מצוה:לפסוק טומאת נבלה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
(ויקרא יא, לט)
היא שצונו להיות כל איש נוגע בנבלה טמא. ומצוה זו תכלול טומאת נבלה וכל דיניה.
ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שנזכור אותה בכל עת שנזכור ממיני הטומאות. והוא שזו שנמנה מכל מין מצות עשה, אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. אמנם התורה אמרה כי מי שנגע בזה המין יטמא או זה הדבר מטמא על תואר כך למי שנגע בו והוא מצות עשה, כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה. והוא אמרו מי שנגע בכך על תאר כך נטמא, ומי שהיה על תאר כך לא נטמא. והדבר בעצמו רשות, אם ירצה יטמא, ואם לאו לא יטמא.
ולשון ספרא ובנבלתם לא תגעו. יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה, תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו. כיצד הוי אומר זה רשות. והמצוה הזאת שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע לזה יטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שיתחייבו הטמאים, לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה. וזהו הצווי, כלומר היותו טמא בזה המין כשנגע בו כאשר הוא אצלנו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה.
להיות הנבלה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה הזאת, (מצות עשה צו) וזה לשונו ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכר ממיני הטמאות, והיא שזה שאנו מונים כמין ומין מהטמאות מצות עשה, אין ענינו שנתחיב להטמא בטמאה זו ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על ענין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא המצוה, והוא אמרנו שמי שקרב בכך על ענין כך נטמא, ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (שמיני פרק ד מ"י) ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים? תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחיב מה שנתחיבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קדש, ולא יקרב אליו, זולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין, כשקרב אליו או כשהיה אצלו על ענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ומין ממיני הטמאה, עד כאן לשונו. ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב ענין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבינו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחלה.
השרש כתוב למעלה (מצוה קנט).
מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלים א ב) שהנבלה אב מאבות הטמאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המתרות או האסורות שמתו, כלן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חלין בעזרה וקדשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבלה. וכל שמתה מאליה או שארע פסול בשחיטתה הרי היא נבלה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (דף לב.) זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל, טרפה. אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהר [ת] ן מידי נבלה, ולפיכך בכל ענין שימותו נבלות הן. ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות. ויתר רבי פרטיה מבוארים בסדר טהרות בפזור, וברב במסכת כלים ובמסכת טהרות. (פ"א מהל' אוכלים ומשקים)
הלכות טומאת נבלות ושרצים
מצוות רמד–רמו:
בפרשת נבילות ושרצים כתובים שלשה מצות עשה: דין טומאת נבילה, ודין טומאת שרצים, ודין טומאת משקין ואוכלין והכשירן. והא לך הפרשיות הכתובות בפרשת שמיני:
"ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא. וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. והנושא את נבלתם יכבס את בגדיו וטמא עד הערב טמאים הם לכם.
וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק או כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו.
מכל אוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משתה אשר ישתה בכל כלי יטמא וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור והנוגע בנבלתם יטמא. וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם.
וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב. והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב."
והא לך פירושן. תניא בתורת כהנים [פ׳ שמיני פ״ה כל הסוגיא] ולאלה תטמאו במה הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה פי׳ שנא׳ וכי ימות וא״ו מוסף על ענין ראשון אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה כמו שיתבאר אלא בא לרבות אבר מן החי מן הבהמה ומן החיה שיטמא. אבל העופות בין טמאים בין טהורין אבר מן החי הפורש מהן טהור ואין בו טומאה כלל שנ׳ ולאלה תטמאו לכל הבהמה וגו׳ יצאו עופות שאין להם פרסה. אבל אבר מן המת מן העוף הרי הוא כנבלת העוף שפי׳ ממנו כמו שיתבאר [לקמן] בענין נבלת עוף טהור. יכול הבשר הפורש מן החי יטמא ת״ל נבילה מה נבילה גידין ועצמות אף אבר גידין ועצמות. והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בגדי׳ אבל הנושא מטמא בגדי׳ שנ׳ והנושא יכבס בגדיו. מניין לעשות שאר כלים כבגדי׳ שיטמאו קודם שיפרוש ממנו ת״ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס [שם פ״ו] לכל הבהמה להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבילה. הולך על כפיו זה הקוף. כל הולך להביא את הקופר וחולדת הסנאין ואבני השדה וכלב הים. חיה אין לי אלא חיה טהורה חיה טמאה מניין ת״ל כל ההולכת על ארבע. בכל החיה להביא את הפיל. כל הנוגע בנבלתם יטמא והנושא את נבלתם אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה אלא שהעליונים לרבות אבר מן החי והתחתונים באבר מן המת.
שנינו במס׳ עוקצין פרק אחרון חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבלות שנאמ׳ וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וגו׳ לפיכך הוא צריך הכשר לקבל טומא׳ אוכלין חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלות לפיכך אינו צריך הכשר. למטה הוא אומר וכי ימות מן הבהמה אשר היא וגו׳ תניא בת״כ ושם פי״א ומביאה בזבחים דף ס״ט] יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה שנשחט׳ שאינה מטמאה היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא. בנבלתה ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים ולא בעור. [שם ומביאו בפ׳ יוצא דופן דף מ״ב] והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו יכול כמשמעו שתטמאנו אכילתו כשהוא אומר בנבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה בה אתה מטמא בגדים באכילתה ואין נבלת בהמה טמאה מטמאה בגדי׳ באכילתה בלא משא כגון אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה והוסיף רבי׳ שלמה ולא זז משם עד שבלעה ואם כן מה ת״ל והאוכל ליתן שיעור לנוגע ולנושא כדי אכילה והוא כזית. וטמא עד הערב אף על פי שטבל צריך הערב שמש כתוב בפרשת אחרי וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. ותניא בת״כ [שם פי״ב כל הסוגיא עד סוף ומה שכתב והרי בגדי האוכל אומרים וכו׳ בפ״ה דפרה] שאינו מדבר אלא באוכל נבילת עוף טהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה ולמעלה הזכיר עוף טהור שנא׳ כי יצוד ציד חיה או עוף ועל חיה לא נאמר שהוא בכלל בהמה. ומפרש שם שאינה מטמאה בתוך המעים ולא בתוך הפה שנאמר נפש אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה אשר נאמר תאכל ליתן שיעור לטומאה כשיעור אכילה בכזית. ואינה מטמא אדם ובגדים לא במגע ולא במשא ואין לה אלא טומאה זו בלבד והרי בגדי האוכל אומרים לאוכל מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. וטריפה האמורה כאן לא נאמר אלא לדרוש כמו שאומר שם יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה ת״ל טריפה מי שיש במינו טריפה יצא עוף טמא שאין במינו טרפה מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס. ונשא עונו אם יאכל קדש או נכנס למקדש חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות ועל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו מלקות.
ובתחילת מסכ׳ טהרות [דף נ״ג] שנינו שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשבה פירו׳ שיחשוב עליה לאכילה אז היא מטמאה טומאת אוכלין בכביצה אע״פ שלא נגע בה טומאה אחרת והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אבל אינה צריכה מחשבה ליטמא כזית ממנה בבית הבליעה ואינה צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה. וכזית בבית הבליעה והאוכלה טעון הערב שמש. וחייבין עליה על ביאת מקדש ושורפין עליה את התרומה, והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים ושחיטתה מטהרת טריפתה. ולא מליקתה לדברי רבי יוסי הכנפי׳ והנוצה אע״פ שהן נאכלין ומטמאין טומאת אוכלין אינם מצטרפין בנבלת עוף טהור לכזית אבל המקומית הרכים הקרובים לבשר כגון החרטום והצפורנים הרי הן כבשר ומצטרפין לכזית [שם] נבלת עוף טמא צריכה מחשבה. וצריכה הכשר. מטמא׳ טומאת אוכלין בכביצה וכחצי פרס לפסול את הגויה. ואין בה טומאת כזית בבית הבליעה. והאוכלה אינו טעון הערב שמש. ואין חייבין עליה על ביאת מקדש וקדשיו. אבל שורפין עליה את התרומה. והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעי׳. ואין שחיטת׳ מטהרתה. הכנפים והנוצה מטמאין ומיטמאין ומצטרפין, [שם דף כ״ד] ובבהמה העור והרוטב והאלל והקיפה והעצמות והגידין מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות.