מצוה:לעשות את האשם על-פי התורה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
א וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.
ב בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
ג וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב.
ד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.
ה וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָה אָשָׁם הוּא.
(ויקרא ז, א-ה)
הציווי שנצטוינו שיהא מעשה קרבן אשם באפן הנזכר בויקרא באמרו יתעלה: "וזאת תורת האשם" (שם ז, א).
וביאר הכתוב איך קרב, ומה ממנו נקטר ומה נאכל.
שנצטוינו שיעשו הכהנים מלאכת קרבן האשם על הענין הנזכר בכתוב, שנאמר (ויקרא ז א) וזאת תורת האשם וגו', כמו שכתוב בפרשה. הלא אמרתי לך (מצוה קלח), שאין לנו לכתוב שרש במלאכות אלו לפי שהן כעין פרטי הקרבן, ואין לחזר אחר טעמן כי סתומין הדברים וחתומים.
דיני האשם זכרנו קצתם למעלה בפרשת ויקרא (מצוה קכט), ועדין נודיע שהאשם אינו בא לעולם אלא מזכרי כבשים בלבד. יש אשם בא מגדולי המין, ויש מן הקטנים. מעשהו בשחיטה וזריקה ומליחה והאמורין והתנופה באשמות שוה, חוץ מאשם מצרע, שיש שנוי קצת בקבלת דמו. ויתר פרטי המצוה מבארים בזבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן העובר עליה ולא הקריב האשם כמשפטו, בטל עשה.
מצות עשה לעשות האשם כמשפטו שנאמר בתורה בפרשת צו:
"וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא. במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק על המזבח סביב. ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה ואת החלב המכסה את הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה. והקטיר אותם הכהן המזבח אשה לה׳ אשם הוא. כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא. כחטאת וכאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה." (ויקרא ז', א'-ז')
[כל הסוגיא בפרש״י ובת״כ שם ספ״ח] "קדש קדשים הוא" הוא קרב ואין תמורתו קרבה. "במקום אשר ישחטו את העולה" בצפון. "ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק וגו׳" נכתב בו זריקה וסביב שהם שתי מתנות שהן ארבע, כעין שביארנו למעלה בעולה. והעולה והאשם השלמים שוים בזה.
וכן שנינו בזבחים [דף נ״ד] זבחי שלמי ציבור ואשמות אלו הן אשמות: אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ודמן טעון שתי מתנות שהן ד׳ ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל ליום ולילה עד חצות, וכן בשלמי יחיד יש ב׳ מתנות שהן ד׳ כמו שיתבאר [לקמן בסימן שבסמוך] [בפ״ד דתמיד דף ל׳] אותן ב׳ מתנות שהן ד׳ היו למטה מחוט הסיקרא על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית שירי הדם היו נשפכין על יסוד דרומית ומן המזרק שקבל בו את הדם הי׳ נותן אותן שאין בכל הקרבנות שטעון מתן דם באצבע אלא החטאת בלבד שנא׳ בה וטבל אצבעו בדם. ואת כל חלבו הן אימורי אשם ולא נתפרשו אלא כאן אבל חטאת כבר נתפרש בה בפרשה ויקרא. את האליה לפי שהאשם אינו בא אלא איל או כבש ואיל וכבש נתרבו באליה.
אשם הוא עד שינתק שמו ממנו כדאמר רב במנחות [דף ד׳] אשם שמתו בעליו או נתכפרו בעליו באחר ואמרו ב״ד לך לרעותה עד שיסתאב ואח״כ שחטו סתם כשר לעולה ניתק לרעייה אין לא ניתק לרעייה לא אמר קרא הוא בהוייתו יהא קודם כפרה הילכך לאחר כפרה גזרו חכמים ניתק לרעייה שלא יקרב הוא עצמו עולה עד שינתק לרעייה אטו קודם כפרה, והוא זה אינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו כמו שדרשנו הוא האמור בחטאת לפי שהאשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר ומה שנא׳ קדש קדשים הוא דרשוהו רבותינו לדבר אחר ועוד כי אין שייך לומר הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול אא״כ נכתב הוא עם שאר הקרבן. ק״ק הוא בת״כ הוא נדרש [בפ׳ הנזכר]. [שם בפרק ט׳] תורה אחת להם בדבר זה הכהן אשר יכפר בו לו יהיה הראוי לכפרה חולק בו פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאינן חולקים בעורות.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.