מצוה:לעשות ציצית
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.
(במדבר טו, לח)
גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.
(דברים כב, יב)
היא שצונו לעשות ציצית והוא אמרו יתעלה (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת.. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף".
ואינה נמנית בשתי מצות, ואף על פי שהעיקר אצלנו התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, שהרי נאמר בספרי יכול שהן שתי מצות, מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות.
וזו אין הנשים חייבות בה כמו שהתבאר בראשון מקידושין. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ד ממנחות.
להטיל ציצית בבגד שנתכסה בו, שנאמר (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת".
וזה החיוב הוא כשיהיה לבגד ארבע כנפים או יותר, דכתיב (דברים כב, יב): "עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ", ויש בכלל חמש או יותר ארבע. ויהיה שיעורו גדול כדי שיוכל להתכסות בו ראשו ורוב גופו של קטן המתהלך בשוק לבד מבלי שומר, ולפי הדומה שזמן זה הוא כבר שית כבר שבע. ושיהיה הטלית מצמר או מפשתים, זהו הבגד שאנו חייבין להטיל בו ציצית כשנתכסה בו. היה חסר דבר אחד מכל אלה, כגון שיש לו פחות מארבע כנפים, או שיעור גדלו פחות מזה שאמרנו, או שהוא משאר המינין, פטור מן הציצית מן התורה, כגון בגדי משי או אפילו של צמר גמלים או ארנבים או מנוצה של עזים, כל אלו פטורין מן הציצית מן התורה, שאין נקרא בגד סתם אלא בגד של צמר רחלים וכבשים או בגד פשתים, וכן לענין צרעת הבגד, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קעב).
שורש המצוה נגלה בכתוב, שהיא למען נזכור כל מצוות השם תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב (במדבר טו, לט): "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא קרח, יב) כי מלת ציצית תרמוז לתרי"ג מצוות עם צירוף שמונה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו.
ועוד אומר לי לבי שיש בו רמז וזכרון שגופו של אדם ונפשו הכל לה' ברוך הוא, כי הלבן רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר (פ"ג), הארץ מהיכן נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד. וחוטין רמז אל הגוף, כענין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק המפלת, אמר רב עמרם תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית. והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמוז לנפש שהיא מן העליונים, ולזה רמזו באמרם (מנחות מג, ב), מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י): "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'", ואומר (יחזקאל א, כו): "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא", ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו (מנחות לט, א) שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונית והגוף תחתון. ואמרו שם שעושין ממנו שבע כריכות או י"ג לרמז הרקיעים והאוירים שביניהם, וכמו שאמרו שם, תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על י"ג, לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים, ולא יוסיף על י"ג כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מג, ב) שהכסות של חמש כנפים או שש או יותר אין מטילין בו ציצית אלא בארבע כנפים ממנו המרוחקות. ומה שאמרו (שם כח, א) שארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת. ומה שאמרו (שם לח, א) שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, ואין הענין לומר שהן שתי מצוות, שהכל מצוה אחת היא, אלא לומר שאין מעכבין זה את זה, כגון אנו היום שאין אנו מוצאין תכלת שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאילו הוא בשלמותו עם התכלת. וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים יכול להטיל תכלת בסדינו ומתעטף בו ומברך עליה.
וצבע התכלת הזה שנצטוינו בו דומה לעין הרקיע בטהרו, והוא נעשה בדם דג אחד שנקרא חלזון שעינו דומה לעין הים, ובים המלח הוא מצוי, וצובעין בו פתיל של צמר. וזה ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו. וצריך צביעה לשם מצותו. והחוטין הלבנים גם כן צריכין טויה לשם המצוה. ואין טוין אותן מצמר הנאחז בקוצין כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, ואין עושין אותן מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים, ואם עשה פסול. ציצית שטוה אותה גוי פסולה, שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְעָשׂוּ", אבל עשאה ישראל בלא כוונה דיעבד כשרה. ושמעתי מגדולים[1] שהעשיה אינה כשרה בנשים.
כיצד עושין הציצית, מעבירין ארבעה חוטין בכנף הבגד, שהן שמונה ראשי חוטין כשהן תלויין בכנף, ואין תולה אותן סמוך ממש לשפת הבגד ולא רחוק, אלא סמוך כשיעור גודל מראשו עד הפרק ראשון, כדאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בגמרא (שם מב, א), וצריך להרחיק כמלוא קשר גודל. ועושה אחד מהן גדול כדי שיכרוך בו האחרים, וקושרן בחמשה מקומות קשר כפול, ובין קשר וקשר עושה שלש חוליות ובאמצעות הקשר האחרון עושה ארבע חוליות, שנמצאו בין כולן י"ג חוליות. ועושה החוטין ארוכים בכדי שיספיקו שיהיה בהן שני חלקים ענף, כלומר בלא קשרים וחוליות, מלבד הקשרים והחוליות, זהו עיקר מצותו לכתחילה, אבל דיעבד אפילו בחוליה אחת יצא. וכן בדיעבד אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשאר בהן אלא כדי עניבה כשר, אבל נפסק אפילו חוט אהד מהן מעיקרו פסול.
ומי שיש לו כסות ארבעה כנפים, כל זמן שאינו מתכסה בה אינו חייב להטיל בה ציצית, שהלכה כרב דאמר (שם מב, ב) ציצית חובת גברא, כלומר חיוב האיש הוא לעשות ציצית בבגד כשהוא מתכסה בו, אבל בבגד המונח בקופסא אינו חייב להטיל בה ציצית, שאין הלכה כמאן דאמר חובת מנא הוא, כלומר שאם היו לו לאדם כמה טליתות של ארבעה כנפים בביתו אפילו לא יתכסה בהן לעולם חייב להניח בכולם ציציות, זה אינו, אלא הלכה כרב כדאמרן.
ומי שיש לו טלית של פשתן מטיל בו ציציות של פשתן, דלית הלכתא כבית שמאי דאמרי (שם מ, א) סדין בציצית פטורה, כלומר דטלית של פשתן מכיון שאי אפשר לו להטיל בו תכלת לעולם משום כלאים, כי התכלת ודאי עמרא הוא שצבע התכלת לא היה יפה בפשתן לעולם אלא בצמר, והתורה חייבה אותנו בתכלת גמור, ומכיון שאי אפשר להטיל חוט צמר בפשתן לעולם משום כלאים, אף חוטין של לבן כלומר של פשתן אין מניחין בו, וזהו שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין, ואין הלכה כמותם, דטעמא דידהו משום דלא דרשי סמוכין, והלכה כבית הלל דדרשי סמוכין דסברי דלאו דכלאים אינו בציצית, שהתורה אמרה (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וְגוֹ' גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה", כלומר אבל גדילים תעשה לך משעטנז, ומשום הכי קא סברי בית הלל דסדין בציצית חייבת, כלומר דמניחין ציצית של פשתן בטלית של פשתן, והלכה כמותם. אבל אין מניחין בו תכלת, גזרה משום קלא אילן, כלומר גזרה שמא יצבעו אותו בצבע אחר שאינו תכלת ויהיה כלאים שלא במקום מצוה. והקשו בגמרא במנחות שם על דבר זה, לא יהא אלא לבן, כלומר, לבית הלל דדרשי סמוכין למה נגזור בזה, שאפילו יהיה קלא אילן מה בכך הרי אמרנו דכלאים הותרו בציצית, כלומר אפילו בלבן, כלומר אפילו להניח בטלית של פשתן ציציות של צמר לבן, ואין צריך לומר של צמר צבוע בתכלת כמצותו. ופריק, הני מילי דאמרי בית הלל דכלאים הותרו בציצית מדרשא דסמוכין היכא דליכא מיניה, כלומר היכא דלא אפשר לן במיניה כגון טלית שהוא של פשתן שאם אתה רוצה להטיל בו תכלת על כל פנים אתה צריך צמר שאי אפשר לתכלת אלא מצמר, בענין זה סמכי בית הלל אדרשא דסמוכין, ומחייבי להטיל תכלת בסדין, אבל היכא דאיכא מיניה, כלומר היכא שאתה רוצה להניח חוטין לבנים בלא תכלת בטלית של פשתן אי אפשר
לך להניחם בו צמר מכח אותה דרשא דסמוכין, שהרי חוטין לבנים מפשתן אפשר לך לעשותם, והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ועכשיו יכול אתה לקיים את שניהם, דכיון שאי אתה רוצה להניח בו תכלת, לגבי לבן הרי בפשתן אפשר לך, וכיון שכן אם תעשה מצמר הוו לחו כלאים ואסור, ותו לא מידי.
ומפני שיש בענינים אלה הרבה פירושים הארכתי לך מעט בכאן, ובמה שעלה במצודתי ערכתי לפניך שלחן ואם תזכה בני האמת תבחן, ואם אולי מדרך היושר יראה לך לסתור דרכי במקום זה או באחר לא תשא פני אב ורבן, והנני קורא מעתה סתירתך בנין.
ודע, שאף על פי שאין חיוב מצוה זו מן התורה [2] אלא כשיש לו לאדם כסות ארבעה כנפים, כמו שאין חיוב מצות מעקה אלא במי שיש לו גג, אף על פי כן הזהירונו חכמים במצוה זו הרבה ואמרו שראוי לחזר עליה, ואמרו (שבת לב, ב) שהזהיר בה זוכה ומשמשין אותו עבדים רבים. שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות, שנאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", ואמר רבי אלעזר שהזהיר בה ובתפילין ובמזוזה מובטח הוא שלא יחטא לעולם, שנאמר (קהלת ד, יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק".
ודיני מצוה זו במסכת מנחות פרק רביעי תמצא אותן [3].
ונוהגת מצוה זו בזכרים, בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות. ואם רצו הנקבות להתעטף מתעטפות בלא ברכה כדעת קצת המפרשים [4], וקצתם אמרו אפילו בברכה [5].
ועובר על זה ולבש בגד צמר או פשתים גדול כשיעור שאמרנו והוא שלו ולא הטיל בו ציצית ביטל עשה זה, ואם הוא של שאר מינין ביטל מצוה מדרבנן. ואם אינו שלו אלא ששאל אותו. כל שלשים יום. כלומר מיום ששאלה עד תשלום שלשים יום פטורה מן הציצית [6], מכאן ואילך חייב להטיל בו ציצית.
כתיב גדילים תעשה לך על ד׳ כנפי כסותך אשר תכסה בה בפרשת תצא. ובפרשת שלח ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. ותניא בסיפרי [שלח] ומביאה בפרק התכלת [דף מ״ב] ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ומהו שיעורה למטה? אמר רב פפא [שם בדף מ״א] הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת, פירוש ארבע חוטין נותנין בכנף בתוך שלש אצבעות, שתים של לבן ושתים של תכלת או ג׳ של לבן ואחת של תכלת, כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. וכופלו לח׳ וחוט של כרך מן המנין [שם בדף ל״ט] ועושה להם קשרים וכורכם עד ד׳ אצבעות וכל האצבעות בגודל נמצא אורך כל הציצית י״ב אצבעות שהרי אמרינן התם [בדף ל״ט] שמצות תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף הם חוטין התלויין ונפרדים כציצת הראש. וע״ש כך נקראת ציצית כמו שנא׳ ויקחני בציצית ראשי. [שם בדף מ״א] וקודם שיתחיל לקשור ולכרוך יחתוך ראשי חוטין שלהם אם הם מחוברים כדאיתא במס׳ סוכה [דף י״א] תלאן ולא פסק ראשי החוטין שלהם פסולה שאם לא יחתכם עד לאחר קשירה וכריכה נמצא שנעשה בפסול ובשעה שפסק אחר כך דומה שנעשה הציצית מאליו ופסול משום תעשה ולא אותו שכבר עשוי וטוב שיחתכם קודם שיתלם כלל [עיין בפ׳ התכלת דף מ״ב] עשה אורך הציצית יתר על זה השיעור אפי׳ אמה אחת או ב׳ כשר.
ותניא בסיפרי [פ׳ שלח ומביאו פ׳ התכלת בתוס׳ ד״ה או גדיל דף ל״ט] יכול יעשה כולה ציצית כלומר חוטים נפרדים ת״ל גדילים מעשה עבות מתרגמינן עובד גדילו אי גדילים יכול יעשה כולה גדיל ת״ל ציצית הא כיצד צריך שיהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית יוצא מן הגדיל ואמרינן במנחות [דף ל״ט] תכלת שכרך רובה ומיעוטה ענף כשירה ונוי תכלת שליש גדיל וב׳ שלישי ענף כאשר בארנו למעלה ותניא בסיפרי פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה שזורה אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה משלש אצבעות כאשר פסקנו למעלה מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר אגודל כדאמרינן בפ׳ התכלת [דמ״ב] משום שנא׳ על הכנף ואם היה בקרן ממש א״כ היה תחת הכנף וגם לא יניחנו למעלה ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק ונקרא בלע״ז ליישיר״א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד והכי אמרינן [שם] בפ׳ התכלת הטיל על הגדיל או על הקרן ר׳ אליעזר ברבי יעקב פוסל בשתיהן מי שהרחיק מסוף הכנף מלא קשר גודל ואח״כ נפרדו חוטי האריג מלמטה ונפלו עד שאין שם עתה כשיעור בפרק התכלת [שם] פסק רבינא שאין לחוש הואיל ובשעה שנקבע שם הי׳ בה כשיעור.
לאחר שהטיל בו ארבע חוטים קושרים ב׳ קשרים זה על זה שאין נקרא קשר בפחות שהרי מונה במס׳ שבת [דף ע״ד] התופר ב׳ תפירות מאבות מלאכות ומקשה האיך היא מלאכה הא לא תתקיים תפירה זו ומתרץ ר׳ יוחנן כשקשרן ולשם מדבר בקשר אחד דאי בשני קשרים זה על זה בלא אב מלאכה דתפירה יש שם אב מלאכה דתנן התם [בדף ע״ג] הקושר מאבות מלאכות הרי למדנו שקשר גמור לשבת לציצית ולכלאים אינו אלא בשני קשרים זה על זה שאינו נקרא קשר בפחות ואמר רבא קשר עליון מן התורה פירוש קשר אחד בציצית לכל הפחות מן התורה [כל הסוגיא שם בפ׳ התכלת דף ל״ט] וקורא קשר האחרון של צד הענף קשר העליון כשאוחז ציציותיו בידיו הרי הוא עליון ומי שאינו עושה אלא קשר אחד עושהו בסוף הגדיל מפני שמקיים כל הגדיל כך פרש״י דאי ס״ד שאין שום קשר אלא מדברי סופרים שמן התורה אין צריך אלא לכרוך בלא קשירה. למה הוצרך להתיר כלאים בציצית דדרשינן שם לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וסמוך ליה גדילים תעשה לך פי׳ מכלאים תעשה הציצית שיכול ליתן חוטי צמר בטלית של פשתן או להיפך ואם אין שם שום קשר פשיטא שמותר שהתוכף תכיפה אחת אינו חיבור [שם]. ונהגו העולם לעשות ה׳ קשרים ובין קשר לקשר כמלא אגודל בין הקשר והכרך עד שנמצא הגדיל ד׳ אצבעות בגודל לאחר שעשה קשר ראשון לוקח חוט מן הלבן וכורך סביבות החוטין ושונה ומשלש וכריכת שלש פעמים נקרא חוליא ואח״כ לוקח חוט של תכלת ועושה חוליא אחרת ואח״כ של לבן ומתחיל בלבן מפני שהוא מין כנף ומסיי׳ בלבן דמעלין בקודש ולא מורידין ואמרי׳ התם [בפ׳ התכלת דף ל״ט וע״ש בתו׳ ותמצא טעם למנהגינו בה׳ קשרים] הפוחת לא יפחות חוליות פחות מז׳ כנגד ז׳ רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י״ג ז׳ כנגד ז׳ רקיעים ו׳ כנגד אוירות שביניהם. קבלתי מרבותי בשם ר״י בד״א בזמן שהיתה תכלת מצויה ביניהם שהיו עושין חוליות התכלת כנגד הרקיע שדומה לו וחוליות הלבן כנגד האויר שבנתים אבל עכשיו שאין לנו תכלת אין לחוש במספר החוליות אלא יכרוך ויחזור ויכרוך עד שיהו בין הקשרים וכריכה ד׳ אצבעות גדיל וכן נוהגין כל רבותינו. [שם בדף מ״ד]
תכלת האמורה בכל מקום היא צמר צבוע בדם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי [ע״ש בדף מ״ב] ונותנין דמו ליורה עם סמנים כדרך הצבעים ומרתיחים אותו ונותנין בו את הצמר וקולט ממנו צבע שדומה לים ואמרינן בריש יבמות [דף ד׳] מדשש כיתנא תכלת עימרא ואמר בפ׳ התכלת [דף מ״ב] שצריכין חוטי הציצית להיות טוויין לשם ציצית וכן התכלת של ציצית צריכין צביעה לשמה [שם] התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת שמי שאין לו תכלת עושה כל החוטין לבן. ואמרינן נמי התם [בדף ל״ח] דאי גרדם ונפסק הלבן ולא נשאר כי אם התכלת או התכלת נפסק ולא נשאר כי אם הלבן כשר. מוכח שם שגרדומין שכשרים והוא שישאר מן החוט כדי לעשות עניבה על שאר החוטין או על אחד מן החוטין שבזה מסופק התלמוד שם אבל נפסק החוט סמוך לכנף ממש פסול ולא בעינן שיהא בפתיל כדי לענבו דמאחר שנשאר בגדיל כדי לענבו כשר. וכן מוכיח בפ׳ התכלת [שם] גבי הא שרוצה לפשוט שצריך לקשור על כל חוליא שאם לא הי׳ שם כ״א הקשר שבסוף הגדיל היאך אמרינן גרדומי תכלת כשרים שנפסק הגדיל א״כ נפסק הקשר ואם כן נופל כולו ואם לא היינו מכשירין שום פסיקה בגדיל א״כ היה הקשר קיי׳ וכן מוכח בספרי [שלח ומביאה בפ׳ התכלת דף ל״ט] גבי שיעור הגדיל מסיים בה בד״א בתחילתו אבל בסופו שירי גרדומין כל שהוא משמע דבגוף הגדיל נמי מכשיר גרדומין כך קבלתי בשם רבינו יצחק עוד שמעתי בשם רבינו יצחק שעכשיו אם נפסקו שלשה חוטין מציציות שלנו אפי׳ נשאר כדי לענבו פסולין דלא מכשר גרדומין אלא כשנשאר אחד מן המינין שלם שזהו דבר חשוב כדקאמר התם [בדף ל״ח וע״ש בתוס׳] אי גרדם לבן וקאי אתכלת אי גרדם תכלת וקאי אלבן ועכשיו שאין לנו תכלת אין נשאר דבר חשוב אא״כ ישאר חצי החוטין שלימים וכשנפסקו השלשה חוטין שמא הרוב נפסקו.
אע״פ שיש במצוה זו שני ציווין, שיעשה על הכנף ענף שיוצא ממנה ושיכרוך על הענף פתיל תכלת, שנאמר ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, מכל מקום מצות עשה אחת היא שנאמר והיה לכם לציצית, מלמד ששניהם מצוה אחת היא. ותנן בפ׳ הקומץ [בדף כ״ח] ארבע ציציות מעכבות זו את זו מלמד שארבעתן מצוה אחת היא. רבא מקשה [בדף ל״ט] בפ׳ התכלת כתיב הכנף מין כנף פירוש דמשמע שאם יש לו טלית של משי עושה לו ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים יחדיו וסמיך ליה גדילים תעשה לך מאלו הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אינן פוטרין ואע״ג דרב נחמן פליג עליה דאמר שם דאין חייב מן התורה בציצית אלא בגדים של צמר ופשתים בלבד ודריש גדילי׳ תעשה לך לאלו מ״מ הלכה כרבא דבתראה הוא תניא [שם בדמ״ג] על ארבע כנפות כסותך ד׳ ולא ג׳ יכול ד׳ ולא חמש ת״ל אשר תכסה בה ריבה או שלש או חמש ומסתברא לרבות בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע ואע״פ שיש ברייתא בזבחי׳ [די״ח] שפוטרת בעלת חמש הברייתא שמחייבת עיקר דתלמודא הכי אית ליה בסוף פרק הקומץ רבה [דף ל״ז] דקאמר התם מי שחתך אחת מן ארבע כנפות כסותו כדי לפוטרו מן הציצית לא עשה ולא כלום מפני שעשה טלית בעלת חמש שחייבת בציצית. [ע״ש בגמ׳ ורש״י] מי שיש לו טלית בעלת חמש כנפות או בעלת שש אינו מטיל ציצית אלא בארבע כנפות המרוחקות זו מזו שנאמר על ארבע כנפות כסותך תניא בפרק התכלת [דף מ׳] טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה עראי חייבת בציצית אין מתכסה בה הקטן ראשו ורובו אע״פ שהגדול יוצא בה עראי פטורה פי׳ רבינו משה [ברפ״ג דציצית] שמדבר בקטן שיוצא לשוק בטלי׳ זה והוא הולך לבדו ואינו צריך אחר לשומרו. תניא בסוף לולב הגזול [דף מ״ב] קטן שיודע להתעטף חייב בציצית.
ת״ר [פ׳ התכלת דף מ׳ כל הסוגיא שם] סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב״ה מחייבין אמר רבי יונתן א״כ למה אסרו להטיל תכלת וציצית בסדין משום קלא אילן פי׳ הוא צבע הדומה לתכלת ויטילו עם אותו צמר הצבוע בקלא אילן חוטי לבן של צמר שיסברו שהוא תכלת ונמצא כלאים שלא במקום מצות ציצית ומקשה שם ולא יהיה אלא לבן ומה יש לחוש אם יטיל חוט לבן של צמר עם חוטי צבועין בקלא אילן בסדין של פשתן ומתרץ הואיל ואין שם תכלת שהיא עיקר המצוה אין להתיר כלל לבן של צמר בסדין של פשתן שהרי איפשר לקיים מצות הלבן בלבן של פשתי׳ ולא ידחה לאו דכלאי׳ שכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. עוד אמר שם [בדף דלעיל] טעם אחר משום כסות לילה ואותו טעם עיקר שסתם התלמוד אומרו בפ׳ במה מדליקין [דף כ״ו] עוד יש ללמוד מכאן שהמטיל ציצית צבועים בטלית לבן שאין לחוש מדמקשה לא יהא אלא לבן משמע שאינו חושש בצבע לא לקשיא ולא לתי׳ רק שלא יהא שם כלאים ועוד אומר בתחלת פרק התכלת [דל״ה] מידי צבע גרים שהרי מין כנף אומר הכתוב ולא מין צבע כנף ורבינו שלמה שפי׳ שם בדף [מ״א] גבי טלית אין פוטר בה אלא מינה במין הצבע לא דק. פסק בסדר רב עמרם כבית שמאי דפוטרין ופי׳ רבינו יעקב [בתוס׳ דף מ׳ בד״ה סדין כל הסוגיא] שפוטרין לגמרי סדין מציצית ואפי׳ ציצית של פשתן שכך משמע הלשון מדלא נקט אוסרין דגזרינן ציצית פשתן אטו ציצית תכלת וציצית תכלת אסרו גזרה משום כסות לילה פי׳ סדין שאינו מיוחד אלא ללילה שפטורה מן הציצית דדרשינן [שם בדף מ״ג] וראיתם אותו פרט לכסות לילה ואם יטיל בה תכלת נמצא שהיא כלאי׳ שלא במקום מצוה והכי נמי אמרינן בפ׳ במה מדליקין [דף כ״ה] שהיו התלמידים נמנעי׳ מלהטיל ציצית בסדין גזירה משום כסות לילה. [בפ׳ התכלת דף מ״א] מלאכא אשכחיה לרב קטינא שהי׳ לבוש סדין בלא ציצית אמר לי׳ קטינא קטינא סדין בקיץ סרבל בחורף ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענישתו אעשה אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן פי׳ רבינו יצחק שבימים ההם שהיו רגילין כולם במלבושי ארבע כנפות אף בלא שום מצוה מפני כך היו ראוים ליענש יותר אבל עתה אין שום אדם רגיל בכך אא״כ ילבישנו למצוה. עוד פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם] אענישתו אעשה כזה שאינו חייב בציצית אלא כשהוא לובש טלית בת ארבע כנפות כדאמר התם דאפילו למאן דאמר ציצית חובת גברא נהי דחייביה רחמנא כי מכסי טלית דבת חיובא הוא לאכסויי מי מחייב רחמנא אבל אשאר עשה פשיטא דמענישין דאפי׳ בית דין שלמטה מענישין כדאמר בפ׳ הכותב [דף פ״ו] אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שיצא נפשו ורבינו שלמה פי׳ פירוש אחר בההיא דסדין חייבת בציצית [בד״מ] אבל רבותינו תופסין זה עיקר עוד פי׳ רבינו יצחק [בתוס׳ שם כל הסוגיא ובתוספות פרק במה מדליקין ד״ה סדין דף כ״ה] ולא נקט בית שמאי אוסרין משום דקסבר כלי קופסא חייבת בציצית ושם אין שייך איסור מאחר שאינו לבוש בהן ואינו נראה דהא.
בסדר רב עמרם פוסק כבית שמאי בששה דברים וזו אחת מהן ואנן קיימא לן ציצית חובת גברא מדמברכינן להתעטף בציצית [ע״ש בדף מ״ב] אמנם אמרנו למעלה כי אפילו למאן דאמר ציצית חובת גברא אין חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית ואין חייב בציצית אלא כשהוא לובש ארבע כנפות ואנו שנוהגים לצוות לקנות טלית כדי להתחייב סמך לדבר מדאמר בסוטה [דף י״ד] שאמר משה רבינו אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון וכי משה רבינו הי׳ תאב לאכול מפירותיה ולשבוע מטובה אלא כך אמר משה כמה מצות יש בארץ שאינם נוהגות בחוצה לארץ אכנס לארץ כדי שיתקיימו מצותיה ע״י. פוסק רבינו יצחק דנשי׳ פטורות מן הציצית כסתם ברייתא דקדושין פרק קמא מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה ממעטינן מוראית׳ אותו ופטורו׳ כמו כן מתפילין שהזמן של חול גורמן ולא בשבת ואין ללמוד שיתחייבו נשים כמו במצה דהוי מצוה שהזמן גרמא משום דהוי מצה ושמחה בחג והקהל שלשה כתובי׳ הבאים כאחד ואין מלמדין כך מסקנא בפ״ק דקדושין [דף ל״ה] אבל סומא חייב בציצית אע״פ שאינו רואה אחרים רואין אותו [פ׳ במה מדליקין דכ״ז] וסתם תלמוד נמי קאמר בפ׳ הנ״ל [דף כ״ה] ואינהו סבור משום כסות לילה אומר רבינו יעקב דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא וראיותיו מפורשות במצות תקיעת שופר [לקמן בסי׳ מ״ב ובתוס׳ פ״ק דקדושין ד״ה דלא דף ל״א] שמעתי שהורה רבינו יצחק ברבי אברהם לברך על הציצית בליל יום הכיפורים שהיה אומר שמוכיח בירושלמי פ״ק דקדושין [ועיין בהלכות קטנות הלכות ציצית] דכסות יום חייב בציצית אף בלילה וכל שכן כסות המיוחדת ליום ולילה וכסות לילה פטורה אף ביום מסקינן במנחות [דף מ״ב] כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון ציצית אין מברכין עליה בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה היא שיתעטף בה וכן סוכה וכן תפילין עוד מסקינן שם [בדף מ״ג] שכל זמן שמתעטף מברך ומותר אדם ליכנס לבית הכסא בציצית. [בפ׳ בני העיר דף כ״ו]
נפסקו ציציותיו זורקן לאשפה שאילו הן תשמישי מצוה שנזרקין [שם]. בפ׳ התכלת [דמ״ב] ציצית שעשה אותם העכו״ם פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית. מדקדק רבינו יצחק [בתוס׳ שם] מדאינו ממעט נשים שנשים יכולות לעשות ציצית וכן הורה מורי רבינו יהודא לאשתו להיות נוהגת לעשות ציציות. וגרסינן נמי בפ׳ הספינה [דע״ד] שבים יש ארגז אחד הגנוז לאשתו של ר׳ חנינא בן דוסא דשדיא ביה תכלתא לצדיקים לעתיד לבא. תניא בפ׳ התכלת [דף מ״ד] הביא כנף שיש בו ציצית ותפרן על הבגד אפי׳ יש באותו כנף אמה על אמה פסולה שנא׳ ועשו להם ציצית ולא מן העשוי שהרי זה דומה כמי שנעשה מאליו ומסיק בפ׳ במה מדליקין [דכ״ב] שמותר להסיר ציצית מבגד זו ולתלותה לבגד אחר בין לבן בין תכלת כדשמואל וכן הי׳ נוהג רבה. בחולין [דף ק״י] אמרינן טלית שאולה כל שלשים יום פטור׳ מן הציצית.
כתב מורי [בתוס׳ שם] שנסתפק ר״י אם יש לברך עליה והמברך יברך והמקל לא הפסיד ואני רגיל לדרוש ברבים בלשון זה ג׳ דברים רצה הקב״ה להזכיר ע״י מצות ציצית מאדון העולם ומניסי ים סוף ומניין המצות שהרי תכלת דומה לים הרי אנו זוכרים ים סוף ע״י וים דומה לרקיע ורקיע דומה לספיר וספיר דומה לכסא הכבוד שנאמר כמראה אבן ספיר דמות כסא ומניין המצות [ע״ש בתוס׳ בד״ה לא יפחות דף ל״ט] שהרי ציצית חסר יוד אחרונה ועולה בגמטריא שש מאות חסר עשרה ויש שלשה פעמים ציצית חסירים כולם ויש במד׳ שלמד מוהיה לכם לציצית משלים הג׳ יודין ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי״ג מצות ושלשת הדברים נזכרים על הזכירה וזכרתם את כל מצות ה׳ אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. הואיל והכתוב שקל ותלה בה כל המצות ראוי אדם להיות זהיר במצוה זו וגם כתוב בה אני ה׳ אלהיכם שני פעמים [ע״ש בדף מ״ד] ולא בבית הכנסת בלבד אלא בשווקים וברחובות ששם צריכים יותר אזהרת לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ומעשה באחד שבא לידי עבירה ובשעת עבירה ראה ארבע ציציותיו ונזכר ופירש מעבירה כדאיתא בפרק התכלת [דף מ״ד].
- ^ (עי' ר"ת הביאו הרמ"א סי' יד סעיף א)
- ^ (פ"ג מהל' ציצית הי"ח)
- ^ או"ח מסי' ח' עד כ"ב]
- ^ (רמב"ם פ"ג ה"ט)
- ^ (ר"ת בתוס' ר"ה לג א ד"ה הא ר' יהודה)
- ^ (רמב"ם שם ה"ד)