מצוה:לבדוק סימני דגים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ.
(ויקרא יא, ט)
היא שצונו לבדוק בסימני דגים והם כתובים, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "את זה תאכלו מכל אשר במים" (ויקרא יא, ט). ובבאור אמרו בגמרא (חולין סו:) האוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה, כי מאמרו "זה תאכלו" שומע אני שזולתו לא יאכל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. הנה נתבאר מאמרו "את זה תאכלו" מצות עשה.
והענין באמרנו זו מצות עשה, מה שזכרתי לך והוא היותנו מצווין לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו, כמו שאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, והבדלתם אמנם תהיה בסימן, ולכן יהיה כל מין ומין מארבעה אלו המינין והסימנין מצוה בפני עצמה, כלומר סימני בהמה וחיה ועוף וסימני חגבים ודגים. וכבר ביארנו לשונותם בקראי עשה ביחוד.
וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כלומר סימני דגים בפרק ג' ממסכת חולין.
לבדוק בסימני דגים, כלומר שהרוצה לאכול מן הדגים שיבדוק תחילה בהן יפה הסימנין שנתנה התורה בהן, והן סנפיר וקשקשת, שנאמר (ויקרא יא ט) את זה תאכלו מכל אשר במים וכו' כבר כתבנו במצוה הקודמת לזו ((מצוה קנג) במצות בדיקת סימני בהמה וחיה) שהרמב"ן זכרונו לברכה לא יחשב במנין המצות בדיקת סימנין במנין שהתירה התורה, וכי האמת אתו בזה לפי הנראה לנו. ואף על פי שמצאנו בגמרא (חולין סו ב) בפדוש בקצתן זו מצות עשה, הכונה בענין לחיב במינים הטמאים בעשה ולא תעשה עם הכלל הידוע לנו לאו הבא מכלל עשה עשה. וכמו שנכתב גם כן בעזרת השם במצות הלואת הנכרי (מצוה קעג), שחשבה הרמב"ם זכרונו לברכה למצוה (מ"ע קצח), ולא בא הכתוב לפי הדומה רק לחיב בעשה ולא תעשה בהלואת ישראל ברבית.
שרש המצוה כתבתיו גם כן למעלה בסימני בהמה, והוא כלל לארבעת המינין.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט.) שסנפיר הוא מה שבדג שהוא לו כעין כנפים שפורח בהן, וקשקשת היא אותה קלפה שעליו הדבוקה בכל גופו, ואף על פי שלא נמצא הקשקשת כי אם במקצת גופו, ואפילו אחת לבד, דיו וכשר. ואמרו בתוספתא (חולין ג כז) והוא שתהא תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפיריו, אבל בשאר גופו, לא סגי לן בפחות משתים. וכל שנמצא בו קשקשת אפילו אחת במקומות הנזכרים, אין צריך לבדק אם יש לו סנפיר, כי בודאי יש לו, אבל כשימצא בו סנפיר, צריך לבדק אם יש בו קשקשת, כי יש דגים טמאים הרבה שיש להם סנפיר. וכל דג שבטבעו יש לו קשקשים (שם סו א) אף על פי שאין נעשין בו בעודו קטן עד שיגדיל, כגון הסלתנית והאפיין, הרי זה מתר, וכל שיש בו קשקשים בעודו בים, אף על פי שהוא משיר אותן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס כספ (ת) יס אפנסתים ואטונאס הנקרא בירט בלע"ז, הרי זה כשר, שלא תקפיד התורה רק במין בעל קשקשת וסנפיר, כי הוא הנאות אל טבע בני אדם, ומן הטעם שכתבנו באסור המאכלות לפי הפשט.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ולא בדק יפה, כגון שראה סימן אחד לבד בדג וסמך על האחר בלא בדיקה אף על פי שנמצא אחר כן כשר, בטל עשה זה.
ארבע מצוות עשה יש במאכלות:
- לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה,
- לבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור,
- לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור,
- לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור.
סימני דגים הם סנפיר וקשקשת [במשנה דף נ״ט]. סנפיר הוא שפורח בהם וקשקשת היא הדבוקה בכל הגוף. ובכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר. ודורש שם [בדף ס״ו] שאם אין לו עכשיו, לכשיגדיל יש לו. ושיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה יסיר קשקשת, הרי זה מותר. ואם אין לו אלא סנפיר אחד או קשקשת אחת, הרי זה מותר. ובתוספתא שנינו [פ״ד דחולין ומבואר גם באשירי שם] וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו ואחת תחת לחייו ואחת תחת סנפיר שלו ומפרש מורי דאו או קתני בתוספתא ובאחת יש די וכן מוכיח בת״כ [שמיני פ״ד] שדי באחת ורבי יהודא אומר [שם ובמתניתין דלעיל] שני קשקשים וחגבים אין טעונים שחיטה כמו שפי׳ רבינו שלמה [בדף ס״ו דלעיל וכן בתוספות שם כל הסוגיא בד״ה במאי] ע״פ הלכות גדולות שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב ודגים אין טעונים שחיטה דכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת הדגים כשחיטת הבקר ותניא [בת״כ דלעיל פי״ב]
זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו ולא שרץ העוף שאלו הן מינים קטני׳ וכל נפש החיה חרומשת במים אלו דגים וכל נפש השורץ על הארץ אלו חגבים. ועוד נאמר בחגבים אסיפה שנאמר אסוף החסיל ועוד הביא רבינו שמשון ראיה מדתניא בתוספתא דתרומות [פ׳ ט׳] אוכל אדם חגבים בין חיים בין שחוטין משמע דאין טעונים שחיטה. ואוכל לאו דווקא לעניין חיין דהא איכא בל תשקצו כדאמר בפרק ר״ע [דף צ׳] אלא כלומר אם אכלן חיין אין כאן אבר מן החי שהרי אין טעונין שחיטה.