מצוה:לשבות ביום השביעי
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.
(שמות כג, יב)
היא שצונו שנשבות בשבת, והוא אמרו יתברך "וביום השביעי תשבות". והנה נכפל ציווי מצוה זו פעמים, וביאר לנו שהשביתה ממלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו. והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת שבת ויום טוב.
לשבות ממלאכה ביום השבת, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג, יב).
כל ענינה כתוב למעלה בלאו הבא על זה. ונכפלה מצות שבת עד י"ב פעמים.
מצות עשה של תורה לשבות ממלאכה ביום השביעי, שנאמר "וביום השביעי תשבות". ובספר הלאוין יתבאר מה הם המלאכות האסורות. ומצות עשה מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג, שנאמר "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד" וכתיב "וכבדתו". ודרשינן בפרק אלו קשרים [דף קי״ג] "וכבדתו" שלא יהא מלבושך של חול כמלבושך של שבת, כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא ואם אין לו להחליף משלשל טליתו למטה כדי שלא יראה כמלבוש של חול. "מעשות דרכיך" שלא יהא הילוכך של שבת כשל חול. "ממצוא חפציך" חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. "ודבר דבר" שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול; דיבור אסור, הירהור מותר.
[ובויקרא רבה סוף פ׳ ל״ד ומביאו בתוס׳ דף קי״ג דלעיל בד״ה שלא] גרסינן אימא דר׳ ישמעאל בר׳ יוסי כד הוה משתעי מילין סגיאין בשבתא אמר לה אמי שבתא הוא והיא שתקא בעא מיניה ר׳ מר׳ ישמעאל בר׳ יוסי [בדף קי״ג דלעיל] מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת? אמר ליה וכי בחול מותר שהרי נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שמשא של שבת בפ׳ כל כתבי [דף קי״ז] אמר חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת וחכמים הראשונים הם עצמם היו מתקנין שבת שלהם ואחר כך היו מתעטפים כחתנים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת מלכתא.
מסדר אדם שולחנו בליל שבת וכן במוצאי שבת אע״פ שאין צריך אלא לכזית כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו [שם דף ק״ט]. וצריך שיהא שולחנו של אדם ערוך ומטתו מוצעת ונר דלוק קודם שבת לכבוד שבת, ואם כן הוא מלאכי השרת אומרים יהי רצון שיהא כן לשבת הבאה. וצריך שיתן שתי מפות על השולחן והפת בנתים בערב שבת ולאחר הקידוש יסיר המפה ועתה נראה שהסעודה באה לכבוד שבת והיינו דאמרינן בפרק ערבי פסחים [דף ק׳] פורס מפה ומקדש כך מפורש בשאלתות דרב אחאי [סימן נ״ד] ואחר כך יסירנה ויסעוד וכן למחר בבקר יפרוס שתי מפות זכר למדבר שהמן הי׳ מונח טל תחתיו וטל עליו וצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות בלילי שבת וכן למחרתו בבקר זכר ללחם משנה ואמרי׳ התם [בפ׳ כל כתבי דף קי״ז ובפ׳ כיצד מברכין דף מ״א] שצריך לאחוז בשתי ככרות בשעת בציעה כל זה לכבוד שבת.
אמרינן בפרק במה מדליקין [דף כ״ה] שהדלקת נר בשבת חובה ועיקר ציוויה מפי הנביאים שציוו לכבד את השבת והדלקת נר נאה הוא עיקר הכבוד ומברכין עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, דגבי נביא כתיב אליו תשמעון וגם בכלל לאו דלא תסור הוא. ואמרינן נמי התם [דף כ״ה] הרגיל בנר נאה הווין לו בנים תלמידי חכמים. גרסינן בפ׳ במה מדליקין [דל״ה] הטמין המטמין והדליק המדליק, ושוהא כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת. משמע שאין הדלקת נר שבת קבלת שבת, אמנם המדליק עצמו יכול להיות אסור במלאכה לאחר שהדליק. דתניא בתוספתא דסוכה [פ״ד] גמר מלקרות, פי׳ מלתקוע, אפי׳ מיחם בידו, אינו מטמינו אלא מניחו בארץ, ואפילו נר בידו אין מניחו על גבי מנורה אלא מניחו בארץ. גרסינן בפ׳ לולב וערבה (סוכה מד:) משום רבי אלעזר ברבי צדוק אמרו אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות מתחילת היום, כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויהא לו פנאי להכין כבוד שבת. ומסקינן שם לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזא לית לן בה.
עונג שבת היא אכילת בשר ודגים ושתית יין ומענגה לפי כחו אבל אינו חייב לעשות יותר מדי, כך משמע בפ׳ כל כתבי [דף קי״ח וקי״ט] כאשר אמרו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. [שם ובפרק ערבי פסחים דף קי״ג] ואסור להתענות עד שש שעות ביום השבת, כדאי׳ בירושלמי דנדרים אמרינן בפ׳ כל כתבי אליבא דרבנן שחייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה ומביאין להם סמך מן המקרא ששלשה פעמים נא׳ בהם היום גבי אכילת המן אכלוהו היום כי שבת היום לה׳ היום לא תמצאוהו בשדה. וגבי מן כתוב לחם הוא הלחם אשר נתן ה׳ לאכלה וגו׳. מכאן פוסק ה״ר ר׳ אליעזר ממיץ שצריך לחם לסעודה שלישית וכן ביו״ט נמי. ואמרינן בפ׳ ג׳ שאכלו [דף נ״א] שבת ויו״ט דלא סגי דלא אכיל מחזירין אותו אם לא הזכירם בברכת המזון פי׳ דלא סגי דלא אכיל פת דבר שצריך ברכת המזון. ויש שהיו מקילין לעשות סעודה שלישית במיני׳ תרגימא כדתניא בתוספתא דסוכה [מביאה בפ׳ הישן דכ״ז] השלימ׳ במיני תרגימא יצא ומיני תרגימא הם דברים הנעשים מחמשת המינים. דתניא בתוספתא דברכות [פ״ד] הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהם בורא מיני מזונות והם כעין ביניי״ץ וקרייפלינש בלע״ז. תשמיש המטה מעונג שבת הוא [בפ׳ אע״פ דף ס״ב] ועיין באשירי סוף פ׳ מרובה [דף קל״ח] לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת.
במגילה [דף כ״ג] תנו רבנן: ביום טוב מאחרין לבוא וממהרין לצאת, בשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת, ביום הכיפורים ממהרין לבוא ומאחרין לצאת. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בפ׳ כל כתבי [דף קי״ח] כל השומר שבת כהלכתה ומכבדה ומענגה לפי כוחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על שכר הצפון לעולם הבא, שנאמר "אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר".