מצוה:לקדש את שנת החמישים - שנת היובל
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
(ויקרא כה, י)
היא שצונו לקדש שנת החמשים כלומר לבטל העבודה בה כמו השמיטה.
והוא אמרו יתעלה וקדשתם את שנת החמשים שנה. ובבאור אמרו כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, כלומר ההשואה ביניהם בצווי כמו שהשוה הכתוב ביניהם באזהרה כמו שהתבאר. ומשפטי שנת השמטה ושנת היובל שוים בבטול עבודת האדמה והפקר מה שיצמח ושני דברים אלו כללם אמרו וקדשתם את שנת החמשים. וכבר באר הכתוב שענין הקדושה בה שיהיו פירותיה ותבואתה מופקרים אמר כי יובל היא קדש תהיה לכם.
וזה היובל אינו נוהג אלא בארץ ובתנאי שיהיה כל שבט ושבט יושב במקומו כלומר יושב בחלקו ובארץ ישראל ולא יהיו מעורבין זה בזה.
לקדש שנת החמשים כמו שנת השמטה. כלומר, בבטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר (ויקרא כה י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. ובאר הכתוב שענין הקדשה הוא שיהיו פרותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון, שאמר הכתוב אחר כן, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כלומר, חרות לעבדים, כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. כלומר, שתהיה התבואה הפקר, ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו.
משרשי המצוה. מה שכתבתי במצות מנין השנים (מצוה של), שרצה השם לזכות עמו בקבלת מלכותו וכו', כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (הלכות שמיטה ויובל, פרק י', טו, טז) שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה. והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפרות באכילה ובמכירה ובבעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים, ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית, שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה, שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר, והיא התחלת שש שנים של שבוע (נדרים סא.).
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו הסנהדרין מתקבצין בקדוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין [שם]. והעובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה שלג), וענשו גדול מאד, שהוא כאלו כופר בחדוש העולם.
מצות קנ–קנג, מצוות יובל:
... שנת היובל אינה במניין שני השמיטה אלא שנת תשע וארבעים שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחד תחילת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל שהרי אומר התלמוד בפ׳ אין בערכין [דף י״ב] לאפוקי דרבי יהודא דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן. אמנם אין זה ראיה שמצינו לאפוקי שהלכה כן כמו שביארנו [לעיל מ״ע מ״ח] בעניין הכתובה. ואדרבה פוסק רבינו יצחק כרבי יהודא שהרי בשמעתא דתנא דבי אליהו [בע״ז דף ט׳ והסוגיא בתוס׳ שם] הולכת הסוגיא לפי דבריו גבי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע וכו׳ נשקל מכל מאה תרתי יובל היא תהיה לכם מכאן למדו רבותינו [בר״ה דף ט׳] שיובל נוהג בחוץ לארץ כל זמן שנוהג בארץ. ובזמן שאין היובל נוהג אין עבד עברי נוהג ולא בתי ערי חומה נוהגין ולא שדה אחוזה ולא שדה חרמים כדאיתא בפרק המקדיש שדהו [דף כ״ט] [בת״כ דלעיל ומביאה בר״ה דף ט׳]
מצות תקיעת שופר בעשירי לחדש מסורה לבית דין תחילה, [בת״כ דלעיל פרק א׳ ומביאה בר״ה דף ל׳] וכל יחיד ויחיד חייב. [שם ובפרק ראוהו בית דין דף כ״ו] ושופר של יובל ושופר של ראש השנה שוין לעניין דין השופר והברכות והתקיעות אלא שביובל מעבירין שופר בכל גבול ישראל ותוקעין בין בבית דין שקדשו בו את החדש בין בבית דין שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אף שלא בפני בית דין כל זמן שב״ד יושבין ובראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין. ...
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.