סמ"ג עשה רמה
"וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק או כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו."
והא לך דין טומאת שרצים. "וזה לכם הטמא בשרץ" תניא בת״כ [פרשה שמיני פ״ו] בפ׳ העור והרוטב מקצתה [דף קכ״ו וקכ״ז] וזה להביא דמו שיטמא כבשרו מה שאין כן בבהמה. "החולד" מושטיילה. "והצב" פרוייט שדומה לצפרדע. "למינהו", להביא כל מינין של צב, כגון תברבר וסלמנדרא הגדלה באור. כשהיה מגיע ר׳ עקיבא לפסוק זה, היה אומר "מה רבו מעשיך ה׳", ברא בריות הגדלות בים וגדלות ביבשה; הגדלות בים אם עלו ליבשה מתות, הגדלות ביבשה אם ירדו לים מתות. ברא בריות הגדילות באור כגון סלמנדרא וברא הגדילות באויר; הגדלות באור אם פרשו לאויר מתות, הגדלות באויר אם פרשו לאור מתות. מקום חייו של זה מיתתו של זה, "מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית". "אנקה" הריצו״ן בלעז. "כח" לא איתפרש. "הלטאה" לישאורא. "חומט" לימצא. "תנשמת" טלפ״א. "והעכבר", יכול אפילו עכבר שבים? תלמוד לומר "על הארץ", להוציא את שבים.
"אלה הטמאים לכם בכל השרץ", אין לך מטמא בשרץ אלא אילו בלבד. [בריש מסכת כלים] שמנה שרצים אילו, כל אחד מהם כשימות הוא אב הטומאה, לטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר. ואינו מטמא במשא והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ושיעור טומאתו בכעדשה וכל השרצים מצטרפין לכעדשה. כדתניא בת״כ [שם פ״ו] טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה. עוד מרבה שם מטמאין עורותיהן וביצת השרץ שיטמאו כבשר השרץ כי ג׳ טמאין כתובין בפרשה. [שם] "כל הנוגע בהם במותם יטמא", לרבות ידות הכלים. "יטמא עד הערב" ואין האוכל אוכלין טמאים ולא השותה משקה טמאין מטמא טומאת ערב. [שם] "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" וגו׳ במה המקרא הזה מדבר? אם במיתתן הרי מיתתן אמור, אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה, הא אינו בא אלא ללמד על אבר מן השרץ החי שיטמא בשרץ. יכול הבשר הפורש ממנו מן החי יטמא? ת״ל שרץ מה שרץ בשר וגידין ועצמות אף אבר כן.
[שם] "מכל כלי עץ" ולא "כל כלי עץ", הרי זה בא למעט. כל כלי עץ בא לרבות שלא כתב מכלי עץ אחר שריבה הכתוב ומיעט יש לך להעמיד הריבוי בדומה והמיעוט בדומה. ונדרש מה "שק" שהוא מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם, אף אני אביא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי שהם משמשי האדם ואת משמשי האדם. וממעט אני את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם. וממעט אני את הקולב ואת הנחותה ואת המנורה שהן משמשין את משמשי האדם ואינן משמשין את האדם. יכול שאני מרבה כוורת הקש וכוורת הקנין ובור ספינה אלכסנדרית שיש להם שולים והן מחזיקות ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש? ת״ל "שק", מה שק מיוחד שהוא מיטלטל מלא וריקן, יצאו אילו שאינן מיטלטלין במילואן.
[שם] "בגד", מניין לעשות שאר כלים כבגדים? ת״ל "וטמא". מניין לרבות הלבדים? ת״ל "או בגד". מה בגד מין הגדל בארץ, אף עור מין הגדל בארץ, יצאו עורות שבים. "או עור", לרבות את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו, אפילו חוט או משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה. יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע? ת״ל כל מלאכת עור יצאו אילו שאינן עבודין ולא נעשה בהן מלאכה יכול שאני מוציא עורות אהלים ת״ל "כל כלי אשר יעשה בהן מלאכה" לרבות עורות האהלים. [שם פ״ח ובפ׳ במד אשה דף ס״ד] שק אין לי אלא שק, מניין לרבות הקלקי והחבק והם פוייטראל וציגאל״ה בלעז של סוסים? ת״ל "או שק". יכול יטמא חבלי׳ ומשיחות? ת״ל שק מה שק מיוחד טווי וארוג את כל טווי וארוג הרי הוא אומר במת וכל מעשה עזים יכול יטמא חבלים ומשיחות ת״ל בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה מה בגד ועור האמורים בשרץ לא טימא אלא טווי וארוג אף בגד ועור האמור במת כן [שם] "שק" אין לי אלא העשוי מן העזים, העשוי מן החזיר מזנב של פרה, מניין? ת״ל שק. אין לי אלא בשרץ, במת מניין? ת״ל בגד ועור לגזרה שוה.
"כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" ולא לכלים העושים מלאכה לאחרים בהם, פרט לחיפוי הכלי׳ במים יובא כולו כאחת יכול אפי׳ מקצתו ת״ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת מים כולו כאחת [שם ומביאה בפ׳ הערל דף ע״ד בפ׳ כל שעה דף ל״ה] וטמא עד הערב טבל ועלה אוכל במעשר אבל טמא הוא לתרומה עד שיעריב שמשו.
"וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו". ותניא בת״כ [בפ״ה דלעיל] כלי חרש מניין לרבות כלי נתר ת״ל כלי חרס אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור מלקבל טומאה אף מגבו. כגון המטה והכסא והספסל והמנורה של חרש וכיוצא בהן. זו העדות שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל שאמר משום ר״ג הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים. [שם] "אל תוכו", מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו. כלי חרש אל תוכו ולא כלי שטף אל תוכו שאין כלי שטף מטמא מאוירו. אל תוכו ולא כשיפול אל תוך תוכו. כיצד? חבית נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור, השרץ בחבית, אוכלין ומשקין שבתנור טהורין. וכן אם השרץ באויר התנור, אוכלין ומשקין שבתוך החבית טהורין, שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא" ולא שבתוך תוכו. יכול אע״פ שנקבה החבית? ת״ל כל אשר בתוכו יטמא. וכמה שיעורו של נקב בכלי חרש בכונס משקה בכלי שטף במוציא זתים כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירה.
דבר אחר אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן. [שם פ״ט ומבואר בפרק תולין דף קל״ח] יכול אף הכלים יהו מטמאין באויר כלי חרש ת״ל מכל האוכל אוכל ומשקה מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרש לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה לפיכך אינו חוזר ומטמא כלי שמתוכו. ולמדנו שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת התנור ראשון והפת שנייה ולא נא׳ רואין את התנור כאילו כולו מלא טומאה ותהא הפת תחלה שאם אתה אומר כן לא נתמעטו הכלים מלטמא מאויר כלי חרש שהרי טומאה עצמה נוגעת בהן.