מצוה:לא לחמול על עני בשעת הדין
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.
(שמות כג, ג)
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
(ויקרא יט, טו)
שהזהיר הדיין מחמול על עני בדין, אבל ישווה בין עשיר לעני, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב לפרוע. והוא אמרו יתעלה "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג).
וכבר נכפלה זאת האזהרה בזה העניין בלשון אחר והוא אמרו יתברך "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו). ולשון ספרא: "לא תשא פני דל" שלא תאמר עני הוא, והואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו – אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות. תלמוד לומר "לא תשא פני דל".
שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג). ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו). ולשון ספרא (שם) שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חייבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר "לא תשא פני דל".
ושורש המצוה ידוע, שהשכל מעיד בהשוויית הדין, שדבר ראוי וכשר הוא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה והשווה הדין לחמלתו על הדל -- עבר על מצות מלך. ואין בה מלקות, שאין בה מעשה.
מצוות רג, רד:
הזהירה תורה שלא לרחם העני בדין ושלא להדר גדול.
שנאמר ודל לא תהדר בריבו, תירגם אונקלוס בדיניה נאמר לא תשא פני דל אזהרת לאו על עשה שפירשנו למעלה [בל"ת קצ"ד] לעניין כקטן כגדול תשמעון [בת"כ פרשת קדושים פרק ד'] שלא יאמר זה עני הוא וחבירו עשיר, מצוה לפרנסו, אזכנו כדין ונמצא מתפרנס בנקיות. וגם לא יהדרנו בדברים מפני שסבור לעשות מצוה יותר מן האחר.