מצוה:להניח לשכיר לאכול מהמחובר שעושה בו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כה כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.
כו כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ.
(דברים כג, כה-כו)
היא שצונו להיות השכיר אוכל מהדבר שיעבוד בו בעת עבודתו, כשיהיה הדבר מחובר לקרקע. והוא אמרו יתעלה "כי תבא בכרם... כי תבא בקמת..." (דברים כ"ג, כ"ה-כ"ו)
וכבר התבאר בגמרא מציעא (דף פז:) כי משני אלו הכתובים למדנו שהאדם אוכל במחובר לקרקע בשעת מלאכה, ושלא יספיק לנו הכתוב האחד מבלתי חבירו עמו, כמו שבארנו במה שקדם אצלנו באמרנו עד שיאמר ושני כתובים ואם לאו לא שמענו. אם כן, מצות עשה זאת עלה עניינה משני כתובים, כלומר היתר אכילה לשכיר מן המחובר. ובבאור אמרו (דף פז.) אלו אוכלין מן התורה וכו'.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ז' ממציעא ("השוכר את הפועלים").
שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבוד בו, כשיהיה הדבר ההוא דבר שגידולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו, ועל זה נאמר "כי תבוא בכרם רעך וגו'" (דברים כג, כה). ובא עליו הפירוש (בבא מציעא פז:) שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אנקלוס ארי תתגר. וכן כתוב כמו כן "כי תבוא בקמת רעך וגו'" ופרשו זכרונם לברכה בבבא מציעא, בפרק השוכר את הפועל (בבא מציעא פח, ב), שמשני אלה הכתובים למדנו שהאדם אוכל במחבר בשעת גמר מלאכה. וביארו שם שלא יספיק לנו ללמוד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלתי האחר.
משרשי המצוה. ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת השם עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגידולי הקרקע, שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו, שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאוד. וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים, והטובות בטובים, מין במינו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף פז.) מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר? שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמר עבודתו ומשיגמר עבודתו אסור לו לאכול. והעושה במחובר, כגון קוצר ובוצר, אינו אוכל אלא כשיגמר עבודתו, כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל (פי"ב מהל' שכירות ה"ב), זהו דין תורה, אבל חכמים אמרו, מפני השב אבדה לבעלים, כלומר שלא יתבטלו ממלאכה שיאכלו בהליכתן מאמן לאמן ובחזירתן. והמתבטל בשעת המלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר וחרמש לא תניף וגו', כמו שנכתב בסדר זה בסמוך בלאוין שלו בעזרת השם (מצוה תקעז). וכן מה שאמרו בענין זה (דף פט.) שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל, מפני שאינן גידולי קרקע. המנכש בבצלים ובשומים, אף על פי שתולש קטנים מבין גידולים, אינו אוכל מפני שאין זה גמר מלאכה. ואין צריך לומר שומרי גינות ופרדסים וכל דבר המחובר לקרקע שאינן אוכלין כלל. ומה שאמרו (שם), שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה.
הקוצר (פי"ב מהל' שכירות ה"ז) והדש והזורה והעורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו, הרי הן אוכלין מן התורה. ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר, אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא התרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה. ובעושה מעשה. אין חלוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר בכרם רעך ואכלת ענבים. כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למץ בענבים, שנאמר ואכלת [ענבים] ולא מציצה. ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שבעך, אבל לא יותר. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על הענין הנזכר, בטל עשה זה.
כי תבא בכרם רעך וגומר, כי תבא בקמת רעך וגו׳, פי׳ מצוה זו עיקרה בפרק הפועלים ודרש שם [בדף פ״ז] שבביאת פועל הכתוב מדבר. ולמד [שם כל הסוגיא] מכאן שהפועלים שהן עושין בדבר שגידולו מן הארץ ועדיין לא נגמרה מלאכתו, בין בתלוש בין במחובר, ויהיה מעשיהם גמר מלאכה, הרי מצוות עשה על בעל הבית שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו.
ומניין שאין אוכלין אלא כשמעשיהם גמר מלאכה? שנאמר ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל. וכן בקמה כתיב וחרמש לא תניף, לומר בשעת הנפת חרמש אתה אוכל. ואין לי אלא כרם וקמה שאוכלין, מניין לרבות הקטניות ושאר זרעים? אמר שמואל חרמש לרבות כל דבר חרמש. מניין לרבות הגודר בתמרים והמוסק בזתים שאינם בני חרמש? אמר רבי יצחק קמה לרבות כל בעלי קמה. [שם דף פ״ח]
למדנו שהפועל אוכל במחובר מכאן ושור אוכל בתלוש מלא תחסום. שור במחובר ופועל בתלוש מניין? אמר רבינא מאחר שאנו למדין שור דחסימה משור דשבת והכל בכל בכלל למה כתב שור? והלא הי׳ לו לכתוב לא תדוש בחסימה. אלא להקיש נחסם לחוסם לאכול במחובר וחוסם לנחסם לאכול בתלוש הדומה לדיש שיהא גדולי קרקע וגמר מלאכה ולא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כמו דיש [דף פ״ט] ומסיק שם רבינא דלא שנה מעשר אלא מפני תמרים וגרוגרות שאין שייך בהן חלה שהמעשר הוא חיוב המאוחר שבו אבל חטין שהן בני חלה אע״פ שנגמרה מלאכתן למעשר אוכל מפני שאין זה גמר חיוב המאוחר שבו. [שם]
החולב והמחבץ והמגבן אינו אוכל, מפני שאינן גדולי קרקע. [שם] המנכש בבצלים ובשוטים, אעפ״י שתולש קטנים מבין הגדולים ונותנן לכליו של בעה״ב וכן כל כיוצא בזה, אינו אוכל מפני שאין מעשיהן גמר מלאכה, שעיקר פעולה זו מפני תיקון הגדולים שהן מחוברים ועומדין. ואין צ״ל שומרי גנות ופרדסין וכל דבר המחובר במקשאות ובמדלעות, שכך אמר שמואל [שם דף צ״ג] והלכה כמותו [בדף פ״ט] הקוצר והדש והזורה והבורר והמוסק והבוצר והדורך וכן כל כיוצא בזה במלאכות אלו, הרי אלו אוכלין מה״ת. ושנינו שם [בדף צ״ג] ומפרש לה שמואל כן ופוסק רב אשי כמותו שומרי גתות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר אוכלין מהלכות מדינה שהשומר אינו כעושה מעשה. אבל אם עשה באיבריו או בידיו או ברגליו או בכתפיו אמרו רבנן במשנה [שם] שהוא אוכל מה״ת. [שם דף צ״א] היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים, שנ׳ בכרם ואכלת ענבים. והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת שהרי היא שאלה ולא נפשטה [שם דף צ״ב] [שם]
ושנינו שמותר לו לאכול קישות אפילו בדינר וכותבות אפילו בדינר, אע״פ ששכרו במעה כסף, שנאמר כנפשך שבעך, אבל מלמדין לאדם שלא יהיה רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו. ותניא הי׳ משמר ד׳ או ה׳ ערימות לא ימלא כריסו מאחד מהם אלא אוכל מכולם כפי החשבון. [שם דף צ״ב] תניא פועל שאמר תנו לאשתי ולבני מה שאני אוכל או שאמר הריני נוטל מעט מזה שנטלתי להאכיל לאשתי ולבני אין שומעין לו אפי׳ היה נזיר שהיה עושה בענבים ואמר תנו לאשתי ולבני אין שומעין לו. שנינו שם [בדף צ״א] במשנה וכולן שאמרו לא אמרו שיאכלו אלא בשעת מלאכה אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו חכמים שיהו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן פי׳ משורה זו כשנמר אותה לשורה שאצלה ובחזרתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך מלאכתן כשהן מהלכין בטלין.
גרסינן בירושלמי דמסכ׳ דמאי [פ״ז] ובתוספתא דב״מ [פ״ח ומביאה באלפסי פ׳ הפועלים דף קי״א] אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום או לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית, לא ירעיב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית. שהרי יכשל כחו ויתחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח והרי יעקב אבינו אמר כי בכל כחי עבדתי וגו׳. וגרסינן בירושלמי עוד שם [ומביאה בהג״ה מיימוני פרק י״ג דשכירות] רבי יוחנן אזל לחד אתרא חזא ספרא אטימום פי׳ ראה מלמד תינוקת חלש כעין אטום ושאל על מה זה אמר ליה דהוה ציים כלו׳ רגיל להתענות אמר ליה אסור לך השתא במלאכת בשר ודם אסור במלאכת הקב״ה על אחת כמה וכמה.