סמ"ג עשה קפג
מצות עשה לעשות השלמים כמשפטן שנאמר בפרשה ויקרא ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה׳ וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן את הדם על המזבח סביב והקריב מזבח השלמים אשה לה׳ את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה והקטירו אותו בני אהרן המזבחה, ואם מן הצאן קרבנו לזבח השלמים לה׳ זכר או נקבה תמים יקריבנו אם כשב הוא מקריב וגו׳ והקריב מזבח השלמים אשה לה׳ חלבו האליה תמימה לעומת העצה יסירנה את החלב המכסה את הקרב וגו׳ ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו את החלב המכסה את הקרב וגו׳ [כל הסו׳ בפירוש רש״י ובת״כ שם פרק ט״ז] לכך נקרא הקרבן הזה שלמים שיש בהם שלום למזבח לכהנים ולבעלים. ואלו החלבים ביארנו במצות החלב בסמ״ל [סי׳ קל״ח] על הכבד ואלו במקום אחר הוא אומר מן הכבד. אמרו רבותינו [בת״כ דלעיל] שיטול מן הכבד עמה מעט על הכבד ועל הכליות כלו׳ לבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו. [שם] חלק כבש ועז לשתי פרשיות לפי שיש באימורי הכבש מה שאין באימורי העז שהכבש אליתו קרבה לכך נחלקו לשתי פרשיות. חלבו המובחר שבו ומהו זה האליה תמימה וגו׳, לעומת העצה למעלה מן הכליות היועצות.
ובפרשת צו כתוב המקריב את זבחי שלמיו לה׳ יביא קרבנו לה׳ מזבח שלמיו ידיו תביאנה את אשי ה׳ ואת החלב על החזה יביאנו ואת החזה להניף אותו תנופה לפני ה׳ והקטיר הכהן את החלב המזבחה והי׳ החזה לאהרן ולבניו ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהי׳ שוק הימין למנה כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל. [כל הסוגיא בפירוש רש״י ובת״כ שם פט״ו וט״ז] ידיו תביאנה שיהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בהן ויד כהן מלמטה ומניפן. את אישי ה׳ ומה הן האישים את החלב על החזה. יביאנו כשמביאין מבית המטבחים נותן חלב על החזה וכשנותנו ליד המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אישי החלבים יביאנו להניף וגו׳ ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר ונמצא חזה למטה וזהו שנ׳ וישימו החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה למדנו ששלשה כהנים זקוקים לה כך מפורש במנחות [דף ס״ב]. וכל התנופות היו במזרח. יכול אפי׳ החזה לאישים ת״ל ואת החזה להניף ולא לאישים, והקטיר הכהן את החלב ואח״כ והיה החזה לאהרן למדנו שאין הבשר נאכל בעוד האימורים למטה מן המזבח שוק פי׳ רבי׳ שלמה מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של רגל ולא דקדק שזו דברי רבי יהודא אבל חכמים אומרים בזבחים [דף קל״ד] איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהן שני איברים מעורין זה בזה והזרוע הוא של ימין וכנגדה ברגל הוא השוק האמורה בכל מקום ותניא בחולין [דף מ״ה] איזהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר למטה עד הכרס וחותך עמה ב׳ צלעות אילך ואילך פירש רבי׳ שלמה [שם] שהיא הפורציל״א בלעז אותו עצם המפוצל הסמוך לצואר.
שנינו בזבחים [דף נ״ה] שלמים קדשים קלים שחיטתן בכ״מ בעזרה ודמן טעון שתי מתנות שהן ד׳ ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד המורם מהם כיוצא בהן אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי׳ אחורי ההיכל ומפרש בפר׳ איזהו מקומן [דף נ״ה] שהי׳ שם חלון המכשירו במקום פתח וכן בצדדין שהרי נא׳ בשלמים ושחטו פתח אהל מועד ושחטו לפני אהל מועל ושחטו לפני אהל מועד שלשה מקראות הללו חד לגופיה כדאמר שמואל [שם] שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין למדנו שבא להכשיר כל הרוחות שהרי לא יחד להם רוח וה״ה לשאר קדשים קלים, [שם] אבל זבחי שלמי צבור הם קדשי קדשים כחטאת לפיכך דינם כחטאת לצפון ולהאכל בעזרה שנא׳ ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הקשן הכתוב יחד. שלמים סתם הם שלמים הבאים בלא לחם, כגון שלמי חגיגה ושמחה, ועוד יש שני מיני שלמי יחיד הבאים עם הלחם כמו התודה ואיל נזיר.
ושנינו בפרק איזהו מקומן [שם] התודה ואיל נזיר קדשים קלין שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל ליום ולילה עד חצות המורם מהם כיוצא בהם אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. אם היה הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה ושוק והאימורים ומניף ובשעת התנופה יהיו החלבים למטה והחזה ושוק למעלה ושתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם וכשיש שם לחם מניח הלחם למעלה ומניף את הכל. היה הקרבן איל נזיר מוציא את האימורים ומפריש חזה ושוק ומבשל שאר האיל בעזרת נשים ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו עם החזה ושוק והאימורים ומניח הכל ע״י הנזיר והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ואחר כך מולח האימורים ומקטירן על גבי המזבח אבל החזה ושוק נאכל לכהנים ושאר השלמים נאכלין לבעלים. וכן הלחם שמניף בתודה ואיל נזיר והזרוע בשלה נאכל לכהנים ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים ובתנופה כתוב תנופה הוא מוליך ומביא תרומה הוא מעלה ומוריד מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים. המורם מתודה ואיל נזיר האמור בזבחי׳ [דף נ״ה] הוא בתודה החזה ושוק והלחם. ובאיל נזיר זרוע בשלה וחזה ושוק והלחם.
ובמס׳ מנחות [דף ע״ז] מפרש שהלחם שמביא עם התודה היו עשרים עשרון סלת עשרה לחמץ וי׳ למצה מן י׳ של חמץ עושה אותם עשר חלות ומן העשרה של מצה עושה בהן שלשים חלות שוות עשר חלות מאפה תנור עשר חלות רקיקין י׳ חלות רבוכה, [מהמיימוני פ״ט דהלכות מעשה הקרבנות ממשמעות התוספות דמנחות] הרבוכה חולט אותה ברותחין תחילה ואופה אותה מעט ואח״כ מטגנה בשמן על האילפס [בפ״ב מדות דף פ״ט] והל״מ שהי׳ חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר מן החצי לוג שהיה לתודה היה חציו לטגן הרבוכה וחציו לחלות ולרקיקין החלות בלולות ורקיקין משוחין. [שם] והכהן לוקח מן הכל ד׳ חלות אחת מכל מין שנ׳ כן בעניין התודה בפ׳ צו וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה׳ אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחי׳ בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳ לכהן הזורק את דם השלמים לו יהי׳ ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. אם על תודה כלו׳ על דבר הודייה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושים בבית האסורין וחולה שנתרפא שהן צריכין להודות [כדאי׳ בברכות דף נ״ד] דכתיב בהם בספר תילים יודו לה׳ חסדו ויזבחו זבחי תודה אם על א׳ מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה טעונה שמן וטעונה חזה ושוק מאחר שנקראו שלמים ותנופת חזה ושוק מפורש. בשלמי׳ [בת״כ פ׳ צו פרק י״א ומביאו בפ׳ התודה דף פ״ח] יקריב קרבנו על זבח מגיד שאין הלחם קדוש בקדושת הגוף ליפסל ביוצא ובטבול יום ומלצאת לחולין בפדיון עד שישחט הזבח. ביום קרבנו יאכל וכזמן בשרה זמן לחמה. [בת״כ שם ר״פ י״ב]
ובשר זבח תודת שלמיו יש כאן ריבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י״ד שיהו נאכלים ליום ולילה. וברייתא זו כבן תימא בפסחים [דף ע׳] אבל חכמים אומרי׳ שם שנאכלת לשני ימים ולילה אחד כאשר ביארנו במצות לא ילין בסמל״ת [סי׳ שמ״ט], [בת״כ דלעיל] לא יניח ממנו עד בקר אבל אוכל הוא כל הלילה א״כ למה נא׳ עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. אבל שלמים סתם נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שכתוב אח״כ, ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף [פי׳ בפי׳ רש״י דלעיל] ואם נדר או נדבה שלא הביאה על הודאה של נס אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. וט״ז דוהנותר יתירה כמו בני צבעון ואיה וענה וכן תת וקדש וצבא מרמס וענינו וממחרת הנותר ממנו יאכל אמרינן במנחות [דף ע״ו] שלחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר מ׳ אלא למצוה והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחת מכל קרבן שלא יטול פרוסה וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר לוקח ששה עשרוני׳ ושני שלישי עשרון כדאי׳ במנחות [דף ע״ח] ועושה מהן כ׳ חלות שוות כל אחת משליש עשרון וכולן מצה עשר רקיקין משוחין בשמן וי׳ חלות לותת הסלת שלהן בשמן והכל מאפה תנור ושמן שלהן רביעית [בפ״ב מדות דף פ״ט] ושיעור זה הל״מ והכהן לוקח מהן שתי חלות אחת מכל מין.
שנינו בזבחים [דף נ״ו] הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכ״מ בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד שינה באכילתן הבכור נאכל לכהני׳ והמעשר לכל אדם ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי ומניין שאין טעונין אלא מתנה אחת שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטי׳ ותניא [שם] רבי יוסי הגלילי אומר חלבו לא נאמר אלא חלבם דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור ומעשר ופסח שהן במתן דמים בזריקה אחת ובהקטרת אימורים. [ממשמעות התוספתא בזבחים ובגמ׳ פרק טבול יום דף ק״נ] כל הזבחים מפשיטין אותם ואח״כ מוציאין אימוריהם ואין מפשיטין אותן עד שיזרוק דמן חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותן כלל שנ׳ ואת עורו ואת בשרו וגו׳ וכל עורות ק״ק לכהנים בין בקרבנות ציבור בין בקרבנות יחיד שנ׳ עור העולה אשר הקריב וגו׳ אבל עורות קדשי׳ קלים לבעלים. וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהם מע״ש לע״ש. [כך משמע במנחות דף ק״ז]
כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בלבד והיא באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, בין גדולים בין קטנים, ומן התורין ומן בני היונה, ואין חילוק בעופות בין זכרים לנקבות. החטאת באה מחמשת המינין, אלו מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים. האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד. [כמבו׳ בזבחי׳ דף צ׳] יש אשם בא מגדולי המין ויש אשם הבא מן הקטנים. והשלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, מזכרים ומנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים. הקטנים הן מן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום, והגדולים בבקר מבן ג׳ שנים שלמות כרבנן דמסכת פרה, ובצאן ב׳ שנים שלמות מיום ליום, יתר על זה היה זה זקן ואין מקריבין אותו. ותניא בירו׳ דשקלי׳ אשם בן שנה הביאו בן ב׳ שנים יצא בן ג׳ לא יצא. אע״פ שכל הקרבנות קרבין מיום השמיני והלאה אין מקריבין לכתחילה אלא מיום ל׳ והלאה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח שאם רצה להקריבם בח׳ לכתחילה יקריב. שעות מונין לקדשים ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה אחת פסולין כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל אפי׳ הי׳ בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל עד שיהא בן שנה עד שעת זריקה וכן בכל הזבחים כדמסי׳ בזבחים [דף כ״ה]. כ״מ שנא׳ בתורה כבש או כשבה או כבשים הרי אלו בן שנה וכ״מ שנאמר איל או אילים הם הזכרים בן ב׳ שנים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שנייה אחד ול׳ יום כדאי׳ בפ׳ ב׳ מדות [דף צ״א] אבל בתוך ל׳ אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא הנקרא פלגס וכ״מ שנאמר בו עגל ה״ז בן שנה פר בן שתים פר בן בקר בן ג׳ כדאיתא בר״ה [דף י׳] שעיר עזים בן שתים כל שנה שנייה הוא הנקרא שעיר:
היין והשמן שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים [מהמיימוני דלעיל דף פ״ב] ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה [במנחות דף נ״ט וס״א ודטעונה מלח שם פ״ג דף כ׳]. אבל טעונה מלח. [שם דף ע״ד] וכולה נשרפת על מזבח החיצון והיין מתנסך ע״ג המזבח [שם ובזבחים דף ז׳]. אמרי׳ בשקלי׳ ד׳ חותמות היו במקדש וכותב בהן עגל זכר גדי חוטא עגל משמש נסכי בקר של גדולים ושל קטנים של זכרים ושל נקבות גדי משמש נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אילים זכר משמש נסכי אילים בלבד חוטא משמש נסכי ג׳ בהמות של מצורע כל מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן בן פנחס שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחיה שהיה ממונה על הסלתות ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים ולערב באים זה אצל זה ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות. וזו היא מצות נכסים בפרשה שלח ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד או לאיל תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחח לה׳ וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה׳ והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין אשה ריח ניחח לה׳ ככה יעשו לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. או לאיל דרשו רבותינו במנחות [דף צ״א] לרבות את הפלגס לנסכי איל. מה שכ׳ אשה ריח ניחח אינו עונה על היין שהיין ניתן לספלי׳ על המזבח כמו ששנינו בסוכה [דף מ״ה]. אמרינן במנחות [דף צ׳ וצ״א] שאין טעון נסכים אלא עולת בהמה והשלמים בלבד בין שהוא קרבן ציבור או קרבן יחיד אף כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונין נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמות שנתפרשו נסכיהם מן התורה. ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או בנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה יצאו חטאות ואשמות ובכור ומעשר ופסח. ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם. והכבש הבא חובה לעומר היתה מנחתו כפולה ב׳ עשרונים אבל נסכים כשאר נסכי כבש אין שם כ״א רביעית שמן לב׳ עשרונים ורביעית ההין יין כדאיתא במנחות [דף פ״ט] [מהמיימוני סוף פ״ב דלעיל] שיעור הנסכים האמורים בפ׳ יחזקאל ומניין אותם הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הם לחנוכת המזבח בבית שלישי בימי מלך המשיח ואין נוהגין לדורות וכן בימי עזרא הקריבו מילואים שאין נוהגין לדורות.
שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה ובתנופת שלמים אחד מניף ע״י כולם ואפי׳ עוף יביא בשותפות כדתניא בת״כ [פ׳ ויקרא פ״ג ופ״ח ובמנחות דף ק״ד ודאחד מניף ע״י כולם במנחות דף ס״ב] שנ׳ תקריבו את קרבנכם. ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות. וכן תניא בחולין [דף י״ג] איש איש לרבות את הגוים שנודרין נדרים ונדבות כישראל תניא בחולין [דף ה׳] אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המשומד לכל התורה מכם בכם חלקתי ולא באומות שמכולן מקבלין מן הבהמ׳ להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שאינן משומדים לכל התורה כדי שיחזרו בתשו׳ ובלבד שלא יהא משומד לאותו דבר שמביא עליו קרבן אבל המשומד לנסך לע״ז ולחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלי׳ ממנו שום קרבן שהרי הוא כמשומד לכל התורה כולה אמרי׳ בזבחים [דף מ״ה] אין הגוים מביאין נסכים עם קרבנם שנאמר כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אבל נסכיהן קרבין משל ציבור שנ׳ ככה תעשו לאחד כמספרם [בפ״ב מדות דף צ״ג] ואין טעונו׳ סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים [מהמיימוני דלעיל פ״ג].
כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין חוץ מן הבכור והמעשר והפסח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ואמרו רבותינו בפרק שתי מדות [דף צ״ב] שכל הקרבנות במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר [בת״כ פ׳ ויקרא פ״ד] והעוף אינו טעון סמיכה. עוד שנינו במנחות [דף צ״ג] הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי ועבד ואשה וסומא ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלי׳ כדתניא בגמ׳ [שם] וסמך ידו ולא יד אשתו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו והסמיכה על הראש בשתי ידים בכל כחו שנ׳ וסמך את ידו על ראש העולה וידו בשתי ידים ר״ל כמו שנ׳ וסמך אהרן את שתי ידיו ובמקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט. שנינו שם [בדף צ״ב] שהיורש סומך בקרבן אביו שמת אחר שהפרישו ומביא נסכיו ומימר. עוד שם [בדף צ״ט] שכל קרבנות הציבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח ואומר שם [בדף צ״ג] שהסמיכה שירי מצות שהרי כתוב כי הדם הוא בנפש יכפר ואם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכן בתנופה. כבר בארנו שבמקום ששוחט סומך והקרבן ששחיטתו בצפון שם סומך ופני הסומך למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה כעין שמצינו בסמיכתו של אהרן ואומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עשה ולאו הניתק לעשה כדאי׳ ביומא [דף ל״ו] אבל לא על השלמי׳ אומר רבינו משה [בספ״ג הנזכר] שנר׳ לו שאין שם וידוי אלא דבר שבח והשלמים בכל מקום שירצה לשחוט יסמוך. שנינו עוד שם [בפ״ב מדות דף צ״ג] חומר בסמיכה מבתנופה שהאחד מניף לכל החוברין ואין א׳ סומך לכל החוברי׳ וחומר בתנופה מבסמיכה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הציבור בחיין ובשחוטין בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים כגון הלחם מה שאין כן בסמיכה ומה ששנינו במסכת תמיד [פ״ז] שכ״ג סומך על איברי תמיד וזרקו למזבח מפ׳ שם שזהו מפני כבודו של כ״ג.
שנינו בקידושין [דף ל״ו] הסמיכות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים חוץ ממנחת סוטה והנזירות שהן מניפות וכל זה דורש שם מן המקראות. [במגילה דף כ׳] כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנא ביום צותו. וכן דרשי׳ זריקת דמים ביום שנ׳ ביום הקריבו את זבחו יאכל וכיון ששקעה חמה נפסל הדם כדאי׳ בפ׳ איזהו מקומן [דף נ״ו] [בתוספתא דמנחות פ״ו] כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו ע״ג המזבח כל הלילה כיצד זבחים שנזרק דמן ביו׳ מקטירין אימורין שלהם כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר וכן איברי התמיד מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמי׳ שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות כמו ששנינו בברכות [ד״ב ודמתירים מבוארי׳ בזבחים דף מ״ג]. אע״פ שמותר להקריב אימורים ואיברים כל הלילה אין מאחרין אותן לדעת אלא משתדלין להקטיר הכל ביום כדתני׳ בפרק ר׳ ישמעאל [במנחות דף ע״ב] חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברין אע״פ שכשרין בלילה דוחין את השבת בזמנו ואין מאחרין אותן למוצאי שבת וכן אמרינן בפרק הקומץ רבה [דף כ״ו] הקומץ והלבונה והקטרת והמנחות הנשרפות מותר להקריבן עד שקיעת החמה והן מתאכלין והולכין כל הליל׳ כאיברי העולה [בפ״ב דתמורה דף י״ד] וכן נסכים הבאים עם הזבח כזבח שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם הוקשו יחד שנינו במגילה [דף כ׳] כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה ולהקטרה ולהגשה ולהזאה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין וכל הלילה כשר להקטיר אימורים ואיברים זה הכלל דבר שמצותן ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואע״פ כן הזריזין מקדימין למצות.