מצוה:לשפוט בצדק
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
(ויקרא יט, טו)
היא שצוה לכל הדיינין להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קיצורם, והוא אמרו יתעלה "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ובא הפירוש בספרי שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו "קצר דבריך". וזו אחת מהכוונות שכולל עליהם הציווי הזה.
ובא גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי דינים. ובביאור אמרו: אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך". ובכללה גם כן שיתחייב שידון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב.
וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במקומות מפוזרים בתלמוד.
לשפוט בצדק, שנאמר "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ובא הפירוש שנצטוו הדיינין להשוות בעלי הריב, כלומר שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין יותר מן האחר. וכן אמרו בספרא (קדושים ד, ד) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות ל.) תנו רבנן "בצדק תשפט עמיתך", שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בכלל מצוה זו שכל איש שהוא חכם בדיני התורה וישר בדרכיו, שהוא מצווה שידין דין תורה בין בעלי הריב אם יש כוח בידו. ואפילו יחיד יכול לדון מדין תורה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ג.) אחד דן את חברו דין תורה, שנאמר "בצדק תשפט עמיתך". וחכמים הזהירו (משנה, אבות ד, ח) שלא יהא אדם דן יחידי. ועוד יש בכלל מצוה זו שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב.
שורש המצוה נגלה הוא כי בהשוית הדין יתיישב העולם, ואם יכבד הדיין את האחד מבעלי הדין על האחר, יפחד בעל הריב מלהגיד כל טענותיו לפניו ומתוך כך יצא המשפט מעקל. ובמה שאמרנו שמצוה על החכם בדברי תורה והוא איש ישר לדון בין החולקים, שזהו בכלל המצוה כמו כן גם בזה תועלת, כי החכם והישר ידין דין אמת. ואם הוא היודע לא ירצה לשפוט, ישפטום שאר בני אדם שאינם חכמים ויטו הדין על האחד מבעלי הדין בלי ידיעה. גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חברו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות. ונמצא שעיקר כל כוונת המצוה להועיל בישוב בני אדם עם יושר הדין ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לא.) ששני בעלי דין שהיה האחד לבוש בגדים יקרים והשני בגדים בלויים, אומרים למכובד: "הלבישהו כמותך או לבש כמותו ואחר כך נדין ביניכם, כדי שתהיו שוין". ועכשיו בזמננו לא ראינו בית דין שעשה כן. ועוד אמרו זכרונם לברכה (פכ"א מהל' סנהדרין ה"ג) שמצוה להושיבם בשווה, ולא האחד למעלה מחברו או האחד בישיבה והאחר בעמידה. רק בתלמיד חכם ועם הארץ, שאמרו בהם מושיבין החכם ואומרים לעם הארץ שב, ואם לא ישב אין מקפידין על כך (שם ה"ד). ואמרו זכרונם לברכה (שם ה"ו) שאם באו לפניך הרבה דינין ויש ביניהן דין יתום ואלמנה, שמצוה להקדימן, שנאמר "שפטו יתום ריבו אלמנה" (ישעיהו א, יז), כלומר שבדינם נצטוינו לזרז יותר מבדין אחרים. וכן אמרו זכרונם לברכה (כתובות קה:) שדין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין אישה קודם לדין איש לפי שבושת האישה מרובה, וכל זה שאמרנו בכלל "בצדק תשפט" הוא. ועניינים אלו עם יתר פרטי המצוה במקומות מפוזרים בתלמוד, ומהן הרבה בסנהדרין ושבועות.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין לדון ולא הנקבות. ואולם גם הנקבות חייבות במה שאמרנו שהוא בכלל מצוה זו והוא לדון החבר לכף זכות.
"בצדק תשפוט עמיתך", להשוות בעלי דינין. דתנו רבנן בפרק שבועת העדות [דף ל׳] בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. [שם] דבר אחר בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות. [שם] תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה יפה ועוד שנינו [ברפ״ק דמסכת אבות] הוו מתונין בדין ומביאה בסנהדרין [דף ז׳] ועוד דורש [שם] ואצוה את שופטיכם כנגד מקל ורצועה שתהא זריז לעשות הכל לשם שמים. ושנינו במסכת אבות [פ״ק] יהודא בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכשיהיו בעלי דינין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכו׳.
[בדף ל׳ דלעיל כל הסוגיא עד סוף] ות״ר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וכי שנים באים לדין ושלשה אינם באים לדין ולא היה לו לכתוב אלא ועמדו האנשים אשר להם הריב או ועמדו אשר להם הריב שהרי אף הנשים באות לדין ורמז כאן לך שאף שני העדים צריכים להיות בעמידה כמו הבעלי דינין. אמר רבי יהודא שמעתי שאם רצו בית דין להושיב שניהם מושיבין. אמר עולא מחלוקת לבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה שנא׳ ועמדו. אמר רב הונא ובבעלי דינין נמי לא אמרן אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודינין בישיבה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם. בד״א בשאר בני אדם אבל בת״ח מושיבין אותם כדברי אמימר העשה דכבוד תורה עדיף. אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ הבאים לדין לא יקדים התלמיד כשיבא לדין וישב לפני רבו שדומה שרוצה לסדר טענותיו אליו קודם שיבא חבירו אמנם אם קבוע לו זמן ללמוד לפניו והגיע זמנו מותר ואמר רבה בר הונא ת״ח וע״ה שבאין לדין אמרינן לשני׳ שבו ואם לא רצו לישב מפצירין בת״ח ואין מפצירין בע״ה [מהמיימוני פי א׳ דסנהדרין] ומימות הגאוני׳ נהגו ישראל בכל מקום להושיב הבעלי דינין והעדים כדי לסלק המחלוקת כי מפני עומק הגלות אין בנו כח להעמיד כל הדברים בקו המשפט. ואעפ״כ בגט אשה וכיוצא בו צריך להזהר לכתחילה שלא לדון על פי עדות דמיושב שהרי אמרינן בזבחים [דף ט״ז והסוגיא מתוספות שם] מה ליושב שכן פסול לעדות אמנם לכאו׳ בדיעבד כשר שהרי אמרי׳ בירושלמי דפרק ד׳ מיתו׳ גבי והדיינין עומדין על רגליהם אמר ריש לקיש מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדינם דין ומסתברא דהוא הדין עדים שהעידו בישיבה שכולם נדרש ממקרא אחד מועמדו.
בפרק הפרה [דף מ״ו] אומר שנזקקין לתובע תחילה פי׳ רש״י כגון מלוה שתובע ללוה והלוה טוען משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד דנין בתחילה להוציא המעות ואחר כך נזקקין לדין המשכון ואין לומר שנאמן הלוה במגו דפרעתיך שמדבר בשטר ויש מפרשים [בתוס׳ שם] שמדבר בנחבל שתובע את החובל שאין נותנין זמן לחבלות ואחר כך דנין על התביעות שיש לחובל על הנחבל ולפי שמדבר בחבלות מביא על זה המקרא דאשרו חמוץ. [בפרק אחר דיני ממונות דף ל״ה וגם בתוספות שם הסוגיא] היו לפני הדיינין בעלי דינין הרבה מקדימין דין היתום לפני דין האלמנה שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה. ודין אלמנה לפני דין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האישה קודם לדין האיש, שבושת האישה מרובה, וכן מסיק רבא בפרק נושאין על האנוסה [דף ה׳].
בפ׳ הזהב [דף ל״ה] אמר רב קטינא הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אף בפחות משוה פרוטה אמרינן בירושלמי [פרק זה בורר ומביאו באלפסי שם] שצריך הדיין לשמוע טענות בעלי דינין ולשנות טענותיהם שנא׳ ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת. בסנהדרין [דף ו׳] מסקינן שמצוה לדיין לומר לבעלי דינין אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ואם רצו בפשרה עושין פשרה ביניהם ועל זה נא׳ משפט ושלום שפטו בשעריכם. איזהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע והיא הפשרה, [שם] בד״א קודם גמר דין אבל נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע אלא יקוב הדין את ההר [שם ושבועות דף ל׳] היכי דמי גמר דין איש פ׳ אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואמרינן משמיה דרב נחמן בב״מ [דף ט״ז] שאין זה גמר דין גמור עד שיאמר צא תן לו. מסקינן שם [בסנהדרין דף ו׳]. והלכתא פשרה צריכה קניין ואומרים שם רבנן שפשרה ביחיד למדנו [בתוספות שם בד״ה צריכה] שקנין ביחיד ומה שאמר בחזקת הבתים [דף מ׳] קניין בפני שנים זהו מפני שרוצה לומר שם ואין צריך לומר כתובו ופוסק רבינו יצחק [וכן בתו׳ דלעיל ודפ׳ המקבל בד״ה חוזר דף קי״ב] אבל מחילה אינה צריכה קניין כדאמרינן בגיטין [דף ע״ח] זרוק לי חובי והפטר ובב״מ [דף מ״א] הניחם ע״ג קרקע והפטר ועוד יש ראיות.