מצוה:שייתן המעריך שדה כערך הקצוב בתורה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
טז וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.
יז אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם.
יח וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ.
יט וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ.
כ וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד.
כא וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.
כב וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיהוָה.
כג וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיהוָה.
כד בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ.
(ויקרא כז, טז-כד)
היא שצונו בערכי שדות, והוא אמרו "ואם משדה אחוזתו יקדיש" (ויקרא כז, טז). ואם אשר לא משדה אחוזתו, וכן בשדה אחוזה, "והיה ערכך לפי זרעו" (שם). ובשדה מקנה "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך" (שם כז, כג).
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ערכין.
ואל יחשוב חושב שאלו ארבעה מינין מהערכין (והם: אדם, בהמה, בית, שדה) יהיה ביניהם שיתוף יחייב שימנו מצוה אחת. אבל הם ארבע מצוות, יש לכל אחת דין זולת דין האחרת. ואולם יכללם שם "ערך" על צד שיתוף השם, ואין ראוי שימנו מיני הערכים כולם מצווה אחת, וזה מבואר עם ההשתכלות.
לדון בדין ערכי שדות. כלומר, המקדיש שדהו ורצה לפדותה, שיתן בערך הקצוב בפרשה "זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף" (ויקרא כז, טז) לכל שני היובל שהם תשע וארבעים שנה, ולפי החשבון מכון יהיה ערך שדה הראוי לזרוע חמר שעורים סלע ופנדיון לשנה, לפי שהשקל האמור בתורה הוא נקרא סלע סתם בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים. והוסיפו חכמים על השקל הנקרא סלע כמו שאמרנו שתות. והסלע זה שוה ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פנדיונין, נמצא לכל שנה, סלע ופנדיון, שאף על פי שהסלע שמנה וארבעים פנדיונין לפי חשבוננו זה, מכל מקום הרוצה לקח סלע מן השלחני, תשעה וארבעים פנדיונין הוא צריך לתת כדי שירויח בו השלחני פנדיון אחד, ואחר שהוא צריך לתת תשעה וארבעים פנדיונין כפי החשבון שיקחם המקדיש מן השלחני מחשבין לו שיד ההקדש על העליונה לעולם. ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמותה לרע כזה מעריכין אותה, שלא רצה הכתוב לחלק בענין זה, והשוה כל הקרקעות לערך אחד (ערכין יד.).
ואחר שפרשנו השקלים, ראוי שנפרש החמר כמה הוא. דע, שהחמר הוא מדה אחת שנקראת כור והכור הוא שני לתכים, והלתך חמש עשרה סאין נמצא החמר שלשים סאין, שהן עשר איפות, שהאיפה שלש סאין. ידוע הדבר וכבר ידענו גם כן מדברי רבותינו זכרונם לברכה (עירובין כג:), שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה, כלומר, שהוא מזרע סאה שעורים, והן אלפים וחמש מאות בתשבורת. נמצא שמקום הראוי לזרע חמר שעורים, שהוא שלשים סאין יש בו חמשה ושבעים אלף אמה בתשבורת.
וכיצד דרך החשבון בערכי שדות? שדה אחוזה חלוק בענינו משדה מקנה, וכשמודדין אותה אין מודדין בה, אלא מקומות הראויים לזריעה, וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, כמו שבארנו בין יפה בין רעה, ומוסיף חמש על הערך הזה הקצוב. וכלל זה יהיה בידך בכל חמש האמור בתורה, שהוא רביע הקרן, כדי שיהא הקרן עם החמש הנוסף עליו הכל חמשה. ואם כל השדה שהקדיש אינה ראויה לזריעה כלל פודין אותה בשויה. ואי זו היא הנקראת שדה אחוזה? זו, שדה שירשה אדם ממורישיו, ושדה מקנה הוא שדה שלקחה אדם משלו, או שזכה בה בשום צד שלא מחמת ירשה.
ודין המקדיש שדה מקנתו ששמין אותה בשויה רואין כמה שוה עד שנת היובל, ואם פדאה המקדיש אינו מוסיף בה חמש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים (ערכין כד.) וכשיגיע היובל תחזר השדה לבעלים שמכרוה בין שנפדית מיד הגזבר על ידי שום אדם ויוציאה מתחת ידו, בין שלא נפדית ויצאה מיד הקדש חוזר לעולם לאשר לו אחזת הארץ ואינה יוצאה לכהנים, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וזה הקרקע לא היה ללוקח כי אם עד שנת היובל, ולא כן שדה אחזה, שאם הגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הקדש או מיד אחר שקנאה מן ההקדש הכהנים נותנין דמיה, לפי שאין הקדש יוצא בלא פדיון, והיא אחזה להם לעולם, ואותן הדמים נופלין להקדש בדק הבית. וכל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום בבקר ובערב, שהוא שעה שהפועלים נכנסין למלאכתן ויוצאין, כדי שישמעו הכל בדבר, ומסמנין מצרניה ואומרים כך היא יפה ובכך היא שומה, וכל הרוצה לקח יבא ויקח (דף כא:). ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין.
ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה כבר אמרו חכמים, שאין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין, כמו שכתבנו למעלה (מצוה של). ומכל מקום אם עבר והקדיש קרקע עכשיו לבדק הבית אפשר ליה בתקנה כדשמואל, שמחללו על שוה פרוטה או יותר ומשליכם לים המלח, ואם אינו רוצה בתקנה זו נראה ודאי שיש לו להעריכו כמשפט שכתבנו ומשליך הדמים לים המלח, כדי שלא יבא למכשול לו או לבניו, מוטב יאבדו ואל יכשלו בהם בני אדם, משיניחם בקרן זוית לבדק הבית, כי לעתיד לא נחסר ממון לחזק את בית אלהינו.
- אלו הן ערכי שדות
ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה׳ והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, עיקר מצוה זו במסכת ערכין. [שם דף כ״ה ובפרק יש בערכין דף י״ד] אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשו שוה והחומר הוא הכור והם שלשים סאין וחמשים על חמשים הוא בית זרע סאה כאשר למדנו [בפ׳ עושין פסין דף נ״ב] מחצר המשכן שהי׳ מאה על חמשים והיה בית זרע סאתים, [בפרק אין מקדישין דף כ״ד וכ״ה כל הסוגיא עד סוף] גזירות הכתוב הוא אם בא לגאלה בתחילת היובל לפדותה בחמשים שקלים ואם בא לגאול באמצעו נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה לפי שאין הקדש אלא למניין היובל שאם נגאלה הרי טוב ואם לאו הרי הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל מכירות וכשהיא יוצאה מידו חוזרת אל יד הכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע ומתחלקת ביניהם. וכן תלמוד מן המקראות שנאמר ואם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום פירוש ערך שאמרנו כשהקדישה משעברה שנת היובל מיד ובא לגאלה מיד. ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך מכאן שאינה נפדית בגרעון של כסף אלא קודם ליובל ב׳ שנים ואם בא לגאלה בפחות משתי שנים לפני היובל צריך שיתן חמשים שקל כסף לכל חומר וללמדך בא ששנים אתה מחשב להקדש ולא חדשים לפיכך המקדיש שדה אחר היובל אינה נפדית בגרעון של כסף אלא יתן כל החמשים שקל עד שיגמר שנה אחר היובל [בפרק יש בכור דף ל׳ משמעות כל הסוגיא] השקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע בלשון חכמים והגרה האמור בתורה הוא המעה בדברי חכמים והוסיפו על השקל שתות ועשו אותו סלע והסלע ד׳ דינרים והדינר שש מעין והמעה שני פונדיונין ונמצא לכל שנה סלע ופונדיון שאע״פ שהסלע שמנה וארבעים פונדיונין כשיתן פונדיונים ליקח סלע מן השולחני נותן תשעה וארבעים פונדיונים, [בת״כ בחקותי פי׳ י׳] ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו וה״ה אפי׳ אשתו או יורשיו שמוסיפין חומש שהוא רביע הקרן כדאיתא בפ׳ הזהב [דף נ״ד] כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספת חמשה. ותניא בקידושין [דף כ׳] ואם גאול יגאל מלמד שלוה וגואל לחצאין. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו ביובל קדש ליי׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וכן המסקנא במסכת ערכין [דף כ״ה] שהמקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד ההקדש הכהנים נותנים דמיה ותהיה אחוזה להם שאין הקדש יוצא בלא פדיון ואותן הדמים יפלו להקדש בדק הבית [שם וכן הוא במיימוני פ״ד דהלכות ערכין ועיין שם בהשגות] גאלה המקדיש קודם שהגיע היובל הרי זו חוזרת לבעליה והערך שנתן יהיה לבדק הבית [בגמ׳ שם] וכן אם גאלה בנו של מקדיש הר״ז חוזרת לאביו ביובל, [שם] אבל אם גאלה בתו או שאר קרוביו או נכרי לקחה מיד ההקדש אם חזר המקדיש וגאלה מידו חוזרת לו לעולם ואם לא גאלה מידו אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נכרי הרי היא יוצאה מתחת ידו להקדש ואינו חוזרת לבעליה לעולם אלא תהיה אחוזה לכהנים שנא׳ והיה השדה בצאתו וגו׳ ואין הכהנים צריכין ליתן דמים שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר אלא תחזור לכהנים כאילו הן בעליה. [שם דף כ״ז] בד״א בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי הרי זה גואל לעולם ואפי׳ עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותה אחר היובל שנא׳ גאולת עולם תהיה ללוים. וכן אמרו [שם ובדף כ״ד] הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זה מקודשת כשם שגואלים לעולם כך מקדישין לעולם [שם דף כ״ה] המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש והגיע היובל והרי היא תחת יד הכהן לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי וזכיתי בה אלא יוצאה לכל אחיו הכהנים [בפרק המקדיש דף כ״ח] כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים למשמר שפגע בו יובל ואם היה ראש השנה של יובל בשבת שהיה משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא. [בפרק יש בערכין דף י״ד] המקדיש שדה שאינה ראויה לזריעה והיא הנקראת טרשין פודין אותה בשוייה. וכן המקדיש אילנות בלבד פודין אותם בשוויהן הגיע היובל ולא פדו האילנות אינם יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אילן קרוי שדה. המקדיש שדה מקנתו שמין אותה בדמיה כרבנן דרבי אליעזר בפ׳ יש בערכין [דף י״ד כל הסוגיא וקצתה בפרק אין מקדישין דף כ״ו] ורואין כמה היא שוה עד היובל ופודין אותה כל מי שירצה ואם פדה אותה המקדיש אינו מוסיף חומש ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה בין שנפדית מיד הגזבר והרי היא יוצאה מתחת יד אחר בין שלא נפדית והרי היא יוצאה מתחת יד ההקדש הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו שנאמר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה׳ וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן הערכך ביום ההוא קדש לה׳ בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ אבל רבינו שלמה פירש בפי׳ חומש [פרשת בחקותי] שדמי שדה מקנה בדמים הקצובים לשדה אחוזה ולא דקדק שזהו לר׳ אליעזר וחכמים חולקים עליו.