רמב"ם הלכות ציצית א
ספר המצוות עשה יד: "המצוה לעשות ציצית"
דפוס
עריכהענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ׳ציצית׳, מפני שהוא דומה לציצית הראש שנאמר (יחזקאל ח ג): ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי״. וזה הענף הוא הנקרא ׳לבן׳, מפני שאין אנו מצווין לצובעו. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.
ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף, וחוט זה הוא הנקרא ׳תכלת׳. ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה.
נמצאו במצוה זו שתי צוויות: שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת, שנאמר (במדבר טו לח) ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת...וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״.
התכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד? הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו. וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו כשר.
אף על פי שאין אחד מהן מעכב את חבירו, אינן שתי מצות, אלא מצות עשה אחת; והלובש טלית שיש בה לבן, או תכלת, או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת. אמרו חכמים הראשונים (במדבר טו לט) ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת״ מלמד ששניהם מצוה אחת. וארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת.
כיצד עושין את הציצית? מתחיל מזוית של טלית שהיא סוף הארוג, ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל, ומכניס שם ארבעה חוטין, וכופלן באמצע; נמצאו שמונה חוטים משולשלין תלויין מן הקרן. ואורך החוטים השמונה אין פחות מארבע אצבעות. ואם היו יותר על כן, אפילו אמה או שתים כשרין. וכל האצבעות בגודל. ויהיה אחד משמונת החוטים חוט תכלת, והשבעה לבן.
ולוקח חוט אחד מן הלבן, וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת, וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר; ואלו השלש כריכות הם הנקראין ׳חוליה׳. ומרחיק מעט ועושה חוליה שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליה שלישית, וכן עד חוליה אחרונה, שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן; מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שמעלין בקודש ולא מורידין. ולמה יתחיל בלבן? כדי שיהא סמוך לכנף מינה. ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות.
כמה חוליות הוא עושה בכל כנף? לא פחות משבע ולא יותר משלש עשרה, וזו היא מצוה מן המובחר; ואם לא כרך אלא חוליה אחת כשרה. ואם כרך התכלת על רוב הציצית כשרה. ונוי התכלת שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין, ושני שלישיהן ענף. וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש.
העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד משמונה החוטין, וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיהן ענף. וכריכה זו: אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו, וזה הוא מנהגנו; ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה. כללו של דבר: יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים. ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן. ואם כרך הלבן על רוב החוטין, או שלא כרך אלא חוליה אחת כשרה.
אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין, עושה אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד.
חוטי הציצית, בין לבן בין תכלת, צריכין טויה לשם ציצית. ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, אלא מן הגזה של צמר או מן הפשתן. ואין עושין אותן מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים, ואם עשה פסול. המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית; אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר, שהרי נשתנה.
ציצית שעשה אותו גוי פסולה, שנאמר (במדבר טו לח): ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״. אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה. וציצית שנעשית מן העשוי מקודם פסולה.
כיצד? הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד אפילו יש באותה הכנף אמה על אמה, פסולה, שנאמר (במדבר טו לח) ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״, לא מן העשוי; שהרי זה דומה למי שנעשית מאיליה. ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר, בין לבן בין תכלת.
תלה החוטין בין שתי כנפים מזו לזו, וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה, ואח"כ חתכן באמצע ונפרדו זה מזה פסולה, שהרי בעת שקשרן היו פסולין, לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו בחוטין שביניהן, ובשעה שפסק ונעשו שתי ציציות נמצא עושה מן העשוי.
הטיל ציצית על הציצית: אם נתכוון לבטל את הראשונה מתיר הראשונה או חותכה, וכשרה; ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן, הרי זו פסולה, שהרי כשהוסיף פסל את הכל, וכשהתיר או חתך התוספת נמצא הנשאר נעשה מן העשוי, שעשייתו הראשונה פסולה היתה.
וכן המטיל לבעלת שלש, ואחר כך השלימה לארבע והטיל לרביעית כולה פסולה שנאמר ׳תעשה ולא מן העשוי׳.
אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפיה כשהיא כפולה, אלא אם כן תפרה כולה, ואפילו מרוח אחת.
נפסק הכנף שיש בה הציצית: חוץ לשלש אצבעות תופרה במקומה; בתוך שלש לא יתפור. נתמעטה זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף האריג אפילו לא נשאר מן האריג אלא כל שהוא, כשרה. וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה, כשרה ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד פסולה.
הגהה
עריכהלפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.