סמ"ג עשה קלב
מצווה עשה לדון בדין מחרים נכסיו שנא׳ אך כל חרם אשר יחרים איש לה׳ מכל אשר לו מאדם ובהמה משדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה׳, [מהמיימוני פ״ו דהלכות ערכין וחרמין] אחד האומר הרי זה הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים וכן בכל נכסיו אם אמר כל נכסיו הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית, ובסתם חרמים נחלקו בפ׳ המקדיש שדהו [דף כ״ח] חכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנא׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ומה שכתוב כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ ללמדך שחרמים חלים על הקדשים קלים ועל קדשי קדשים וניתן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין [שם] אם נדר יתן את דמיו ואם נדבה יתן את טובתה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה, ר׳ יהודא בן בתירה אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש לה׳ וגו׳, וכשדה החרם דורשו לדרשה אחרת [שם דף כ״ט] ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה במפרש הרי זה חרם לכהן. מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים שחרמי שמים הקדש ונפדין בשוויהם ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין וחרמי כהנים אין להם פדיון לעולם אלא ניתנים לכהנים כתרומה [שם ובדף כ״ח] ועל חרם כהנים נתבאר בסמל״ת [ל״ת רנ״א] שהכתוב אומר לא ימכר ולא יגאל [שם דף כ״ח], ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו נתנין לכהנים של אותו משמר בשעה שהחרים.
ת״ר בפרק המקדיש שדהו [דף כ״ט] חרמי כהנים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן הקדש לכל דבריהם שנ׳ כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ נתנן לכהן הרי הם כחולין לכל דבריהם שנא׳ כל חרם בישראל לך יהי׳, וגם לדרשה זו יכול לפרשה האומר סתם חרמים לכהנים.
עוד שם [בדף כ״ט] ועיקרו בערכין [דף ל״ד] שדה שזכה בה כהן אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים שנא׳ לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה תהיה מוחרמת, [כך משמע שם ובפ׳ אין מקדישין דף כ״ו] מכר הכהן שדה חרמו הקדישה לוקח אפילו היה הלוקח בעלים הראשונים שהחרימוה הרי זה כשדה מקנה וחוזרת ביובל לכהן שמכרה, [בדף כ״ה דלעיל] אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אין מחרימין אותן שהרי הוא אומר בשדה כי אחוזת עולם הוא להם ומטלטלין הוקשו לקרקעות בחרמים [שם] שנאמ׳ מכל אשר לו משדה אחוזתו.
שנינו שם [בדף כ״ח] מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדו ומשפחותיו הכנענים ומשדותיו מאחוזתו שנאמר מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, אבל לא יחרים כל בהמותיו ולא כל עבדיו ולא כל מה שיש לו משאר מטלטלין שנ׳ מכל אשר לו ולא כל אשר לו. וכן לעניין צדקה אמרו חכמים [שם ובפרק אף על פי דף כ׳] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ואעפ״כ אם החרים כל נכסיו הרי הן מוחרמים בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית וכן ישנו בתוספתא [פרק ד׳ דערכין]. וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו או מכר לוקחין כל מה שיש לו ואפי׳ תפילין שבראשו כדפסקינן בפ׳ שום היתומים [דף כ״ד] ואין צ״ל כלי אומנותו ובגדיו הכל הקדש או חרם.
שנינו בפרק המקדיש שדהו [דף כ״ח] החרים אדם בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי׳ או שדה מקנתו הרי אלו אינם חרמין שאין אדם מחרים דבר שאין גופו שלו. [בגיטין דף ל״ח] המקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים או הקדיש לנכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדוש לפיכך אסור ליהנות מהן עד שיפדו ואין הגזברי׳ רשאין ליקח דמיהם מאחרים ולהוציאם לחירות אלא מוכרים אותן לאחרי׳ ואחרי׳ מוציאין אותן לחירות אם רצו כרבנן דרבי בפ׳ השולח [שם].
[בב״מ דף ו׳] אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלי׳ יכולין להקדישו. אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא ויכול להקדישו כמו שמוכיח בפרק הספינה [דף פ״ח] גבי ההיא דאייתי קרי לפום נהרא. בד״א במטלטלין אבל בקרקעות שגזלה אחד וכפר בה אמר רב בבבא מציעא [דף ז׳] אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה אע״פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה. גרסינן בפרק מרובה [דף ס״ח וס״ט] ובבבא מציעא [דף ז׳] אמר ר׳ יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה.
בפרק האומר משקלי [דף כ״א] המשכיר בית לחברו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל.
[שם ובפ׳ אלו נדרים דף פ״ה ובפ׳ אף על פי דף נ״ט] אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיצד אם אמר מה שתעלה במצודתי היום מן הים קדש מה שתוציא שדה זו פירות חרם לא אמר כלום. פסק רבינו משה [בפ״ו דהלכות ערכין] שאע״פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הר״ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ומשום לא יחל את דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים, כיצד האומר הרי עלי להקדיש מה שתעלה במצודתי היום מן הים הרי עלי ליתן לעניים כל פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה חייב לעשות בהם מה שאמר כשיבאו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא ולא בכלל הקדשות, וראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר.
ועוד אמרינן במסכת נזיר שהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר שחייב לנהוג בנזירות ואע״פ שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה וכיוצא בו ראוי לידון.
תניא בקידושין [דף כ״ח] כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה הקדש בית זה הקדש ואפילו בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שיחזיק.
אמרינן בפרק הזהב [דף נ״ד ודרשה דכלל ופרט בתוספות שם בד״ה ינתן וכן משמע בפרק יש בכור דף נ״א] שאין פודין את ההקדשות לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות שנאמר ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ויסף כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון.
הפודה את קדשיו אין החומש מעכב אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקדש לחולין ומותר ליהנות בו, ומדברי סופרים אסור ליהנות בו עד שיתן החומש שמא יפשע ולא יתן, אבל בשבת משום עונג שבת התירו לו לאכול אע״פ שלא נתן את החומש והרי הגזברין תובעין אותו כדמסקינן בפרק הזהב [דף נ״ד כל הסוגיא].
בפ״ק דשקלים אמרינן בחמשה עשר באדר נפנין בית דין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל ענייני ההקדשו׳ ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין עליהן ופודין את ההקדשו׳ ואת החרמי׳ וגובין את הערכין ואת הדמים מכל החייב בהן כדי שיהא הכל מוכן עם תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו.
מסקי׳ בסנהדרין [דט״ו כל הסוגיא ובמשנה דף ב׳] אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין וכן נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין אותן מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותן בג׳ אבל כשמעריכין את הקרקעו׳ או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקעות שלו אין מעריכין אותם אלא בי׳ ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי כששמין אותו כמה הוא שוה שמין אותו בעשרה ואחד מהן כהן.
אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשוויהן, ואם עבר וחללו על פחות משוויהן אפילו הקדש שוה ק׳ דינרים שחללו על שוה פרוטה הרי זה פדוי ויוצא לחולין ומותר ליהנות בו כדאמר שמואל בפ׳ הזהב [דף נ״ז], ומדברי סופרים צריך חקירת דמים וחייב להשלים את דמיו.
מסקינן בפ׳ המקדיש את שדהו [דף כ״ט] שמותר לפדות בזמן הזה את ההקדשות של קרקעות שאין ראויות לכילוי ואפי׳ לכתחילה בפרוטה ואותה פרוטה משליך לים המלח וחכמים דנו שיפדם בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר כמו שאומר רב יהודא שם שקול ד׳ זוזי ושדי בנהרא לפיכך אין צריך שלשה וכן נטע רבעי בזמן הזה [כמבואר בסמל״ת מל״ת קמ״ו].
תניא בע״ז [דף י״ג] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו, ואם העריך או הקדיש או החרים אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאיליה וכן אם היו פירות או כסות או כלים מניחן עד שירקבו ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכם לים המלח כדי לאבדם.
מי שהחרי׳ בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נתנים לכהני׳ הנמצאים באותו מקום שהלכה כדברי האומר [בפרק המקדיש דף כ״ח] סתם חרמים לכהנים שכך פסקו רב ועולא בפרק המקדיש [דף כ״ט] ואין הלכה כרב יהודא שאומר סתם חרמים לבדק הבית, אבל אם החרים שדה בא״י סתם או שהחרימה לכהנים אינה חרם שאין שדה חרמים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. החרים קרקע לכהנים בח״ל ואפי׳ בזמן הזה הרי היא כמטלטלין בא״י ותנתן לכהנים כדמסקינן במסכת ערכין [דף כ״ט כל הסוגיא].