מקור ברוך/המבוא/ב/ו

ו

עוד אחת הקפידו חז״ל בלומדי תורה, שכל דבר שנודע או שנשמע לחכם מחכם אחד, והוא (השומע) מזכיר הדבר – שיזכירנו בשם אומרו ולא יעלים המקור;

ומבואר במסכת יבמות (דף צז:), שרבי יוחנן הקפיד על רבי אלעזר על שאמר דבר הלכה שלו (של רבי יוחנן) ולא הזכיר עליה את שמו;

וכן קפד על זה ריש לקיש (מנחות דף צג:);

ובסוף מסכת הוריות (דף יד.) אמר אחד החכמים ברגש רוגז: "מי הם הללו שמימיהם אנו שותין ושמותיהם אין אנו מזכירין?"

ובמסכת בכורות (דף לא:) איתא, שחכם אחד אמר בבית המדרש דבר שאמר רב ששת ולא הזכיר את שמו, וגער בו רב ששת בנזיפה ואמר "ישכנו עקרב"^א;

ובמדרש רבה בראשית (פרשה ע״ח) איתא באחד ששאל לרבי הושעיא: "אין (אם) אמרי לך מילתא טבא את אמרת מן שמי?" ומבואר, שהיו הכל מקפידים על זה;

ויותר מזה, לא רק אותו החכם שדבריו שלו לא נאמרו משמו היה מקפיד, אך ככלל אם לא העלו על הדברים שם אומרם, הקפידו גם חכמים אחרים;

כן מתבאר במסכת מועד קטן (דף כד:): דרש רבי יצחק נפחא וכו׳ שמע רב ששת ואיקפד, אמר: "אטו דידיה היא (הלכה זו), דרבי אלעזר בשם רבי הושעיא היא";

ובכתובות (דף כה:): "שמעית (כלומר, אמרית, וכמו השמעת) מילי דבר נפחא ולא אמרית משמיה".

ועוד יותר מזה היו זהירים החכמים במדה זו (מן דבר בשם אומרו), שאפילו במקום שהיה להם ספק, אם מחכם פלוני או פלוני נאמר דבר זה, היו מפרשים גם את הספק הזה;

כך מתבאר במס׳ בכורות (ל״ו ב׳): אמר רב יהודה אמר רב ירמיה, ספק משמיה דרב, ספק משמיה דשמואל. –

ולהגדיל מעלת דבר זה, אמרו (אבות פ״ו מ״ו) שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וראיה מאסתר, אשר את דבר הקשר מבגתן ותרש נגד המלך אמרה למלך "בשם מרדכי" (אסתר ב, כב), וזה היתה סיבה לתשועת ישראל בעתיד, כמפורש שם (ו ב).

ועיין במס׳ יבמות (צ״ו ב׳) עוד טעם במעלת דבר זה. –

ואמנם אף על פי שמשפט השכל וההגיון הישר ומוסר הנפש הם לבד דים לחייב את האדם השלם ובעל מדות נכונות להחזיק נאמנה במדה יפה זו (להגיד דבר בשם אומרו) – אף על פי כן, הקפידא שהביעו חז״ל על מניעת הנהגה זו, לא מליבם בדו אותה ולא מסברת נפשם הוציאוה, אך מצאוה עוד במקור נאמן וקדוש, בכתבי קדשנו;

כמו שאנו מוצאים בדברי הנביא, שמתרעם בשם ה׳ על הנביאים "מגנבי דברים איש מאת רעהו הלוקחים לשונם וינאמו נאום" (ירמיה כ״ג, ל׳-ל״א).

אכן אין כל חדש!–

ובזמננו, או סמוך לזמננו, נעשה דבר העלמת שם בעל המאמר או המחבר למין מחלה מתדבקת, שוטפת ועוברת על כמה מחברים וסופרים; ולא רק קטע דברים ומאמרים בודדים ועניינים קצרים יעשקו זרים וישימו בכליהם ויקראו שמם עליהם ויאבדו שם בעליהם מהם –;

אך גם ספרים שלמים ומחברות מיוחדות לא ינקו מעושק חמס זה, כי יקראו ממי שהוא בשינוי השם, והוא כותב וחותם וקובע שמו עליהם, וכבר הוא בעלים חדשים להם, וכולו שלו!

וכמה שנפלא הדבר, אשר כמעט לא יאומן, אבל כן כן הוא, כן הוא וכן האמת, ועמל ואון זה נעשה בגלוי תחת השמש!

הנה למשל ספר "מגן האלף" להגאון מהרי״ל מפלוצק, העתיק אותו איש אחד מאונגארן, וקראו בשם "דרך חיים", והנה הוא אלופו ומחברו!

וספר "מדרש אגדת בראשית" לר׳ יעקב ב״ר נפתלי הירץ מבראדי (זאלקוי, תקס״ד) והוא כולו מעשה ידיו של הגאון רבי אברהם בן הגר״א מווילנא, שהוציא לאור בשנת תקס״ב בווילנא;

וספר "פירוש על מלת^[1] ההגיון להרמב״ם" הדפיסו ר׳ שמשון קליר על שמו (פפד״א, תקס״א) והוא כולו עבודתו של הח׳ ר״מ מנדלזון (הדעסואי), ורק כאשר הרעימו עליו מיודעי רמ״ד, נרשם עליו בהתוצאות^[2] הבאות שם רמ״ד;

וספר ״מקורי המנהגים״ לר׳ אברהם ליוינזאהן (ברלין, תר״ז) נדפס כולו בשם זה משם ר׳ יוסף פינקלשטיין;

והסופר מענדל סאהר מלבוב כתב ספר "ערוגת הבושם" (לבוב, תר״ח), והוא חובר כולו על פי ספרו של הסופר ר״ל דוקעס באשכנזית בשם Blumenlese בלייפציג בשנת 1844 (תר״ד);

ועוד כתב זה הסופר (מ״מ) ספר "קולומבוס" (לבוב, תר״ו), והוא כולו מעשה ידיו של הסופר מרדכי אהרן גינצבורג בספרו "גלות ארץ החדשה" (ווילנא, תקפ״ג);

וספר "אבן הבוחן" על סדר בחינת התלמידים, לר׳ משה יעקב, יליד בריגל, נדפס על שם ר׳ יעקב ב״ר ישראל צוי (ווארשוי, תרנ״ו);

והספר "עזרה בצרה" (ספור) מאת משה זאבלאצקי (ווארשוי, תרנ״ב) הועבר בכמה מהדורות, עד שלאביו הראשון, יוצרו ומחוללו, הוא כבר זר ונכרי!

כי עקרו ותולדתו הוא להסופר ל. ליוונדא, וממנו רכש אותו לו הסופר שמ״ר, וממנו זאבלאצקי, ומזה — אלברט כ״ץ בעתון "יודישע פרעססע", וכולם לא חשו ולא חסו ליחסו אל אביו הראשון, אל ליוונדא, אך כל אחד התראה בו כסו בבגד חדש הארוג וטווי מתחילת בריאתו על ידו, והוא רכושו וקנינו, אונו והונו, ותפארתו עליו!

והסופר שלמה מנדלקרן כתב ספור בשפת אשכנז Thamar (תמר), והוא כולו העתקת ספר "אהבת ציון" למאפו, מבלי הראות מקורו; ורק למען הקרים פני התלונה, אם ידרשוהו על ככה, השכיל למצוא "עצה" להקדיש את הספר לזכרון מאפו, עם העתק בראש את הכתוב מדברי הימים א׳ (כ״ט, י״ד): "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך"; והיה כי ישאלוהו (כך חשב בלבו) על מה התלבש באדרתו של מאפו מבלי הזכיר שמו, יאמר, כי בהכתובת הזאת כיון להראות את מקורו של הספר הזה;

אבל באמת אך סמיות עין בהתנצלות זאת, כי, כנודע, כתובת כזאת, עניינה רק חלוקת כבוד לאדם המעלה, מבלי שתהיה לו אף נגיעה קלה "במלאכת" הספר; ועל הרוב, כתובת כזאת באה בתור "הגדת תודה" מאת המחבר לאיש אשר עשה אתו טובה וחסר ביחש עזר ותמיכה לתוצאת הספר או בעניין אחר, וקובעים בראש "התודה" איזה פסוק או מאמר המתיחש לענין, וכעין הפסוק הנזכר, לומר, שלולא טובתו וחסדו (החומריים) של זה האיש לא היה ביכולתו של המחבר לחבר או להדפיס הספר הזה. וזה ידוע.

ולו באמת ובתמים חפץ מנדלקרן בהוראת מקורו של הספר, היה לו לקבוע בשער הספר כתובת קלה וקצרה, אך תמה וברה, וכולה אך בת חמשת מלים פשוטים: "העתקת ספר אהבת ציון למאפו", וקץ לכל המחשבות והדמיונות, הסברות וההשערות, הבאורים והפירושים!

אך... אך בזאת לא חפץ. –

ובספר ״מלחמת סופרים״ לר׳ ישראל דוד מילר מהורדנא מציין יותר מארבעים עניינים שבעל ״המפתח הידוע״ לקח מספרי זולתו, ושם בספרו. –

ומי תכן את רוח בני האדם, ומי בא עד חקר לבם של בני הספר! וכמה משתנים הזמנים ואתם יתר מערכות לב המחברים והסופרים אנשי הרוח, דבר והפכו, כלפי לייא!

כי בעוד אשר בזמן האחרון, כפי שנתבאר, נתעטפו זרים בבגדי המחברים האמתים – הנה לעומת אלה היו כאלה שלא רק שלא הלבישו בגדי זרים, אך נהפך הוא, כי קראו שמות זולתם על ספריהם הם!

כמו הספר "בשמים ראש" שנתייחש להרא״ש, ומחברו האמתי הוא חכם אחד מדור הקודם, ר׳ שאול מאמשטרדם, וקראו על שם הרא״ש (וראה מה שאכתוב אי״ה להלן במבוא פרק ד׳ סעיף ז׳ בעניין יחוסו של ספר זה);

וכן ספר "כתב יושר" (לזכותו של ר׳ נפתלי הירץ ווייזל נגד הקמים עליו) גם כן מעשה ידי החכם הנזכר, וקראו על שם בדוי;

וכן ספר "מצפה יקותיאל", השגות על ספר "תורת יקותיאל", נקרא על שם בדוי, והוא מעשה ידי ר׳ שאול הנזכר;

וספר "תורת הנפש" נתייחש לרבינו בחיי, והוא מעשה ידיו של איזה חכם ספרדי;

וספר "כפתור ופרח" קרא אותו מחברו על שם זולתו (כך הוכיח ר׳ צבי עדלמן בהקדמתו לספר זה, שהוציא לאור בברלין, בשנת תרי״ב);

וספר "משלי אסף" לאחד ממשכילי ברלין, בדורו של ר״מ מנדלזון, ותלה אותו באסף המשורר מכתבי הקודש.

וכמה וכמה כאלה.

ועל הרוב, באה התייחסות כזאת למטרה ידועה, כי ברצות המחבר שיתקבלו דבריו בעולם, ובידעו את נפש ההמון, כי על הרוב הוא מעריך את ערך הפעולה הספרותית לפי ערך פועלה, לכן תלה דבריו באילן גדול ויקרא את ספרו על שם אדם ידוע ומכובד באומה, כדי להבטיח להספר חן ולהמשיך לו חסד המעיינים והלומדים, ויהיו דבריו רצויים להם ונשמעים באהבה.

והיודע את קורות ספרות ישראל, ובקי בהם ובמתבריהם, ידע למצוא משלים ודוגמאות הרבה יותר משהבאנו אנו.

ואמנם דבר זה (מקריאת שמות אחרים על דברי אומרם באמת) לא חדש הוא בספרותנו, ומצינו דוגמתו גם... בחז״ל;

הנה כי כן איתא במס׳ שבת (קט״ו א׳): "כיון דחזי דקא מחרפי (מקלים בדבר) אמר (חכם אחד): "אתא אגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר", ופירש רש״י: "משמיה דרבי יוחנן, כי היכי דלקבלו מיניה", עכ״ל;

ובמס׳ עירובין (נ״א א׳): "אמר ליה, סמוך עלי, דתניא, רבי יוסי אומר" וכו׳, ופרשו בגמרא: "ולא היא, לא תני לה ברבי יוסי אלא כי היכי דלקבלו מיניה", ע״כ;

ובביצה (כ״ח א׳), אמר ליה רבא לרב חסדא, דרשינן משמך (כלומר, הנדרוש משמך, עיין רש״י) הלכה כרבי יהודה?

ובגיטין (כ׳ א׳): תניא, רבי אומר, כתבו (לגט) על איסורי הנאה, כשר. נפק לוי ודרשה משמיה דרבי ולא קלסוה, דרשה משמיה דרבים וקלסוה, ופירש רש״י: דרשה (להלכה זו) זימנא אחריתא משמיה דרבים כי היכי דלקבלו מיניה, עכ״ל.

ועל פי זה יש לפרש בברכות כ׳ ב׳, דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אמי וזמנין משמיה דרב אסי, וצריך באור כוונת השינוי הזה. ויש לומר, כי במקום שידע שגדול שמו של רב אמי אמר משמו, ובמקום שידע שגדול שמו של רב אסי אמר משמיה, כדי שיתקבלו הדברים.

ומה שיפלא בענין זה, כי כפי שנוכחתי, לא רק המון העם הוקיר דברים מפני ערך גדולת אומרם, ולא מפני ערך הדברים עצמן, אך גם חז״ל לפעמים התחשבו עם בעל המאמר יותר מאשר עם המאמר עצמו; ובעת ששמעו דבר מדברי תורה, ואפילו דבר כזה התלוי רק בסברא ובשקול הדעת, ולא קבלוהו — הנה לאחר שנודעו, שהדבר יצא מחכם גדול ומובהק, אז קבלוהו;

וזה מתבאר מתלמוד כתובות (כ״ה ב׳): ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש, אמר, מובטחני בזה שהוא כהן. אמרו לו, מה ראית? אמר להו, ראיתיו שחולק על הגרנות (כלומר, במקומות שמחלקים מתנות כהונה). אמר לו רבי אלעזר, ואם אין שם גורן בטלה כהונה? (בתמיה). זמנין הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן, אתא כי האי מעשה לקמיה. אמר ליה ריש לקיש, ראיתיו שחולק על הגרנות. אמר לו רבי יוחנן, ואם אין שם גורן בטלה כהונה? חזייה ריש לקיש לרבי אלעזר בישות (רוגז); אמר, שמעת מילי דבר נפחא (תואר לרבי יוחנן, עיין סנהדרין צ״ו א׳) ולא אמרת לן משמיה? ופירש רש״י: שהסתכל ברבי אלעזר בעין רעה, שהבין, שמפי רבי יוחנן שמע לשון זה ולא אמרה משמו, לפיכך לא קבלה מיניה, עכ״ל (ועיין עוד בסמוך מה שנעיר על דברי רש״י אלה);

ומבואר מזה, שלא העריך ריש לקיש את עצם המאמר (ואם אין שם גורן בטלה כהונה?) מצד עצמו, מצד ההגיון והסברא, אך כשנודע לו כשיצאו הדברים מר׳ יוחנן אז קבלם;

ונפלא הדבר, למה זה לא יעריכו הדברים מצד עצמם ולקבלם אם ראויים הם, וכמו שאמרו: "קבל האמת ממי שאמרה"^ב.

וכזה קשה לי המאמר בחז״ל (עירובין, י״ג ב׳): מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם (נגד בעלי מחלקותם, בית שמאי)? מפני שנוחים וענווים היו, והציעו דבריהם ודברי בית שמאי והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם וכו׳;

ואין מבואר כלל תכונת השאלה והתשובה בזה, כי הן אם דבריהם צודקים מצד עצמם, צריך להיות הלכה כמותם מצר עצמה של ההלכה; ואם לאו, מה יושיענו זה שהם נוחים וענווים ומחלקים כבוד לבעלי מחלקותם? והלא כמה אנשים חכמים בעולם נוחים וענווים ובעלי מדות יפות, ואעפ״י כן לא נבכר בשביל זה את דעתם בתורה על דעת גדולים וחכמים מובהקים, אעפ״י שקטנים מהם בענוה ופחותים במדות הנפש, כי לא מדה יפה ממלא גרעון הדברים ולא מדה רפה מגרע צדקת הדברים, ולא קרב זה אל זה; וזה דבר שהדעת ומשפט ההגיון הישר יחייבוהו, ואין להרהר בזה.

וראה מה שכתבנו עוד בענין זה בסמוך ולמעלה בפרק זה סעיף ד׳.–

ואמנם כי דבר זה הוא אחד מכחות הנפש הנסתרים, אשר באיזה ערך שהוא אמנם יפעל ערך בעל הדברים על ערך גוף הדברים; וידוע הוא, כי לפעמים כחות הנפש יכריעו את החשבון הסדורי ואת משפט ההגיוני, וכפתגם בני אדם: "למקום שהרצון נוטה, שם הדעת יטה", ואין אומר ודברים בדברים שמסתרי הטבע יכריעום^ג.

ובכל זאת נראה להסביר קצת הדבר ולומר, כי יען שאדם המעלה הזה ישלוט במידות יקרות אלא^[3], בענוה, בתום ובצניעות (כדרך שאמרו על בית הלל), בוודאי לא היה מעמיד על דעתו בתוקף, אם לא שהיה בטוח שדבריו צודקים בהחלט גמור, והם נכונים וישרים לאמתם;

וזהו עניין הדבר והטעם, שעל כן הלכה כבית הלל "מפני שנוחים וענווים הם", כלומר, כי יען שהם נוחים וענווים, ובכל זאת הם תקיפים בדעתם כמו שמחליטים, ומקיימים דבריהם בתקפם ולא יודו למנגדיהם, אשר כל זה הוא לכאורה שלא ממידת הנחת והענוה; ולכן צריך לדון, כי בוודאי ראו ונוכחו, הוכחה אתר הוכחה, כי דבריהם מיוסדים על אדני האמת והצדק הקיצוני, ועל כן הם מחזיקים בהם בכל תוקף, ועל כן הלכה כמותם.

בזה יתבאר עוד מה שאמרו (חגיגה, י׳׳ד ב׳) על הפסוק (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא", ואמרו: אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו;

וזה צריך ביאור, כי למה זה יגבילו את ערך הרב דווקא במדרגה גבוהה כזו, במדרגת מלאך?

ועל פי שבארנו יש לפרש עניין זה, דאיירי לעניין לבקש מפיו דבר הוראה והלכה (וזה כלול בשם תורה, מלשון הוראה) ולא בסתם לימוד, לפלפולא בעלמא, אך בלימוד כזה שעל פיו יקבעו הלכה כמותו; והביאור הוא, שאם הוא דומה בעניין זה למלאך ה׳, כלומר, בלא כל נגיעה ופניה לקביעות דבריו, אז בוודאי כל דעותיו וסברותיו מיוסדים על אדני אמת וצדק, ולכן אפשר לפסוק הלכה כמותו (וכמו שבארנו בטעם ההלכה כבית הלל), ואם לאו, אל ימהרו לפסוק כמותו, פן יש דעות כנגדו, וצריכים הדברים להתבקר ולהתברר.

ואשובה אל דברי הקודמים במסכת כתובות וברש״י שהבאתי למעלה. והנה מה שדחקו לרש״י לפרש שלא קבלה ריש לקיש להסברא כששמעה מרבי אלעזר, אף על פי שאין זה מפורש בגמרא, צריך לומר, דטעמו, משום דאם היה מקבלה לא היה שוב מרצה לפני רבי יוחנן את ההוכחה "שראהו חולק על הגרנות" אחרי שתשובתה בצדה, כמו שהשיב רבי אלעזר: "ואם אין שם גורן בטלה כהונה?"

אך לולא דברי רש״י הייתי מפרש, שמניעת קבלתו של ריש לקיש את תשובתו של רבי אלעזר, לא היתה רק בשביל זה ששמעה ממנו, אך מפני שהיה מסתפק במשפט הגיונה אם נכונה וצודקת היא;

ומה שהקפיד על רבי אלעזר, הוא רק מפני זה "שלא אמר הדבר משמו של רבי יוחנן" ותו לא; ובאמת מצינו קפידא כזו מריש לקיש על חכם אחד, במנחות (צ״ג ב׳);

ולכן דברי רש״י בכתובות שם: "לפיכך לא קבלה מיניה", נפלאים ממני, ולא אדע ליישבם. —

ועיין במסכת כתובות (כ״ז ב׳): האומר דבר שלא שמע מרבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל;

והפירוש הפשוט והמקובל הוא, כי מי שיש לו רב קבוע, חושבים בני אדם, שכל מה שאומר (התלמיד) מקובל הוא לו מרבו, ורק אמרו בסתם; ולכן האומר דבר שלא שמע מרבו ואינו מודיע שדבר זה לא שמע ממנו, ובני ארם חושבים שמרבו הוא, יש לחוש שמא בעיקרו אין דבר זה נכון ואמת לדינא, אבל בני אדם יכשלו בזה, מפני שיחשבו שכן דעת אותו החכם (רבו של התלמיד האומר דבר זה), ויסמכו עליו; ולכן צריך זה התלמיד לפרש ולומר, שדבר זה לא שמע מרבו, וידעו השומעים את אשר לפניהם, ואיך להתנהג על פי הדברים האלה.

וכן מתבאר הפירוש מדברי השולחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף כד, וגם מתבאר כן בסוגיית הגמרא דמסכת סוכה (כ״ז ב׳ וכ״ח א׳);

והנה לפי זה, אין למאמר זה כל יחש להמאמרים שהבאנו למעלה בעניין, שהיו חז״ל לפעמים לתכלית ידועה נוהגים לתלות דברים באדם גדול ומובהק, ולמאמר זה עניין אחר ונושא אחר;

אך הנה בבאור "תלמידי רבינו יונה" לאלפסי^ד בברכות שם פרשו, שהכוונה, האומר דבר שלא שמע מרבו – ואומר אותו משמו (של הרב).

ודבר פלא הוא, כי אטו ברשיעי עסקינן, או בשקרנים? ואם אמנם מצינו כן לאיזה חכמים שעשו כן, כמו שהבאנו למעלה משבת ומעירובין ומגיטין ועוד, אך הם עשו כן לתכלית נכבד אחר, שיתקבלו הדברים, כמבואר שם;

אבל כאן בברכות אי אפשר לפרש שכוונת האומר כן היא גם כן מעין אותה הכונה של החכמים שהבאנו, ואיירי גם כן במקרה כזה שצריך לתחבולות שיתקבלו הדברים; יען כי אם באופן ובמקרה כזה, הלא היא תחבולה כשרה וטהורה, וכאשר חכמים נהגו כן, ואם כן למה זה אופן גורם זה שתסתלק שכינה מישראל, כמבואר בגמרא?

ואם דעתם של תר״י דלעולם אסור לעשות כן, אפילו לתכלית רצויה, קשה איך נהגו כן גדולי החכמים?

קצרו של דבר, פירושם זה של תר״י קשה לכלכל, וצע״ג.—

---

וממידות החכם שהגבילו חז״ל, והן אינן פשוטות ואינן קלות להבין ודורשות ביאור רצוי ומתקבל, נבאר בזה המאמר במסכת יומא (כ״ג א׳): "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם";

והנה אך למותר להעיר על הזרות אשר בזה המאמר, והוא נראה וניכר לכל; כי הן לבד מצות התורה "לא תקום ולא תטור", הכל יודעים כי אין לך מדה מגונה ורוע לב יותר מזו, ואפילו בכל אדם, ואיך זה יעשו חז״ל אותה לחובה ולמידה לתלמיד חכם? ועוד העלו את ערך תקיפת המדה לתקפו של ארס נחש, אשר אין ערך ואין שיעור לתקיפתו ולמרירותו; היתכן כן?

ופירשתי, כי כוונת חז״ל בזה, אדרבה, לרכך מדה זו בתלמיד חכם עד קצה האחרון; והביאור כך הוא:

כי במסכת ע״ז (ל׳ ב׳) איתא: שלושה מיני ארס הם בנחש: של בחור שוקע (כלומר, הארס שקוע ונצמד בו בכל תוקף); של בינוני מפעפע (נעתק מעט משרשו החזק ותקיפתו כהה ורפה); ושל זקן צף (כלומר, אין לו עוד כל תקיפות עד שיוכל להחזיק מעמד, ולכן הוא צף מלמעלה); ופירשו בגמרא בטעם הדבר, משום "דכל כמה דקשיש (שמזקין) כחיש חיליה", עד כאן;

ומבואר, שמטבע הנחש כל פה שטזקין נחלש הארס שבו, ועם משך הזמן נחלש והולך עד שעובר כולו, וזכר אין לו עוד;

וזו כוונת המאמר ביומא: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, כלומר, אשר אם מידת הנקימה ונטירה השוררת (או יותר גבון — אם שוררת) בקרבו, ישתמש בה במידת ערך ארס הנחש, אשר לאט לאט עם המשך מרוצת הזמן תחלש ותתרפה אצלו מדה זו, ותעבור בולה מבלי השאיר לה שורש ועקב, וכמו ארס הנחש, אשר כל מה שמזקין יותר יחלש תוקף ארסו; ואם אינו נוהג בן, אלא משאיר למידה זו לקונן בלבו ובנפשו ולהמציא לה בו מנוח — אינו תלמיד חכם, אינו בנדר חכמים מתוקנים, נוחים ורציוים, כי אם ממידת אנשים המוניים השומרים בליבם מדה זו.—

ובמקום אחר ביארתי על פי רעיון זה את הפסוק בקהלת (ז׳ ט׳): 'וכעס בחק כסילים ינוח', כי השם "מנוחה" יונח על שלוה וקיום לאורך ימים, וכמו ברות (א׳ ט׳): "ומצאנה מנוחה אשה בית אישה"; ואמר, כי מדת הכעס תמצא מנוחה וקיום רק בחק כסילים, והוא הדין לשארי מדות קשות ומגונות; אבל החכם והאדם השלם, אעפ״י שאם בסקרה יכעס, משתדל הוא להפיצו ולהעבירו, ולא לתת לו בקרבו מנוחה לאורך ימים. —

---

ועוד אחת מן המדות שהכירו חז״ל לתלמיד חכם, ואיננה פשוטה וקלה להבין, הוא זה שאמרו חז״ל: "כל ת״ח שאינו קשה בברזל אינו ת״ח" (תענית דף ד.), וזה דורש באור רצוי ומתקבל;

אך מפני שכמות הפרק הזה נתארך מאוד בערך ובמדה שלא שערתי ולא פללתי, אסיימנו כאן; ואת המאמר הנזכר אבאר אי״ה להלן במבוא פרק ט׳ ("קרי וכתיב") בערך "אבניה – בוניה". —

הערות

הערה א: אפשר להסביר טעם הרוגז הנמרץ הזה של רב ששת ומבטאו הקשה, על פי מה שחקרו ומצאו חכמי תכונת אברי האדם (אנתרופולוגיא), שהאיש העיוור הוא תמיד כמו לב רגז לו וקפדן ביותר, מפני צער חייו; וידוע, דרב ששת היה עיוור (עיין ברכות, נ״ח א), ועל כן היה נוח לכעוס ולקפוד ביותר.–

הערה ב: פתגם הובא ברמב״ם בהקדמה לשמונה פרקים בשם מאמר חז״ל, ולא אדע מקומו.–

הערה ג: דוגמא לטבע תכונה זו באנשים מצינו בעת שיזמר המזמר, וזמירותיו ערבים לאוזן, משמחים את הלב ומרוממים את הנפש, והשומעים מתענגים ומתגעגעים עליהם בכל חושיהם בקרבם, מקשיבים ומאזינים בכל חוש השמיעה ושימת הלב – ובכל זאת, אחר כל אלה, לא יאמרו השומעים די ספוקם לתענוג, והרחבת הנפש; אך יאבו עוד לראות ולהסתכל בפני המזמר בעת שיזמר; ואעש״י שאין לסגולת הזמרה עם יחש תואר פרצוף הפנים כל יחש וכל נגיעה, אעפ״י כן, כן היא מטבע בני אדם, וגם זה הוא ממסתרי טבע הנפש אשר איש לא ידעם וחוקר לא יחקרם.

ואמנם אם אין טעם לדבר זה (על רצון השומעים להסתכל בפני המזמר), סימן לדבר יש, והוא הפסוק דפרשת יתרו: "וכל העם רואים את הקולות", אעפ״י שסגולת הקול רק להשמע ולא להראות.–

הערה ד: הביאור נקרא "נימוקי תלמידי רבינו יונה" (ובראשי תיבות כותבים "תר״י") מפני שתלמידיו (של רבינו יונה) אספו וסידרו דבריו.–

הערות ויקיעורכים

1. צ"ל מלות. ויקיעורך
2. המהדורות
3. נראה ט"ס וצ"ל: אלה. ויקיעורך