ביצה כא א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב אם זרק דיעבד אין לכתחלה לא בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא ואיבעית אימא שאני שבות שבת משבות י"ט:

בעא מניה רב אויא סבא מרב הונא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מהו לשחטה בי"ט אמר ליה ^אמותר אמר ליה וכי מה בין זה לנדרים ונדבות אמר ליה עורבא פרח כי נפק אמר ליה רבה בריה לאו היינו רב אויא סבא דמשתבח ליה מר בגויה דגברא רבה הוא אמר ליה ומה אעביד ליה אני היום (שיר השירים ב, ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא וטעמא מאי בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה בי"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן בי"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו:

אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ^בעיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט דהא אפשר ליה למפלגה בלישה מתיב רב חנא בר חנילאי ^געיסת כלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ^דונאפת בי"ט ^הואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואמאי והא אפשר ליה למפלגה בלישה שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא אתמר האופה מי"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר ^ואינו לוקה רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה רבה אמר אינו לוקה ^זאמרי' הואיל אלא לא תימא הואיל ואפשר אלא כגון דאית ליה נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה:

בעו מניה מרב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו לאפותה בי"ט אמר (ליה) ^חחזינא אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור והתניא מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש בשחרית מצאו [ר'] יהודה בן בבא אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש אמר לו בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום אמר לו תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לעובדי כוכבים ואמאי הא חזי למיכל מיניה אמר רב יוסף עגל טרפה הואי והא חזי לכלבים תנאי היא דתניא (שמות יב, טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ממשמע שנאמר לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר (ויקרא כד, יח) ומכה נפש בהמה ישלמנה תלמוד לומר לכם

רש"י

הורצה על מנת להקטיר כו' - כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום:

לכתחלה לא - הואיל ולא יאכל בשר היום:

שאני שבות שבת - החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב:

מה בין זה לנדר ונדבה - שחצין לו וחצין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה:

עורבא פרח - עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר:

כי נפק - רב אויא:

אמר ליה רבה בריה - דרב הונא לאבוה:

לאו היינו כו' - ולמה דחיתו והלך לו בכלימה:

אני היום סמכוני באשישות - יו"ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד:

דבעיא טעמא - וצריך אני להרהר ולעיין בה:

וטעמא מאי - סוגיא דגמרא הוא:

כהנים משלחן גבוה קא זכו - בחזה ושוק וה"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה:

חייבת בחלה - דלחם קרינא ביה:

ומערבין בה - ערובי חצרות להוציא מבתים לחצר שהבתים רשות לכל יחיד ויחיד והחצר רשות כולן וצריכים ערוב להוציא כל אחד מביתו לחצר:

ומשתתפים בה - שתוף קרי במבוי שחצירות הרבה פתוחין לו וכל חצרות שבש"ס לפני הבתים ויוצאים דרך חצר לרשות הרבים או למבוי:

ומברכין עליה - המוציא:

ומזמנים עליה - שלשה שאכלו כאחת:

ונאפת בי"ט - משום חלק הרועים:

ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח - לילה הראשון של פסח שהוא מצוה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים בלא לחם הרשות בידו:

לפייסן בנבלה - ונמצאת כולה נאכלת לאדם:

ומי אית ליה הואיל - סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבלה ומשום אסמכתא דהואיל ואילו היה לו נבלה קא שרית ליה:

מיו"ט לחול - לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא:

בני באגא - ישראל הדרים בכפרים:

דרמו עלייהו קמחא דבני חילא - המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו:

כל חדא וחדא כו' - ופליג רב הונא אדרב חסדא דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה:

התימני - מתמנת היה כדכתיב (שופטים טו) שמשון חתן התימני מתמנת:

אמש - כלומר בין הערבים של יו"ט:

בלשת - חיל גדול של גדודי נכרים שמחפשים ובולשין לשלול שלל:

יצא שכרכם - שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש שתענשו על חילול יו"ט: ולא לכלבים לא גרסינן:

והא חזי למיכל מניה - ולא יקפידו שהרי משלהן היה: היינו דקאמר ליה כו' לא גרס והכי גרס והא חזי לכלבים:

תנאי היא - דאיכא תנא דאסר לכלבים:

לכל נפש - אך אשר יאכל לכל נפש:

תוספות

אב נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל פרס מרבו כן פרש"י ואפי' לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים הן בב"ק (דף יב:) ואפי' לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ"מ אותו ממון זכה משלחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים:

עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל. ואם תאמר והאמר לעיל רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפי' לכתחילה וכי תימא דאתיא לת"ק והא הלכתא כר' שמעון דמתיר ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה בי"ט:

חזינן אי יהבינן לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא וכו'. פרש"י ופליגא אההיא דלעיל דרב חסדא דקאמר עיסה חציה של נכרי וכו' דאפשר למפלגה בלישה ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה דחציה של נכרי וחציה של ישראל דישראל מצי למפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח אפייה הוה רמי אבני באגא הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך התינוק אבל אח"כ שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך לא שייך אפשר למפלגיה שנתנו משלהם ומש"ה אם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע"י טורח הבשול כדרך מבשלים שאוכלין מעט מן הבשול להכי פריך אדרב הונא מהכא:

הואיל ומקלעי אורחים וכו'. ותימה הא אמר בשבת פרק המצניע (דף צה. ושם) הרודה חלות דבש ביום טוב סופג ארבעים ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל וכו' התם נמי נימא הואיל דמקלעי אורחים וכו' ואין לומר דשאני התם דאפשר לעשותו מעי"ט דלענין אוכל נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר כדפרישית בריש מכילתין (דף ג.) גבי רב יוסף דאמר משום פירות הנושרין ויש לומר דמיירי שהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה אלא לכתישה דגמלי א"נ שתלש חלות דבש סמוך לחשכה ולא היה שהות אפי' באו אורחים לאכלן:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

רבינו חננאל

מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)

עורבא פרח לשון גנאי ופחיתות היא כלומר דעת זו דעת נערים ששוחקין בעורבין.

היום סמכוני באשישות כלומר היום סמכו אותי בישיבה. ואסיקנא לדברי רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דאי אפשר לאכול ממנה כזית בלא שחיטה ולא דמיא לנדרים ונדבות דהני משלחן גבוה זכו.

אבל עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט מ"ט אפשר דפלגו לה בליש' ומותבינן עליה מהא עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבין בחלה ומערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה ונאפת ביו"ט ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואמאי נאפת אותה עיסה חלק הכלבים ביו"ט הא אפשר לחלק העיסה וליטול מנת הרועים ולהניח מנת הכלבים ופריק רב חסדא שאני כלבים הואיל אם נזדמנה לו נבילה אפשר להאכילם ונמצאת כל העיסה לרועים בלבד ואקשינן ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזו ליה האי נהמא כוליה ורבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ופרקינן לא שריא הדא מתניתין אלא בדאית ליה נבילה מוטלת דוודאי מפייס להו לכלבים בה שנמצאת העיסה כולה לרועים:

בעו מיניה מרב אי שדו בני החיילות של נכרים קמח על היהודים לאפות אותו ביו"ט להם מותר או אסור ואמר להם אם כשיתנו מאותה הפת לתינוקות של יהודים לא קפדי עליהן הני בני חיילא כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי אבל אי קפדי נמצאו כי לנכרים עושין ואסור ומותבינן עליה מהא דתניא שאמר שמעון התימני לר' יהודה בן בבא בולשת באה לעירנו לילי יו"ט ובקשו לחטוף את כל העיר ושחטנו להן עגל והאכלנום וא"ל ר' יהודה בן בבא והרי אמר' התורה לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים מכלל שלא עשו כהלכה אמאי והא עגל זה ראוי היה שיאכלו גם הם ממנו חתיכה והנכרים אין ממחין ולא קפדי כי של ישראל היה ופריק רב יוסף עגל טריפה הואי דלא חזי לישראל כלל:

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)

אמר ליה וכי מה בין זה לנדרים ונדבות: קשיא לי ומנא ליה דרב הונא אסר נדרים ונדבות, דלמא כמאן דאמר קרבין ביום טוב סבירא ליה וקיימא לן נמי כוותיה. ויש לומר דרב אויא אליבא דמאן דאמר אין קרבין קא בעי ליה ולא היה התלמוד צריך לפרש דאיבעיא אדעבר והקריב דסמוך לה קא סמיך ודבר הלמד מענינו הוא, ואי נמי משום דאהדר ליה מותר סתם ולא אמר ליה למאן דאמר נדרים ונדבות שרי משמע ליה דלכולי עלמא קאמר ליה דשרי.

ומי אית ליה לרב חסדא הואיל וכו': הוא הדין דהוה מצי למפרך ואפילו לרבה דאית ליה הואיל לכתחלה מי שרי, אלא דכיון דאקשי מדרב חסדא לרב חסדא לא חש לקושיא אחריתי.

אלא אימא כגון דאית ליה נבלה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה: ואיכא למידק דמכל מקום לצורך כלבים ואדעתא דכלבים הוא אופה, ויש לומר דהתירו כאן כמו שהתירו במסוכנת באפשר לו לאכול כזית מבית שחיטתה (לקמן כה, א).

כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור: פירש רש"י ז"ל דהאי דרב הונא פליג אדרב חסדא, וקשה קצת דאם כן הוה ליה למימר ופליגא דרב חסדא כדאמרינן לקמן ופליגא דרבי יהושע בן לוי, ובתוס' פירשו דלא פליגי דהא דרב הונא לא אפשר למפלגה בלישה דהא אי שקיל איהו חדא ריפתא לינוקא ולא אפי שארא ודאי קפדי בה. וקשיא לי דאם כן מנא לן דפליגא אדרבי יהושע בן לוי דאמר אין מזמנין את הגוי ביום טוב, דלמא שאני ר' יהושע בן לוי דאפשר ליה למיפלג דאיבעי שקיל מקצת ושביק להו שארא ואי נמי אכל כולה סעודתה דדידיה הוא, ויש לומר דכיון שזימנן כדלא איפשר למיפלגא לה [דמי].

עגל של צדקה (היא) [הוא]: ואפילו הכי שרי להציל ממונו בו דהכל עניים אצלו לדבר זה כיון שלא היה להן אחר, ולדידהו מיהו אסור באכילה דלגבי אכילה אינן עניים אצלו. ולדידי קשיא לי דאפילו דצדקה מותר ללוותו ולשלם ומותר היה לכל אף על גב דבא לידי גבאי כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו, א) דסלע לצדקה מותר לשנותו כלומר ללוותו ולשלם. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי הכין כלומר הא אית להו ללוותו ולשלם וחזי לכלהו בין לעניים בין לעשירים ולמה יפדו עצמן במה (שנתן) [שניתן] לעניים, אלא דמילתא [גופיה] אקשי ואפילו לטעמי' הא חזי לעניים וכי אוקמי' בעגל טריפה איפרקה כולה מילתא ואי משום (דהוי) [דחזי] לכלבים תנאי היא, כך נראה לי.

תוספות רי"ד

מהדורא תליתאה:

מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)

ומי אית לי' לרב חסדא הואיל והאיתמר כו' אי קשיא ותיפשוט דלית לי' הואיל מדאסר לאפותה ואל אמרי' הואיל דכל ריפתא וריפתא חזיא לי' יאפה את כולה כדאמר רב בקומתא ובני חיל אחשובה לא יקרא זה הואיל דאע"ג דמצי למיכל ריפתא מינייהו בההוא ריפתא איכא חולקא לגוי ואם יאכלנה מחזיק לו טובה ונמצא שלחמו של גוי שיש לו חלק בו הוא אוכל וכיון שיש לו חלק בו אסור לרב חסדא אע"פ שיכול לאוכלו אלא הואיל בעינין שיוכל לסלק חלק הגוי מעליו לגמרי כמו שמסלק הכלבים מן העיסה אגב נבלה ואין לומר יכול לסלקי בזוזי דמאן לימא לן דמסתלק גוי בזוזי והיללכך הוה אסור ובעיסת הכלבים יאסור אך אם יש לו נבלה שיסלקם ממש מן העיסה בנבלה:

שיטה מקובצת

מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)

ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב הכי גריס רש"י ז"ל: וקשה למורי נר"ו דבשלמא ההיא דלעיל שנאבד הבשר זריק הדם להקטיר אימורין לערב. אבל זה ששחט בשבת מיירי שהבשר קיים ואם כן מאי שנא דנקט זריקת הדם משום הקטרת אמורין לערב נימא דליזרוק כדי לאכול בשר לערב. ותירץ נר"ו דהכי קאמר זרק הדם בשבת הורצה אלא שצריך ליזהר שלא יקטיר אימורין בשבת עד הערב. והא דאמר על מנת לאו דוקא אלא להזהירו שלא יקטיר בשבת. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וברוב הספרים לא גרסי על מנת אלא ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב.

כהנים משלחן גבוה קא זכו: פירוש והוא הדין בעלים וחדא מיניהו נקט ולישנא דמרגלא בפומיה טפי.

דהא איפשר למפלגה בלישה: ואף על פי שהתירו למלאת התנור אף על פי שאינו צריך אלא פת אחת מפני שהפת יפה כשהתנור מלא וטרח טירחא דלא צריך. התם שאני דכל חדא וחדא חזיא ליה אבל הכא אי אפשר שלא יתן לגוי חלקו ולא שרינן למטרח בשל נכרי בשביל הכשר פת שלנו.

הואיל ואיפשר לפייסן בנבלה: וא"ת ואפילו נימא הואיל ליכא למישרי אלא בדיעבד אבל לכתחלה איסורא דרבנן מיהא איכא ואפילו לרבה דאית ליה הואיל אסור לכתחלה. ובשלמא אי מוקמינן מתניתין כר' עקיבא דשרי מדאורייתא לאפות לכלבים אלא דאיסורא דרבנן מיהא איכא כיון דאיפשר להו בעיסה ניחא דשרינן טירחא כי האי היכא דאית ביה הואיל אפילו לכתחלה. אלא לר' יוסי הגלילי דאסר מדאורייתא אם כן היכי שרינן לכתחילה משום הואיל. וי"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבלה אבל כל שאיפשר להיות לו נבלה עיקר דעתו לרועים.

רבה אמר אינו לוקה: פירוש ולא משכחת לרבה שיהא לוקה אלא במבשל סמוך לחשכה דאי איפשר דחזי לאורחים וכיוצא בזה. והלכתא כרבה.

כגון דאית ליה נבלה כו': לפי מה שפירשנו לעיל מיירי הכא שאפילו עיקר אפייתו לכלבים דאי לא פשיטא דנאפית דעיסת הרועים היא.

כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי: פירוש ואפילו לכתחלה מותר. אף על גב דלא שרינן אפילו למאן דאית ליה הואיל אלא בדיעבד הכא מותר שלא יהא להם איבה או דוחק אחר כן תירץ הריטב"א ז"ל.

שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי לכם ולא לכלבים: ורש"י ז"ל לא גריס לכלבים משום דהכא לא צריך. וי"ל דגרסינן ליה וקא סלקא דעתין דאשגרות לישן הוא. ובסמוך אמרינן דבדוקא נקטיה כדאמרינן היינו דקאמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים. ורש"י ז"ל לא גריס היינו דקאמר. אלא כי פרכינן והא חזי לכלבים פריק לכם ולא לכלבים תנאי היא.

והא חזי לעניים: פירש מורי נר"ו אמאי אמר ליה שעבר על דברי תורה והא חזי לעניים ונימא הואיל וחזו לעניים ואי בעי להאכילם שרי השתא נמי שרי מדאורייתא. ופריק עגל של טרפה הוה. ופירש מורי נר"ו דמשום הכי אמר של טרפה הוה ולא אמר עגל טרפה לומר שקודם שחיטה היו יודעים שהיא טרפה כגון ניקב קרום של מוח ומשום הכי אמר לו שעבר על דברי תורה. שאם שחט ונמצא טרפה בסירכא וכיוצא בה היאך אמר לו שעבר על דברי תורה וכי מי ששחט בהמה ביום טוב ונמצאת טרפה עבר על דברי תורה עד כאן. וכן פירש הריטב"א ז"ל שנטרפה מערב יום טוב שמוכנה לכלבים. ועוד פירש הריטב"א ז"ל דמאי דאמרינן עגל של צדקה הואי הכי בעי למימר אלא דלא אסיק אדעתיה הכין דעל ידי שהיתה טרפה ולא חזיא לן היתה מוכנת לתת אותה לבני חילא ולאכסניא של מלך. וקרי ליה עגל של צדקה משום דכתיב ונוגשיך צדקה.

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה