מקור ברוך/המבוא/ב/ד

ד

לבד שמושם של חז״ל בלשונות המקרא בהוראה לדת ודין, לחקירה ולסברה, לקבלה ולמסורה, ללמד ולרמז, לסימן ולציון, בהלכה ואגדה –

לבד כל אלה היה דרכם להשתמש בהן גם בשיחות פרטיות, לתכלית צחות הלשון, לעטר בהן דבריהם ולתבל בהם שיחתם והגיונם, רגשי נפשם ומערכי לבם, לבשמם ולשכללם ולעשותם רצויים ונעימים;

וכה היו מבליעים בנעימות המליצה לשון איזה פסוק הצריך להם בשעתו להביע על ידו את הגות לבם בהמשך דבריהם; ועל דרך שאמרו: המכוין פסוק בזמנו (כלומר, המכוין להשתמש בלשון הפסוק בזמנו, כשהוא צריך לו) הרי הוא כמוצא נהמא בשעת רעבון (כלומר, דבר זה חשוב ויקר מאוד) (מסכת כלה רבתי, פרק א׳).

וכה מצינו לחכם אחד, ברצותו להבטיח דבריו בדבר שראה בעיניו, תפס בלשון המקרא (איוב יט, כז): "עיני ראו ולא זר" (שבת קמה א);

ואחד החכמים בשיחה פרטית אמר בענין השיחה: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי", והוא לשון הפסוק בעמוס (ז׳) (עירובין סג א);

וחכם אחר, ברצותו לרמז לחבירו שיבין דבר מתוך דבר, ביטא לו בלשון הפסוק במשלי (ט׳): "תן לחכם ויתנם עוד" (שם, ס״ה א׳);

ואחד החכמים, שרצה להבטיח כי דבריו נאמרו ברשות החכמים, המליץ בלשון הפסוק בדניאל (ד׳): בגזירת עירין פתגמין, ובמאמר קדישין שאלתין (פסחים דף לג.);

ואחד החכמים שרצה להביע איך הוא עיף ויגע מעבודת היום, צייר בלשון הפסוק בשיר השירים (ב׳): אני היום סמכוני באשישות, כלומר, שצריך סמיכה וחזוק לגוף (ביצה כא א וחולין קכד ב);

וחכם אחד שלא נראו לו דברי חבירו ורצה לצייר הקושי שבדבריו, המשיל בלשון הפסוק במשלי (י׳) שדבריו קשים "כחומץ לשינים וכעשן לעינים" (תענית ד ב);

ובמסכת מועד קטן (ט״ז א׳) אמרו: חכם ואב בית דין שחטא אין מנדין אותו בפרהסיא, אלא אומרים לו "הכבד ושב בביתך", והוא לשון הפסוק במלכים ב׳ (י״ד), והמציינים (בתורה אור) לא ציינו מקומו;

ולתכלית המבטא להתרחק מלישנא בישא, תפסו חז״ל בלשון הפסוק במשלי (ד׳)^[1]: "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך" (כתובות, כ״ב ב׳)^א;

וכן היה אחד החכמים רגיל לתפוס בלשון הפסוק ממשלי (כ״ד): "בנפול אויבך אל תשמח" (אבות, פ״ב^[2]);

ועל כוונת אשה אחת להמשיך ברשת אסונה את חבירתה, תפסו בלשון המקרא (שופטים, ט״ז): "תמות נפשי עם פלשתים" (כתובות, כ״ג ב');

ולעניין אחד תפס אחד החכמים לעטר דבריו בלשון הפסוק באיוב (ל״ו): "יגיד עליו רעו" (יבמות, ל״ו א');

וחכם אחד, ברצותו להוכיח אדם גדול על שנתפס בדבר שאינו רצוי, המליץ עליו בלשון הפסוק (עזרא, ט׳): "ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה" (ב״מ, ק״ח א׳);

ואחד החכמים רצה לתאר תנועה חזקה מאניה בלב ים, אשר לרגלי רוח סערה נתרוממה עד לשמים וירדה עד תהומות – תפס בלשון הפסוק בתהלים (ק״ז): "יעלו שמים ירדו תהומות" (ב״ב, ע״ד ב׳);

ואחד החכמים רצה לרמז לחביריו שיתחבאו מפני הרשע, אמר בלשון הפסוק בישעיה (כ״ו): "לך עמי בוא בחדריך" (סנהדרין, כ״ה ב׳);

ורגילים הוו החכמים לומר בעניין שהיה צריך לזה בלשון הפסוק בקהלת (י'): "ופורץ גדר ישכנו נחש (ע״ז, כ״ז ב');

וחכם אחד אמר על דרך המליצה בסגנון לשון הכתוב בישעיה (ל'): "לא אבה (נרש, שם מקום) לשמוע דבר ה׳" (חולין, קכ״ז א׳);

ובמסכת פאה (פ״ב מ״א) תפסו בדרך מליצה לענין הלכה אחת שם בלשון הפסוק בישעיה: "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון";

ואחד החכמים התרעם על חבירו על שהוציא כסף רב לשכלל בניין בית המדרש, אשר לדעתו היה ראוי יותר להעניק הכסף לתלמידי חכמים עניים, קרא עליו בלשון הפסוק בהושע (ח׳): "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות" (ירושלמי שקלים ה ד);

ואחד החכמים, ברצותו לתאר את תקיפת העושר בעולם, המליץ בלשון הפסוק מאיוב (כ״ט): "ראוני" (במכוון לעושר) "נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו" (ירושלמי מועד קטן ג א);

ועוד הרבה, כהנה וכהנה.

וכעין מדה זו כתב רב האי גאון (בתשובת הגאונים) במה שאמרו בתלמוד על רבי מאיר שהיה רגיל להמשיל משלים (סנהדרין לח ב), ובמשנה סוף מסכת סוטה אמרו: משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, וכתב הוא, רה״ג, כי "את כל משל סמך על איזה מקרא שדומה לטעמו", עכ"ל;

והנה אעפ״י שכפי שהבאנו אמנם כן הוא דרך החכמים, אבל מלשונו נראה, כי בטוח ונאמן הוא בדרכו של רבי מאיר בזה, ובודאי מצא כזה בחז״ל. –

והנה אעפ״י שמכל זה נראה שקידתם של חז״ל על המקרא ורב עסקם בו, עד שהיה שגור על לשונם בכל עת מצוא – אעפ״י כן, באה בתלמוד דעת אחד החכמים, כי העסק במקרא צריך להיות מיוחד אך ורק לגדולי החכמים ובאי בשנים, ולא להצעירים, וביותר, לא לבנים קטנים;

כך מתבאר ממה שאמר אחד החכמים לחביריו: "מנעו בניכם מן ההגיון", ופירש״י: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא", עכ״ל (ברכות כח ב);

ונתקבל עניינו של המאמר הזה באומתנו ברגש נמרץ, וביותר בספירת החרדים שלומי אמוני ישראל, ועוד יותר בדורות הקודמים; וכל כך הגיע ערך הקבלה הזאת, עד שכל מי שהתגדר והצטיין במעלת ידיעת לשון הקודש ודקדוקה, הגיונה ושמושה, בשיר ובמליצה, בבקיאות המקרא ובשקידה עליו – היה נחשב בעיני החרדים לנתפס או עמדר להתפש במצודת חופש הדת ובחרמתם של ההוגים בחופש הדעות, והיו נותנים עינם ולבם להביט אחריו^ב.

והנה כלל ענין מאמר זה ("מנעו בניכם מן ההגיון"), סיבתו, טעמו ורוחו, דורש באור מספיק ונאמן, ועל כן אשתדל לברר הדבר על פי יסודות נאמנים ועל פי משפט הגיון ישר;

ואומר:

הנה בכלל לא שמענו מאבותינו סיבת החרדה שחרדו לבעלי לשון ומליצה ולעוסקים ובקיאים הרבה במקרא; אך כמעט נעלה מעל כל ספק, שתמכו יסודם על דברי החכם שהבאנו, שיעץ או צוה לחבריו ותלמידיו "מנעו בניכם מן ההגיון" ועל פי פירוש רש״י שהבאנו, שכוונת מאמר זה "שלא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא";

אך הנה לא נתבאר מאין לקח לו רש״י לפרש לשון זו במובן זה;

וקרוב לומר, שהבין רש״י, דמלת "הגיון" בכלל מורה על מקרא, על שם לשון הכתוב (יהושע א, ח): "והגית בו", דמוסב על הקריאה בתורה, ודוא נרדף ומשותף עם הלשון "וקרא בו כל ימי חייו" (פ׳ שופטים), דמוסב גם כן על [ספר] התורה; וכן נמצא באבות דרבי נתן, דהגיון מורה על הקריאה במקרא;

ויתכן, דלזה כיון הפייטן ב"אהבה" לפרשת וירא^ג במה שכתב בהמשך הדברים: "והם (הצוררים) בהגיון שוא קנאוני", שבאורו – במקרא שוא, כי, כנודע, כך היה דרכם של כהני דתם בימי הבינים, בעת שהכריחו את גדולי ישראל להתווכח אתם בענייני הדת, והיה דרכם להסמיך דעותיהם בפסוקים שלא נמצאו כלל, או בפסוקים שהעתיקום בזדון לבם בשגיאות ובעוותים, בקלקולים ועקולים, כדי להתאימם לדעותיהם;

ואמר הפייטן בזה בשם האומה הישראלית, כי "הצוררים הכעיסוני במקראות שוא", כלומר, במקראות בדויים, קטועים, עקובים ועקולים; ועל פיהם הסיתו את המלכים הקנאים לנקום ביהודים בנזירות וגירושים, כנודע^ד.

ואמנם בכלל אין הדברים בפירוש רש״י מבוארים ומובנים, כי לפי השקפה ראשונה צר וקשה מאד, למה זה ועל מה זה נגזור על בנינו ונגדור בעדם למעט או גם להרחיק אותם מדבר הקדוש לנו, ממקרא קודש, מדבר שהוא גוף תורתנו, עקרה ויסודה, ראשה ולבה, נשטתה ורוחה; ועליו נוסדה כל קבלתנו וכל המסור לנו, והוא כל חיינו ונשמתנו ורוח אפינו מאז היינו לגוי, וכל ימי השמים על הארץ עליו נשליך כל יהבנו והוא חיינו ואורך ימינו?

כמה זר וכמה קשה הדבר!

וכן לא נתבאר הלשון שכתב רש״י בזה בטעם הדבר "משום דמשכא", מה טיבה וענינה, טעמה והגיונה של משיכה זו?

וכמה גדולה הפליאה בכל זה! ובאמת רבים עמדו על חקר סוד זה ולא מצאו פתרון, חקרו ודרשו ותמהו ובזה התמו!

והיותר פלא, ויותר מה שיכאב הלב ותדאב הנפש, בראותנו ובהוכחנו, כי לא פעם ופעמים, אך פעמים רבות ותכופות הוכיח הנסיון המנוסה והנאמן, כי אמנם צדקו אבותינו ורבותינו בחרדתם זאת, והשקפתם היתה ברה, ברורה ובהירה, בטוחה ונאמנה! ונתקיים בהם מאמר חז״ל "אעפ״י דאנהו לא חזי מזלייהו חזי" (מגילה, ג׳ א׳)!

כי אמנם "דור ההשכלה" שלפנינו, כל חלוציה וכל מעריציה, כל נושאי דגלה וכל החוסים בצלה, כולם כאחד עשו את הצעד הראשון להשכלתם החפשית בשקידה על כתבי הקודש ועל לימוד לשון הקודש ועל דקדוקה וישמושה והגיונה! ואחרי כן החלו להתגדר בחקרי לשון ומליצה ומטעמי השיר; ומהם היו כאלה שהוסיפו להשתקע עוד בחקירה ובפילוסופיא;

וסוף דבר היה, כי כולם דחקו את רגלי האמונה והציקו מצעדי הדת ועברו גבול מסורת אבות ולאומית, מי בכולה, מי למחציתה, מי לשליש ולרביע; אבל לא היה בהם גם אחד כמעט שישאר בתומתו השלמה, נאמן ומסור לאוצרנו הדתי, ביחש המצות, החוקים והתורות!

והיו כאלה שלא הסתפקו בכל זה, אך עשו עוד צעד הלאה מאוד, צעד עקרי, צעד מדחה, ויצאו מאתנו יציאה עולמית... יצאו ועזבו אותנו וילכו לרעות בשדה אחר! השליכו נעל בפני כל קניני נפשנו וסגולת רוחנו, הפרו ברית אבות ויבזו ליקהת אם, ויעזבו את אחיהם ואת אחיותיהם העצובים והרפים, העלובים והנרדפים; ולמען מה? למען... אשר יוכלו לראות חיים בעולמם, להחליף לחם עוני בלחם חמודות, ומים חיים ביין ישן, לשבת בבתים משוחים ספונים, ולהלביש שני עם עדנים; כאשר כל זה ידוע ונתברר לכל מי ששמע או קרא מתקופת "דור ההשכלה" שלפנינו ומתנועת נושאי דגל ההשכלה בדור ההוא במדינתנו, ויותר מזה – בחוץ למדינתנו.

ואספר אי״ה ברחבה את הקורות אותנו במקצוע מכאיב זה בימים ההם ובזמן ההוא – להלן בגוף החבור, בחלק שני, בהמשך פרק י״ב (הנקרא "הרת עולם") ובחלק רביעי, בהמשך פרק מ״ג ("אח נפרד"), ויבואו שם בעניין זה דברים נרגשים ומעניינים עד מאוד;

וכמה יכאב הלב ותעיק הנפש לראות ולהוכח, כי אמנם הסרסור הראשון והמליץ העקרי לדבר עבירה בכל מה שחשבנו היה אחד מגופי ויסודי הקדשים שלנו: כתבי קדשנו ושפת חוזינו! כמו שבארנו; והשאלה בולטת וצורחת מר: אוי ואבוי, איך זה כן, ולמה זה כן? היתכן? היאומן?

ויתרון לצער, ששרשי הסבה הזאת טמונים ונעלמים מאתנו; וכמו אנו, כן אבותינו ורבותינו חקרו הרבה בזה ולא העלו פשר דבר והשאלה נשארה גלויה ושחופה, ופתרונה נעשה כמו חידה סתומה וחתומה בצמיד פתיל כפול שמונה, סגורה ומסוגרה עד היום הזה!

אך ראה זה, לדעתי, הנה מצאתי אני את המפתח המכוון לפתוח את חרצובות הארגז הסתום והחתום הזה! ועם הוראתו וגלויו יתבאר בטוב טעם גם דברי חז״ל וגם דברי רש״י שעמדנו עליהם, ואור בהיר ונאמן יופיע על הענין כולו, ברוחו ובטעמו!

וזה עניינו:

הנה אבותינו ספרו לנו וגם קראנו הרבה מקורות תקופת ניצני ההשכלה במדינת רוסיא, שבאה על פי התעוררות הממשלה במלכות הקיסר ניקולי הראשון (בתחילת המאה העברה למנייננו), או יותר נכון – על פי התעוררות הקיסר בעצמו, אשר בכל רגשותיו ובכל חושי נפשו נתן אל לבו תוצאת דבר השכלת היהודים במדינתנו ולהנהיג בתוכם השכלה כללית בכל סעיפיה וסניפיה; ובכל תוקף ידו החזקה ורוחו הכבירה עמד ואמר להוציא אל הפועל את חפצו האדיר ורצונו הגדול הזה;

ואף גם זאת ידוע, כי העוזר הראשי על יד הקיסר בתוצאת דבר זה היה שר ההשכלה בעת ההיא, השר אובארוב, Уваров איש חרוץ ובעל מעשה ונאמן בשליחותו; והוא נתן את לבו ונפשו והקדיש את כל חושיו, הגיוניו וכשרוניו להוציא אל הפועל מחשבתו הגדולה ורצונו הגדול של אדונו הגדול, ויבטיח את הקיסר על זה^ה.

ובהרצאתו לפני הקיסר את התוכן שחשב וערך בתוצאת דבר זה (כלומר, בתוצאת השכלת היהודים), הרה והגה והראה והציע והרצה דרכים ואופנים שונים להגיע על ידם ובעזרתם אל המטרה הדרושה ואל התכלית הנרצה, ובהמשך הדברים הוא עומד על נקודה אחת עקרית (לדעתו) וכותב כזה:

"תחילת יסוד הנהגת השכלה בין היהודים – הוא ביטול "התלמוד" הקדוש והחביב להם; ולזה אין אמצעי יותר נכון ותחבולה יותר נמרצה ומכוונת מלהנהיג את לימודי כתבי הקודש וידיעת שפת עבר ודקדוקה בתוך שער הלימודים הכוללים אשר יורו בבתי הספר שיתיסדו ליהודים;

"וטעם הדבר, מפני כי "התלמוד" שלהם, לפי שאינו כי אם קובץ עניינים שונים המסורים מפה לאוזן, יתעה את הכתובים המפורשים בתורת משה וכו׳; ולפעמים בודה דברים שלא היו בה מעולם, או יוליד הלכות ודינים עקרים על יסוד איזו אות או מלה בתורה על פי כללים שונים אשר קבע לו;

"ולכן על ידי הבקיאות בכתבי הקודש וידיעת שפת עבר בדקדוקה ושמושה, יאירו עיני התלמידים ויתנו כתף סוררת להתלמוד וכו׳", עכ״ל^ו.

והנה כי כן, הך הכפתור וירעשו הספים! עתה יפתר הכל פתרון נאמן ושלם, כי "צחות הלשון, דקדוקה, שימושה והגיונה יעירו ויעוררו את רוח הביקורת החדה והשנונה ביחד עם תוקף רגשי שרירות הלב לדרכי חז״ל בלימודיהם ודרשותיהם וכללותיהם ולכל עניניהם!"

ונודע ומאומת, כי דרכי הביקורת בכלל לא ידעו כל חק וכל גבול, והם בכלל כנהר שאינו פוסק וכמעין המתגבר וכמים שאין להם סוף; ועל דרך שאמרו (שבת דף קה:): כך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו (לאדם) כך (עשה כך) ולמחר כך (מן הקל אל החמור) עד שמובילו אל התהום הנצחי, תהום רבה, אשר ישקע בתוכו עמוק עמוק, ולא יעלה עוד!

ויוצא מזה, שלא לחינם פחדו אבותינו לניצני פרחי ההשכלה באופן כזה: בבקיאות במקרא ועסק תמידי בו, בדקדוק השפה ובשמושה, במליצה ושיר וכו'; ואף על פי שאפשר שלא עמדו על טעמו של דבר במכוון, כמו שנתבאר, אך לבם ראה ונפשם חשה, כי דרכי הפשט ורוח ההגיון החפשי והקל לא יתאימו עם דרכי הדרש והמסורה, וענייניהם והשגותיהם ואמונת רוחם ותומת דרכם לא יכונו ללכת שלובי זרוע ולהתאחד כתאמי צביה, אחרי כי תכונות השקפותיהם שונות זו מזו, ובמדה שהתמימות והצניעות תוליכנו לאדם לימין – החופש והשרירות תסובבנו לשמאל;

ועל כן הביטו אחרי אלה אשר הקדישו את עצמם ואת כשרונותיהם והרגשותיהם וחושיהם, וכל עמלם וזמנם וכל עניניהם לדקדוקה ולשמושה ולהגיונה של השפה, ולטעמי המליצה והשיר עם יתדותיהם ותנועותיהם, הכל כחק – הביטו ודאגו למחשבותיהם של אלה ולמהלך נפשם בעמל ואון בעתיד.

וגם דברי רש״י בברכות שהבאנו יתבארו בטוב טעם ובפשטות גמורה; והלשון "משום דמשכא" יתבאר על פי מה שאמרו חז״ל לענין כח המינות, "שאני מינות דמשכא", שעניינו, שמושך את הלב וצודה את הנפש ומגרר את הרעיון, ומוסיף עוז ואומץ ברוח חוקר לדעות חופשיות וקלות; ויען דכיון שאפשר שעל ידי ההגיון המרובה במקרא בכל פרטיו ודקדוקיו וכו' יחדרו בלב ההוגה דעות כוזבות ונטיות כחש למסורת חז״ל, לכן תפס רש״י את לשון התלמוד בעניין כיוצא בו. –

מה שנעשה אחר הרצאתו הנזכרת של שר ההשכלה לפני הקיסר – נודע ונראה לכולנו, כי... אמנם עדיין רוח תלמודנו – סגולתנו, עומד וקיים בנו, עוד בו נשמתנו, עוד בו חיינו ועדיין תפארתו עלינו; ונתקיימה בנו חזות נביאנו; ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם (ישעיה, נ״ט); ולהלן בסעיף זה בהמשך הדברים עוד נשוב לדבר מזה בארוכה, ונבארו לעניין זה בבאור יפה במקרא;

וכאן אעיר, כי בנוגע לעיקר העלילה של השר ובקרתו על התלמוד, שטנו וקטרוגו עליו – הנה ברור הדבר ונעלה מעל כל ספק, כי לא ירד לעומק רוח התלמוד, וכל מושג לא היה לו בשיטתו ובמערכתו כי לא ידע אותו במקורו, כמו שאספר בסמוך.

ולא אמנע להעתיק לכאן דברי אחד החכמים בדורו של השר הזה, בסגנון בקורת לבקורתו של השר (ולא באו עוד הדברים בדפוס) בקרוב לשון כזו:

"כמה נפלאים ותמוהים דברי השר אובארוב! הן מי כמוהו יודע, אשר לא פעם יקרה, כי על מלה אחת היוצאת בפתשגן כתב הרוממות, מגבוה מעל גבוה – מן הקיסר בעצמו, יבואו להתאסף אספות מזקני מחוקקי הדת במדינה (סינאט) לדון בעניינה והוראתה של המלה ההיא, לחקרה ולדרשה, לבארה ולפרשה; ויש מהם, מהזקנים המחוקקים, שיחליטו כי משמעות ״המלה״ של הקיסר מורה כך; ואחרים יבטיחו, כי דרוש להבין במשמעות "המלה" כך; ובא השלישי וחוה דעתו הוא, כי "לא כדברי אלה, ולא כדברי אלה אך דרוש להבין פירוש המלה כך וכך";

"וכה יתוכחו ויפלפלו, יהפכו ויחקרו, ער שלאתר חקירת כולם יוצא חק חדש שלא נאסר כלל בפתשגן כתב הרוממות של הקיסר, אך נלמד מן הסתום על פי חקירה רמזית, רמז דק וקל שהבינו הזקנים "מהמלה" ההיא; ולפעמים יוציאו משמעות אותה "המלה" על פי השתוות ודמיון מלה זו להוראת "מלה" אחרת הקרובה בענינה ובהברתה לזו הנדונית; ושם הוראתה כבר ידועה ומבוארה, ועל פיה ידונו גם הוראתה של זו.

"ויותר מזה, לפעמים יקרה, כי לא רק פקודותיו ופתגמיו של הקיסר, אך גם פתגמיהם ומבטאיהם של זקני הסינאט, ביחש חקים ומשפטים, ידרשו ויחקרו, ויתפרשו ויתבארו מפי שופטים ועורכי דינים במדינה באופנים ובמובנים שונים ובהוראות שונות, וזה הוא, מפני שלא באו במקומם, במקורם הראשון, מבוארים כל צרכם;

"ואם כן, מה הפלא, אם דברי התורה הנאמרים בקיצור מופלג מאת הקב״ה, ולפעמים רק ברמזים דקים וקלים – אם הם נדרשים ונחקרים, נתבקרים, מתפרשים ומתבארים בספרות התלמודית, ולפעמים מולידים הוראות חדשות ודינים מחודשים; והאם לא תהיה תורה שלמה שלנו כתורת חולין שלהם?" ע״כ.

טהורים אמרי נועם ושפתים יושק!^ז ועל פי כל זה מתבאר, כי גם מצד ההגיון הפרטי ומטעם החקירה החפשית אין כל יסוד לדברי עלילה של השר; ודרכי התלמוד רפודים במרבדי בוץ ותכלת שמים, ותחת מוסדי עמודי קודש ואדני זהב, ונצדק קודש!

ואמנם ראוי להעיר, כי קרוב לודאי, שהשר הזה, אובארוב, לא מלבו הוציא דבריו אלה לשטנה על התלמוד, יען כי הוא בעצמו לא ידע את התלמוד, לא ברוחו ולא בסגנונו ולא בכל מערכתו, כפי שאספר אי״ה בחיבור, חלק רביעי, פרק מ״ה (הנקרא "תורה בגוים") סעיף א׳, כי בעצם ימי עבודתו בדבר השכלת היהודים ביקש מחכם אחד יהודי ממכריו ומפקידיו שיכירנו ברוח התלמוד ובתבונתו ויתן לו איזה מושג ממנו, ולבסוף, בכל כח כשרונו לא הספיק להשיגנו (עיי״ש בארוכה מכל עניין מאורע זו);

ועל כן, קרוב להאמין, אשר אחד מאתנו, אם טועה ותועה, או חוטא ופושע, הטעים לו הנרגנות הכוזבת על התלמוד; ועל זה בודאי דוה לבנו וגדול צערנו, על כי "בידינו נשבור חלונותינו"^ח.

---

והנה במה שבארתי דברי התלמוד ודברי רש״י בברכות על יסוד דברי אחד מחכמי אומות העולם – אפשר, כי רבים יתפלאו או גם יתפסו עלי בשאלה ותמהון, "היתכן כן?" או "הנמצא כזה בספרותנו לעשות סברת אחד מהאומות ליסוד ולבסיס לדברי התלמוד, והלא לא שמענו דבר כזה מעולם?"

ולא אכחד, כי מתחילה היה הדבר זר ותמוה גם בעיני עצמי, לומר "כי על פי סברת אובארוב יתבארו דברי הגמרא ורש״י", כי לא הורגלתי בכזה, וחשתי בקרבי איזו טרדה נפשית אשר לא ידעתי לקרוא לה שם;

עד שנזכרתי מה שכתב בעניין כזה בכלל חכם גדול מן הראשונים, בדורו של הרמב״ם^[3], הרב הגדול רבי יעקב ב״ר אבא מרי ב״ר שמשון אנטולי, חתנו של דבי שמואל אבן תבון "אשר התרועע עם חכמי האומות ועל יריהם הרחיב ידיעותיו בחכמות העיוניות" (מלשונו בספרו), וכתב ספר דרשות על התורה לזרז את התלמידים באמונה ועבודה, וקראו בשם "מלמד התלמידים"^ט, ובהקדמה לספר זה הוא מתנצל על שהביא כמה באורים מחכמי האומות, ואומר:

"שאין ראוי לחכם לתפוס אותי על זה, וגם לא לבזות את הדבר אך ורק מפני זה שזה שאמרו איננו מבני עמנו, יען כי אין לבחון כל דבר, [אלא] רק מצד עצמו, ולא מצד אומרו, והלא תראה, כי משה רבינו קבע בתורה פרשת ואתה תחזה"^[4];

ורבי יוסף עקנין, תלמידו החביב של הרמב״ם (אשר למענו כתב הרמב״ם את ספרו "מורה נבוכים" כמבואר בהקדמה) כתב בפירושו לשיר השירים דברים נרגשים ומעניינים בעניין זה; ומפני גודל ערכם, וגם כי ספר זה יקר המציאות מאוד, אמרתי להעתיק הדברים ברובם; וזה לשונם בהמשך הדברים:

"וחיבר רבי שמואל הנגיד את ספר "העושר", והרבה להביא בו מפירושי הנוצרים, כי רבי מצליח, דיין בסיציליאה, בשובו מבגדד, שלח להנגיד אגרת בספור חיי רבינו האי גאון ומעלותיו החשובות. ובתוך שאר הדברים סיפר, כי ביום אחד נפל הדיבור בבית הישיבה של הגאון אודות הפסוק בתהלים (קמא, ה) "שמן ראש אל יני ראשי", ונחלקים בו הנאספים, ורמז הוא, רב האי, לרבי מצליח, שילך אל קתוליק הנוצרים וישאלהו מה שנמצא אתו בפירוש זה הפסוק, ולא הוטב הדבר בעיני רבי מצליח. וכראות הגאון ז״ל, כי קשה עליו הדבר, התרעם עליו ואמר, כי האבות והצדיקים הקדמונים לא נמנעו מלחקור אחר פירוש המלות אצל בעלי אמונות שונות, וגם אצל רועי צאן ובקר, כמקובל אצלנו. והלך רבי מצליח אל הקתוליק ושאל את פיו ובא והשיב" וכו', עכ״ל^י.

והראב"ד בספר הקבלה שלו אומר "כי רבי יהודה בן דוד שנקרא "חיוג'" (והוא רבו של רבי שמואל הנגיד) העמיד את לשון הקודש על בוריו, אחר אשר נשכח בכל הגולה, וזה היה כודל מעשה חיוג', שהעמיק הרחיב ללמוד אל דרך חכמי ערב, ועל פי מה שלמד מהם, חקר ודרש דרכי לשון הקודש" וכו', עכ״ל;

ועיין עוד מעניין זה בכלל בתלמוד מסכת פסחים (צ״ה ב') וברמב"ם הלכות קידוש החודש סוף פרק י"ז (ואמנם כי לשונו שם אינו רצוי וגורם צער), ובמה שאכתוב אני אם ירצה ה' להלן בפרק זה סעיף ו, בעניין הערכת דברים על פי ערך אומרו; ובחבור חלק רביעי, פרק מ״ה (הנקרא "תורה בגוים") סעיף א.

ועל דרך צחות יש לומר, כי בכלל יש לקבל דבר טוב ונכון ממי שאמרו, יהיה מי שיהיה, שהרי אין לך גדול ברמאות ובמרמה מלבן הארמי, ובכל זאת קבלנו ממנו מנהגים ודינים, כמו "שלא לתת לאיש את הבת הצעירה לפני הבכירה" (עיין תוס׳ קידושין, ס״ה א׳), וכי "אין נושאים נשים במועד, שלא לערב שמחה בשמחה", ווה נלמד ממה שאמר לבן: "מלא שבוע זאת ואתנה לך גם זאת" (בראשית כט, כז), וזה הוא, מפני שאין מערבין שמחת נשואי אחת בשמחת נשואי אחרת (ירושלמי מו״ק, פרק א׳ הלכה ז׳);

ובעת שנלוה את החתן לכסות את ראש הכלה קודם החופה, הננו מברכים את הכלה בלשון "אחותנו את היי לאלפי רבבה", והוא מלשון לבן ובתואל שאמרו כן לרבקה, כמבואר בפרשת חיי (בראשית כד, ס);

ואין לך גדול ברשעות ובשקר מבלעם, ובכל זאת אנו פותחים יום יום אה תפילתנו בלשונו הוא: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!" (פרשת בלק, כ״ד ה׳), ובתפילת ראש השנה: "לא הביט און ביעקב" וגו׳ (שם)^יא.

ומכל אלה אמרתי אני בעניין שלפנינו בדבר שעמדתי עליו, כיון דמה שחידש השר אובארוב, לדאבוננו, מתאמת, כי אמנם אלה המכנים עצמם "משכילים בעברית" ישתקעו עצמם כל כך בהשכלתם זאת, עד כי הנקל להם לדחות ולהזר את כל המסור ומקובל לנו על פי חז״ל, לכן אפשר לכוין על פי סברא או הודעה שלו את כוונת דברי הגמרא ורש״י, אשר רבים עמדו על חקר סוד כוונתם ולא השיגוהו. –

ובאמת עיקר ויסוד איבתם ושטנותם של אלה "המשכילים המשכלים" ו"המליצים הלצים" אל דברי חז״ל ודרכי לימודם בחידושיהם, הוא – או מפני עניות דעתם בעומק דעת דברי חז״ל ודרכי לימודם, אמר כל חידושיהם ודרשותיהם ובאוריהם מיוסדים על עומק טעם השפה ודקדוקה ושמושה והגיונה^יב, או כי ידעו האמת ומתכוונים למרוד בה, כדי לפרוק עול ולחיות חיי חופש ודרור ושרירות לב. ותפוש לשון אחרון. –

ואמנם כבר הורה הניסיון מאז נטה האורח "בעל החופש השובב" לגבולנו, כי אלף כיוצא בו ידחו, יחלפו ויעברו, ודבר אחד מחידושי חז״ל לא יעבור ולא ידחה, וכל דבריהם אמת ויציב וקיים לעד, אמת וצדק, ונצדק קודש!

ומכבר אמרתי, כי זו כחה לתורתנו, כי תחזיק מעמד עולמי, ולא רק בזמן חליפות הדעות בין אנשים פרטים, בשנותם את טעם הגיונם במערכת הדת ובדרכי התורה והמצוה – אך גם נגד משטרים כלליים חזקים במדינה כולה, בהמר ארץ ונימוסי מלכויות, בכל תמונה ואופן שישלטו בעולם, ושומה בפי בעלי משטר התקיפים האלה, כי באים הם לתקן עולם ולתת את טוב העולם בפי הבריות, ועל ידי זה לאט לאט ינתקו מוסרות האמונה מעל צווארי בני האדם (כאשר ידענו ממחשבות ופעולות איזה ממלכי אירופה העריצים במאה העברה על זה)–;

עם כל זה, בנוגע לדתנו אנו, הנה אם באיזה ערך שהוא נלקו נצוצי פארותיה, אך בעיקרה ושרשה לא נמוטו אורחותיה ולא נמעדו רגליה, ועדיין יפים פעמיה והדרה עליה, והיא חיה וקיימת כיום הזה!

ויפה לפרש על פי רעיון זה את הכתובים בתורה בפרשת וזאת הברכה, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ד וה׳);

והמשך הפסוקים ויחושם זה לזה ועניינם בכלל דורש באור;

והנה ידוע, כי בכלל ישלטו בעולם המדיני שלשה סדרי ממשלה: ממשלת מלך לבדו (אבסולוטית), ממשלה משותפת מכח המלך וראשי עם (קונסטיטוציונית), וממשלת העם לבדו (ריפובליקית);

ובאה הבטחת ה׳, כי תורה זו צוה לנו משה, תשאר מורשה לקהלת יעקב, מורשה נצחית בכל סדר ממשלה שיהיה בעולם, ומפרש: בין – "ויהי בישרון מלך", כלומר, בין בסדר ממשלת מלך לבדו, בין – "בהתאסף ראשי עם" (ממשלת מלך והעם), בין – "יחד שבטי ישראל", ממשלה ציבורית (ריפובליקית);

בכולן, ותחת כולן, תהיה לנו תורתנו מורשה נצחית, ועל דרך הכתוב (ישעיהו נט, כא): "ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם"^יג. –

הערות

הערה א: הלשון בגמרא בדיוק כך הוא: "משום דרב אסי, דאמר, "הסר ממך עקשות פה" וגו׳. והקשו בתוס׳, למה תלו זה במאמרו של רב אסי, בעוד שהוא פסוק מפורש, והיה להגמרא לומר "כדכתיב". ותרצו, משום דרב אסי היה רגיל לאמרו, עכ״ל;

אבל אין זה מתבאר לרצון, דמה בכך אם היה רגיל לאמרו, על כל פנים היה להגמרא להביא מן הפסוק, כנהוג;

וזולת זה לא מצינו בכלל שהיה רב אסי רגיל להביאו, ובכלל נודע לנו בזה רק שתי פעמים, כאן וביבמות כ״ד ב׳;

ומה שנראה בזה, כי הנה פשטות הכתוב הוא שיתרחק האדם מלזות שפתים על אחרים, והיינו שיהא אדם נזהר בלשונו מלדבר סרה על זולתו;

אך רב אסי פרשו, שישתדל אדם להרחיק את אלה (עקשות פה ולזות שפתים) מעליו, שיזהר במעשיו שלא יעלה עליו שיחת אחרים ורנונם; ומפני כי פירוש זה צריך לעניין כאן בגמרא, תלו הלשון בו.–

וכמה עמלו המפרשים להסביר לשון הגמ׳, ובמה שכתבנו מבואר היטב. –

הערה ב: ראה מה שאספר ביחש עניין זה להלן בחיבור, חלק שני, פרק י״א (הנקרא "במעלליו יתנכר") סעיף א׳.

הערה ג: נדפס בסידור "כל-בו".– וביאור שם "אהבה" להפיוט הוא, כי כל הפיוטים הקבועים בפרשת קריאת שמע, לפניה ולאחריה, נקראו על שם הברכה ההיא; ויקראו "יוצר" אל הפיוט הבא בברכת יוצר אור; ו"אופן" – אל הבא אצל הנוסח "והאופנים" וכו׳; ו"מאורה" – אל הבא אצל "יוצר המאורות"; ו"אהבה" – אל הבא אצל "אהבה רבה"; ו"זולת" – אל הבא אצל "אין אלהים זולתך"; ו"גאולה" – אל הבא אצל "גאל ישראל".–

הערה ד: על עניין הוויכוחים האלה בכלל, ועל צרות ישראל וענויו שנסתבבו מעניין זה בתקופות שונות בליל גלותנו המר, אספר אי״ה בארוכה להלן בחיבור, חלק ד׳ פרק מ״ג (הנקרא "אח נפרד") סעיף ה׳.–

הערה ה: על אודות השר הזה ויחושו [=ויחסו] ליהודים ויחש [=ויחס] היהודים אליו, ועל כל פעולותיו בעניין זה, הוא ועושי רצונו – את הכל ועל הכל אספר אי״ה ברחבה בגוף החבור בכמה מקומות: בחלק ראשון, פרק ד׳ ("כלי שני") סעיף ה׳; בחלק שני, פרק י״ג ("קל וחומר") סעיף א׳, ובחלק רביעי, פרק מ״ה ("תורה בגוים") סעיף א'. —

הערה ו: הועתק מספרי הארכיון להממשלה הנעתק בספר הזכרונות (זורנאל) לפקידות השכלת העם, שיצא לאור בשנת 1966 (תרכ״ו).

ועד כמה מוטעים ומותעים, שוגים ומשוגים דברי השר הזה בזה בעיקרם, יבוא בסמוך.–

הערה ז: בחיבור, חלק ראשון, פרק ד׳ (הנקרא "כלי שני") סעיף ה׳ אביא אם ירצה ה' דברים אלה ממקורם בשם אומרם; וכאן לעניין שאנו עומדים בו בתוכן הדברים בלבד, אין נפקא מינה מי בעליהם.–

הערה ח: ואמנם צל השערה קלה יש, שהשר הזה קרא או שמע מעניין דבריו אלה בספרות העמים; ומצאתי סמוכים לוה בספר אחד הנקרא "עץ חיים" להגאון רבי חיים ב״ר בצלאל מפראג (אחיו של מהר״ל מפראג ורבו של הרמ״א), ומיוחד זה הספר לחכמת הדקדוק. ובהקדמה הוא כותב סיבת חיבור ספר זה, "כי שמע חרפת חכמי העמים אשר מחרפים הם את בני ישראל על אשר עזבו את חכמת ידיעת לשון הקודש, ומחפאים על בני ישראל עון, שעשו להם חק ומשפט שלא ללמד את נערי בני ישראל דקדוק לשון הקודש, לפי שהוא הורם את מצב משפט התלמוד וסגנונו" וכו׳, עכ״ל;

והנה הם הם דברי אובארוב, ומי יודע, אם לא באו דברים אלה באיזה מספרי העמים, ומהם שאב אובארוב את דבריו.

ואמנם דברי המחבר הנזכר "כי חכמי העמים מחפאים על בני ישראל עוון שעשו להם חק ומשפט שלא ללמד" וכו׳, אין דברים אלו מכוונים לאמתתם, כי הן הפעל "חפא" עניינו לבדה דבת שקר והוצאת שם רע, וכמו "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה׳" (מלכים ב יז, ט); וכאן בעניין שלפנינו, לפי כל מה שבארנו, יש ויש יסוד לדבה זו, ולא מזמת לב היא...

---

ודע, כי על פי כל המבואר בזה ביחש ההגיון במקרא לדרכי חז״ל בלימודיהם, אפשר לכוין באור מאמר אחד בחז״ל הדורש בהכרח באור מספיק ומתקבל;

והוא במסכת ב״מ (ל״ג א׳): תנו רבנן, העוסקים במקרא, מדה ואינה מדה. העוסקים בגמרא, אין לך מדה גדולה מזו, ע״כ הצריך לענייננו;

ופירש רש״י: מדה ואינה מדה – מדה היא קצת, ואינה מדה, מפני שהמשנה והגמרא יפים ממנה, מפני שתלויין בגירסא ומשתכחין, שבימיהם לא היה גמרא בכתב״, עכ״ל;

ואין הדברים מתבארים, דמה עניינה של מקצת המדה בעוסקים במקרא, ומה יחש להמדה הזאת עם הגירסאות ושכחתן; ואף כי יש לדחוק ולפרש, דכיון שעלולין להשתנות, על כן טוב העסק התמידי בהם, אך הלשון "מדה ואינה מדה" אין מכוון יפה לזה, דלשון זו מורה שיש בדבר זה גם צד שלילה, ואיך זה כן?

אך לפי המבואר כאן לפנינו, עולה כל העניין מבואר בנקל, ונכון מאוד, ואף מכוון מאוד בלשון. כי בוודאי המקרא כשהוא לעצמו – אין ערוך לקדושתו ומעלתו, והעסק בו היא בוודאי מדה טובה ויפה; אך מצד השני, שעל ידו אפשר להכשל ולבא לידי דעות קשות וזרות בדרכי למודיהם של חז״ל בתלמוד – מצד זה בוודאי אין העסק בו בתמידות מדה טובה ואינה יפה ואינה רצויה;

ומכוון מאד הלשון "מדה ואינה מדה", כלומר, מדה מצד אחד (מצד עצמו) ואינה מדה מצד השני (מצד תוצאותיו, שאפשר להכשל על ידו בקבלת תורת חז״ל, כמבואר);

אבל העוסקים בגמרא, שכל המוסיף להתעסק בה יתאהבו עליו כל ענייניה ודרכיה ושיטותיה וכל המסתעף מהם, וישלים עם דרכי חז״ל כאהבה וחיבה וכבוד יתירה (ועיין בסמוך), ולכן אין לך מדה גדולה, טובה ויפה מזו. –

וכן יתבאר על פי כל זח עניין האגדה בגמרא שם (באותו הגליון, עמוד ב׳) בזו הלשון:

דרש רבי יהודה ב״ר אלעאי, מאי דכתיב (ישעיהו סו, ה): "שמעו דבר ה׳ החרדים אל דברו, אמרו אחיכם שונאיכם", ומפרש (על דרך דרש אגדי ומוסרי): "החרדים אל דברו" – אלו תלמידי חכמים, "אחיכם" – אלו בעלי משנה, "שונאיכם" – אלו בעלי מקרא (כך הגירסא בילקוט כת״י, כמובא בספר דקדוקי סופרים לב״מ);

ולא נתבאר למה קרא לבעלי מקרא שונאים לתלמידי חכמים;

אך הבאור הוא, משום דהמתעסקים ביותר במקרא משתקעים בדעות זרות נגד דרכי חז״ל בלימודיהם (וכמו שבארנו בפנים), וממילא הם שונאים את התלמידי חכמים, אשר דרכם להיפך מדרכיהם הם, דרכיהם דרך ישרה להעריץ ולפאר את דרכי חז״ל בלימודיהם, מוקירים ומחבבים את חז״ל וכרוכים אתריהם ודבוקים בהם ובכל ענייניהם; וכל מה שמוסיפים להגות בדבריהם מוסיפים למצוא בהם טעם ויקר עד כי מתרפקים על אהבתם, וכמו שאמרו באגדה דעירובין (נ״ד ב׳) על הפסוק במשלי (כ״ז) "נוצר תאנה יאכל פריה" (שנדרש בדברי תורה): למה נמשלו דברי חורה לתאנה? מה תאנה זו, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנה (כלומר, כל זמן שממשמש באילן התאנה, מפני שהתאנים אין מתבשלים בפעם אחת, אלא היום מעט ומחר מעט, וכל שעה ראוי לאכול ממנה), כך דברי תורה, כל זמן שאדם ממשמש בהם הוא מוצא בהם טעם, ע״כ, ועוד דברי אגדה מעניין זה.

והנה העניין מבואר.–

הערה ט: נדפס מכת"י על פי חברת מקיצי נרדמים בעיר ליק, בפרוסיא, בשנת תרכ"ו; והגאון רבי שלמה קלוגר מבראדי, בהסכמתו על זה הספר מפליג בשבחו ואומר: "וכאשר שמתי עיוני בו מצאתיו מלא מוסר השכל ויראת ה', וכולו מחמדים".–

הערה י: מה שאמר רב האי גאון כי לא נמנעו החכמים מלחקור אתר פירוש המלות אצל בעלי אמונות שונות, יתכן, דמכוין למה שמצינו בתלמוד, שהיו חכמים שלא ידעו הוראת איזו מלים, ונתודעו עניינם מאמתא דבי רבי (עיין רה״ש, כ״ו א׳) ומטייע (סוחר, אינו יהודי, עיין מגילה י״ח א׳ ובכורות מ״ד א׳); ובירושלמי ב״ב סוף פרק ט׳^[5] איתא, שרבי יהושע בן לוי ראה באיזו ברייתא מלה זרה שלא ידע פירושה, וחזר על בעלי הלשון לדעת פתרונה;

ומה שאמר "וגם אצל רועי צאן ובקר", יתכן דמכוין למה שמסופר בתלמוד סנהדרין (י״ח א׳) לעניין עבור השנה, דהוו שמעי רבנן מרועי בקר שהכירו בנסיונם חזות מעמד תבואת השנה הבאה, ועל פי החזות הזאת היה בהכרח לעבר השנה, ועברוה רבנן, עיי״ש מפרטיות הדבר.–

---

והנה יען כי נזכר כאן בהמשך הדברים הפסוק בתהלים, "שמן ראש" וגו', ואחרי אשר כפי המתבאר בספר הנזכר לא נמצא אצל הקתוליק באור מספיק לו, לכן ננסה אנו לפרשו;

זה לשונו (קמ״א ה׳): "יהלמני צדיק חסד ויוכיחני שמן ראש אל יני ראשי כי עוד ותפלתי ברעותיהם", ע״כ;

וקרוב לומר בביאורו שאמר: יהלמני צדיק, אם צדיק יכה אותי על רשעתי, אקבל זאת לחסד, מפני שכוונתו לטובה, להחזירני למוטב (ועל דרך נאמנים פצעי אוהב., ואם יוכיחני, אקבל זאת ברצון כמו שמן על הראש המתקבל באהבה [כמו שכתוב: "בשמן ראשי" (תהלים כג, ה), וכן: "כשמן הטוב על הראש" (תהלים קלג, ב)], ולא אניא בראשי, כלומר: לא אמחה ולא אתאונן על זה. כי עוד, וזה מעין הלשון בתלמוד: "ולא עוד"; כלומר, לא רק שאקבל הפעולות הנזכרות (ההלומות והתוכחות) ברצון ולא אניא בראשי על זה, אך עוד תפלתי עליהם בגלל רעותיהם אלה (ההלומות וההכאות), מפני שיחזירוני למוטב.– והבי״ת מן "ברעותיהם" הוא בי״ת הסבה, כמו 'בגלל רעותיהם'; וכמו "ויעבוד יעקב ברחל" (פ׳ ויצא), בגלל רחל, והרבה כהנה.–

הערה יא: ועל פי זה יש לפרש במסכת מו״ק, כ״ח ב, בעניין דרכן של הנשים המקוננות לעורר קינה והספד על המת, אמר רבא, נשי דשכנציב (שם עיר) אמרין הכי (לעורר קינה), וי לאזלא וכו׳. ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרין הכי וכו׳, ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרין הכי וכו׳. וכה חשיב רבא שבע נוסחאות של קינה שהיו הנשים בעיר שכנציב אומרות לפני המת.

ולא נתבאר, מה ראה רבא להביא כל דברי הנשים האלה, כי הן לא דברי חכמים הם, שיקבעו כל דבריהם בתלמוד, כי אם שיחת נשים ומשלים קלים.

אך י״ל, דלכוונה מיוחדת מביא רבא כל דבריהן, כי מבואר במסכת פסחים, קי״ב ב׳, שרבינו הקדוש צוה לבניו, "שלא ידורו בעיר שכנציב, מפני שאנשיה לצים הם, ומשכי אחרייהו בליצנותם";

ובא רבא כאן לאשמעינן, כי אף על פי שבכלל אנשי עיר שכנציב אינם רצויים מפני מידותיהם המגונות, בכל זאת את הדבר הטוב שאומרים, עלינו לקבל ברצון, מבלי להתחשב עם ערך אומרו; ועל זה מביא כמה מדבריהן הראויים להשמע ולהשתמש בהם לעורר הספד וקינה בשעה הצריכה לכך.

וזהו כמו שאמרנו, כי דבר טוב ונכון יש לשמוע ולקבל מכל אדם שהוא.–

הערה יב: ולמטרה ותכלית הוראה זו בא חבורנו הגדול "חומשי תורה תמימה", להראות על כל זה ולהוכיח צדקת כל דרש וחדוש מחז״ל על סדר התורה, ובארנו מעניין זה בארוכה בהקדמת הספר הנ״ל.–

הערה יג: ונראה, כי לשון פסוק זה באה הפוכה ומסורסה, ושעורו כמו שהיה כתוב: "...ודברי אשר שמתי בפיך, אמר ה׳ לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם". ובסמוך במבוא פרק ה ("לשון הפוכה") יבואו הרבה דוגמאות כאלה במקרא.–

הערות ויקיעורכים

1. בנדפס: (ב׳). ותוקן ע"פ תוכנת חיפוש.
2. הציון הוא ט"ס וצ"ל פרק ד
3. היה בדור שאחרי הרמב"ם, וע"ע בוויקיפדיה.
4. היינו שקבע משה בתורה את דברי יתרו, שהיה גוי, וקיבל ממנו דבר חכמה.
5. לא מצאתי.