כבן המביש אשר אמר הכתוב אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש. וכתב שרש"י ז"ל אמר שמשלי שלמה יש בהם משל ומליצה כמו האשה הזונה שהנגלה ליזהר ממנה והנסתר להזהר מן האפיקורסות גם בזה הפסוק הנגלה להועיל לגוף ואמר שהמשכיל לא יסתפק במלאת ביתו תבואה שלא יחיה אדם בלעדה אבל גם פירות קיץ להיות ביתו מלא כל טוב והמביש אפי' מן ההכרחי לא יסתפק והנסתר להועיל לנפש דומה בדומה כי המשכיל לא יספיק לו עשות המצות ההכרחיות והכוללות כי כל היום ירדוף אחר מצות מחודשות והמביש אין צריך לומר שלא יבקשם וירדפם כי אפי' בעת שהכל רודפים אחר המצות כמו זמן התשובה בכל שנה ושנה או ק"ש ותפלה בכל יום אז הוא ישן ונרדם לכן אמר הוי זהיר לפחות בק"ש ותפלה:

ורבינו יונה ז"ל גריס הוי זהיר בק"ש יותר מבתפלה ופירש הטעם כי זמן התפלה הוא רחב עד ד' שעות וזמן ק"ש קצר כו' ותיקין עם הנץ החמה וזהו לשון הוי זהיר כי צריך זהירות גדולה:


ולי נראה שאמר לשון זהירות משום שבבקר בעת ק"ש ותפלה העצלה מתגברת על האדם שלא לקום משנתו בקיץ מפני שהלילות קצרות ובחורף מפני הצנה לז"א הוי זהיר ותדחה מעליך העצלות ותקום משנתך. ועל העצל אמר שהמע"ה כשם שהדלת תסוב על צירה כי יש זמן רב שפתחו הדלת וסובבת על צירה כן העצל יסוב על מטתו אחת הנה ואחת הנה ער ולא ישן. ועל ענין זה שמעתי בשם הרב רבי יצחק ן' לב ז"ל שאמר עד מתי עצל תשכב כלומר עד מתי תתעכב ותאחר מלשכב על מטתך בתחלת הלילה וא"ת מה איכפת לך כדי שתקום בבוקר ולא תאחר מלקום שאם תתאחר מלשכב תתאחר מלקום וז"ש מתי תקום משנתך עכ"ל. ועל ענין חשיבות התפלה אמר דהמע"ה כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי הנה בזמן שבהמ"ק קיים ע"י הקרבנות היה נמשך אור ושפע עליון על הנשמות ואמר דוד כמו חלב ודשן של הקרבנות שהיו קרבים ע"ג המזבח כן נפשי תשבע עתה מהשפע העליון במה ששפתי רננות יהלל פי דהיינו התפלה שהיא במקום פרים. אי נמי הכוונה ושפתי רננות כל אדם ששפתיו הם שפתי רננות שמשבח תמיד לאלהיו פי יהללנו לאחרים ואני אוהבו ומכבדו אם זכרתיך על יצועי כשאני הולך לשכב על מטתי אם אני זוכר ושמתי מגמת פני לקום זה גורם לי לקום באשמורת שהוא קודם חצי הלילה כי שלשה משמרות הוי הלילה ובשתים אני קם להגות ולעסוק בתורה ואמר וכשאתה מתפלל משום דכמה פעמים האדם מתפלל והוא אינו שם כי לבו בל עמו אלא חושב מחשבות ונמצא שפיו ושפתיו הם המתפללים ולא הוא עצמו ולז"א וכשאתה מתפלל וכו' כלומר שהתפלה היא בכוונת לבך דהשתא אתה הוא המתפלל לא למען זאת תעיין בתפלתך ויעלה על דעתך לומר כי ראויה תפלתך להתקבל כיון שהתפללת בכוונה רק אל תעש תפלתך קבע כלומר שראויה היא להתקבל וחוק קבוע הוא שתקובל אלא חשוב שהוא רחמים ותחנונים ואם לא יקבלוה אינך ראוי שתקובל ואם יקבלוה הוא חסד מאתו ית' אף שלא היית ראוי ואמר רחמים ותחנונים לפני המקום משום דפעמים מראה האדם את עצמו בפני האדם כמו שאומר אותה בדרך רחמים ותחנונים ובקרבו פתלתול ועקש לבו ולפני המקום שהוא בוחן לב חוקר כליות גלוי לפניו ית' כי לבו לא נכון עמו לז"א צריך שתהיה תפלתך רחמים ותחנונים לפני המקום שהוא בוחן לבות וכליות:

ולהרב רבי משה אלשקאר ז"ל מצאתי שפי' קרוב לזה שפירשתי וז"ל הוי זהיר בק"ש ובתפלה בכלל האזהרה שלא יסמוך על תפלתו ולא ישאל כי אם מצד חסדו ית' וז"ש דוד המלך ע"ה ואני כזית רענן בבית אלהים וגו' כלומר אע"פ שאני משכים ומעריב לבית אלהים ולא ימנעני שום מעיק לא קור ולא חום דוגמת הזית אשר הוא רענן ועלהו לא יבול בקיץ ובחורף עם כל זה איני סומך על תפלתי אלא על חסד השי"ת אשר הוא עולם ועד אשר הוא קיום העולם כמו שאמר הכתוב אמרתי עולם חסד יבנה. והחסיד ז"ל פי' כן אלא שפי' מ"ש הכתוב עולם ועד הכונה כי חסד אלהים אין לו תחלה וסוף מה שאין כן זכותו שיש לו תכלית עכ"ל:


אל תעש תפלתך קבע עצה טובה קמ"ל כי האדם לא יסמוך על עצמו ועל תפלתו ואפשר שלזה רמזו ז"ל שאמרו כשעלה משה למרום הראה לו כמה אוצרות של שכר אוצר לבעלי תורה אוצר לבעלי ג"ח והראה לו אוצר אחד גדול מכולם אמר לו וזה למי ואמר למי שאין לו אני נותן לו מתנת חנם ר"ל למי שאיני רוצה לסמוך על זכותו ועל תפלתו וע"ז כשעמד משה בתפלה לפניו אמר ואתחנן לא שאל אלא מאותו האוצר שיש בו מתנת חנם:

והחסיד כתב על זה כי רבים הקשו למה לא נתקבלה תפלת משה רבינו ע"ה כיון שנתחנן ותירץ וכי המעט בעיניך ויראהו ה' את כל הארץ משל למלך שנשבע שלא יאכיל לבנו ברבורים והוציא המיץ והשקהו הנה כוונת הכניסה הראיה וכבר הראהו עכ"ל. אי נמי אמר הוי זהיר בק"ש ובתפלה דהיינו תפלת חובה שהיא חוב מוטלת עליך ואם תרצה עוד להתפלל תפלת נדבה מעצמך וז"ש וכשאתה מתפלל שהיא משלך נדבה יותר על החוב המוטל עליך לא תתפלל אותה שהיא תפלת נדבה תחלה ותעשה אותה עיקר ואחר כך התפלה שהיא חובה עליך וז"ש אל תעש תפלתך קבע וכו' כלומר שהיא תפלתך אותה שהיא נדבה לא תעשה אותה עיקר לומר אותה תחלה אלא הוי מתפלל בתחלה תפלת חובה ואח"כ תפלתך שהיא נדבה תעשה אותה לתוספת רחמים ותחנונים לפני המקום ואף אם לא תעשה אותה עיקר אעפ"כ הוא ית' יקבלנה וימלאו משאלותיך כי אל חנון ורחום הוא. אי נמי השמיענו כי אין צריך לתפלה רק זהירות לא קביעות כלומר שאם האדם רוצה לעשות עיקר וקביעות מן התפלה ולהיותו כל היום מן הבוקר עד הערב עומד ומתפלל בכל יום ויום ועושה תפלתו עיקר ותורתו טפלה ואוטם אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וצריך האדם שיעשה תורתו קבע ותפלתו די לו זמנין תלתא ביומא ועל כן אמר שמאי בפרק א' עשה תורתך קבע ורבי שמעון השמיענו בכאן השלילה בתפלה ואמר אל תעש תפלתך קבע להאריך בה כל היום אלא קצת רחמים ותחנונים לפני המקום ונתן טעם לזה ממה שאמר הכתוב כי חנון ורחום הוא וגו' שאם הוא יתברך לא היה רחמן אפשר שהיית צריך לצעוק כל היום עד שיכמרו רחמיו עליך. ואין צריך לתפלה רק זהירות לקום בבוקר בטרם יכיר איש את רעהו. ולזה אז"ל והשכמת בית המדרש וקרוב לזה מצינו בתורתנו הקדושה שהזהיר הש"י לישראל ביום מתן תורה על ההשכמה שישכימו בבוקר ועל זה נאמר ויהי ביום הג' בהיות הבוקר וגו' כי למעלה אמר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום הג' וגו' ואמר ליום הג' בלמ"ד ואח"כ אמר כי ביום הג' בבי"ת רצה שכוונתו ית' שהם ישכימו בבקר ליום הג' וזהו למ"ד דליום שימתינו שם לאור היום ויקדימו לו יתברך מפני כי ביום הג' עצמו כשיאור היום ירד ה' על הר סיני וראוי הוא שימצאם שם והם טעו שלא הקדימו אלא הוא ית' קדם וז"ש ויהי ביום הג' וגו' ויהי קולות וגו' הרי שבא הוא יתברך על ההר ויחרד כל העם לפי שעדיין היו במחנה והיו הם מתביישין ללכת שמה אל ההר לפי שלא קדמו כאשר נצטוו עד שבא משה והוציאם וז"ש ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה הוצרך משה להוציאם מפני שהיו עדיין במחנה וז"ש לקראת האלהים לפי שהשי"ת קדם ובא. ואפשר שמה שאמר אל תעש תפלתך קבע הכוונה להזהיר לאדם על שיתפלל בכונה ובהיות שהתפלה שהאדם אומר דרך קבע זמנין תלתא ביומא תהיה כל כך שגור בפיו עד שהוא ידבר ולבו בל עמו וכל שכן הוא מרישא דכי מטא למודים כרע מבלי שיכוין הוא לכרוע וכמאמרם ז"ל בגמרא ולכן אמר שאל יעשה תפלתו כדבר הקבוע אשר אין בו כונה כלל רק כמי שעושה תחנונים לפני מלך אחד על נפשו וחייו וקרוב לזה פי' לב אבות וסמך לזה אומרו ואל תהי רשע בפני עצמך תהיה הכונה מה שפי' החסיד ז"ל כי אם תהיה מתפלל ובני אדם חושבים שאתה מכוין ואינו כן הרי אתה רע לשמים אבל לא כנגד הבריות לז"א אל תהי רשע לבדך להתפלל בלא כונה כי בזה אתה רשע בפני עצמך כי בני אדם אינם מרגישים ברשע זה אלא אתה לבדך עכ"ל. והנה יוצא לנו מכאן אזהרת הכונה בשעת התפלה כי תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה ובעונותינו רוב העולם חולים חולי זה ולא ידעו ולא יבינו כי כח הכונה והמחשבה הטהורה אין חקר לתבונתה וכמו שאמרה תורתנו הקדושה ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לישב וא"ו דוכן תעשו שנראה מיותרת אפשר דמאי דקאמר ככל אשר אני מראה אותך הוא מחובר עם מ"ש למעלה ועשו לי מקדש והכוונה שיזככו המשכן התחתון האומנים במחשבות ובכוונות גדולות רוחניות עד שיהיה שוה ככל המשכן אשר אני מראה אותך שהוא העליון ואף אם היה נראה שאי אפשר לעשות המשכן הגשמי שיהיה שוה אל הרוחני על כן הבטיחו השי"ת ואמר וכן תעשו ולזה מלא את בצלאל חכמה לחשוב מחשבות וכוונות טהורות:


ואל תהי רשע בפני עצמך הרמב"ם ז"ל והרב רבי ישראל ז"ל פירשו שלא יחזיק את עצמו בחזקת רשע שהמחזיק עצמו בחזקת רשע לא יגדל בעיניו עון שיעשה וגם אינו יכול לחזור בתשובה כי מתיאש מן התשובה ויוסיף על רשעו רשע וגם אין לו להיות צדיק בעיניו כמו שאז"ל משביעין את הולד במעי אמו וכו' ואפי' כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק היה בעיניך כרשע ולא רשע אלא כבינוני שיראה את עצמו לא צדיק ולא רשע אלא כבינוני שמעשה קל יכריענו לכף זכות אם ירצה ולכף חובה אם יכשל בחטא וכתב רשב"ץ שעל זה נאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט כלומר כמו שזבוב קטן יבאיש כלי גדול מלא שמן רוקח כן מי שהוא יקר בחכמה ובכבוד סכלות מעט יבאיש ריח שמו הטוב וזהו הבינוני שחטא קל יכריענו לכף חובה ועל כן סמך לזה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ופי' ז"ל חוטא חטא אחד יאבד טובה וגו'. וכתב הרב רבי ישראל שכן אמר שלמה שצריך האדם לתמוך הדרך הממוצע והוא נתיב היושר כאמרו אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה וגו' רק אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. עוד פי' כשהאדם מחזיק עצמו כרשע שאין כמוהו רק הוא רשע בפני עצמו ואין דומה לו אז מתייאש לבלתי עשות עוד צדקה הואיל שכבר הרשיע יותר מדאי מה יועילו צדקותיו עכ"ד:

וה"ד אפרים ז"ל פי' אל תרשע לעשות עצמך יחיד בעולם שלא להנהיג אהבה וריעות לשום אדם אלא אתה מעמיד עצמך כאלו אתה בעצמך יחיד בעולם עכ"ל:

א"נ ואל תהי רשע בפני עצמך כלומר כי אף שתפלת היחיד אינה מקובלת כתפלת הצבור כענין שאמר הכתוב פנה אל תפלת הערער שהיא תפלת היחיד פונה אותה אם היא ראויה להתקבל אבל תפלת הצבור לעולם לא בזה את תפלתם אף אעפ"כ כשאתה מתכוין בתפלתך בהכנעה בכל לב ובכל נפש בדרך רחמים ותחנונים לפני המקום אף שהיא תפלת יחיד שאתה התפללת בפני עצמך ולא בצבור לא ירשיעוך לומר שאינה ראויה להתקבל אלא מיד יקבלוה וז"ש ואל תהי רשע בפני עצמך כלומר לא תהיה רשע ולא ירשיעוך אפי' כשאתה מתפלל בפני עצמך ולא בצבור ולזה הפי' יהיה הבטחה לא אזהרה. וזה כי הצדיק אפי' הוא יחיד הש"י מקבל תפלתו ואפי' טרם יקרא הוא ית' יענה ועליו נאמר יעתר אל אלהיו וידויק כי יעתר הוא לשון עתיד וז"ש קרוב ה' וגו' למי שלא קראו באמת הוא עונה לו אחר הקריאה אמנם למי שקורא באמת טרם יקרא וז"ש יקראהו לשון עתיד:

אי נמי אמר ואל תהי רשע בפני עצמך כלומר שאפי' אם אתה בחדרי חדרים ואין שום אדם רואה אותך לא תהיה רע באמרך מי רואני ומי יודעני אלא שם במקום שאתה נסתר במסתרים שם הוי ירא ה' אלהיך כענין ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש שפירשתי למעלה וז"ש ולא תהיה רשע אפי' כשאתה בפני עצמך אלא יהיה מורא שמים עליך כמורא ב"ו שהוא ית' מלא כל הארץ כבודו ואם יהיה איש במסתרים הוא יתברך רואה אותו וכל מעשיו בספר נכתבין. ואל זה המוסר כוון שהמע"ה במ"ש יונתי בחגוי הסלע וגו' אמר להם הקב"ה לישראל עשו המצות בחגוי הסלע ובסתר המדרגה בצנעא ואז השמיעני את קולך ומה שאלתך וינתן לך כי קולך בתפלה ובשאלת צרכיך ערב לפני כשמראך נאוה במצות:

וקרוב לזה הפי' מצאתי בלב אבות ז"ל שיזהר מאד מהיותו רשע ואפי' כשהוא יחידי ראוי לו שיתבייש מעצמותו דהיינו צורתו ונשמתו האלהית וא"כ אין ראוי שתהיה רשע בפני עצמותך כי הבלתי מתבייש מעצמו אינו מתבייש מהשכינה עד כאן לשונו:

א"נ אמר ואל תהי רשע בפני עצמך וכו' כלומר אם איש אחד יחטא על כל העדה יקצוף כי כל ישראל ערבים זה לזה וז"ש כשאתה חוטא לא תהיה אתה הרשע לבדך כי את כל העולם כולו תכריע לכף חובה ומעשה דעכן יוכיח שנאמר חטא ישראל ואמר שאתה גורם רעה לכל העולם הלא רעתך רבה וע"כ צריך אתה להזהר לבלתי תחטא. ולזה היה דוד המע"ה בוכה ומתאבל על הנישעים כי מלבד שהם מריעים לעצמם מריעים גם לכל העולם כי כולם ערבים זה לזה כדבריהם ז"ל ולסבה זו מצינו שאמרה תורתנו הקדושה והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל כלומר ובהמית האיש ההוא אתה תבער מישראל הרע אשר היה מעותד לבא עליהם בסבת הרשע ההוא נמצא שחוטא א' גורם רעה על כל ישראל ואל זה כוון דהמע"ה במ"ש פלגי מים ירדו עיני כי הנה ישראל הם גוי אחד וכל אחד הוא חלק של חבירו וכשאחד חוטא גורם רעה לכל וראוי לאדם שיצטער על רעת החוטא כאלו הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ולכן אמר דוד פלגי מים ירדו עיני על אותם הרשעים אשר לא שמרו תורתך ואני מצטער על רעתם כאלו הם עצמי ובשרי:

א"נ אמר אל תהי רשע בפני עצמך כלומר אל תחשוב כי אתה לבדך רשע וכל שאר העולם הם צדיקים ואינו מעלה ומוריד רשעך כי תאמר העולם נדון אחר רובו והרי כל העולם הוא מכריע לכף זכות וגם אתה בכללם תתעדן מהטוב והשבע הבא לעולם ובחשבך שאתה בפני עצמך לבד הרשעת ואין רשעים אחרים בעולם לא תשתדל לשוב בתשובה בחשבתך כי בלאו תשובה דידך העולם נדון לכף זכות לכן הזהיר התנא ואמר אל תהי רשע בפני עצמך כלומר לא תחשוב שאתה בפני עצמך רשע ואין רשעים אחרים כמוך רק יעשה כמו שארז"ל כי לעולם יחשוב האדם כאלו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב וחצי העולם הם רשעים והחצי צדיקים ובזה יחשוב שאם יעשה מצוה אחת יכריע אותו ואת כל העולם כולו לכף זכות ולהפך בהפך ולא ישוב בתשובה ולא יחטא:

א"נ הכוונה שלא יחזיק א"ע לרשע כי בזה יתייאש מן התשובה אלא יחזיק עצמו לצדיק כדי שלא יחטא עוד ואל זה כוון דהמע"ה במ"ש בלבי צפנתי אמרתך וגו' משום דלעולם דהמע"ה היה משבח א"ע שהוא שומר המצות כענין שמרה נפשי כי חסיד אני ואין זה מדרך השלם לשבח עצמו במה שעובד אלהיו ולזה אמר כאן אם בלבי אני מחשיב עצמי לחסיד ושצפנתי אמרתך אין כוונתי לשבח את עצמי ח"ו אלא למען לא אחטא לך כי כשאני מחזיק עצמי לחסיד צריך אני להזהר מאד ולהשמר מן העון שלא יבא דבר עבירה לידי ולא אהיה פוגם בחזקתי משם ואילך א"כ זה גורם לי שלא אחטא לך:

גם אפשר לומר כי דבריו מיוסדים על דברי ר' יהושע אשר אמר כי עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם וממיתים אותו וראה התרופות אשר השתדל ר"י לתת להם כמו שפירשתי לכן בא הוא עתה לתת תרופה יותר טובה ועצמית להחלאים האלה וכנגד השנים הראשונים אשר הם עין הרע ויצה"ר אשר הם עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה כמו שפירשתי למעלה כי עליהם כוון ר' יהושע עתה נתן תרופה לשנים אלו ק"ש שהיא תרופה לשניהם כי ישתדל לכוין בפרשת ציצית אשר אותה המצוה היא תרופה לשנים אלו וכשה"כ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ובה יכנעו שני אלה סרסורי דעבירה. ולשלישית אשר היא שנאת הבריות עז"א שיהיה זהיר בתפלה כי כל התפלה היא מתוקנת בלשון רבים לתיקון כל הכללות וכשיכוין ויחשוב בזה איך זמנין תלתא ביומא הוא מתפלל על הרבים יהיה אוהב את הבריות שהרי כל תפלתו היא לתועלת הבריות וכן סיים ואמר וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים וכו' נסמך בזה למה שפי' לב אבות בו והוא שהזהיר ואמר וכשאתה מתפלל כלומר על עצמך ועל צרכיך הפרטיים לד לבדך אל יהיה זה בקבע אלא בתחנונים אחר תפלתו והתפלה של קבע תהיה תפלה כוללת על הצבור כולו ועל הקיבוץ כולו בכללו לפי שהמקום ב"ה נקרא חנון ורחום ארך אפים ורב חסד וכ"ז נאמר על הצבור כולו כי עמהם מתנהג בכמו אלה הרחמים ועליהם נאמר זה עכ"ל. הרי סעד לדברינו כי כיון שעיקר תפלתו יהיה על הרבים ועל הכללות זה יהיה סבה ורפואה תרפאהו מחולי שנאת הבריות ויקנה מדה הפכיית לאהוב את הבריות:

ועוד אמר רפואה שנית לחולי שנאת הבריות והוא אומרו ואל תהי רשע בפני עצמך. ותהיה הכוונה כמ"ש רבינו עובדיה ז"ל ששמע שהכוונה אל תהי רשע במדה זו ודבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך ועם זה הפירוש הרי עלתה ארוכה למחלת שנאת הבריות ודבר פשוט הוא כי מי שאינו פורש מן הצבור ודעתו מעורבת עמהם הוא דבר גורם אהבת הבריות והפורש ובודל עצמו מעדת ישראל הוא גורם לשנאת הבריות וע"כ להתרחק משנאת הבריות הזהירם ואמר ואל תהי רשע בדבר זה שתהיה אתה בפני עצמך רק תתחבר עמהם ובזה פשיטא שתהיה אהוב אוהב את הבריות:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש שלא תאמר מה תועיל לי תפלתי כל עוד שאני מלא עבירות לא תחשוב זה ויבא מקושר עם אל תעש תפלתך קבע כמו וקבע את קובעיהם נפש שלא תחשוב שתפלתך לא תקובל מצד העבירות רק תהיה כאדם החוטא ומבקש מחילה וז"ש אלא תחנונים לפני המקום כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מרשעו:

וה"ר יהודה אלשקאר ז"ל פי' לקשר דבריו אלה עם דברו הראשון שאמר הלוה ואינו משלם שהוא מבואר שמדבר אף במי שאין לו ויודע בעצמו שאם לוה שוב אינו משלם וזה נקרא רשע ואין לו לטעון הדוחק הכריחני כי ישאל מהש"י בעתות הרצויות שהם שעות ק"ש ותפלה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ואל תצטרך להלואת בו"ד כי טובו ית' תמיד עלינו וכאלו הטוב ההוא לווי בידינו וכשאנו מיחדין אותו בק"ש ומודים לו בתפלות זהו פרעון תשלום ולפי שהלוה בשעת הלואה הוא נותן ברכות משא"כ בשעת הפרעון ע"כ אמר אל תעש תפלתך קבע כלומר שכבר נתן קביעות לחובו במה שפרע אלא תחנונים שאין זה כפורע שטרו שאם ירצה שוב אינו לוקח ממנו חוב אחר אלא תחנונים שהרי כל ימיו הוא צריר לרחמי הש"י שנאמר כי חנון ורחום הוא ארך אפים וגו':


משנה יד עריכה


אמר הוי שקוד ללמוד תורה התחיל בלמוד התורה כי הוא הראשון לכל וכמש"ה תחלה ועשו ארון ואח"כ ועשית שולחן מה שהקדים הארון אל השולחן משום שהשולחן הוא לצורך הגוף אל המזון והארון לצורך הנפש שהוא התורה מזון הנפש. וללמד דעת את העם שבכל יום יתעסק תחלה בלמוד ואח"כ יאכל על שלחנו לכך הקדים הארון אל השולחן ואם יותר לך זמן הרבה כי דעתך רחבה ויש לך לב לדעת ולהבין כל מה שלומדים חבריך בזמן מועט שאר הזמן לא תהיה יושב ובטל אלא דע מה שתשיב לאפיקורוס כלומר עסוק באגדות ובמדרשים באותו הזמן כדי שתתחכם ותדע להשיב לאפיקורוס וגם אם אתה טפש שחבריך לומדים הרבה ומצליחים הרבה ואתה יגע ולא מוצא הרבה אל תחוש על זה כי שכרך יהיה כפי היגיעה לא כפי ההשגה רק כפי טבעו ומזגו, וכיוצא בזה אמר דהמע"ה זכור ה' לדוד את כל ענותו אמר זכור ה' לדוד כי בהיות דוד אדמוני ובהכנעת יצרו הוא ראוי לשכר יותר מאחר שטבעו לא טוב היה לכן אמר זכור ה' לדוד ראה טבעו של דוד וזכור כל ענותו שעינה יצרו, וז"ש ודע לפני מי אתה עמל כי לפי העמל ינתן לך שכרך. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך כלומר לא שכר הפעולה עצמה שא"כ יהיה השכר מועט אלא שכר פעולתך בכינוי אליו בערך היותה פעולתך שאותו המעט בא לך ביגיעה רבה ובעמל גדול ויהיה שכרך הרבה מאד כי אחד המרבה ואחד הממעיט וכו':

אי נמי באומרו הוי שקוד ללמוד תורה הזהיר על הלימוד, ובאמרו ודע לפני מי אתה עמל הזהיר על המעשה כי שתים אלה הם העקריים וכמ"ש דהמע"ה אשרי תמימי דרך וגו' לפי שצריך האדם לעשות שתים לימוד ומעשה, ובמעשה צריך להיות שלם ותמים בעצם כדי שיקרא מאושר לכך נקט תמימי דרך אבל בלימוד נקט ההולכים בתורת ה' וכמו שאמרו חז"ל כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו וגו' קרי ליה תורת ה' והדר קרי ליה תורתו אלא כשאינו הוגה בה יומם ולילה נקראת תורת ה' וכשהוגה בה יומם ולילה נקראת תורתו וז"ש ההולך וגו' אף שעדיין היא במדרגה שנקראת תורת ה'. ושם בינתים חלוקה ודע מה שתשיב לאפיקורוס להשמיענו שאף שנראה כדבר הרשות להתעסק האדם בידיעות מה שישיב לאפיקורוס עם כל זה הוא חשוב לפניו ית' כלימוד התורה וכמעשה המצות ולהשוותם שם אותה בינתים:

ועוד אפשר שסמך מ"ש ודע לפני מי אתה עמל למ"ש ודע מה שתשיב לאפיקורוס לפי שאפשר שיעסוק האדם בידיעה מה שישיב לאפיקורוס כדי שיתקדש שם שמים על ידו ואפשר שמעולם לא בא לידו אפיקורוס להתוכח עמו ונמצא לריק יגע על כן סמך לזה ואמר ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך דרחמנא לבא בעי ובודאי שישלם לך שכר פעולתך שעמלת אע"פ שלא יצא הדבר לידי פועל וז"ש שכר פעולתך כלומר כאלו בא הדבר לידי פועל. ואל זה כוון משה"כ תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו רוצה לומר האדם אשר תורת אלהיו בלבו ובמחשבתו הטהורה לקיים אותה אפי' שעדיין לא יצא הדבר לידי פועל והיה שכרו שלא תמעד אשוריו ולא ימעד לעולם. ובאמרו מה שתשיב לאפיקורוס הכוונה להודיענו שלא תלך אתה אצל האפיקורוס להקשות לו על סברתו ועל אמונתו רק אם האפיקורוס יבא אליך להקשות לך אז תדע מה שתשיב לו תשובה אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב:

והר"מ אלמושנינו ז"ל פי' וז"ל הנה יש לדקדק שהיה לו לומר ודע להשיב לאפיקורוס אך רמז בזה לדבר יקר הערך יצטרך מאד בפלפול ובמשא ובמתן עם החולק. והוא שמי שישא ויתן עם שכנגדו ויאמר לו תשובות מקובלות אצלו או שמצאם כך כתובות בספר הנה בנקל יהיה מנוצח אם לא ידע מצד עצמו בידיעה שלמה מה שהוא משיב כי כאשר תהיה תשובתו מצד ידיעתו הנה אז ינצח את הכל ומה גם את האפיקורוס שהוא הסכל הבלתי יודע המושכלות האמיתיות המושגות מלימוד תורתנו הקדושה. על כן אמר ודע מה שתשיב כאלו אמר מה שתשיב לאפיקורוס דעהו אתה בידיעה שלמה ולא תהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך או מלומדת מאחר כי כן לא תנצח אותו כאמור. והוא דקדוק נכון עכ"ל:

וי"מ בזה שלא יאמר מה לי להתוכח עם האפיקורוס אודה לו לדבריו ולא אכניס עצמי בצער הויכוח, לא תעשה כן אבל דע ושים נגד עיניך לפני מי אתה עמל שהוא הקב"ה ואף אם תקבל טורח על חסדו ועל אמתו הוא ישלם לך שכר פעולתך:

והרי"א ז"ל כתב ואולי שאמר ודע לפני מי אתה עמל ג"כ על ענין הויכוח שלא יתוכח כי אם לפני דיין או שופט או שר שוה לשני הקצוות כי אז ישפוט בויכוח צדק ומשפט ומישרים לא באופן אחר וזהו ודע לפני מי אתה עמל:

ורבינו יונה ז"ל פי' הוי שקוד ויגע בלימוד התורה כדי שתדע להשיב לאפיקורוס שאם נוצח אותך נמצא שם שמים מתחלל. ודע לפני מי אתה עמל כלומר כשאתה מתוכח עמו השמר לך פן יפתה לבבך ותאמין לדבריו ותתמשך אחריו אלא דע לפני מי אתה עמל לפני בוחן לב חוקר כליות. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בודע לפני מי אתה עמל. עוד כתב הר"י ז"ל ולכן צריך לך לטרוח לעסוק בתורה ולהשתעשע בה. וכן אמר שלמה המע"ה ואהיה שעשועים יום יום וגו' כלומר כאשר היתה שעשועים לפניו יתברך קודם שנברא העולם כן היא משחקת בתבל ארצו אחר שנברא העולם והיא שעשועים לבני אדם וזהו ושעשועי את בני אדם, ומי הוא בעל מלאכתך ולכן לא תעשה מלאכת ה' רמיה כי הוא ית' בעל מלאכתך ואין נסתר מנגד עיניו ועוד כי איך לא תטרח אחר שיש לך שכר גדול והוא ית' נאמן לשלם, ואף שאמר אל תהיו כעבדים וכו' צריך לאדם להאמין שהוא יתברך נאמן לשלם שכר טוב ליראיו בחסדו אף שלא היו ראוים לשלם כי כבר אנו מחוייבים לו שכולנו עבדיו:

יצא לנו מדברי הרב ז"ל היות השכר חסד גמור, ואוסיף אני סעד לדבריו כמש"ה כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל כלומר הייתי גואל אותך אם הייתם מקדשים שמי כי אני אלהיך מלמדך להועיל שני דברים אני עושה עמך לימוד ומעשה בלמוד אני מלמד אותך המצות במעשה אני מדריכך ומסייע אותך שאלמלא הקב"ה עוזרו לא היה ניצול מהיצה"ר ואינו שואל מהאדם אלא שיתעורר לבד להטות אזן לשמוע, וז"ש לוא הקשבת למצותי וגו' ואמר ה' אלהיך המורים רחמים ודין משום שהלימוד אם לא היה יתברך מלמד אותנו המצות מנא ידעינן לעשותם. ועז"א אלהיך שזה הוא דין וראוי שילמדנו אבל הסיוע שמסייע אותנו במעשה המצות הוא רחמים פשוטים וודאי שהרי על האדם מוטל לעשותו כדי ליטול שכרו והוא ית' מסייע אותו ועם כל זה אח"כ משלם לו שכרו משלם בלי נכייתא וזה בודאי חסד גדול עכ"ד:

והריא"ב ז"ל פי' כי ר"א חיזק דבריו הראשונים כי מי שרוצה לעשות משא ומתן עם האפיקורוס צריך שיקדם לו לב טוב שלא יהא ניסת לדבריו ככתוב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי כלומר שאם בדבריהם יהיה איזה דבר הפך דברי שלמה המע"ה לא תהיה ניסת לדעתם רק ולבך תשית לדעתי ויהיה לבך חזק באמונת האל וע"כ אמר הוא בתחלה לב טוב צודקים דבריו אלו עם אלו:

וכתב הרב ר' ישראל כי הורה לנו דרך הלימוד כי ראוי לאדם להקדים תחלה לימוד התורה והגמרא והלכותיה עד אשר ישקע בלבו וידע כלליו ופרטיו ודיניו ומשפטיו, ולז"א תחלה הוי שקוד ללמוד תורה ואח"כ ילמוד החכמה החיצונית כדי לדעת תשובת התועים וינצחם בטענותיהם וע"כ אז"ל מנעו בניכם מן ההגיון ולא אמרו מנעו עצמכם לפי שהבנים לא רוו צמאון שכלם בתורה ובגמרא ואם ילמדו מיד ההגיון והיא הקדמה ללימוד שאר החכמות אולי ישתבשו בסברתם ויצאו מהרה מן הכלל. וכן אז"ל ארור שילמד את בנו חכמת יונית ולא אמרו ארור שילמוד חכמת יונית מהטעם שזכרנו ע"כ:

י"מ כי אפיקורוס הוא שם איש מכת הפילוסופים ונקראו כל התועים אחריו על שמו כמו צדוקים וביתוסים על שם צדוק וביתוס:


משנה טו עריכה


אמר היום קצר ולא אמר הזמן קצר כדי שלא יחשוב שיש לו זמן לעמוד בעוה"ז ולעסוק בתורה אלא יום אחד בלבד וישוב היום שמא ימות למחר והיום אינו ארוך כתקופת תמוז רק יום קצר. ואמר והמלאכה מרובה בה"א הידיעה כלומר כי לא בערך הזמן קצר ע"כ המלאכה מרובה אבל אם היתה המלאכה נערכת בערך זמן ארוך לא היתה מרובה כי אף שנעריך אותה בערך זמן ארוך היא מעצמה היא מלאכה מרובה. ואמר והפועלים עצלים כלומר לא מיבעיא הבטלים מן התורה ויושבי קרנות שהם עצלים אלא אפי' הפועלים שהם פועלים ועוסקים בתורה יומם ולילה הם נקראים עצלים בערך מה שהיה ראוי להם שיעשו. אח"כ מצאתי לרבינו יונה שפי' כן במ"ש והפועלים עצלים. והנה על עצלות האדם והעורון שלו שאינו רואה שהיום כאן ומחר בקבר ע"ז אמר דהמע"ה כנגד כל ישראל הודיעני ה' קצי וגו' רצה לחלות פני אל שיעשה לו שתים אלו והוא שלפעמים האדם חוטא בעבור שאינו נותן אל לבו מה יהא בסופו רצוני מה עתיד להיות וכמאמר עקביא הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. משמע שצריך אדם כדי לזרז עצמו בעבודת יוצרו לזכור מה עתיד להיות אחר מותו ולכך אמר דהמע"ה הודיעני ה' קצי כלומר תן בי ידיעה והסתכלות שאדע מה יהא קצי וגם תן בי התבוננות שאדע מדת ימי מה היא כלומר שאדע שמדת ימי מעט מזער שגם דבר זה יסוד גדול לעבוד את ה' שאולי אדם בחשבו כי עוד היום גדול לשוב בתשובה ולעשות מצות ומע"ט ירשע אמנם אם נותן אל לבו שהבל חייו בודאי ישוב יום אחד לפני מיתתו וז"ש ומדת ימי מה היא כלומר הודיעני מדת ימי שאדע ואתבונן שאין מדת ימי כי אם מעט מזער ובזה אדעה מה חדל אני שאדע ואבין כמה אני פושע במה שאיני עוסק במצות. כי הנה טפחות נתתה ימי רצה כי אני יודע בודאי שטפחות נתתה ימי כלומר מדת ימי הם כשיעור שתי טפחות שהוא דבר מועט וחלדי כאין נגדך רצה שידוע שהעוה"ז נקרא חלד לפי שהוא נמשל כחולדה שכמו שהחולדה כרגע בורחת ממקום למקום ועיניך בה ואיננה כך העולם גלגל הוא שחוזר. וז"ש חלדי כאין נגדך כלומר מה שלפני הוא כחלד שהיא החולדה נגדך הוא יותר פחות שהוא כאין אך כל הבל כל אדם נצב סלה רצה שאני יודע שטפחות נתת ימי אבל כל שאר בני אדם אינם כן אלא הם חושבים כי לעולם לא ימוטו. וז"ש אך כל הבל כל אדם כלומר כל הבל אפי' שיהא הבל ופחות הוא חושב שהוא נצב סלה ולעולם לא ימוט. אך בצלם יתהלך איש רצה להודיע כמה גרעון האדם וכמה קוצר השגת פחיתותו שהאדם בעוה"ז התעיף עיניך בו ואיננו. וז"ש אך בצלם יתהלך איש כלומר הוא הולך למות ועוז פניו לא ישונא שלא חלה ולא כהתה עינו ולא נס לחה ועם היות פחיתותו כל כך עם כל זה אך הבל יהמיון כלומר הם הומים ורודפים אחר ההבל ואחר התאוות גופניות יצבור ולא ידע מי אוספם רצה שהם צבורים ולא ידע אם אחר יאספהו. ודייק באמרו יצבור ולא ידע מי אוספם אל ענין גדול והוא שלפעמים כבר התבואה צבורה בגורן ולא נשאר רק לאסוף אותה הביתה ועם כל זה לא ידע אם יחיה עד שיאסוף אותה או ימות ואיש אחר יאספנה. עוד יתכן אומרו יצבור ולא ידע מי אוספם כלומר הנה בני אדם השוטים חושבים שכחם ועוצם ידם עושה להם החיל הזה ולא ידעו ולא יבינו כי ה' הוא הנותן להם כח וכביכול הוא ית' האוסף לו הממון וזולתי, וז"ש אך הבל יהמיון שהם הומים אחר ההבל וטורחים ולא ידע מי הוא אוספם שהוא האל ית'. ועתה מה קויתי ה' ר"ל אמר דהמע"ה אני מקוה מחיי העוה"ז תוחלתי לך היא כלומר התוחלת ממושכה שלי היא לך לחזות בנועם ה' ולזה אמר בתחלה לשון תקוה ולבסוף אמר לשון תוחלת שידוע שלשון תוחלת היא תקוה נמשכת לזמן רב ולזה אמר תוחלתי הנמשכה לך היא לאור באור פניך לעוה"ב אע"פ שהוא נמשך לעתיד ואין לי הנאה ממנו בעוה"ז ולא קויתי אלא לדברים הנמשכים ואע"פ שעוה"ז תקוה הבאה אלי ויכול להשיגה תיכף:


אמר והשכר הרבה להודיענו עוד כי אפי' אותו שהוא פועל ועוסק בתורה נקרא עצל בערך השכר אשר הוא הרבה וע"כ כשהצדיקים שעסקו בתורה יומם ולילה נפטרים מזה העולם ורואים רבוי השכר הניתן להם שם על מה שעשו הם מתעצבים על שלא עשו יותר ויותר.

ואמר ובעל הבית דוחק הקב"ה שהוא בעל הבית כלומר בעל העולמות כולם דוחק לאדם ומביא לו יסורים כדי שיתעורר וישוב אל אלהיו ויעסוק בתורתו יומם ולילה כי לעולם אין הקב"ה מניח את האדם שיהיה פורק עול שמים מעליו. וכמו ששמעתי על מה שאמר הפסוק אלה עשית שהוא אלה אלהיך ישראל שאמרו במעשה העגל והחרשתי ואתה חשבת כי כמי שאתה עזבתני ופרקת עולי ופנית אחרי אלהים אחרים כי אף אני אעשה כן עמך. ז"ש דמית היות אהיה כמוך ואין הדבר כן כי לא אעזבך לעולם רק בחמה שפוכה אמלוך עליך וע"י יסורין רבים שאביא עליך תשוב בתשובה ע"כ. וז"ש אוכיחך ואערכה לעיניך וכיון שכוונתו ית' ביסורין שמביא על האדם הוא כדי להורות לו דרך התשובה כדי שיתעורר ע"כ אין לבעוט בהם וכמ"ש דהמע"ה ממשפטיך לא סרתי וגו' אמר על היסורין שהיו באים עליו וזהו ממשפטיך שהם היסורין לא סרתי לא קצתי בתוכחותיך ואיני בועט בהם מפני שאתה הורתני כי ביסורין אתה מורה חטאים בדרך. וז"ש כי אתה הורתני הדרך הטוב ביסורין שהבאת עלי ומשום דמדבריו האמורים אפשר דליפוק מנייהו חורבא ע"כ סמך תיכף הוא היה אומר וכו' ואמר דברים אחרים כדי דלא ליפוק חורבא מדבריו הראשונים. דממאי דקאמר שהמלאכה מרובה כי עסק התורה אין לה קץ כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים א"כ קשה שיאמר האדם כיון שהמלאכה מרובה ולא אוכל לגמרה כלל איני רוצה להתחיל בה כי מלאכה שלא אוכל לבא עד תכליתה למה לי להתחילה לז"א ר' טרפון לא עליך המלאכה לגמור כלומר אין אתה מחוייב לגמרה אלא למוד ממנה עד המקום שידך מגעת ותו לא שאינו מוטל עליך לגמור את כולה וזה מצינו שדוד המע"ה הוסיף עוד לתרץ על קושיא זאת ואמר לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. אמר לכל תאוה שהאדם מתאוה ראיתי קץ שיוכל להשיג עד קצו ולמלאות תאותו ולהיות שלם מאותו דבר ויהיה לפי זה תכלה מלשון כלתה נפשי לשון תאוה. הכל יוכל אדם להשיג חוץ מן התורה שהיא רחבה מאד ואין האדם יכול להשיג את כולה ולבא עד תכלית תכונתה אף אם יחיה אלף שנים פעמים וא"כ זו היא סבה שלא יהיה האדם משתדל ועוסק בתורה כיון שלא ישיגנה אח"כ וא"כ קשיא לי שתי קושיות מה זה היתה לי שאהבתי תורתך ולא עוד אלא שכל היום היא שיחתי ואיני מתבטל ממנה אפי' רגע א' והיה ראוי שלא לרדוף אחריה כיון שיודע אני שאיני יכול להשיגה, והשיב לשתיהן דאעפ"כ אני אוהב אותה מפני שאני רואה כי מאויבי תחכמני מצותיך התורה מחכמת אותי שאדע לבקש המצאה ואופן להתגבר עליהם כענין האבן שזרקתי והרגתי לגלית הפלשתי שהתורה החכימה אותי להתגבר עליו כי לעולם היא לי עמדי הולכת תמיד להיות בעזרתי כנגד שונאי ולכן אני אוהב אותה. והשיב לשניה דמה שכל היום היא שיחתי ואיני מתבטל ממנה אפי' רגע הוא מפני שאני רואה שאני חכם יותר מכל רבותי ומכל מלמדי השכלתי ואני יודע יותר מכולם בעבור מדה שיש בי שאיני מתבטל ממנה כלל ועדותיך לעולם שיחה לי וכיון שנמשך לי תועלת זה ממה שלעולם היא שיחתי שאני יודע יותר מכל מלמדי א"כ אף אם לא אשיג את כולה על התכלית די לי שאני חכמתי בה יותר מכל אדם:


ואמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. משום דממאי דקאמר לעיל שהשכר הרבה ימשך לאדם להבטל מלימוד התורה כי אמור יאמר האדם אחר שבשביל שעה אחת שאלמוד ביום יתנו לי שכר הרבה די לי ואיני רוצה לעסוק בה יומם ולילה כמו שיקרה למי שמלאכתו להיות נוקב מרגליות כי אחרים שאין להם מלאכה. זו צריכין לטרוח כל היום לבקש מזונותם ומי שנוקב מרגליות בשעה אחת שיעסוק ביום ימצא כל מזונותיו ויותר מהמה ולכן יאמר מה לי להטריח עצמי כל היום די לי שאעסוק במלאכתי שעה אחת ביום ושאר כל היום אשב בטל ואטייל ואתענג כדרכן של מלכים לז"א אם למדת תורה הרבה דווקא אז נותנין לך שכר הרבה אבל אם בטלת מן התורה ולא עסקת בה כל הבא בידך לא לבד יהיה שיתמעט שכרך אלא גם תקבל על עון ביטול התורה עונש מר ממות כיון שהיה בידך יכולת לעסוק בתורה יותר ולא עסקת. ולזה אמר דוד המלך ע"ה ואדברה בעדותיך וגו'. לפי שדרך קצת המלכים הוא להתענג בזה העולם ולהשתעשע בכל תענוגי העוה"ז ולא ללמוד בתורה ואני עושה הפך כל המלכים כי אני לעולם מדבר והוגה בתורה וז"ש ואדברה בעדותיך תמיד אני הוגה בעדותיך וזה הפך כל המלכים וז"ש נגד מלכים ואעפ"כ איני מתבייש מהם לפי שאיני עושה כמותם ומשנה הסדר והדרך שלהם. וזה לפי שידע שאם יתבטל יענש. אמנם אם למדת תורה הרבה אז נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ואם אתה רואה עצמך מעונה ומדוכה בעוה"ז דע שמתן שכרן של צדיקים אינו בעוה"ז כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. וז"ש ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא:

ואל זה רמז דוד המלך ע"ה במ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' דהיינו שהשכר אתה צופן אותו ליתן להם בעוה"ב וזהו ליראיך אתה צופן להם לעוה"ב ואין אתה משלם להם בעוה"ז אבל יש אחרים שאינם יראיך אלא לומדים תורה ומקיימים מצות להתנאות לפני בני אדם שייראו אותם ויחשיבו אותם כענין ע"מ שאקרא רבי וזהו לחוסים בך נגד בני אדם כי לפני בני אדם הם מראים עצמם שהם צדיקים ומראים טלפים כחזיר לאלו לא צפנת בעוה"ב אלא פעלת להם שכרם מיד בעוה"ז כענין אורך ימים בעוה"ב למיימינים בה שלומדים אותה לשמה אבל למשמאילים בה שלומדים שלא לשמה יש להם עושר וכבוד בעוה"ז וכן אמר כאן ליראיך צפנת להם שכרם בעוה"ב כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל לאותם שעושים לפנים נגד בני אדם אף אתה פועל עמהם לפנים בעוה"ז. אח"כ מצאתי בלב אבות שפירש במלת היום קצר כפירוש זה:

א"נ אמר היום קצר ולא אמר הזמן קצר להודיע לאדם כי אפי' באלו החיים המועטים רובם ראוי ליחסם ללילה אשר רוב ימיו של האדם תלאות הזמן חולפות ובאות עליו כי השקט לא יוכל ורובם הם חשך ולא אור אמנם הזמן שיושב האדם בנחת והשקט ושלוה כי אז יוכל האדם לעסוק בתורה הוא מעט מזער וז"ש היום קצר כלומר הזמן שיקרא יום ולא לילה אשר אז יוכל האדם לעסוק בתורה זה הזמן הוא קצר ובפרט בגלות הזה אשר גברו הצרות עלינו ונתקיים בנו מ"ש דוד המלך ע"ה ה' אלהי צבאות עד מתי עשנת בתפלת עמך וגו'. הכוונה עד מתי אינך מקבל תפלותינו להיותם בעיניך כעשן לעינים. האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. הכוונה כי בעונותינו הרבים עברו כל כך צרות עלינו כי כשהנשים לשות הפת הן בוכות כל כך ויורדות שם הדמעות והם לשים בדמעות הלחם במקום מים וז"ש האכלתם לחם דמעה וגם לא היו צריכים להטיל מלח לתוך המים אשר לשים בה הלחם כמנהג כי הדמעות הן מלוחות ותשקמו בדמעות שליש אמרו רז"ל כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לא הוי חמרא וז"ש ותשקמו בדמעות שליש הכוונה שליש יין כי במקום מים הצריכים להטיל לשליש אחד היו מטילין דמעות. או יהיה הכוונה כי צריכים לבכות ולהתענות על המים שירדו לשדות וכן לגשמים הצריכים לבורות שיחין ומערות וז"ש האכלתם לחם דמעה הכוונה ע"י דמעה ותשקמו בדמעות שהם בוכים ונופלים דמעות מעיניהם שליש אמרו המפרשים ז"ל שהוא לוג והכוונה כי האכילה והשתיה באות להם ע"י הדמעה. ובהיות שקודם יצאו קצת האומות להתפלל על הגשמים ולא נענו בזה תשימנו מדון לשכנינו לעג וקלס וגו'. הכוונה כי שכנינו הם קצת האומות הם מריבים עמנו בהיותם אומרים כי ה' קבל תפלותינו ולא תפלותם. ואויבינו ילעגו למו הכוונה הם לועגים על שכנינו ואומרים להם אתם מריבים עם ישראל על שאתם חושבים כי הקב"ה קבל תפלתם אדרבא נותן תיכף ומיד שאלתם כדי שלא ישובו לפניו עוד בתפלה כי אינו רוצה לראותם על היותם שנואים בעיניו. ה' אלהים צבאות השיבנו וגו' הכוונה כי הקב"ה אומר לישראל שובה ישראל ואשובה אליכם וישראל אומרים השיבנו ונשובה וז"ש ה' אלהים צבאות השיבנו תתחיל אתה לסייע אותנו ונשוב אליך. האר פניך כלו' כי אין אנו רוצים כי אם הארה בעלמא ואח"כ נושעה אנו נשוב ונושע ולזה לא אמר והושיענו כי לא היו שואלים ממנו שיסייע להם לגמור כל התשובה כי אם שיסייע להם בתחלת התשובה ואח"כ הם ישובו מעצמם. גפן ממצרים תסיע תגרש גוים וגו', אמרו רז"ל ואת העם העביר יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם חלק בארץ ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת כי אם להודיענו שבחו של יוסף שנתכוין להסיר החרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין לאחיו גולים וז"ש כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי ראוי לשאול כי מן הראוי שיאמר בארץ לא לו שהוא לשון יחיד כמו שנכנס בלשון יחיד כי גר יהיה זרעך אלא הכוונה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם אין הכוונה בארץ לא להם של ישראל אלא שלא יהיה מן הגוים עצמם היושבים שם כי גם הם יהיו גולים וז"ש לא להם ועם היות כי ישראל לא היה עיקר ישיבתם במצרים כי לא ישבו שם כי אם מנין רד"ו ולא היה צריך להעביר הגוים מערים לגרשם ואפי' הכי עם היות כי עיקר ישיבתם לא היה במצרים הקב"ה חס על כבודם של ישראל והגלה אותם כדי להסיר חרפת עמו ישראל וא"כ למה באותו זמן היה חס הקב"ה על כבודן של ישראל מה שאין כן עתה כמו שיאמר למטה למה פרצת גדריה וגו'. וז"ש גפן ממצרים כלומר עם היות שהם ישראל שתסיע אותם ממצרים להוליכם לא"י היה צריך לגרש ולהעביר הגוים מעריהם ואפי' הכי תגרש גוים מקודם ואח"כ ותטעם במצרים. פנית לפניה כמו שראינו שנתן יוסף ליעקב מיטב הארץ ארץ גושן כי היה ראוי יעקב לירד שם בשלשלאות של ברזל ואפ"ה פנית לפניה ותשרש שרשיה ובני ישראל פרו וישרצו ארז"ל ששה בכרס אחד ותמלא הארץ אותם. כסו הרים צלה הכוונה כי פרו ורבו כל כך כי לא היה להם בתים לשבת כי היה צריך כל אחד לעשות אהל בהרים וז"ש כסו הרים צלה, וענפיה ארזי אל הכוונה כי אפשר לומר שהיה כל אחד מאותם הששה הנולדים בכרס אחד קטנים ולא היו עצומים ובריאים לז"א וענפיה שהם הקטנים ארזי אל היו בריאים וגדולים ועצומים כארזים, ואמר ארזי אל הכוונה כי במעשה ה' אין לתמוה על היותם כל כך בריאים ועצומים וגדולים וגבוהים ולז"א ארזי אל כי אלו היו ארזי אל וע"כ היו כל כך גדולים ועצומים. תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה הכוונה כי זכו לנס של ים סוף לבד ובניהם של אלו זכו ג"כ לקריעת הירדן וז"ש תשלח קציריה שהם הגדולים עד ים הכוונה לראות קריעת ים סוף ואל נהר יונקותיה שהוא נהר הירדן שלחת יונקותיה הם הקטנים בניהם של אותם שזכו לנס קריעת ים סוף. כל אלו הנסים והנפלאות עשית עמהם במדבר ועתה בזמן הזה למה פרצת גדריה של ישראל והם יושבים בגלות וארוה כל עוברי דרך מלשון אריתי מורי עם בשמי והכוונה כי רבים משתעבדים בישראל. וכל יום קמים עליהם לכלותם ואוכלים ממונם של ישראל וזה שאמר וארוה כמו הגפן של העולם נכנסים לתוכה. ולוקטים ואוכלים כך כל ישראל. יכרסמנה חזיר מיער מלשון כריתה זה מלכות בבל ומדי אשר הרעו לנו מאד אבל מלכות ישמעאל אינם הורגים לישראל אבל הם תחת זה המלכות ונותנים מסים וארנוניות וזה שאמר וזיז שדי שהוא עוף גדול כמו זה המלכות של ישמעאל שהוא גדול ורם, ירענה הכוונה שהוא רועה לישראל ואוכל ממונם. אלהים צבאות שוב נא ואם תאמר איך אשוב שם ביניכם ואינכם עושים רצוני לזה אמר הבט משמים וראה ממקומך ופקוד גפן זאת שהם ישראל. וכנה אשר נטעה ימינך הכוונה כי תפקוד ג"כ בית מקדשך וז"ש וכנה מלשון מכון לשבתך פעלת. ובן אדם אמצת לך הוא המשיח בן דוד אמצת לך שהקב"ה מחזק ומאמץ למשיח בן דוד כדי שיעשה נסים ונפלאות וילחם עם העכו"ם. שרופה באש כסוחה הכוונה כי בעונותינו הרבים האומה הישראלית היא שרופה באש כסוחה מן קצת האומות כי עליך הורגנו כל היום ולא די זה כי גם מגערת פניך יאבדו כי מלבד הצרות שהיה להם מאומות העולם אתה מביא עליהם עוד צרות כמו שראינו בכל יום ויום בעונות. תהי ידך על איש ימינך הכוונה על משיחנו כמו שאמר הכתוב נאם ה' לאדוני שב לימיני וזה נאמר על משיחנו. ועל בן אדם אמצת לך שהוא המשיח כמ"ש למעלה ובאותו הזמן לא נסוג אחור לבנו כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם. תחיינו ובשמך נקרא הכוונה כי אז באותו הזמן לא יהיה צריך להתפלל כי אם כשנזכיר שמך לבד תחיינו כמו שאמר ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו הכוונה כי ביום קראנו למלך המשיח על איזו צרה הוא יעננו ויאמר ה' הושיעה ופסוק זה מסורס כאלו אמר המלך יעננו ביום קראנו ה' הושיעה כי לא יהיה צריך להתפלל כי במה שאמר הושיעה די. ובזה רוב ימינו דומים ללילה מרוב הצרות, והיום שיקרא יום ולא לילה הוא קצר. אמנם המלאכה מרובה ולכן פקח עיניך וראה וכל זמן שתוכל ויהיה לך ריוח לעסוק בתורה ובמצות לא תתבטל. ואמר והפועלים עצלים בלשון רבים כי לפי האמת כיון שהמימרא השנית נאמרה בלשון יחיד שכך אמר לא עליך המלאכה וגו' א"כ לפי זה היה לו לומר בכאן והפועל עצל אלא להשמיענו כחו הגדול של היצה"ר כי אפי' בזמן שיתקבצו אנשים רבים לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו כי אז היה ראוי דרך הטבע שאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק אפ"ה הם עצלים ותרדמת יצה"ר נפלה על כולם וז"ש והפועלים עצלים. אמנם לדבר רע הם רעים וחטאים וזריזים המה להרע כמש"ה ואומר להם למי זהב התפרקו וגו'. הנה המפרשים ז"ל פירשו דמלת התפרקו הוא צווי שצוה אותם אהרן ואמר להם התפרקו וקשה על זה שכוונתו היה ליתן התנצלות ובכאן היה לו התנצלות אם היה אומר האמת דברים כהווייתן שאמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם והיה כוונתו של אהרן לשאול תכשיטי הנשים כדי שיתעכב הדבר בין כך ובין כך יבא משה וכמו שארז"ל ועכשיו כשסיפר הדברים למשה היל"ל התנצלות זה שהוא אמר להם להביא מן הנשים והם הביאו מעל עצמם ולמה אמר לו שצוה להם ואמר התפרקו דמשמע שמעליהם עצמם צוה שיתפרקו וזה היה להגדיל אשמתו, ולכן אני אומר דאדרבה התנצל יותר ומלת התפרקו אינו צווי אלא מה שהם עשו דתיכף ומיד הם התפרקו ויתנו לי והכי קאמר אני לא אמרתי להם אלא למי זהב לבד ומיד כשהזכרתי זהב הם התפרקו כל הזהב שעליהם ונתנו אותו לי הרי הזריזות הגדול לחטוא ולהרשיע ומכלל הן אתה שומע לאו כמה וכמה יהיה העצלות כדי שלא לקיים התורה והמצוה על כן אמר והפועלים עצלים:


ואמר והשכר הרבה ובעל הבית דוחק לפי שעצלות הפועל הבונה בית תמשך לאחד משתי סבות. או מפני שהשכר שנותנין לו הוא מועט ולכן הוא מתעסק בה בעצלות ולא בחשק ובמהירות. או לסבה שנית שאפי' שיהיה שכרה הרבה יתעסק בה בעצלות לפי שאין בעל הבית עומד על הפועלים לדחוק אותם וכמו שאז"ל ישכור פועלים ואל ישב עליהם ועל כן אמר כי בענין עסק מלאכת התורה והמצות הפועלים הם עצלים אע"ג דאיכא תרתי לטיבותא אם בענין השכר אמר והשכר הרבה ואין ערך לשכר הצדיק אפי' בעוה"ז וכ"ש לעוה"ב שכן מצינו ביוסף הצדיק שניתן לו מעלה שלא כדרך טבע כמו שאמר הכתוב ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה רוצה לומר למלוך כי אם אלהים, הראיה לזה שלא היתה מעלתי ממדרגה אל מדרגה כדרך העולים לגדולה שאין עולים אלא מעט מעט כי מתחלה שמני אלהים לאב לפרעה גדול מן המלך עצמו ומזה נמשך לי להיות אדון לכל ביתו ואחר כך להיות מושל בכל ארץ מצרים שלא כדרך הטבע שמורה כי מה' היתה לי. ואם בענין היות בעל הבית עומד ודוחק אותם לאמר להם מהרו לבנות את הבית וכלו מעשיכם ג"כ אמר ובעל הבית והוא השם יתברך דוחק אותם ומזהירם בכל שעה ובכל רגע והוא כנוגש עליהם ומזהירם שיעסקו במלאכתו ונוגש אותם הן ביסורים הן בנביאים השכם ושלוח ולא שוה לנו ועם כל זה הפועלים עצלים. והנה בגלות הזה השם יתברך דוחק אותנו ביסורים וכמו שאמר הכתוב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו' והכוונה על אותם המענים ומשעבדים אותנו ואמר שועלים שועלים תרי זימני לומר כי הגדולים עם הקטנים כולם כאחד הם מענים אותנו וז"ש אחזו לנו שועלים דהיינו הגדולים וגם שועלים קטנים כולם מחבלים הכרמים שהם בני ישראל כי כולם משעבדים ומענים אותנו והרעה שעושים לנו אינו נמשך להם שום תועלת ממנה שאם היו עושים עמנו רעה לתועלתם ולהנאתם לא כבדה חטאתם מאד אבל כרמינו סמדר דהיינו משל שאין להם תועלת כלל כמו הסמדר שאינו ראוי לשום תועלת כן הם אין להם תועלת כלל ועושים עמנו רעה להרע עמנו לבד:


הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אמר אלו השתי חלוקות אחת כנגד הטפש ואחת כנגד החכם. כנגד הטפש שהוא יגע הרבה ומוציא קימעא אמר לא עליך המלאכה לגמור ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ולכן אל תפרוש מן הלימוד. וכנגד החכם אמר אשר אפשר שיחשוב כי כיון שאין כל המלאכה מוטלת עליו לגמרה כולה והוא כבר טרח ומצא מה שהאדם יוכל להשיג א"כ יחשוב שעתה הוא בן חורין להבטל ממנה כי כבר טרח והשיג יותר מן המוטל עליו על כן אמר לו ולא אתה בן חורין להבטל ממנה ולכן סמך לזה ואמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה כי לא תאמר הרי יגעתי ומצאתי בזמן מועט מה שאחר לא יוכל להשיג בזמן מרובה וכמו שאז"ל על רבי אבין בשעת פטירתו ואתה האיש לא תאמר כן כדי להבטל ממנה שאם למדת תורה הרבה הכל בא לידי חשבון ונותנים לך שכר הרבה, והנה הודיענו הכתוב מעט מזער ממעלת הצדיק ואמר לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וגו' כלומר כל מה שרואים עיניו של הצדיק ומתאוה הקב"ה לא יגרע ממנו. ואת מלכים לכסא הכוונה כי הקב"ה נותן לו מעלה ורוממות כי לא יש הפרש בינו למלך כי אם הכסא וכמו שאמר רק הכסא אגדל וגו' כי לא נשאר לו לעלות כי אם לכסא. או יאמר לכסא ממש כי יש לו כל כך מעלה כי הוא יושב בכסא מלוכה. או יהיה הכוונה שאפי' למקומו יחלקו כבוד וכמו שמצינו בענין הרב שאין התלמידים יכולים לישב במקומו וזה שאומר ואת מלכים כי ניתן לו כל כך מעלה עם המלכים ואפי' לכסא בעצמו יהיה לו מעלה לפי שהוא מקומו. ויושיבם לנצח ויגבהו הכוונה שהקב"ה יתן לצדיק הפך מה שהוא טבע העולם לפי שזה העולם הוא גלגל ובהכרח מי שעלה ירד שהגלגל בהכרח אחר העליה יורד ולצדיק לא יהיה כן אלא יהיה לו מעלה ורוממות ובתמידות וזהו שאמר ויושיבם לנצח ויגבהו. או תהיה הכוונה באופן אחר ויובן מה שנכנס בלשון יחיד לא יגרע מצדיק ויצא בלשון רבים כמו שאמר ויגבהו כי הקב"ה נותן למלכים אשר נתנו מעלה לצדיק נותן להם מעלה ורוממות וז"ש ויושיבם לנצח ויגבהו הכוונה למלכים ואם בעוה"ז כך בעוה"ב על אחת כמה וכמה:


ואמר נותנין לך שכר הרבה לשון נתינה ולא אמר משלמים לך שכר הרבה להשמיענו כי מלבד תשלום שכר פעולתו אשר נאמן הוא בעל מלאכתו לשלם לו שכר פעולתו עם כל זה שכר הרבה אחר ניתן לו במתנה מאת מלך מלכי המלכים וז"ש נותנים לך שכר הרבה כלומר בדרך מתנה נותנים לך ולא בדרך תשלום ולא מפני זה ינכו לך מתשלום שכרך אפי' כל שהוא כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ועל כן סמך ואמר ונאמן וכו' ולא אמר שיתן לך כמו שאמר נותנים לך לכוין אל מה שאמרנו באופן שהשכר יהיה לו כפלים על דרך מה שאמר הכתוב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה וראוי לשאול השופט כל הארץ לא יעשה משפט ולמה לקחה בכפלים, ושמעתי בשם המגיד של מהר"ר יוסף קארו זצ"ל, כי חטאתיה הוא מלשון אני ובני שלמה חטאים והוא לשון חסרון. והכוונה כי לעתיד לבא יתן הקב"ה לישראל כל כך מהטוב כפלים מהחסרונות שחסר להם ע"י הצרות וזהו בכל חטאתיה וכמו שמצינו באיוב וה' שב את שבות איוב וגו' ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה ואמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כי יש גרסאות שגורסין מתן בלא שי"ן ולא גרסו שמתן שכרן ולפי גירסא זו אפשר שבא לתרץ שאין דבריו סותרים למאמר אנטיגנוס שאמר אל תהיו כעבדים וכו' כי לא יעבוד על מנת לקבל פרס והוא אמר שיעבוד את השם יתברך כי הוא נאמן לשלם שכרו על כן אמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כלומר מה שאני אומר לך ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו' אין הכוונה כדי שתעבוד על מנת לקבל פרס רק כוונתי היא זאת שתדעהו דרך ידיעה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא ושיש שכר לעתיד לבא וזהו מלת ודע דקאמר כלומר שידעהו לבד, וכמו שפי' רבינו יונה ז"ל למעלה במשנת רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה וכו' כתב כי מה שאמר רבי אלעזר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך דלא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים כי צריך לאדם להאמין שהוא יתברך נאמן לשלם שכר טוב ליראיו בחסדו ולא בחיוב אף שלא היה ראוי לשלם כי כבר אנו מחוייבים לו שאנחנו עבדיו עכ"ל:

אי נמי כוון במ"ש ודע שמתן שכרן של צדיקים לפי הגירסא שגורסין בשי"ן ולפי מה שפירשנו שהצדיקים הקב"ה נותן להם שכר נתון במתנה מלבד שיעור השכר אשר ראוי לשלם לו דרך תשלום. ולפי שיאמר אדם כי היה לו להיות לצדיק איזה שכר מה בזה העולם מן הניתן לו במתנה ומה שהוא תשלום השכר אשר הוא בדרך שילום יהיה צפון לו לעתיד לבא, אבל אני רואה כי הצדיקים בזה העולם מרעה אל רעה יצאו ועל כן יטעה לומר שהלואי ואולי ישלמו לו שכרו הראוי לו בדרך תשלום על כן אמר כי אפי' הניתן לו במתנה הוא לעתיד לבא ושכר מצות בהאי עלמא ליכא לא מה שהוא בדרך מתנה ולא מה שהוא בדרך תשלום וזהו לשון שמתן שכרן דקאמר. ולכן צריך שהצדיק יקבל הנסיון והיסורין בשמחה כאברהם אבינו שנתנסה עשרה נסיונות ועמד בכולם ואיוב היה מוכיח לחבריו ע"ז כמו שאמר זכרוניכם משלי אפר הכוונה אתם ממשילים עצמכם לאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר שעמד בי' נסיונות כי אתם אומרים הנסה דבר וגו' ושאתם יכולים לסבול יסורין ואני אומר כי אתם נמשלים ליוצאי מצרים שהיו עושים חומר ולבנים ולא היו סובלים יסורין כאשר ראינו שהיו מתלוננים על משה ואהרן וז"ש לגבי חומר גביכם. ועם זה יובן מש"ה הורני לחומר כלומר המשילני ליוצאי מצרים שהיו עושים חומר ולבנים ואת משל לעפר ואפר יכול אני להתמשל כאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר:

אי נמי אמר והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. כלומר הפועלים הם עצלים בין כשהקב"ה נותן להם שכר הרבה ומשפיע להם טובה כי וישמן ישורון ויבעט וז"ש והשכר הרבה, ובין כשהקב"ה מביא עליהם יסורין ודוחק אותם ואפ"ה הם עצלים לשוב בתשובה שלמה לפניו כענין הכיתי אותם ולא חלו וז"ש ובעל הבית דוחק:

ושמעתי מי שתירץ ואמר דמאי דקאמר והפועלים עצלים הכוונה על רמ"ח אבריו של האדם אשר הם הפועלים המצות כי הם כלי המעשה ובהיות כי כולם מחומר קרוצים והם חמריים אינם חפצים בתורה ובמצות אלא אדרבה הם עצלים ומתרשלים לעשות המצוה וזה טבעם הטביע בהם מצד יסודם החומרי וע"כ אמר לאדם תראה כי מטבעם גם הפועלים והם האברים הם עצלים וכמו שהזמן לא יסייע כי הוא קצר והמלאכה מרובה כמו כן תראה כי הפועלים והם האברים הם עצלים מטבעם, ולכן הזהר מאד שצריך אתה להסירם מטבעם ועצלותם ולהחזירם למוטב להיותם כל אחד קל כנשר רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים. גם כי טבע האברים הם עצלים לעשות רצון קונם לפי שמחומר קורצו ויצר לב האדם רע מנעוריו. ונ"ל שעל זה אמר דהמע"ה דבקה לעפר נפשי חייני וגו', אמר כי להיות מלובש בגוף הזה שקורץ מחומר עכור כי הנפש לא היתה חוטאת לעולם אלא מה אעשה שדבקה לעפר נפשי שהוא הגוף הזה שהוא מעפר וזה גורם לי לחטוא וע"כ חייני כדברך, כדברך שאמרת כי יצר לב האדם רע מנעוריו ועל כן לא אוסיף עוד להכות את כל חי כן עשה עמדי וחייני כדברך ע"כ:


הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור. כענין בא ליטהר מסייעין אותו אין אתה מחוייב אלא להתחיל במצות לבד וה' יגמור בעדך כמ"ש הכתוב ה' יגמור בעדי וכן אמר דהמע"ה גול על ה' דרכך כלומר אתה תתחיל לבד לגלגל ובטח עליו והוא יעשה את השאר ויגמור אותה. ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה כלומר שאין אתה כפועל אשר הוא בן חורין שאם רוצה לומר איני עושה ואיני נוטל הרשות בידו אין הדבר כן אלא אתה כעבד ואינו רשאי לומר איני עושה ואיני נוטל שכר שהוא כעבד ואם לא יעשה מוליכין אותו לגיהנם על דרך שאז"ל ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי וכן אמר דהמע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו', הכוונה לפי שיש לפני האדם שני דרכים גיהנם או ג"ע ועל כן אמר חשבתי דרכי כלומר אני חושב באלו הב' דרכים שאיני יודע באיזה מוליכין אותי וזה גורם לי להשיב רגלי אל עדותיך:


ואמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי שממאי דקאמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה משמע שהוא כעבד והעבד ידוע הוא שאין לו שכר על מלאכתו כי אינו מקוה שכר רק השכיר וכמו שאמה"כ כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו לכן סמך מאמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה כלומר אף אם דמיתיך לעבד לא לענין נתינת השכר:


ואמר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך לפי שבתחלה אמר לא עליך המלאכה לגמור כי אינך עושה רק ההתחלה והשי"ת יגמור בעדך א"כ נפקא מינה שגם בשכר המצוה ינכה השי"ת גמר המצוה כי הוא מעשיו יתב' כי הוא גמרה ולא ישלם לאדם רק ההתחלה לבדה על כן אמר שאין הדבר כן אלא ונאמן הוא בעל מלאכתך כלומר אע"פ שהוא יתברך בעל המלאכה כי הוא גמרה והעיקר הוא על שם גומרה עם כל זה הוא יתברך ישלם לך שכר פעולתך שפעלת אותה מבלי סיוע כלל. ועל דרך זה אמר דהמע"ה צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו ביד היצה"ר רק מסייע אותו מסור מרע ובעשה טוב ועם כל זה לא ירשיענו לצדיק כששופט אותו לנכות משכרו שיעור מה שהוא יתב' מסייע בדבר רק נאמן הוא לשלם לו שכרו משלם. ואמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כלומר אע"פ שאמרתי שישלם לך שכר פעולתך בעולם הנשמות אעפ"כ דע לך עיקר השכר של כל הצדיקים כולם אפי' אותם שכבר מתו עיקר מתן שכרן הוא לעתיד לבא אחר התחיה:

ושמעתי כי בהיות האדם עושה בקיום מצותיו מלבוש לנפשו לעוה"ב הנקראת בלשונם ז"ל חלוקא דרבנן כי באותו המלבוש עולה ליראות את פני ה' וליהנות מזיו השכינה שזהו תענוג העולם הבא. וא"כ היה ראוי שלא יהיה לו שכר אחר אלא המלבוש בלבד כי דרך העולם ליתן שכר לפועל הבונה בית אחרים אבל אם בנה בית לעצמו מה שכר יתנו לו והאדם עושה מלבוש לעצמו והקב"ה נותן לו שכר המלבוש כפועל וז"ש שישלם לך שכר פעולתך שהוא המלבוש שלך שהוא פעולתך לצורך עצמך והשכר הוא התענוג שאמרנו:

ובלב אבות כתב אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה כלומר הרבה שכר נותנים לך במה שאתה לומד תורה הרבה. ויש גורסים להפטר ממנה:

עוד כתב ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא ירצה כי המתן שכר לצדיקים לעתיד לבא הוא שישיגו וישכילו כל מה שיהיה אפשר להשיג עד שיורוהו באצבע ויאמרו זה ה' קוינו לו, שירצה כמו ששמעתי שלא יהיה עוד על דרך השלילות כאשר היה באלה החיים אלא באופן מה מהחיוב, עכ"ל: