סמ"ג עשה רמג
והא לך פרשת היולדת: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה."
הנה היולדת כמשפט הנדה שנאמר כימי נדת דותה תטמא ושנינו במס׳ זבין פ׳ אחרון [וע״ש בפי׳ ר״ש ובתוס׳ פ״ו דפסחים דף ס״ז בד״ה שכן] הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ובמצורע ובמשכבן ומושבן מטמא שנים ופוסל אחד פירוש מטמא אחד ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא וכן תניא בת״כ בכמה מקומות [מהם הביא לעיל במ״ע רל״ה] שהמצורע בימי הסגירו ובימי חלוטו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה. יולדת שלא טבלה אחר שבעת ימים לזכר וי״ד לנקבה כל דם שתראה אע״פ שהוא בתוך ימי טוהר הרי הוא כדם הנידות לטהרו׳ בלבד ומטמא לח ויבש שהרי לא תלה בימים בלבד אלא בימים ובטבילה כדאי׳ במס׳ נדה [דף ל״ה], [בנדה דע״א ודיולדת בזוב סופרות י׳ נקיים בדף ל״ה] יולדת שטבלה אחר שבעת ימים לזכר ואחר י״ד לנקבה או אחר ספירת שבעה ימים נקיים אם היתה יולדת בזוב הרי היא בכל ימי טוהר שלה כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו והרי היא טבולת יום בכל אותן הימים ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר ובמלאת הימים הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו ועד שלא ימלאו הימים אוכלת במעשר ופוסלת בתרומה ומטמאה את הקדש. ונראה לרבי׳ משה [בפ״ה דהל׳ מטמאי משכב ומושב] שצריכה טבילה בסוף ימי מלאת לקדש.