מצוה:לדון בנזקי הבור על-פי דין תורה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לג וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר.
לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
(שמות כא, לג-לד)
היא שצונו לדון בדיני הבור. והוא אמרו יתברך "וכי יפתח איש בור". וכבר התבארו דקדוקי דין מצוה זו בפרק שלישי וחמישי מקמא.
לדון בדיני הפותח בור במקום שהוא כשלון לבני אדם, שנאמר "כי יפתח איש בור" (שמות כא, לג), כמו שכתוב בפרשה. ולאו דוקא בור אלא אפילו שיח ומערה (בבא קמא נ:) ולא נאמר בור אלא ללמד שיהא בו כדי להמית, דהיינו עשרה טפחים.
שרשיה כבר נכתב.
דיניה, כגון מה שאמרו שור ולא אדם, חמור ולא כלים (בבא קמא נג:), חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו, שחייב. הפקיר בורו גם כן, פטור, לפי שברשותו חפר. מה שאין כן בחופר ברשות הרבים שאינו חופר ברשות מתחילה, ולפיכך חייב בו בכל צד, וכן החופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים ממש ולא הפקיר בורו ואין שום דבר מפסיק בין הבור לרשות הרבים, כגון אלו החופרין לאושין פירוש יסודות לכותליהן פטור. ומפני כן פטור, אף על פי שאי אפשר לרבים להשמר אחר שהוא סמוך לדרך כל כך, שאי אפשר לישוב הארץ בלתי שיעשו כל אחד יסודות לבתיהם, ודין המגלה בור אף על פי שלא חפרו, שאמרו זכרונם לברכה (דף מט:) שחייב, דמכל מקום בעל התקלה הוא, וחילוק הדינין הבאים בענין הגילוי לפי כסויו של בור בחלשו וחזקו, ודין בור של שותפין בענין הכיסוי (דף נא.), ודין בור שחפרוהו שנים זה אחר זה על מי מהן חיובו (שם), ודיני חיוב שיש לו לאדם בהרחקת הנזק כדי שלא יבא הנזק לידי אדם במימיו וקוציו ובזכוכיותיו (דף לא.), ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי וחמישי מקמא ובתרא.
ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין, ולא בנקבות שהן אינן דנות, אבל מכל מקום בכלל דין התשלומין הן, בין הזיקו או הוזקו.
מצות עשה לדון בנזקי הבור, שנאמר "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו". [בדף י׳] מכאן שהבעלים מטפלין בנבילה. ושנינו בפרק ה׳ [דף נ״ד] אחד השור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני לתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה ולחסימה ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף וכיוצא בהן ולא נא׳ שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה א״כ למה נאמר חמור מאחר שאפי׳ לא נכתב כי אם שור היה הכל בכלל לדרוש בא [שם דף נ״ג ובב״ק דף כ״ח] שור ולא אדם חמור ולא כלים לפיכך נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים.
בפ״ה [דף מ״ט] תנו רבנן החופר בור ברשות היחיד ופתחו ברשות הרבים חייב כאלו פותחו כולו לרשות הרבים, שזהו בור האמור בתורה, דברי רבי ישמעאל. ורבי עקיבא אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, זהו בור האמור בתורה. אמר רבה [שם] לא נחלק רבי עקיבא על רבי ישמעאל בבור ברשות הרבים, דודאי חייב, שנ׳ כי יפתח או כי יכרה אם פותח חייב כורה לא כל שכן אלא שע״י כרייה ופתיחה באה לו לא נחלקו אלא בבור ברשותו שרבי עקיבא אומר אף בזה דבר הכתוב שנאמר בעל הבור ישלם שיש במשמע שהבור יש לו בעלים ורבי ישמעאל אומר בעל הבור בעל התקלה. פסק רב אלפס [שם] שאע״פ שרב יוסף חולק שם על רבה ק״ל בכל התלמוד דרבה ורב יוסף, הלכה כרבה חוץ משדה עניין ומחצה הן סימני השמועות בב״ב [דף י״ב ודף קי״ד ודף קמ״ג] וגם קי״ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו הלכך לא שנא בור בר״ה ולא שנא בור ברה״י אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב עכ״ד.
[בפ״ה דף נ״ב] כסה את בורו כראוי אע״פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור שנאמר ולא יכסנו הא כסהו פטור. ות״ר [דף י׳] החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב. ותניא [שם דף י״א] חכ״א מניין לבעל הבור שעליו להעלות שורו מבורו ת״ל כסף ישיב לבעליו והמת וגו׳. שנינו שם [דף נ׳] אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נא׳ בור מה בור שיש בו כדי להמית י׳ טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י׳ טפחים היו פחותין מי׳ טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב ודורש בירושלמי [שם ומביאו בתוס׳ דף ג׳ בד״ה לא] כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור בור בור ב״פ אחד למיתה ואחד לנזקין ואע״פ כן כשאנו דורשין [שם דף נ״ג] שור ולא אדם אין אנו ממעטין אדם כי אם ממיתה המפורשת בפירוש בפרשה אבל אם הוזק שם אדם בעל הבור חייב נזק שלם הל׳ כשמואל בדינים שאמר שם [בדף נ׳ כל הסוגיא] בור שחייבה עליו תורה אפי׳ לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואצ״ל מתה מחבטו לפיכך אם היה עומק בור כרוחבו אין בו הבל ואם לא נחבטה הבהמה בו כגון שהיו שם ספוגין של צמר ומתה פטור היה עמקו יתר על רחבו יש לו הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אע״פ שלא נחבטה בקרקע עשה תל גבוה י׳ בר״ה ונחבטה בו הבהמה ומתה חייב לשלם ואם הי׳ פחות מי׳ פטור על מיתת הבהמה אבל אם הוזקה בלבד חייב לשלם אמר רבא [שם דף נ״ד] שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או שנפל בלילה זהו שור האמור בתורה שחייב בעל הבור על מיתתו אבל שור אם הוא פקח ונפל שם ביום ומת פטור שזהו כמו אונס מפני שדרך בהמה לראות ולסור מן המכשולות.
[ב״ק דף ב׳] הבור מאבות נזיקין הוא ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן [שם דף ה׳] וכל המניח תקלה הר״ז מתולדות הבור. אם הוזק בו אדם או בהמה, חייב לשלם זה שהניח התקלה נזק שלם, בין שהפקיר התקלה בין שלא הפקיר שהרי הלכה כר׳ יוחנן שאמר מפקיר נזקיו חייב, ודלא כרבי אלעזר תלמידו שחולק עליו בפ׳ ג׳. [דף כ״ט כל הסוגיא] ואם מת שם אדם או הוזקו בהן הכלים פטור דקי״ל כשמואל דאמר [שם דף כ״ח ובפ״ק דף ג׳] כולן מבורו למדנו כיצד המניח אבנו או משאו אי סכינו או תבנו וקשו וכיוצא בהן בר״ה והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם [בדף כ״ז] המניח את הכד בר״ה והלך המהלך ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כשהן מהלכין. ואם הוזק בה בעל הכד חייב בניזקין. ואומר רבי׳ יצחק [בתוס׳ שם בד״ה לפי] אע״פ שבארנו [בפ״ה דף נ״ד] שבעל הבור פטור מנזקי שור פקח ביום זהו מפני ששור תמיד עינו למטה ומתבונן ומתכוין בהליכתו יותר מאדם.
עוד בפ׳ ג׳ [דף ל׳] השופך את המים בר״ה והוזק בהם בין אדם בין בהמה חייב בנזקין. ואם נטנפו כליו פטור. ותניא [שם ודף ו׳] כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים א״פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם [בדף ל׳ דלעיל] המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר את גדרו בקוצים וגדר שנפל בר״ה והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. אמר רבי יוחנן [שם] לא שנו אלא במפריחם חוץ לגדר לצד ר״ה אבל אם צמצם אותם בתוך רשותו פטור, לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. ת״ר [שם כל הסוגיא] חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקין להן שלשה טפחים. ומפרש הטעם בירושלמי [שם ובתוספות שם מביאו] כדי שלא תעלם המחרישה. ורב ששת היה משליכם בנהר חדקל. ואמר רב יהודא מי שרוצה להיות חסיד יקיים מצות נזיקין שלא יזיק לא הוא ולא ממונו לאדם. רבינא אמר יקיים דברים הכתובים במס׳ אבות. וי״א יקיים לברך הברכות כולן כאשר בארנו בענין הברכות.
ת״ר בפ׳ ה׳ [דף נ׳] לא יסקל אדם אבנים מרשותו לר״ה. ובב״ב [דף ס׳] שנינו אין עושין חלל תחת ר״ה ולא בורות שיחין ומערות ואע״פ שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת התקרה מלמטה שלא מדעתו ובפרק ה׳ [דף נ׳] אומר שהחופר בור לצורכי רבים מותר. בב״ב [דף ס׳ כל הסוגיא] שנינו אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר״ה הם ראשי הקורות ופי׳ הגאון אא״כ היו למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך על בני ר״ה ואם רוצה כונס לתוך שלו ומוציא כנס ולא הוציא הר״ז מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומם לעולם כרבי יוחנן שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאין לר״ה הרי הן בחזקתן ואם נפלה חוזר ובונה אותה כשהיתה כך המסקנא שם ואילן שהוא נוטה לר״ה קוצץ כדי שיהא גמל עובר תחתיו ורוכבו תנן בפ׳ המוכר פירות [דף צ״ט] מי שהיתה לו דרך ר״ה עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם אחרת מן הצד מה שנתן נתן וזכו בה ומה שנטל לא זכה בה.