מצוה:להחרים שבעה עממין
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.
(דברים ז, ב)
כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
(דברים כ, יז)
היא שצונו להרוג שבעה עממין שישבו בארץ כנען ולאבדם, שהם שורש עבודה זרה ויסודם הראשון. והוא אמרו יתעלה "החרם תחרימם". וביאר לנו בהרבה כתובים שסיבת זה כדי שלא נלמוד מכפירתם. והנה באו כתובים רבים לרמוז על זה, רוצה לומר על הריגתם, לחזק בזה. ומלחמתם מלחמת מצוה.
ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות, אחר ששבעה עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין מנהג נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. כי הציווי שנשלם בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע, לא יאמר בו אינו נוהג לדורות, אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו, כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח אותנו באמרו כי מחה אמחה את זכר עמלק, אינו לדורות, זה לא יאמר, אבל נוהג בכל דור ודור, כל זמן שנמצא מזרע עמלק, מצוה להכריתו. וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם, ציווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהן איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו בימי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר בהם שורש. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו להרגם בלתי נוהגת לדורות, ואפילו אחר כלותם ואבדם, מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצות המיוחדות במדבר. אבל הם נקשרות בו כל זמן שימצא שיהיה אפשר בו הציווי ההוא.
ובכלל הנה ראוי לך להבין ולדעת ההבדל אשר בין המצות והדבר ההוא שנצטוינו עליו, כי פעמים הרבה תהיה המצוה נוהגת לדורות אבל יהיה הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד מהמקומות מהדורות. ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו תשוב המצוה בלתי נוהגת לדורות, אבל תהיה בלתי נוהגת לדורות כשיהיה הענין בהפך, והוא שיהיה דבר נמצא בענין אחד מן הענינים, והוא חייב לעשות המעשה אחד או משפט אחד בזמן מן הזמנים והוא היום בלתי נוהג, אע"פ שהדבר ההוא נמצא באותו ענין, כמו לוי שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום, וכמו שהתבאר במקומו. והבן זה השורש ושים אותו בלבבך.
להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם. והם הכנעני, והאמורי וכו' ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם "החרם תחרים אותם" (דברים ז, ב), ונכפלה המצוה בסדר שפטים, שנאמר "כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו'" (דברים כ, יז).
משרשי המצוה. לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבת השם אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים, ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם, ולא נלמד ממעשיהם, וגם יש לנו לקח מוסר בזה, שלא נפנה אחר עבודה זרה, כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה, לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים.
ואין לשאל כלל למה נבראו האמות הרעות אלו אחר שסופן לאבד לגמרי מן העולם (עי' בפירוש המשנה להרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים), כי כבר ידענו שרשות נתונה בידו של אדם להיות טוב או רע, ושלא יכריח השם את האדם על אחד מהם, ואחר שכן נאמר, כי שבעה עממים אלו, קלקלו מעשיהם והרשיעו, עד שנתחיבו כולן אבדון ומות, ובתחילת הבריאה, היו ראוים גם לטובה, ואל הטעם הזה נסמך מצות כליון עמלק שבסדר כי תצא, בסוף מצות עשה שבסדר (מצוה תרד). ואם נחפץ נאמר עוד כי אפשר שהיה להם בזמן מן הזמנים שעת הכשר, ומפני אותה השעה זכו להבראות, או אולי נאמר שיצא מבין כולם אדם אחד הגון ובשבילו זכו להבראות, וכענין שמצינו חכם אחד שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז י ב) שהיה מבני בניו של עמלק והוא אנטונינוס, ואין מן הנמנע אצל הבורא לבראת כמה בני אדם בשביל אחד, כי הוא ברוך הוא לא יראה עמל בכל אשר יחפץ עשוהו, בהנחת חפצו יעשה כל אשר חפץ, והוא ברוך הוא המבין אל כל מעשינו, יודע מה צרך לאחרים אל האחד המיחד כי יבראו כולם בשבילו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ:) (פ"ה מהל' מלכים ה"א) שאין מלך ישראל נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך לטל רשות מבית דין. ויתר פרטיה מבוארים.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להרגם. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצות עשה קפז) אולי חושב יחשב שזו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשבהו מי שלא יבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות, וכלל דבריו זכרונו לברכה, שיש לך לדעת כי כל מצוה שלא תהיה עשיתה נעדרת מחמת שעבר זמנה, כגון מצות שהיו במדבר ולא אחר כן בארץ, וכן מצות הסבת נחלה שלא היתה אלא לאותו הדור שהיו בחלוק הארץ בכניסתן לארץ, כגון אלו הן שנקראות אינן נוהגות לדורות, אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים, כגון זו של אבדן שבעה עממים ועמלק, שהכתוב צונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאים, ואף כי כבר עשינו בהם המחיב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם כולם עד שנשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו ונטבעו בין האמות עד שלא נודע זכרם, ואין בידינו עתה לרדף אחריהם ולהרגם אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העקר והחזק בו. והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכל להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, שנאמר עליהם (דברים ז טז) לא תחיה כל נשמה כמו שנכתב בסוף סדר שופטים בעזרת השם. במצוה שלא להחיות אחד מכל שבעה עממים (מצוה תקכח).