דרך חיים (מהר"ל)/פרק ב משנה ז

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ב משנה ז · >>

פרק ב משנה ז

הוא היה אומר וכו'. יש לשאול, באלו דברים למה בחר באלו דברים והרבה דברים שהיה יכול לומר אותם שאם מרבה אותם הם להזיק אליו, ויש עוד דברים הרבה אם מרבה אותם קונה לו מעלה ולא זכר אותם גם כן. אלא פי' דבר זה, כי בא לומר כי האדם הוא מחובר מגוף ונשמה והגוף הוא מן הארץ והנשמה מן השמים, ומן הארץ עד השמים נחשב עשרה. וזה אמרם בפ"ק דסוכה (דף ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ומעולם לא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה כדכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, נמצא כי מן הארץ עד השמים נחשב עשרה. והאדם שנברא מן הארץ ומן השמים יש לו נגד זה עשרה דברים מחולקים, חמשה קרובים אל הארץ וחמשה קרובים אל השמים, שהרי נברא מן הארץ ומן השמים. ואלו חמשה הקרובים אל הארץ הכל דברים גשמיים שייכים אל הגוף שהוא מן הארץ, ואותם שהם קרובים אל השמים הם דברים השייכים לנשמה והם דברים רוחנים קרובים אל הנשמה הרוחנית. וכנגד זה יש באדם חמשה אברים רוחנים והם קרובים אל הנשמה שהם שתי עינים שתי אזנים והלשון, וחמשה איברים קרובים אל הגוף והם שתי רגלים שתי ידים וראש הגויה אלו עשרה הם בגוף. וידוע כי העינים שיש בהם כח הראות ובאזנים כח השמיעה ובלשון כח הדבור קרובים לנשמה, וחמשה אברים האחרים כולם קרובים אל הגוף שהוא מן האדמה. ובפרק ארבעה נדרים (נדרים דף לב:) והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר הם בעיר אלו שני עינים שתי אזנים שני ידים שני רגלים ראש הגויה ופה עד כאן, הרי עשרה אברים שהם באדם, ותמצא חמשה מהם קרובים אל הנשמה וחמשה מהם קרובים אל הגוף כי שתי אזנים ושני עינים והפה חמשה אלו הם רוחניים, שכל האברים שעושים פעולתם מבלי שימששו מוחשיהם הם רוחנים, כמו האזנים ששומע מרחוק, והעין שרואה יותר מרחוק, וכן כח הדברי שהוא שכלי. והתבאר כי חמשה מהם רוחנים וחמשה גופנים, ולפיכך תמצא כי הש"י נתן לאדם עשרת הדברות חמשה מהם קרובים אל הש"י שהם דברים מה שהוא שייך אל הש"י אשר הוא בשמים, כי גם כבד את אביך ואת אמך שייך אל השם יתברך כמו שאמרו ז"ל (קידושין דף ל:) שהוקש כבודם לכבוד המקום, ואמרו ז"ל, (שם) כי כאשר האדם מכבד את אביו ואת אמו מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדו אותי. וחמשה אחרונים מה שהוא שייך בין אדם לאדם אשר הוא בארץ. כי זה האדם אשר נשמתו מן השמים וגופו מן האדמה, ומן השמים עד הארץ נחשב עשרה כמו שהתבאר כי לעולם עשרה נחשב רשות אחר בכל מקום. ולפיכך חמשה שייכים למעלה וחמשה שייכים למטה, ולכך נתן לנו עשרת הדברות חמשה שהם קרובים אל השמים וחמשה קרובים אל הארץ. וזה שאמר כי האדם הזה שיש לו נשמה מן השמים וגופו מן הארץ, יש לו חמשה קנינים מן הארץ שהם קנינים גופנים מן האדמה וחמשה קנינים רוחנים אשר הם שייכים לנשמה:

ואמר שאותם חמשה דברים ששייכים אל הגוף הרבוי בהם הפסד וגרעון, כי התוספת חוץ מן השעור הוא לחסרון בודאי. אבל החמשה אשר אינם גופנים הם לנשמה, התוספות בהם היא למעלה יותר. וזה אמרו מרבה בשר מרבה רמה, פי' הבשר הוא גוף האדם בעצמו, והמרבה בשר שהוא הגוף בעצמו מרבה רמה, פי' רמה הוא ההעדר כי התולע הוא יאכל הבשר עד שלא נמצא, ר"ל כי דבק בחומר האדם ההעדר כאשר פירשנו פעמים הרבה כי בחומר האדם דבק ההעדר, ולפיכך המרבה בשר מרבה רמה הוא ההעדר, ואין הכונה פה על רבוי הבשר בלבד ואין הכונה על הרמה, רק כאשר האדם נמשך אחר ענין הגוף החמרי אין תוספות זה רק שמרבה ההעדר וזהו הרמה, וכמו שאמרו שתאות מוציאין את האדם מן העולם וכמו שיתבאר בעז"ה, והנה הזכיר ראשון חומר האדם שהוא גופו של אדם. ואמר אחר כך מרבה נכסים מרבה דאגה כי הדבר הראשון שהוא קרוב אל האדם מצד גופו, הם נכסים שהם קנין האדם שהם שלו לגמרי וצריך לו כדי להתפרנס מהם קודם שישא אשה, ואמר מרבה נכסים מרבה דאגה כלומר שהרבוי הוא לחסרון גם כן, כי הנכסים צריך האדם להתעסק בהן שלא יפסדו והרבוי בהם לא ימלט מן החסרון שיש בזה רבוי דאגה, וכל זה כי הדברים אשר שייכים לגוף לא ימלטו מן החסרון, והתוספות בהן הוא מביא עוד חסרון יותר. ואחר שזכר הנכסים שהם שייכים קודם אל האדם, אמר אחר כך מרבה נשים מרבה כשפים, כי האשה היא בסדר אחר הנכסים קרובה אל האדם שצריך האדם אל האשה לתקון ביתו, ואמר שהוא מרבה כשפים, ואף אם נושא אביגיל וכל הנשים הכשרות מאד שלא יעשו כשפים, מ"מ היא נוטה אל מדריגת הכשוף מדרגה פחותה, כי הכשוף נמצא בנשים יותר מכל, לפי שפלות ופחיתות מדריגת הכשוף נמצא בנשים שהם פחותים ושפלים במדריגה, ויותר מזה כי הכשוף הוא צריך לכח מדמה אשר נמצא בנשים. ולכך אין הכשוף שולט אלא א"כ עומד המכשף על הארץ כדפירש רש"י ז"ל בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מד:) ולפיכך ע"י רבוי נשים האדם מתקרב למדריגת הכשוף, ואף שלא תעשינה כשפים מ"מ הוא נוטה מן המעלה אל הפחיתות והחסרון מצד רבוי נשים כי הרבוי הוא נוטה למדרגת הכשוף הפחותה. ואחר שזכר האשה זכר השפחה, כי צריך לו השפחה לעשות צרכי ביתו יותר מן העבד שהוא עושה מלאכה בשדה, ואמר כי רבוי השפחות מה שהשפחות הם בנות חם ומפני כך הן שטופי זמה, כי נמשכים אחר השורש שלהם נמצא הרבוי הוא התרבות זמה, ואפילו הם שפחות כשירות מ"מ רבוי השפחות אשר הוא מרבה נוטה הוא ברבוי זה אל הזמה, אף כי אין הדבר במעשה בפעל שיהיה כאן זמה, רק שאמר כי הוא נוטה אל מדת הזמה. ואחר כך זכר העבדים הוא החמישי כי כל אלו חמשה מצורפים אל האדם מצד גופו, ואמר מרבה עבדים מרבה גזל, ודבר זה מבואר כי העבדים גזלנים כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פו:) דהיינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי וכיון שאין נאמנות אצלם הם גזלנים, שבשביל הנאמנות האדם מונע מן הגזל, ומפני שהם עושים מלאכת בעליהם לפעמים שטורח עליהם לעשות אז גוזלים כמו שעשו רועי לוט שהיו רועים בשדות אחרים להקל מעליהם שלא יצטרכו לרעות במדבר במקום הפקר. גם העבדים הם מוכנים אל הגזל כמו השפחות אל הזמה, כי השפחות בחומר הרע שלהם במה שהם בני חם יוצאות חוץ לסדר ומפני כך הנה בעלי זמה, והעבדים יוצאים בצורה הפחותה שלהם חוץ מן הסדר ובזה הם גזלנים והבן זה מאד כי הוא דבר חכמה, ולפיכך אמר המרבה עבדים מרבה גזל, וכבר אמרנו כי פירוש זה שהוא נוטה אל הפחיתות בדברים אלו שהם גשמיים, כי כל חמשה דברים אשר הם שייכים לגוף האדם יש בהם החסרון ולפיכך התוספות הוא הפסד וחסרון:

ואחר כך התחיל בחמשה אחרונים שהם לנשמה, ואמר כי חמשה דברים אשר שייכים לנשמה כולם הם למעלה יתירה. והתחיל מרבה תורה מרבה חיים, כי התורה היא הראשון לנשמה מפני שנותנת:

לנשמה חיים, כמו שאמר כי על ידי התורה הדביקות בו יתברך וכמו שנתבאר כמה פעמים, ולפיכך מרבה תורה מרבה חיים. ואמר אח"כ מרבה ישיבה ר"ל שהוא מרבה להשיג בישיבת חבירים מרבה חכמה, כי אחר שזכר התורה זכר החכמה, כי התורה שזכר היינו שהוא ידע משפטיה ומצותיה על בוריה, אבל החכמה הבנת טעמי התורה והשגת המצות, דבר זה הוא חכמה והחכמה הוא ענין אחר והוא מעלה נוספת ומעלה זאת ג"כ לנשמה, ואח"כ אמר מרבה עצה מרבה תבונה, פי' שהוא מרבה להעמיק בתורה להיות מבין דברי תורה דבר מתוך דבר ודבר זה נקרא נבון, וזה שאמר מרבה עצה מרבה תבונה וזה עוד מעלה נוספת. וזכר ג' דברים כנגד הדעת והחכמה והתבונה, וכנגד זה אמרו בהגדה כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כמו שזכר שלשה בכאן, ושם פירשנו כי התורה נקרא דעת כמו שאמר יודעים את התורה, ואלו שלשה שהם החכמה והתבונה והדעת הם לנשמה כמו שידוע. ובכל אלו המוסיף הוא קונה מעלה עוד יותר לא כמו חמשה הראשונים שיש בזה חסרון:

ואמר עוד מרבה צדקה מרבה שלום, פירוש כי האדם צריך אל שלום עד שלא יהיה לו מתנגד, שאם אין שלום אין כלום ולפיכך השלום היא צריך אל האדם, ואם אין שלום לאדם יש לו מונע מתורתו ומכל ענינו, ואמר מרבה צדקה כי הצדקה אינו אלא השלום, כי כאשר האדם מעמיד דבריו על הדין שלא יעשה לפנים משורת הדין בזה מתחדש מחלוקת, והפך זה כאשר מעשיו הם בצדקה ולפנים משורת הדין שהצדקה אינו דין כלל, ולפיכך הצדקה היא מביאה השלום וכמו שאמר הכתוב (ישעי' ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום. ובפרק קמא דבבא בתרא (דף ט.) אמרו גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום אמר רבא לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכי דהוי שלמא במלכותא ע"כ, ור"ל כי נתינת הצדקה אינו גורם שלום כי נתינת הצדקה הוא מנדיבת לב שהאדם מתנדב לצדקה ולפיכך אין זה מבטל המחלוקת, כי אין זה מנדיבת לבו של אדם לוותר המחלוקת, כי הנדיב עושה מנדיבת הלב מה שעושה מבלי הכרח, ובדבר זה רוצה וחפץ לעשות מנדיבת לבו ואין רוצה לעשות דבר זה מצד ההכרחי, וכל בעל מחלוקת רוצה להכריח את שכנגדו לעשות מה שירצה, ואף אם אותו שכנגדו הוא נדיב לב וחפץ לוותר מדעת עצמו, אבל לעשות מצד ההכרח להכריח אותו אינו רוצה לעשות, ולפיכך אף מי שהוא נדיב נכנס במחלוקת שאין רוצה לעשות מצד ההכרח, ולפיכך צדקה שהיא אינה מוכרחת אין זה מבטל המחלוקת אבל המכריח את אחר על הצדקה אין צדקה הזאת היא נדבת לבו, רק כי המכריח על הצדקה מפני שהוא מחויב בצדקה ומחויב שלא יעמיד דבריו על הדין, ולפיכך מכריח על הצדקה אף שאין כאן נדבת לב רק מוכרח הוא לעשות צדקה, ובודאי מצד זה הוא שלום בעולם כאשר הצדקה היא מוכרחת, שבעל מדה זאת אף כי חבירו מתנגדו רוצה להכריח אותו על דבר הוא מוותר ועושה רצונו כי הצדקה הוא דבר מוכרח ולא מנדבת לב. ומה שאמר כאן מרבה צדקה מרבה שלום ג"כ שמרבה בצדקה להכריח אחרים על הצדקה, ודבר זה הוא מביא השלום. והנה מה שאמר מרבה צדקה מרבה שלום, כלומר כאשר הוא מרבה להתעסק בענין הצדקה שמכריח את אחרים על הצדקה מרבה שלום, ויש עוד בענין זה מה שאמר מרבה צדקה מרבה שלום דברים עמוקים ואין כאן להאריך ויתבאר בנתיבת עולם:

ואמר קנה שם טוב קנה לעצמו, ר"ל שקנה דבר שהוא שייך לעצמו שבו נודע האדם עצמו, ודבר זה נקרא שקנה לעצמו והיא מעלה יתיר', כי שאר המעלות אינן לעצמו כמו שם טוב, לפי שהשם שייך לעצמו, שהרי כל שם בא על עצם הדבר ולפיכך כאשר יש לו שם טוב קנה מעלה לעצמו של אדם, ונקרא שם טוב מעלה לעצמו יותר מכל המעלות. ואח"כ אמר קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עולם הבא, דבר זה אינו ענין בפני עצמו שהרי כבר נאמר מרבה תורה מרבה חיים, רק שבא לומר כי מה שאמרנו מרבה חיים לא שמרבה חיים בעולם הזה בלבד, רק אף מרבה חיים לעולם הבא, ולפיכך קבע זה באחרונה כי העולם הבא הוא על הכל ואין זה דבר בפני עצמו. ולא תמצא רק עשרה דברים חמשה מהם גופנים והם לגוף, וחמשה מהם רוחנים לנשמה והאחרון מן העשרה קנה שם טוב קנה לעצמו. ותמצא הראשונים אינם דבר עצמי רק השם טוב הוא דבר עצמי לאדם כמו שאמר קנה שם טוב קנה לעצמו, והם כנגד ט' דברים שאינם עצם והעשירי הוא העצם אשר הוא נושא לט' מקרים כאשר ידוע. ותמצא ג"כ בעשרת הדברות כי הראשון אנכי ה' אלקיך כלומר שאני עיקר הכל ושאר תשעה דברות אינם כך, והם כנגד העצם ותשעה מקרים, ואין ספק בפירוש זה לכל מי שמבין חכמה ודעת ואין להאריך בזה במקום הזה, ולכך מסיים קנה שם טוב קנה לעצמו. והכלל מן המאמר הזה כי הדברים הגופניים הרבוי והתוספות בהם הוא לחסרון, והדעת מחייב זה כי הדבר שדבק בו החסרון כמו שהוא בדברים החמריים התוספות בהם אינו רק לחסרון, והדברים הרוחניים התוספות בהם רק עלוי מדריגה ודבר זה עוד יש בו העומק ואין להאריך: