מצוה:לא להתחתן בעובד אלילים
סביר להניח שהתוכן בדף זה נחשף לצנזורה היסטורית.
עקב כך, יש משמעות מתחלפת בין כמה מן המונחים הבאים: גוי, עכו"ם, עובד אלילים, כותי, ארמי, נכרי, אינו יהודי.
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.
(דברים ז, ג)
סביר להניח שהתוכן בדף זה נחשף לצנזורה היסטורית.
עקב כך, יש משמעות מתחלפת בין כמה מן המונחים הבאים: גוי, עכו"ם, עובד אלילים, כותי, ארמי, נכרי, אינו יהודי.
הזהירנו מהתחתן בכופרים, והוא אמרו יתעלה "לא תתחתן בם" (דברים ז, ג). וביאר החתנות מהו: "בתך לא תתן לבנו". ובביאור אמרו: דרך חתנות אסרה תורה.
והעובר על לאו זה יש בעונשו הפרש וזה שהבועל ארמית, כשבא עליה בפרהסיא – כל מי שיהרגהו והוא דבק בעבירה, הנה קיים העונש כמו שעשה פנחס לזמרי. ואמרו (סנהדרין פא:) הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו, אבל בתנאים שאמרנו והוא שיבוא עליה בפרהסיא ובשעת מעשה וכמעשה שהיה.
ואם לא עשה זה בפרהסיא או שפירש ולא פגעו בו קנאין – הנה הוא מחוייב כרת, אבל לא התבאר זה הכרת בתורה. אמרו: לא פגעו בו קנאים, מהו? והתבאר שהוא בכרת מאמרו "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מלאכי ב, יא) מכלל שהוא בכרת. וכשהתאמת על אדם שהוא בעל ארמית בעדים והתראה, לוקה מדאורייתא, ודע זה.
שלא נתחתן עם האומות, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"א) לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האומות, שנאמר "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג). וענין החתנות הוא שיתן בתו לבנו או בנו לבתו, וכמו שביאר הכתוב: "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (שם). וכל שכן המזדווג עמהם שהוא בעצמו בכלל האיסור, ואמרינן במסכת עבודה זרה (דף לו:) דרך חתנות אסרה תורה. ואף על פי שהכתוב הזה ד"לא תתחתן" בשבעה עממים הוא דכתיב ובגרותן דווקא, והכי משמע להו לרבנן שאמרו בגמרא (יבמות עו.) בגרותן אית להו חתנות, בגיותן לית להו חתנות. במה שחזר הכתוב "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" ירבה שבעה עממים וכל שאר האומות באיסור, אף בגרות. אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרותן לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממין מותרין בגרות. ואיסור זה יהיה דווקא כשהוא מייחדה לו לאשה, אבל הבא על הגויה דרך מקרה, כאדם שבא על זוגתו שלא בפרהסיא, אין בזה אלא איסור דבריהם, והוא איסור נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה) המוזכר בעבודה זרה (שם).
משרשי המצוה. לפי שרוב המון העם, דרך טיפשות ימשכו אחר עצת נשותיהם. ואם יישא אדם בת אל נכר, תמשכהו לעבוד עבודה זרה. ועוד כי גם בניה הנולדים ממנו תגדל לעבודה זרה, ואוי לו לפוסל את זרעו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פא.) הבועל ארמית בפרהסיא, לעיני עשרה ישראל או יותר, היו קנאים פוגעין בו, וראיה לדבר מעשה פנחס וזמרי. ומכל מקום אין הקנאי רשאי לפגוע בו אלא בשעת מעשה הזימה, וכמעשה שהיה, שנאמר "ואת האשה אל קבתה" (במדבר כה, ח). אבל אם פרש אין הורגין אותו, אבל מביאין אותו לבית דין ומלקין אותו, מכיון שעשה המעשה בפרהסיא. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין, ידענו מדברי קבלה שהוא בכרת, דכתיב "ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה" (מלאכי ב, יא). וגוי הבא על בת ישראל, אם היא אשת איש נהרג עליה, ואם לאו אינו נהרג. אבל ישראל הבא על הגויה בזדון ואפילו דרך זנות, היא תיהרג מכל מקום מפני שבא לישראל תקלה על ידה, כדין הבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו." (במדבר ל"א, ט"ז-י"ז) ויתר פרטי דברים אלה מבוארים בעבודה זרה ובסנהדרין וביבמות וקידושין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונתחתן עם שבעה עממין בגרותן, כלומר שייחד לו אשה מהם לבנו או שנתן בתו לאחד מהן, האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה. ובשאר עממים וכן בשבעה עממים בגיותן, המייחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד, לוקה מדאורייתא בביאה ראשונה מאחר שיחדה, והיא תיהרג. ואם לא יחדה אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות, היו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
שבעה אומות הזהיר עליהן הכתוב בפרשת ואתחנן שנאמר "ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי" וכתיב אחרי כן "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי". פשוטו של מקרא שבגיותם הכתוב מדבר שהם בני הסרה יותר מכל האומות כמו שאמרו רבותינו [בחולין דף י"ג] דעכו"ם שבח"ל לא עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהן בידיהם.
ביבמות [דף ע"ו] דורש רבא שאותו לאו דלא תתחתן משמע דמשעת חיתון הן הקידושין עובר בלאו ואפי' לא בעל זה אינו אלא בגירותן שיש שם תפיסת קידושין ורחב הזונה שנתגיירה ונשאה יהושע מאומה אחרת היתה ולא מז' אומות אבל בגיותן אינו עובר בלאו עד שיבעול וכשבעל עובר בלאו דכתיב לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי אבל שאר אומות שנתגיירו מותר להתחתן בהם שהרי מאחר שהוצרך הכתוב לאסור גר עמוני ומואכי מכלל דשאר גרים מותרים לבוא בקהל מאחר שאין הלכה כר' שמעון שדורש ביבמות [דף נ"ג] ובקידושין [דף ס"ה] שאף שאר האומות בגיותן בלאו דכתיב לא תקח לבנך שדורש כי יסיר לרבות כל המסירי' וחכמים חולקים עליו ואומרים שאין הכתוב מדבר אלא בשבעה אומות דווקא כאשר בארנו הילכך הבא על שאר גויות משאר אומות אינו לוקה אא"כ הוא כהן שלוקה עליה משום זונה ובבעילה בלבד הוא לוקה שהרי אינה בת קידושין.
ואע"פ שאין ישראל הבא על הגויה לוקה מהתורה אם בועלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יותר אם פגעו בו קנאין לשמים והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הל"מ כמו שיש בסנהדרין [דף פ"ב] וראייה לדבר מעשה פנחס וזמרי ואין הקנאי רשאי לפגוע בו אלא בשעת מעשה כזמרי שנ' ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש ממנה אין הורגים אותו ואם הרגו נהרג עליו ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להורגו אין מורים כך אע"ג שהוא בשעת מעשה ולא עוד אלא אפי' בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג את הקנאי כדי להציל את עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו. ובע"ז [דף ל"ו] אמרי' שב"ד של חשמונאי גזרו שהבא על הכותית אף בצינעא חייב עליה משום נשג"ז: נדה שפחה גויה זונה.
ועוון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד ולא מלקות אל יהי קל בעיניך שיש בו הפסד יותר מבכל העריות כיוצא בו שהרי מוליד בן לע"ז ומתייחס אחר הכותית שאין בנו הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה כדאמר ביבמות [דף י"ו] ובקידושין [דף ס"ה] ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו והרי שלח הקב"ה ביד נביאיו שעונשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנ' בנבואת מלאכי בגדה יהודא ותועב' נעשית בישראל ובירושלים כי חלל יהוד' את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות ודרשו רבותינו בסנהדרין [דף ס"ב] אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות הא למדת שהבועל את הכותית כאלו נתחתן לע"ז שנ' ובעל בת אל נכר ונק' מחלל קדש לה' והארכתי בדרשות כאלו לגלו' ירושלי' אשר בספרד והוציאו נשים נכריות רבות בשנ' תתקצ"ו לפרט שבח לאדון הכל.