מצוה:להקריב את עומר התנופה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.
יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.
יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.
(ויקרא כג, י-יג)
יד וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.
טו וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא.
טז וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיהוָה.
(ויקרא ב, יד-טז)
היא שצוה להקריב מנחת העומר, והיא מנחת שעורים, ביום ששה עשר בניסן, ונקריב עמה כבש תמים בן שנתו לעולה. והוא אמרו יתעלה (ויקרא כג, י): "והבאתם את עומר וגו'".
מנחה זו היא הנקראת ביכורים, ואליה רמז באמרו יתברך שמו (שם ב, יד) "ואם תקריב מנחת בכורים". ולשון מכילתא (משפטים קפב) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה שהם חובה. אחד ואם תקריב מנחת ביכורים, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות? תלמוד לומר תקריב מנחת בכוריך, חובה ולא רשות.
וכבר התבארו משפטי מצוה זאת כולם בשלמות בפרק עשירי ממנחות.שנקריב ביום שני של פסח, יתר על המוסף של שאר ימי הפסח, כבש בן שנתו לעולה ועומר אחד של שעורים הנקרא עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, י): "כי תבואו אל הארץ וגו'" (שם, יא) "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר וגו' ממחרת השבת". ותרגומו מבתר יומא טבא, כלומר ביום שני של פסח, שהרי בפסח איירי בפרשה שלמעלה מזה, ונאמר שם (שם, יב) "ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו וגו'".
וקרבן זה של עומר נקרא מנחת ביכורים, ואליה הוא הרמז באמרו יתברך (שם ב, יד) "ואם תקריב מנחת בכורים ליי אביב קלוי באש וגו'". ולשון מכילתא (משפטים קפב), כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם. ואמרו שם, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך", חובה ולא רשות.
וענין המנחה כן, שהיו מביאין שלשה סאין שעורין ומוציאין מן הכל עשרון אחד שהוא מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות. ולוקחין זה העשרון של סולת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן, ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות, ומניפו הכהן במזרח מוליך ומביא מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, וקומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.
משרשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך המעשה החסר הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון, כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעברות לחירות, מיגון לשמחה.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סח, ב) שמצותו של עומר להביאו מן השעורים ולא מן החטים ולא מכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, ומן הקרוב לירושלים שביכר תחילה היו מביאין אותו, לא ביכר הקרוב, מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל. ומצותו להקצר בלילה, בליל י"ו בניסן בין בחול בין בשבת. ומצותו להביאו מן הלח, פירוש כדי שיהיה נראה וניכר יותר לעין ביכורו. וכל העיירות המוכות לשם מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול, וכל זה מן השורש שכתבנו, כדי שיתנו הכל לבם לדבר השם יתברך מתוך המעשה והשמחה.
ושלש סאין אלו היו קוצרין אותן בשלשה אנשים ושלש קופות ושלשה מגלות, וכיון שחשיכה אומר הקוצר לעומדים שם בא השמש, אומרין לו הן, בא השמש, אומרין לו הן, בא השמש, אומרין לו הן, מגל זו, אומרין הן, וכן שלשה פעמים, קופה זו אומרין הן ,וכן שלשה פעמים, אקצור, אומרין לו קצור, שלשה פעמים, וכל כך למה, מפני הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני והיו אומרים שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת, שהוא שבת בראשית. ויתר פרטיה, מתבארין מושלם בפרק עשירי ממנחות ("שתי מידות").
ונוהגת בזמן הבית בזכרים, ואילו ישראלים חייבין להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאין ועושין כריכות בשדות מערב יום טוב, וכמו שמפורש שם במנחות (סה, א), אבל מכל מקום עיקר החיוב היא ההקרבה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, וכל זה בכהנים. ומכל מקום, כיון שיש בה חלק לכל ישראל, ויסוד המצוה הוא מפני חידוש התבואה שהוא הדבר הצריך לכל, יש לנו לכותבה בחשבון המצוות המוטלות על כל בני ישראל.
מצות עשה להקריב ביום שני של פסח, שהוא יום ששה עשר בניסן, יתר על המוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, שנאמר בפרשת אמור: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה׳ לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה׳ ומנחתו שני עשרונים וגו׳. ובפרשת ויקרא כתוב: ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא והקטיר הכהן אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה׳.
[כך משמע בפרק ט׳ דמנחות דף פ״ד] הכתוב תלה מצות העומר בביאת הארץ ובקצירה, ללמדך שאין העומר בא אלא מארץ ישראל. ושנינו במנחות [דף ס״ד] מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלם לא בכר הקרוב מביאין אותו מ״מ מא״י. עוד שנינו שם [דף ע״א] מצות העומר להביא מן הקמה, לא מצא יביא מן העומרים. מצותו להביא מן הלח שנא׳ כרמל לא מצא יביא מן היבש. מצותו לקצור בלילה של ששה עשר ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. ומקשה בנמ׳ והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואיברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. קתני לילה דומיא דיום מה יום בלילה לא אף לילה ביום לא אמר רבא ההיא ר׳ אליעזר בר׳ שמעון היא ומתניתין כר׳ דתניא שנחלקו בזה וכו׳ ומסיק שם אמר ר׳ יוחנן רבי אלעזר ב״ר שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר׳ עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבר לה כר׳ ישמעאל דתנן ר׳ ישמעאל אומר בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ודוחה את השבת ואי ס״ד נקצר שלא כמצותו כשר כר׳ אמאי דחי את השבת נקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת ש״מ נקצר שלא כמצותו פסול ופוסק רבי׳ יעקב [בתו׳ שם דף ס״ו בד״ה דלית] שאע״פ שהלכה כר׳ מחבירו [כדאי׳ בערובין דף מ״ו] כאן הלכה כרבי אליעזר ברבי שמעון שסובר כר׳ ישמעאל כי דברי ר׳ ישמעאל עיקר כדמוכח במ״ק [דף ד׳] שאומר שם שרבן גמליאל ובית דינו סוברין כרבי ישמעאל. ואע״פ שבזמן הזה אין אנו צריכין לפסוק זה לעניין הקצירה, לעניין הספירה אנו צריכין לו שאם שכח ולא ספר בלילה אינו סופר ביום לפי דברי רבי אליעזר בר׳ שמעון כי הספירה תלויה בקצירה כאשר יתבאר במצות הספירה [מ״ע ר׳].
קבלה בידנו רב מפי רב עד משה רבינו שהעומר היה בא מן השעורים וכן היו נוהגין בבית שני מפי חגי זכריה ומלאכי והסמיכו רבותינו למקראות בפ׳ ר׳ ישמעאל [דף ס״ח] נאמר כאן אביב ונאמר להלן כי השעורה אביב וגו׳ אומרים שם חכמים במשנה [ריש פירקא דף ס״ג] כי אחד שבת ואחד חול הי׳ העומר בא משלש סאין ובשלשה בני אדם ומשלש קופות ומשלש מגלות [שם דף ס״ה] כיצד היו עושין שלוחי ב״ד יוצאים מערב יו״ט ועושין אותן כריכות כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לה מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשיכה אומר הקוצר לכל העומדין שם בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרי׳ לו הן בא השמש א״ל הן מגל זה א״ל הן מגל זה א״ל הן מגל זה אומרים לו הן קופה זו אומרים לו הן קופה זו אומרים לו הן קופה זו אומרים לו הן ואם היה שבת אומר להם שבת זו הן שבת זו הן שבת זו הן אומר להם אקצור והן אומרים לו קצור ג״פ על כל דבר ודבר. וכל כך למה? מפני הבייתוסין שיצאו למינות בבית שני והיו אומרים שאין קצירת העומר במוצאי יו״ט אלא במוצאי שבת בראשית, שנ׳ ממחרת השבת. ועל פי הקבלה מפי הנביאים מפי משה רבינו שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת וכן הדעת נוטה שאם אתה אומר ממחרת שבת בראשית כל השנה מלאה שבתות ואינך יודע איזו היא ועוד ערכו רבותי׳ כמה תשובות כנגדם כדאיתא במנחות [דף ס״ה] ומזקנים אתבונן בשם רבי׳ משולם ברבי קלונימוס שראייה לדבר מפסח גילגל שכתוב שם והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון וכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי לימד שחמשה ימים לא אכלו ישראל מעבור הארץ מפני שהיתה תבואה חדשה עד שהקריבו העומר ממחרת הפסח ושם פירש לך כי ממחרת השבת הוא ממחרת הפסח וכן תמצא בר״ה וי״ה וסוכות שכתוב בהן שבת לפי שיש בהן שביתת מלאכות. וגם אחרי כן ראיתיה במקצת בס׳ רבי׳ משה [בפרק ז׳ דהלכות תמידין ומוספין] וכתב אם תאמר שאותו פסח בשבת אירע כמו שדימו הטפשים היאך תלה הכתוב היתר אכילתו בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה במקרה. [בפ׳ ר׳ ישמעאל דף ס״ו]
קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה. ולדברי חכמים היו חובטין אותו תחלה וזורין ובוררין ולוקחין השעורים. ונתנוהו לאבוב על האש והאבוב היה כלי מנוקב כדי שתהא האור שולטת בכולו, שנאמר אביב קלוי באש. אח״כ שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו. נתנוהו לריחים של גריסות ומוציאין מכל השלש סאין עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל וחייב בחלה ופטור מן המעשרות [שם דף ס״ז] בא לו לעשרון נתן עליו שמנו ולבונתו יצק ובלל והניף והגיש קמץ ומלח והקטיר והשאר נאכל לכהנים ועוד שנינו שם [בדף ס״ח] העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות וביכורי׳ קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר [שם דף ע׳] החיטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון אסור לקצור לפני הפסח כדתניא בת״כ [פרשת אמור פרק י״א] ראשית קצירכם שיהא תחילה לכל הנקצרים תניא [במנחות דף ע״א] ר׳ בנימין אומר כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה וכתוב אחד אומר ראשית קצירכם הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחים ושבעמקים אתה קוצר אבל לא גודשין [בת״כ פרשת ויקרא פ׳ י״ד ובמכילתא פרשת יתרו פ׳ י״א ומשפטים פ׳ י״ט] זש״ה ואם תקריב אם זה הוא חובה כמו אם כסף תלוה את עמי וכמו אם מזבח אבנים תעשה לי שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה. שנינו בפסיקתא אמר להם הקב״ה לישראל כמה עומרים נתתי לכם במדבר לפיכך הביאו לי עומר אחד ולא עוד שאינו של חיטין אלא של שעורים.