מצוה:לסקול את מי שנתחייב סקילה בבית דין
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הנער [הַנַּעֲרָה] עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
(דברים כב, כד)
היא שצונו לסקול העוברים על קצת מצוות. והוא אמרו יתברך וסקלתם אותם באבנים ומתו. והנה נרמוז על המצות שחייבין עליהן סקילה כשנזכיר מצות לא תעשה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ששי מסנהדרין.
שנצטוו בית דין לרגום באבנים מי שעבר על קצת עברות, ואחת מהן הבא על נערה מאורסה, שנאמר (דברים כב כד) וסקלתם אותם באבנים. וזו היא אחת מארבע מיתות בית דין הידועות, שהן: סקילה שרפה, הרג, וחנק. ובמסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין מט, ב) חלקו רבי שמעון ורבנן: סקילה ושרפה אי זו מהן חמורה יותר? ורבנן הוא דאמרי סקילה חמורה.
וענין הסקילה כך הוא (פט"ו מהל' סנהדרין ה"א): רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין האיש המחויב סקילה בגדיו, עד שנשאר ערום ומכסין ערותו מלפניו. והאשה אינה נסקלת ערומה אלא בחלוק אחד. ובית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ועולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו ונופל על לבו לארץ. ואם לא מת בדחיפה, מגביהין העדים אבן שהיתה מונחת שם, משא שני בני אדם, ומרפים ידיהם ומשליכין האבן על לבו. ואם לא מת בזה, רגימתו בכל ישראל, שנאמר (שם יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה וגו'.
משרשי מצות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מח).
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פי"ד מהל' סנהדרין ה"ד) סקילה חמורה משרפה, ושרפה מהרג, והרג מחנק. וכל מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, בין משתי עברות או מעברה אחת, נדון בחמורה. וכל (שם ה"ו) חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ולא הכירו אותם, נדונין כולן בקלה שבהן. ויתר פרטיה מבוארין בסנהדרין בפרק ששי.
ונוהגת בזמן הבית. ובית דין שעברו על זה ולא סקלו מי שנתחייב סקילה, אפילו המיתוהו במיתה אחרת, בטלו עשה זה.
מצוות צט-קב: ארבע מיתות בית דין
שנינו [ברפ״ד מיתות דף מ״ט ודהרג בסייף בדף נ״ב] ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק. הרג בסייף. והן ארבע מצוות עשה. [בגמרא שם דף נ׳] סקילה חמורה משריפה, ושריפה חמורה מסייף, וסייף מחנק. [בפרק הנשרפין דף פ״א] ומי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה, אחד האיש ואחד האשה. ושנינו בפרק נגמר הדין [דף מ״ו] שלא היו קוברין אותם בקברי אבותיהם, אלא שתי קברות היו מתוקנין להם לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפים ואחד לנהרגין ולנחנקין. [שם] נתעכל הבשר, מלקטים העצמות וקוברין אותן בקברי אבותיהם.
שנינו בפרק נגמר הדין [דף מ״ה] אין דנין שנים ביום אחד. אמר רב חסדא [בדף מ״ו] לא שנו אלא בשתי עבירות ובמיתה אחת, אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין, כגון נואף ונואפת. והא דתניא [שם] שאין דנין שנים ביום אחד אפילו בנואף ונואפת, זהו בבת כהן ובועלה, שהיא בשריפה ובועלה בחנק. תניא [בפרק היו בודקין דף מ״א ובשבת דף ט״ו ובד״ה דף ל״א ובע״ז דף ח׳ ומבואר בתוס׳ שם] ארבעים שנה קודם חורבן בית שני גלתה סנהדרין ממקומה מפני שרבו הרצחנים ובטלו דיני נפשות מישראל מפני שהמקום גורם שנא׳ וקמת ועלית אל המקום וגו׳ ונאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת או אל השופט [בפ״ד מיתות דף צ״ב] בזמן שיש כהן משרת יש שופט והוא שיהא השופט אצל הכהן וגם לתלמוד זה נסמכה פרשת משפטים אצל פרשת מזבח.
סקילה
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.