מצוה:לתקוע בחצוצרות במקדש בעת שמחה ובעת צרה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ט וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
י וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
(במדבר י, ט-י)
היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת הקרבן מקרבני המועדות. והוא אמרו יתעלה (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּתְקַעְתֶּם וְגוֹ'", ובבאור אמרו שמצוה זו בחצוצרות.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה ותענית.
וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני השם יתעלה, והוא אמרו (שם, ט) "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וְגוֹ'".לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה וְגוֹ'", וכתוב אחריו גם כן (שם, י) "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְגוֹ'". ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין (דף כט.) שאמרו שם, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמהא תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחייבי מאי בו מחייב ומהדר ליה כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם כט, א) "יוֹם תְּרוּעָה וְגוֹ'", והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְגוֹ'", ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.
משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון.
ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת מנחות (דף כח.) שהחצוצרת היתה באה מן העשת של כסף כמו שבא בכתוב, ומשאר מיני מתכות פסולה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יג, א) שאין פוחתין לעולם במקדש משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים. ויתר פרטיה מבוארין בספרי וראש השנה (דף כו:). וגם כן במסכת תענית (דף יט.) ביארו שאנו מצווין בתקיעת החצוצרות בעת הצרה.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות (שם, ח) "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות". ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקרבן אלא הלוים [מפני שהן ככלי ניגון], אינו כן, שהרי בפירוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להן , כלומר שבכל יום היו תוקעין ולא ביום מועד וראש חדש בלבד.
אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' כלי מקדש ה"ה) שכתב בימי המועד כולן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה, נראה מדבריו שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות.
מצות עשה בימי המועדות כולן ובראשי חדשים שיהו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרים שירה שנאמר (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת וְגוֹ'". ותניא במסכת מנחות (דף כח.) החצוצרות היו באין מן העשת של כסף ואם עשה אותם מגרוטאות של כסף כשרה, משאר מיני מתכת פסולה.
שנינו במסכת ערכין (דף י.) בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח, בשחיטת הפסח ראשון ובשחיטת הפסח שני וביום טוב ראשון של פסח ויום [טוב] ראשון של עצרת ובשמנה ימי החג. וחליל זה דוחה את השבת מפני שהוא חליל של קרבו ועבודה היא. ובתוספתא (ערכין פ"א ה"ו) אמר רבי חנינא בן אנטיגנוס מכיר הייתי המכין בחליל הלוים היו.
ובמסכת חולין פרק קמא (דף כד.) אומר, כתוב אחד אומר (שם ח, כד) "זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבִּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" וכתוב אחד אומר (שם ד, ג) "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה" הא כיצד בן חמש ועשרים לתלמוד ולומד חמש שנים עניין העבודה ומבן שלשים עובד, ואין הלוי נפסל בחמשים שנה אלא בזמן שנושאין המקדש בכתף וגם אין נפסלין במומין אלא בקול כשיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודת השירה אבל יכול להיות מן השוערים, וכן מצינו כשהיה נפסל בשנים דתניא בספרי (שם ח, כה) "מִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה" אבל חוזר הוא לנעילת שערים.
שמואל הרמתי ודוד המלך חלקו הכהנים והלוים לעשרים וארבע משמרות ועובד משמר בכל שבת ושבת וכל אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות וכל יום מימי השבת עובדין בו אחד מן הבתי אבות וראשי האבות מחלקין העובדין ביום שלהם איש איש על עבודתו. ומיום השבת ליום השבת היו מתחלפים משמר יוצא והאחד שהוא אחריו נכנס ער שיגמרו, כולן וחוזרין חלילה.