מצוה:לא לקחת שוחד
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.
(שמות כג, ח)
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.
(דברים טז, יט)
שהזהיר הדיין שלא לקחת שוחד מבעלי הריב, ואפילו לדון אמת, והוא אמרו יתעלה "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח).
וכבר נכפלה האזהרה בזה העניין. ובספרי (דברים טז, יט): "לא תקח שחד" אפילו לזכות את הזכאי ולחייב החייב.
וכבר התבארו דיני מצוה זו במקומות מסנהדרין.
שלא יקח הדיין שוחד מבעלי הדין אפילו לדון דין אמת, שנאמר "ושוחד לא תקח" (שמות כג, ח). ונכפל הלאו בתורה בזה העניין במקום אחר (דברים טז יט). וכן אמרו בספרי (שם) "לא תקח שחד", אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב.
משרשי המצוה שנאסר עלינו לקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמתו כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר. ודבר ברור הוא, אין צריך מופת.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פכ"ג מהל' סנהדרין) שהנותן והמקבל עוברין בלאו; הנותן משום "ולפני עור" (ויקרא יט, יד) והמקבלו שהוא בכלל ארור וחייב להחזירו, ושאסור לדיין להגדיל מעלתו לכונה כדי להרבות שכר לסופריו, ושאפילו שוחד דברים אסור לקח, אלא יראה עצמו כאילו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים. כללו של דבר, אסור לדיין לקבל הנאה מבעלי הדין כלל בשביל דיניו. אבל אם הדיין הוא בעל מלאכה התירו לו חכמים לשאול מבעלי הדין שכר בטלתו ממלאכתו בעוד שיעסוק בדינם, והוא שיהא הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשווה. ויתר פרטיה בסנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהם דנים. והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון.
כתוב בפרשת שופטים "לא תקח שוחד" (דברים טז, יט). תניא בספרי [ריש פרשת שופטים דף מ"ד] ומייתי לה בכתובות [דף ק"ה] "לא תקח שוחד", מה ת"ל? אם לזכות החייב ולחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר "לא תטה משפט". אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ושנינו בבכורות: הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין; להעיד, עדותו בטלה. ואמר רב פפא בכתובות: מאי שחד? שהוא חד, כלומר הרי הוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו. ותניא בכתובות [דף ק"ה כל הסוגיא] "ושוחד לא תקח", אינו אומר שחד ממון אלא אפילו שוחד דברים, כמו שמספר שם מעשה בשמואל שהיה עובר כספינה ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו "הריני פסול לך לדון". וכן באחד שהעבי' נוצה של עוף מעל הדיין וכן אחד שכס' רוק לפני הדיין וכן א' שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין, בכולן מחשיבו שם שוחד דברים.
וכן בסנהדרין [דף ח'] רב שאמר לאושפיזכנו פסילנא לך לדינא אמנ' אומר שם ר"י [וכן בתו' שם] שמרחיק היה את עצמו אבל מן הדין אינו נפסל ומדברי סופרים אסור שכר בטלה דלא מוכח כדתניא בכתובות [דף ק"ד] מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין ומעמיד' בשכר בטלה דלא מוכח' אבל בשכר בטלה דמוכחא מותר כמו שאמ' [שם] בקרנא שהיה דיין הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין דינא, ומסיק שהיתה שכר בטלה דמוכח, דקרנא הוה תהי חמרא ויהבו ליה זוזא פירוש תהי מריח איזהו טוב וראוי להתקיים [שם] ודייני גזלות שהיו נוטלין שכרם מתרומת הלשכה, פירש רבינו יצחק [בתו' שם] דהתם שלא בתור' שכר היו נוטלין אלא מפני שכל שעה היו יושבים בדין ולא היו עסוקין בשום מלאכה ולא היו להם במה להתפרנס והיה מוטל על הציבור לפרנסם. גרסינן בירושלמי דסנהדרין רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע סהדותא לבר אנש אמר ליה תא מסהדי עלואי אמ"ל הב לי אגרי, ותני כך נותנין לדיין שכר בטלונו ולעד שכר בטלונו. עוד אומר שם [בכתובות דף ק"ה] שכל דיין ששואל שאלה פסול לדין זה שהשאילו בד"א כשלא היה לו לדיין להשאיל אבל היה לו לדיין להשאיל כשר שהרי גם הוא שואל ממנו.
ועוד אומר שם לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה. למאן דרחים ליה לא חזי ליה חובת' למאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא. ואומר רבינו שמשון [וכן הוא בתו' שם] שאין מדבר באוהב גמור כגון שושבינו, ולא בשונא גמור שלא דבר עמו ג' ימים, שאין זה חידוש. ובסנהדרין [דף ל"ט] אמר ששני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה, שאין יושבין בדין זה עם זה. כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה גובה ממנו נפשו, שנ' "וקבע את קובעיהם נפש" (משלי כב, כג) [בריש פ"ק דאבות ובפ"ק דסנהדרין דף ז'] לפיכך צוו חכמים הוו מתונים בדין. וכן באיוב הוא אומר "ודין לא ידעתי אחקרהו" (כט, טז). וכן [ביבמות דף ק"ט] תבא רעה לתוקע עצמו בדבר הלכה כמו דיינא דאתא דינא קמיה וגמר הילכתא ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רב ולא אזיל למישאל ואמר רבי יוחנן [בסנהדדין דף ז'] לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגהינם פתוחה מתחתיו.
וגרסינן בירושלמי [שם פ"ג ובאשירי שם מביאו] רב הונא כי הוה ידע זכותא לאיניש ולא ידע ליה פתח ליה איהו על שם פתח פיך לאלם. [בסנהדרין דף ז'] אסור לדיין לשמוע דברים מבעלי דינין זה שלא בפני זה שנ' "שמוע בין אחיכם". ואם עבר ושמע עובר משום "לא תשא שמע שוא" ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר ומקבל לשון הרע ומספר לשון הרע והזכרתיו למעלה [ל"ת י'] אצל "לא תלך רכיל". [בסנהדרין דלעיל] וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו. קרי ביה לא תשיא אע"פ שאמרה תורה "לא תטה משפט".
הרשות ביד בית דין לגדור פרץ להוראת שעה כפי הצורך דתניא בפ' נגמר הדין [דף ס"ו] א"ר אב"י שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מה"ת ולא לעבור על ד"ת אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באחד שבא על אשתו תחת התאינה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך. [שם דף מ"א והסיבה כדפרש"י שם דף ס"ד] ומעשה היה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים באשקלון ביום אחד. ולא היה שם כל דרכי הדרישה והחקירה וההתראה ולא עדות ברורה, אלא הוראת שעה היתה כפי מה שראה. וכן אמרינן [בקדושין דף פ"א] שמלקין על לא טובה השמועה ואמרינן במגילה [דף כ"ה] האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה וכו'.
וגרסינן בס"ס [דף ט"ז כל הסוגיא] אמר רב מנלן דקבעינן בי דינא ומשדרינן שליחא שנא' וישלח משח ויקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ומנלן דמזמנינן לדינא דכתיב ויאמר משה לקרח אתה וכל עדתך היו וגו' לקמי רבה פלני' דכתיב לפני ה', את וגברא פלניא דכתיב אתה והם דקבעינן זימנא מנלן דכתב מחר, ומנלן דאי מתפקר גבי שליחא דבי דינא ואתא ואמר לא מיחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר וגו' ומנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סבר גברא רבא פלני מנלן דכתיב אמר מלאך ה' [ע"ש בפירש"י] ומנלן דמחרמינן דכתיב אורו ארור, דקאי בד"א דיליה מנלן דכתיב יושביה דפרטינן חטאיה בציבורא דכתיב כי לא באו לעזרת ה' תלמיד שנדה לכבוד שמים מנודה לרב כדמוכח במ"ק [דף ט"ז] ובסנהדרין [דף ח'] דקאמר מפינקא לך רב מאונך והא דאמרינן במ"ק [דף י"ז] מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב זהו כשנדהו התלמיד לכבודו כדמסקי' שם, [דף י"ד] מסופק אם מנודה נוהג נידוי ברגל [שם דף ט"ו] ואם חייב אף בחול בעטיפת הראש, ובהנחת תפילין ובקריעה, ובכפיית המטה, ואם הוא מותר ברחיצה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואם הוא מותר בשאלת שלום ולא נפשטו, ומביא ברייתא [שם] מנודה שונה ושונה לו, נשכר ונשכרין לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיד מתלמודו, ואסור לספר ולכבס, ומסקינן [שם דף ט"ז] כי מנדין ומתירין לאלתר לממון אבל לאפקירותא אין מתירין אלא לאחר שלשים יום, ושם אמר אמימר הילכתא הני בי תלתא דשמתי אתו בי תלתא אחרינא ושרו, [שם דף י"ז] ואמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו, [שם דף ט"ז] ומנלן דמפקרינן נכסי דכתיב בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרי' והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר.
[שם] וכן יש לדיין להריב ולהכות ולקלל לצורך שעה שנ' ואריב עמהם ואקללם ואכה כהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים, [שם] וכן יש רשות לדיין לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האיסורין ולדחות ולסחוב על הארץ שנ' הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאיסורין, במ"ק [שם] מפרש לשרושי שמנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ששים יום, ואע"פ שיש רשות לדיין לכל זה אסור לו להטיל אימה יתירה על הצבור [בסנהדרין דף ז'] ולא יפסיע על ראשי עם קדש, וגרסינן בסנהדרין [דף ח'] כתיב ואצוה את שפטיכם וכתי' ואצוה אתכם א"ר שמלאי אזהר' לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור ועד כמה כאשר ישא האומן את היונק, לפי שהוזהרו ישראל להיות אימת הדיין עליהם כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה כדאיתא בקדושין [דף ע'] ולא לאכול ולשתות בסעודת הרשות ובכנסיות עמי הארץ ויזהר מן השחוק וקלות ראש בפני רבים, וגרסי' במכות [דף י"א] קללת חכם אפי' בחנם אפילו על תנאי היא באה ונידוי על תנאי אפי' מעצמו צריך הפרה וכל זה לומד שם ממקראות, בקידושין [ד"ב] אמרינן שכל המצער שליח ב"ד יש לבית דין להכותו מכת מרדות וגרסי' בהגוזל בתרא [דף קי"ב] אמר רבא שליח בית דין מהימן כבי תרי לומר שלא רצה לבא לעניין שמנדין אותו אבל אין כותבין שטר שמתא הנקרא בתלמוד [שם דף קי"ג] פתיחא אלא על פי שנים מפני שעליו ליתן שכר הסופר בטרם יקרעו השטר כשיתפייסו עמו ויש כאן הוצאת ממון, בסנהדרין [דף ח'] אמר רבא הני בי תלתא דיתבי בדינא ואזל שליחא דבי דינא ואזמין מפומא דחד לא אמר כלום והני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא לית לן בה.
ואמר רבא בפ' הגוזל בתרא [דף קי"ב] קבעינן זימנא אפי' על פי אשה או על פי השכנים לאדם שאינו בשעת הזמנה בעיר ויש לו לבא בו ביום, שלא ישכחו מלהזמינו וגם כשאין דרכו לפני פתח ב"ד שאם היה דרכו לפני פתח ב"ד לא יחושו להזמינו כי יאמרו ב"ד יראוהו כשיעבור שם, ואומר שם [בדף קי"ג] דכתבינן פתיחה עילויה על דלא אתא לדינא כי אתא לדינא קרעינן לפתיחה וכמו כן כתבינן על דלא ציית כיון דאמר צייתנא קרעינן, אמר רב חסדא קבעינן זמן שני וחמישי ושני למחר כתבינן פתיחא אבל איתתא דשכיחא במתא אי קבעו לה זמן בצפרא ולא אתת כתבי' עלה פתיחא לאורתא אמר רב חסדא [שם] לא מקבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא בערבי שבתות וימים טובים אבל מניסן לבתר ניסן קבעינן וכן מתשרי לבתר תשרי קבעינן זימנא אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעינן משום דטריד, גרסינן בפ' הבית והעליה [דף קי"ח] אמר רבי יוחנן זמן בית דין שלשים יום ואמר רבינו יצחק זהו דווקא בדבר שיש בו טורח כגון סתירת כותל וקציצת אילן השנויים שם וכן בסתם מלוה [בתו שם]: