מצוה:שיתגלח הנזיר ויביא קרבנות בסוף ימי נזרו
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ.
(במדבר ו, ט)
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
(במדבר ו, יג)
היא שצונו לגלח הנזיר את ראשו ולהביא את קרבנותיו במלאת ימי נזירותו. ולשון ספרי שלשה מגלחין ושלשתן תגלחתן מצוה. הנזיר והמצורע והלוים. אמנם תגלחת הלוים היא במדבר ואינה נוהגת לדורות, וגלוח מצורע ונזיר נוהג לדורות. ומבואר הוא כי לנזיר שני גלוחים, גלוח טומאה וגלוח טהרה. והוא אמרו "ובמלאת ימי נזרו".
ואין ראוי שימנו שני גלוחים אלו שתי מצות, לפי שגלוח טומאה הוא מדין מצות נזירות. כי מצות עשה שלו הוא שירבה פרע בקדושה כמו שבאר, ודן אותו הכתוב בזה שאם נטמא הנזירות יגלח ויביא קרבן, ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כמתחלת מנין ימי הנזירות שחייב נפשו. כמו שיש למצורע גם כן שתי תגלחות והם מצוה אחת כמו שאבאר במקומו. והנה אבאר במה שאחר זה הסבה במנותנו תגלחת נזיר וקרבנותיו מצוה אחת, ותגלחת מצורע וקרבנותיו שתי מצות.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן כלומר תגלחת נזיר במקומה במסכת נזיר.
שיגלח הנזיר שערו ויביא קרבנות כשישלים נזירותו, וכן כשיטמא שנאמר וביום מלאת ימי נזרו וגו' וכן וכי ימות מת עליו וגו'. ואמרו בספרא (מצורע ב', ו') שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצרע והלוים, אולם שלשה אלה אינם שוים לכל דבריהם שגלוח הלוים היה לשעה במדבר ואינה נוהגת לדורות וגלוח מצרע ונזיר מצוה ונוהגת לדורות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סה"מ עשה צג) ששני גלוחים אלו של נזיר, שהן גלוח טמאה וגלוח טהרה אין ראוי למנותן כי אם מצוה אחת, לפי שענין גלוח הטמאה אינו מצוה בפני עצמה, כלל, אלא דין מדיני הנזירות הוא, שביאר הכתוב שאם נטמא הנזיר בימי הנזירות שיגלח ויביא קרבן ואז ישוב ויגדל פרע בקדשה כבתחלה מנין כל ימי הנזירות שאסר על נפשו, כמו שיש למצרע גם כן שתי תגלחות והן מצוה אחת, ואחר שאין זה עיקר המצוה אלא דין מדניה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה, וכמו שבאר הרב זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעקר השביעי. ובסדר זאת תהיה (מצרע) (מצוה קעד) כתבתי גם כן בשם הרב זכרונו לברכה, מה היא הסבה במנותנו תגלחת נזיר וקרבנותיו מצוה אחת, ותגלחת מצרע וקרבנותיו שתי מצות, ושם תראנו מבאר אם תרצה ללמד.
משרשי מצוה זו של גלוח כל השער במלאת ימי הנזירות והבאת הקרבנות כתבתי בכלל שרש מצוה הקודמת (שעד) מה שידעתי.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, מדות ב, ה) היכן מגלח שערו? בעזרת נשים (פ"ח מהל' נזירות ה"ג) ולשכת נזירים היתה שם בקרן דרומית מזרחית, ושם מבשלים שלמיהם ומשליכין שערן לאש, ואם גלח במדינה יצא, ובכל מקום שמגלח תחת הדוד משליך שערו, ואינו מגלח, עד שלהא פתח העזרה פתוח, שנאמר (במדבר ו יח) פתח אהל מועד, ואין פרוש הכתוב שיגלח כנגד הפתח שבזיון מקדש יהיה בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה במצוה זו (נזיר מו א) נזיר ממרט אינו צריך להעביר תער, ואף על פי שאין לו שער, וכן אם אין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו ושותה יין אחר כן ומטמא, ואפילו יש לו שער מכיון שהביא קרבנותיו, אף על פי שלא גלח אין התגלחת מעכבת, ושותה ומטמא לערב, דמשנזרק עליו אחד מן הדמים מקרבנותיו הותר, אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף, שכל הדברים האלה למצוה ולא לעכוב, ואף על פי שאין התגלחת מעכבת מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרבה. ונזיר שגלח בלא תער או שגלח בתער ושיר שתי שערות לא עשה ולא כלום, ולא קים מצות גלוח, בין נזיר טהור, בין נזיר טמא. גלח על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גלח על שלשת הבהמות שהוא מקריב ונמצאת אחת מהן כשרה תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן. שלש בהמות אלו שאמרנו הם, כבש לעולה, וכבשה לחטאת, ואיל לשלמים, ומביא עם האיל ששה עשרונות ושני שלישי[ת] עשרון סלת ואופה מהן עשרים חלות. ויתר פרטיה במסכת נזיר.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא גלח, או שגלח בלא תער, או שגלח ושיר שתי שערות בטל עשה. אבל שיר אחת לבדה אין המצוה מתבטלת בשביל שער אחת, ואפילו גלח ושיר שתי שערות ואחר כך נשרה אחת מהן מעצמה, אם גלח האחרת אף על פי ששער אין כאן, שהרי שערה אחת אינה חשובה שער, כמו שאמרנו, מצות גלוח יש כאן, לפי שכבר גלח כל ראשו חוץ מן השתים, ונפילת האחת אינה כלום, ששערה אחת אינה חשובה לכלום, וכשגלח האחרת הרי השלים גלוחו לגמרי וקים מצות גלוח. ואף על פי שהתגלחת אינה מעכבת משתית היין ומהטמא, כמו שאמרנו, הבאת הקרבנות מעכבת הכל, ואם לא הביאן בטל עשה זה, והוא אסור לשתות יין ולהטמא עד שיביאם, ואף על פי שגלח לא נשלמה המצוה עד שהביא הקרבנות.
מצות עשה שיגלח נזיר על הקרבן כשישלים נזירתו או כשיטמא, שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. למדה תורה [בספרי פרשת נשא כל פירוש הפרשה שמזכיר מ״ס] כי ימות מת באוהל שהוא בא עליו בפתע פתאום, פתע זה אונס, פתאום זה שוגג. ויש אומר פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום ביום טהרתו ביום הזאתו או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי. תלמוד לומר ביום השביעי. אי ביום השביעי, יכול אפילו לא הזה? תלמוד לומר ביום טהרתו.
וכן הסדר: [בפ״ג מינין דף מ״ד] הזה עליו ביום השלישי ובשביעי, ומגלח את שער ראשו בשביעי, וטובל בשביעי אחר ההזאה כדרך כל טמא מת, ומעריב שמשו ומביא קרבנותיו בשמיני. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל פתח אהל מועד ביום השמיני להוציא יום השביעי או אינו אלא להוציא התשיעי קבע זמן לקרבין וקבע זמן למקריבים מה בקרבים הכשיר שמיני ומשמיני והלאה אף במקריבים הכשיר שמיני ומשמיני והלאה [בנזיר דף י״ט ודף כ״ב ובנדרים דף י׳ ובתעניות דף י״א ובפרק החובל דף צ״א] ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, שלא נזהר מטומאת המת. רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין וקדש ראשו לחזור ולהתחיל מניין הנזירות כבתחילה והימים הראשונים יפלו ולא יעלו מן המנין. [בנזיר דף י״ח ודף נ״ד] מאימתי יתחיל למנות? משיביא חטאת, אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות. [מהמיימוני, ריש פ״ז דהלכות נזיר]
יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם ולא סותר הקודמים, ואע״פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו, עד שיטמא בטומאה שהיא מעצמו של מת ואחר כך מביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים. שנינו במסכת נזיר [דף מ״ט] ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם: [שם דף נ׳ ובפ׳ גיד הנשה דף פ״ט] על הנפל ואפי׳ לא נתקשרו איבריו בגידים, [בדף מ״ט דלעיל] ועל כזית מבשר המת ועל כזית נצל, [שם דף נ״ב] ועל עצמות שהם רוב מניין העצמות אע״פ שאין בהן רובע הקב או רוב בניינו שהן שתי שוקיים וירך אחד, [שם ובדף מ״ט כל הסוגיא] ועל חצי קב עצמות ואפי׳ שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו. וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים ועל השדרה הבאה מן המת ועל הגולגולת של מת אחד ועל אבר מן המת הבא ממת אחד ועל אבר מן החי מן אדם אחד שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, [שם דף נ׳] ועל מלא חפנים רקב מן המת. [שם] איזהו נצל זה בשר המת שנימוח ונעשה לחה סרוחה [שם] ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שייש ויהי׳ כלו שלם חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או של מתכת אין לו רקב. ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג שהוא חסר דמו כדאי׳ במס׳ נדה [בדף כ״ז וגם שם כל הסוגיא]. קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו או אשה מעובר׳ שמתה ונקברה ועוברה במיעיה אין הרקב שלהם מטמא וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקב מאליו כדמסקינן בפרק כ״ג [דף נ״א]. [שם דף מ״ט כל הסוגיא ומה שכתב חוץ מן הרקב וכו׳ כך משמע שם דף נ׳ ונ״א ובפ״ב דאהלות עיין שם בפירוש הרמב״ם למשנה ב׳ וכן הסוגיא לקמן מ״ע רנ״א]
כל אלו טומאות שמצינו, אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהילה הטומאה עליו או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל, הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה. וסותר הכל חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שא״א שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפי׳ עצם כשעורה או נשאו הר״ז מגלח עליו ומביא קרבן טומאה וסותר את הקודמין. ואין עצם אחד מטמא באהל, [שם דף נ״ד כל הסוגיא] אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש בה קבר בתוכה או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהם לא רוב בניין ולא רוב מניין או שנטמא ברביעית דם מן המת שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל ודופק או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי, הרי זה אינו סותר אע״פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין. אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למניין נזירותו כדפסקינן בפרק כ״ג [דף נ״ו]. [בספרי דלעיל כל הסוגיא עד סוף]
וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימיו נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד יביא אותו יביא את עצמו זה אחד מג׳ אתים שהיה ר׳ ישמעאל דורש כן כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה את עצמם וכיוצא בו ויקבר אותו בגיא הוא קבר את עצמו. והקריב את קרבנו לה׳ כבש בן שנתו תמים לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחות בשמן ומנחתם ונסכיהם והחלות והרקיקים יהיו עשר מכל מין ומין [כדאי׳ בפ׳ התודה דף ע״ח ולקמן במ״ע קפ״ג מביאו] ובכל העשרים לא יהיה כי אם רביעי׳ שמן הל״מ [כדאמרינן בפ״ב דמידות דף פ״ט] ומנחתם ונסכיהם של עולה ושלמים לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר החדש שיטענו לחם החזירם לכללם שיטענו נסכים כדין כל עולה ושלמים. והקריב הכהן לפני ה׳ ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל יעשה זבח השלמים לה׳ על סל המצות כלומר שישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם [בפ׳ התכלת דף מ״ו]. ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו של איל. וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים [בפ״ג מינין דף מ״ה] יכול יגלח בעזרה אמרת הר״ז דרך בזיון אלא כך הפירוש וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד [בפ״ב דמידות] והיכן מגלח שערו בעזרת נשים בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלים שלמיהם ומשליכים שערם באש, [בספרי דלעיל] ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו והניף אותם הכהן תנופה לפני ה׳ קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה ואחר ישתה הנזיר יין על חזה התנופה ועל שוק התרומה כלו׳ מלבד חזה ושוק הראויין לו מכל השלמים מוסיף על שלמי נזיר הזרוע הזה ולפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו מן הכלל לידון בדבר חדש הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק [שם] זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו מניין שאם אמר הריני נזיר על מאה עולות ועל מאה שלמים שישלם כולם ת״ל כפי נדרו אשר ידור כן יעשה מוסף על תורת נזרו ומניין שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על ג׳ בהמות הללו שלא אמר כלום ת״ל זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו על כל נזירות ונזירות צריך שלשה בהמות הללו.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.