מצוה:לדון שומר חינם על-פי דין תורה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ו כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.
ז אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.
ח עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.
ט כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה.
י שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.
יא וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו.
יב אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם.
(שמות כב, ו-יב)
היא שצונו בדין שומר חינם. והוא אמרו יתעלה "כי יתן איש אל רעהו כסף". וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק ט' מקמא וממציעא וח' משבועות.
לדון בדין שומר חינם, שנאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו'" (שמות כב, ו). ובא הפירוש (בבא מציעא צד:) שפרשה זו נאמרה בשומר חינם, ולפיכך פטר בו את הגניבה. ופירוש 'חינם' הוא שלא קיבל הנפקד שום שכר על שמירת הפקדון.
השורש ידוע.
דיניה כגון (דף קח.) הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו מה דינו, ודין (שבועות מט.) טוען טענת אבדה, ודין טוען טענת פקדון מה דינו, ודין טוען וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, ודין (בבא קמא קו:) טוען טענת גנב בפקדון של קטן, ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי מן קמא ("הגוזל עצים") ושלישי ממציעא ("המפקיד") ושמיני משבועות ("ארבעה שומרין").
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה, בטל עשה.
מצות עשה לדון בדין שומר חינם, שנאמר בפרשת משפטים "כי יתן איש אל רעהו". ואמרינן במסכת בבא מציעא [דף מ״א] פרשה ראשונה בשומר חינם שפטר בו את הגנבה ואת האבדה, נגנב או אבד הרי זה נשבע ונפטר, שנאמר "וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". נאמר שליחות יד למטה "שבועת ה׳ תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו'" ונאמר שליחות יד למעלה "ונקרב בעל הבית וגו'". מה שליחות יד האמורה למטה שבועה, אף שליחות יד האמורה למעלה שבועה.
גרסינן בפרק הגוזל קמא [דף ק״ז] ובב״מ [דף ו׳] אמר רב נחמן שלוש שבועות משביעין אותו לשומר חינם שאמר שנגנבה: שבועה שלא פשעתי בה; שבועה שלא שלחתי בה יד, פירוש שלא שלח בה ידו לעשות מלאכתו בשעה שנאנסה, שאם לא נאנסה עד אחר שהחזירה חזר דינו להיות כבתחילה לרבי ישמעאל דפרק המפקיד [דף מ׳] דדכוותיה ק״ל דמוקמינן סתם משנה [שם] כוותיה ורבינו יעקב [בתו׳ דף ו׳ דלעיל בד״ה שבועה] פירש שלא שלחתי בה יד כלומר שלא אכלתיה, ומשביעין אותו שבועה זאת מפני שאינה בכלל שבועת פשיעה; והשבועה שלישית שבועה שאינה ברשותו. ואלו השלושה מגלגלים בשבועה אחת, הואיל ופטר הכתוב שומר חנם מגנבה, קל וחומר מן האונסים הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה. והוא שלא שלח יד בפקדון, אבל שלח יד בפקדון חייב באונסין. [דין שליחות יד מבואר לעיל מ״ע ע״ג]
כיצד דרך השומרים? הכל לפי הפקדון. יש פקדון שדרך להשימו בחצר כגון הקורות והאבנים ויש שדרכו להיות בבית ויש שדרכו להיות בתיבה ויש שדרכו להיות בקרקע כגון הכספים שאמרו רבותינו בפרק המפקיד [דף מ״ב] שאין להם שמירה אלא שיטמנם בקרקע ויתן עליהם טפח עפר או יטמנם בכותל בטפח הסמוך לקורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם הגנבים ויגנבו ומסתמא הוא הדין לשונות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. [שם] השומר שהניח פקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או אבד, אפילו נאנס שם כגון שנפלה דליקה ונשרף כל הבית, הר״ז פושע וחייב לשלם. ואמרינן בירושלמי [שם] ובתוספתא דב״מ [פ״ח וכן כל הסוגיא באשירי שם] שאם הניח הפקדון עם שלו, אם אותו מקום ראוי לשמירה פטור, ואם אינו ראוי לשמירה חייב. בשלו הוא רשאי אבל אינו רשאי בשל אחרים. ושמא מקום הראוי לשמירה שאומר בירושלמי כגון בכיפה של אבנים שמשתמר מגניבה ומן הדליקה שהרי במעשה שנא׳ בסמוך שמסר הפקדון לאמו משמע שחייב כשנתנם עם שלו. וכשהניח הכספים בקרקע שומר חנם פטור מן הגנבה שאין כאן פשיעה. ושומר שכר שמא חייב והדעת מכרעת בזה שאונס גמור הוא ופטור ואין לך מקום הראוי לשמירה יותר מזה. ובפ׳ השואל [דף צ״ד והתוס׳ פרק המפקיד דף מ״ב האריכו בזה בד״ה אמר וכן בתוס׳ פרק הכונס דף נ״ז בד״ה כגון] שרוצה ללמוד שיתחייב שואל בגנבה ואבדה מק״ו משומר שכר ומקשה מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען שנגנבה בליסטים מזויין ולא רצה לומר בטוען שנגנבה בקרקע. תאמר בשואל שחייב בגנבה בקרקע דין הוא שיפטר בגנבה ואבדה שהרי אם מסתם גנבה פטור קל וחומר שיפטר מגנבה בקרקע. אבל בליסטים מזויין חייבו הכתוב בפי׳ שנא׳ או נשבר או נשבה. אומר שם [בפרק המפקיד דף מ״ב] כי המפקיד אצל חברו כספים בערב שבת בין השמשות אינו חייב לטרוח ולקבור אותם עד מוצאי שבת ואם נתאחר עד מוצאי שבת כדי לקוברן ולא קברן ונגנבו חייב. [שם] מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו והניחם בצריף של ערבה והיו טמונים בעובי הקנים ונגנבו משם ואמרו חכמים אע״פ שזו שמירה מעולה לעניין גנבה אינה שמירה כראוי לענין האש ומאחר שלא טמנם בקרקע או בכותל בניין פושע הוא וכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן כל כיוצא בזה. וכן גרסינן בפרק המפקיד [שם] והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ובפ׳ הפועלים [דף צ״ג] מקשה אביי לרבה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא המפקיד אצל חברו בין כלים בין מעות ואמר לו תן לי פקדוני ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה המתן לי עד שאבקש ואחזיר לך פסק שם [בפרק המפקיד דף מ״ב] כל לא ידענא פשיעותא הוא וחייב לשלם מיד.
[שם דף ל״ו] כל המפקיד אצל בעל הבית, בין כלים בין מעות, על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד. אבל אם מסרן לבניו ולבנותיו הקטנים או לעבדיו, בין גדולים בין קטנים, או לאחר, הרי זה פושע וחייב לשלם אא״כ הביא השומר שני עדים שלא פשע. עוד אומר שם בפרק המפקיד [דף מ״ב] מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו נתנם השומר לאמו והחביאם אבל לא טמנה אותם ונגנבו ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד ואעפ״י שלא אמר להם פקדון הם יש לו לטעון כ״ש שהיא נזהרת בהם יותר אם הם שלי וכן אמו אין חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהן פקדון ואמרו חכמי׳ ישבע השומר שאותם המעות הם עצמם שנתנם לאמו ותשבע האם שהחביאה אותם ונגנבו ויפטרו שניהם. וכן כל כיוצא בזה. [מהמיימוני פ״ד דהלכות שאלה ופקדון] מכאן אתה למד לכאורה שהשומר שמסר פקדון לאשתו ולבני ביתו והודיעם שהן פקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובני ביתו הוא מפקיד ואומר רבי׳ יעקב [בתוס׳ דף מ״ב דלעיל בד״ה כל] בדין זה שאם פשעו בני ביתו ואין להם מה לשלם שחייב בע״ה לשלם שאל״כ כל אדם שיפקידו אצלו פקדון יקחו אותו בני ביתו ויאכלוהו ויפטר.
בסוף פרק החובל [דף צ״ג] מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהן ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים. עוד אמר רבא בפ׳ הגוזל בתרא [דף קי״ז] אפילו באו עליו גנבים וקדם זה והציל עצמו בממון שבויים פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה [בפרק החובל דף צ״ג] בד״א כשאין ממון זה מופקד לעניי מקום זה או לשבוים אלו, אבל אם היו לעניים אלו או לשבוים אלו והרי הוא קצוב להם, לזה כך ולזה כך לתבוע, הרי זה ממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרין. עוד פסק שם רב אשי [בפרק הגוזל בתרא דף קי״ז] המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובין ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו, אם היה אמוד שהוא בעל ממון, חייב שחזקתו שבגללו באו גנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חבירו. ואם אינו אמוד, חזקתו שלא באו אלא בשביל הפקדון ופטור. וכן כל כיוצא בזה. דן רב נחמן בפ׳ הפועלים [דף צ״ג] המפקיד אצל חבירו כלים או פירות ובאו גנבים וגנבו בפניו ואילו צווח היו באים בני אדם ומצילין אותם הואיל ולא צווח הר״ז פושע וחייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
בפ׳ המפקיד [דף ל״ז כל הסוגיא ומה שכתב ישבע כל אחד מלשון המיימוני פ״ה דהלכות שאלה ופקדון ומבואר שם במ״ס] שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, וכל אחד משניהם אומר "אני הוא שהפקדתי המאתים" והשומר אומר "איני יודע", ישבע כל אחד מהם שהפקיד מאתים כדין כל נשבע ונוטל ויתן לזה מאתים ולזה מאתים, ומפסיד הלה מאה מביתו שהרי הוא פושע שהיה לו לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. לפיכך אם הביאו לו שנים כאחד הג׳ מאות בכרך אחד ובאו ותבעוהו וכל אחד אומר המאתים שלי נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהיה מונח עד שיבוא אליהו או עד שיודה לחבירו שהרי הוא אומר להם כיון שראיתי שאינכם מקפידים זה על זה והבאתם בכרך אחד לא הטרחתי את עצמי לידע ולזכור תמיד מי הוא בעל המאה ומי הוא בעל המאתים ואפילו בא לצאת ידי שמים אינו חייב יותר [בתוס׳ שם כל הסוגיא בד״ה התם] ובמסקנא נמי עומד זה הדבר כמו שאומר בסוף הסוגיא [שם] ומי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה ליה למידק מי שהפקיד אצל חבירו כיס מלא זהובים ופשע בו, ובעלים אומרים מאתים דינרין היו בו והשומר אומר ודאי דינרים היו בו אבל איני יודע כמה, דומה דין זה למה שאומר בבבא מציעא [דף צ״ח] ובשבועות [דף מ״ז] מנה לי בידך והלה אומר חמשים אני יודע והשאר איני יודע הרי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. אמנם בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה בדבר שבמניין כך וכך דינרין היו בו ומן השאר איני יודע, [בתו׳ שם בד״ה מתוך] ובשבועה דרבנן אין אומרין מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
גרסינן בירושלמי [פרק הכונס ומביאו באלפסי שם דף כ״ה] מעשה באחד שהפקיד שק צמר אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר כלי מילת יקרים היו בו והלה אומר שמא סוגים או חול היו בו ואמרו חכמים ישבע בעל הפקדון ויטול והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו או אמוד להפקידו אצלו בפ׳ המפקיד [דף ל״ד] שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חוששין שמא עיניו נתן בה. הורו הגאונים שאם היה הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו, כמו פירות ויריעות פשתן וכל כיוצא בזה, הר״ז משלם ואינו נשבע. [בפ׳ הזהב דף מ״ט] ואמר השומר הא ביתי קמך אינו כשומר שכר ולא כשומר חנם. [וכן פסק המיימוני בפ״ב דשכירות ובפ״ו דשאלה ופקדון ע״ש במ״מ] טען השומר שכך אמר והמפקיד אומר שלא אמר כך מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי נאמן לומר בשבועה שכך אמר [מהאלפסי סוף פרק המפקיד] המפקיד אצל חבירו בעדים אין יכול השומר לטעון ולומר חזרתי ולקחתי ממנו או נתנו לי במתנה וכן מוכיח בשמעתא דאומן דאי איכא עדים אפי׳ אחד אפי׳ דברים שסתמן שהשאיל אינו נאמן ק״ו יש עדים שהשאיל אינו נאמן [פרק חזקת הבתים דף מ״ה]. לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומין בלא שבועה ולא עוד אלא שמוכיח בפ׳ הכותב [דף פ״ה] בעניין כיס שהפקידו בבית חסא כי מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם נתן סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמו שאמר וגם הדיין הי׳ יודע שלא הי׳ זה המת אמוד שהי׳ הפקדון שלו כשיש שני טעמים אלו ביחד יש לדיין זה לתת הפקדון לזה שנתן הסימנים והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל ליכנס אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנין שלו אבל בטעם אחד לבדו פי׳ רבינו יצחק שלא יועיל [בתוס׳ שם בד״ה ועוד]. ביבמות [דף קט״ו ומה שכתב כעדים בתוספות ע״ש] מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא לתובעו ואמר לו החזרתים אמר לו המפקיד והלא כך וכך היה מדתם ויש לי עדים שזו המדה הפקדתי לך או הוא עצמו מודה דבר זה והרי הם מונחים אצלך בחבית אמר לו שלך החזרתי לך ואלו אחרים הם ואמרו חכמים אין מוציאין מידו שמא אלו השומשמין של שומר הם ואתרמי כך שבזו המדה היו גם אלו שם אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר ויפטר [כל הסוגיא עד סוף במיימוני סוף פ״ו דלעיל ממשמעות דמתניתין וגמרא בשבועות דף מ״ב ומ״ג] בעל הפקדון שתבע פקדונו ונתן לו השומר הפקדון ואמר המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא או שלם היה ואתה שברתו ובעל הבית אומר מה שהנחת כמות שהוא הרי הוא לפניך הרי השומר נשבע שבועת היסת כשאר כל הנשבעין שאין כל שומר נשבע שבועת שומרין האמורה בתורה אלא בזמן שמודה בעצמו של פקדון כמו שהמפקיד אומר וטען שנגנב או מת או נשבה כללו של דבר טוען לפטור עצמו מן התשלומין נשבע שבועת שומרין אבל אם אמר זו היא שהלויתני או שהשאלתני או שהשכרתני או שנטלתי שכר על שמירתו והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה השומר נשבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת. כיצד? ק׳ סאין הפקדתי אצלך והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא חמשים נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת לא משום שבועת השומרים. כור של חטים הפקדתי אצלך והלה אומר כור של שעורין היא שהפקדת אצלי, נשבע היסת כשאר כל הנשבעין בטענה זו.
בפרק אלו מציאות [דף כ״ט] מסקינן שמי שהפקיד אצל חבירו ס״ת, גוללו אחד לשנים עשר חדש. ואם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו, מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין לשאר ספרים. ואם פתח וקרא בגלל עצמו, הר״ז שולח יד בפקדון ונתחייב באונסין. הפקיד אצל חבירו כסות של צמר, מנענעה אחד לשלשים יום, כדרך שאמרו [שם] באבדה. וכן כל כיוצא בזה, שזה חובה עליו משום השבת אבידה לבעלים. [שם דף ל׳] בד״א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. אבל אם היו עמו באותה הארץ הרי זה לא יגע בהן אע״פ שהוא אבד דאמר רב נחמן [פרק המפקיד דף ל״ח] הלכה כדברי חכמים שאומרים כך במשנה [שם] כל המוכר פקדון מפני שהוא אבד על פי בית דין הר״ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד כדתניא בפרק המפקיד [שם], [מימו׳ דלעיל פ״ז] והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן לפיכך הרי הן עליהם כשומר שכר אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן. עוד שם [בדף מ״ג] מסקינן המפקיד מעות אצל שולחני או אצל חנווני אם היו צרורין וחתומין או קשורין קשר משונה הרי זה לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. ואם אינן חתומים ולא קשורים קשר משונה אע״פ שהם צרורים יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה להם שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נאנסו כגון שנאבדו בליסטים מזויין הרי זה פטור דהלכתא כרב נחמן [שם] דאמר נאנסו לא. בד״א קודם שישתמש בהן אבל אחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותם ככל מלוה שבעולם עד שיחזירם לבעלים כך פסק רב אלפס בשם רב האיי גאון [שם דף פ״ב] [בדף מ״ג דלעיל ודאין להם שמירה אלא בקרקע בדף מ״ב] המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן והוא שיטמינם בקרקע. גרסינן בירושלמי דדמאי [ספ״ו] אמר רבי יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחברו להחליפן ואבדן חייב באחריותן פי׳ דהוה ליה שולח יד בפקדון.
גרסינן בב״ב [דף נ״א] ת״ר אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. קבל מן האשה יחזיר לאשה. פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם כל הסוגיא] דמשמע שאין הבעל יכול להוציא מיד הנפקד בבית דין. אמנם אם תקף הבעל מיד הנפקד אין מוציאין מידו מדלא קתני רבותא דאפי׳ תקף יחזיר לאשה וגם אינה נאמנת לומר של פלוני הם כיון דליכא מגו דאי בעיא שקלא ליה מאחר שהם בחזקת הבעל וגם אמרינן לקמן [בגמר׳ שם דף נ״ב] האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הם עליה להביא ראיה דלא מחזקינן לה בעלת ממון ולא בנפקדה מאחרים וכל שכן בחיי הבעל אם נושאת ונותנת או שממון בעלה מצוי בידה שאינה נאמנת לומר של פלוני הם או שלי הם מאחר שהם ביד הבעל וכלל הדבר כתב רבינו שמשון דמספקא לן ביד מי יש לנו להעמידו ומספיקא לית לן לאפוקי מחזקת מי שהוא בידו [סוף הברייתא דלעיל] מתה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד מת העבד יחזיר לרבו קבל מן הקטן יקנה לו ס״ת או דקל שיאכל פירותיו וכולם שאמרו בשעת מיתתם של פלוני הם אם נאמנים לו יעשה כפירושם ואם לאו יחזיר ליורשים אמנם אם מחיים היתה אומרת של פלוני הם יתנו לאותו פלוני אע״ג דלא מהמנ׳ דאיכא למימר מגו דאי בעי שקלה ליה ויהבא ליה.
בפ׳ הגוזל בתרא [ד׳ קי״ח] הפקדון והאבדה לא נתנו להתבע אלא במקומן כיצד הפקיד אצלו בירושלים אינו רשאי לתובעו בנוב. ואם החזיר לו פקדונו בנוב מקבלו הימנו. [שם] הפקיד אצלו ביישוב והביא לו פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזירהו לי ביישוב כדרך שהפקדתי לך ביישוב. המפקיד אצל חברו והלך בעל הפקדון למדינת הים והרי השומר רצה לפרש מן היבשה לים או לצאת בשיירא יש מי שהורה שאם בא השומר והביא הפקדון לב״ד נפטר מאחריות שמירתו. וכתב רבינו משה [בסוף פ״ז דשאלה ופקדון] דברים של טעם שאין אוסרין זה במדינה זו מפני פקדון של זה שברח וא״א לו להוליכו עמו שמא יארע לו אונס ויהא חייב באחריותו וב״ד מפקידין אותו ביד נאמן אצלם משום השבת אבידה לבעלים.
גרסינן בפ׳ הגוזל [ד׳ ק״ח] שלח רב הונא בר אבין ופי׳ רבא כן נגנב הפקדון באונס ואחר כך הוכר הגנב אחד שומר שכר אחד שומר חנם עושין דין עם הגנב כדי לשלם לבעל הפקדון ואינו נשבע קדם ונשבע ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם שומר שכר הוא עושה דין עמו.