מצוה:לא לבצור העוללות (פאת הכרם)
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
(ויקרא יט, י)
כ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
כא כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
כב וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
(דברים כד, כ-כב)
הזהירנו מבצור עוללות הכרם בשעת בצירתו, והוא אמרו "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט, י) אבל יניח העוללות לעניים. ודין זה בשאר האילנות הדומים לכרם, כי האזהרה באמרו לא תחבוט זיתך וגו' והוא שלא יקח השכחה מן הזית; תדע ששאר אילנות בשכחה.
וזה גם כן ניתק לעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה.
שלא לכלות כל פירות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט, י). וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ועוד אמר כי מה שכתוב "לא תפאר אחריך" (דברים כד, כ) בזיתים, יורה גם כן על פאת הזית כי פאת הזיתים נקראים "פארות" ופאת הכרם "עוללות". ומשניהם נלמד לכל האילנות. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהקדמתו לפרטי המצוות) השיג עליו בזה ואמר כי כולו טעות, ואמר כי לאו ד"וכרמך" מיוחד דווקא בכרם והוא שנניח בה כל הענבים הקטנים שאין להם כתף ונטף. ופירוש "כתף" – פסיגין (אשכולות) זה על גבי זה; "נטף" – תלויות כולן ויורדות. ונמצא לפי זה שעוללות הן הענבים הקטנים הנמצאים בכרמים לפעמים, הנקראין בלע"ז גטימא"ש, וזהו דבר מועט בוודאי לפי הנראה בכרמים שלנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (משנה, פאה ז, ד) איזהו עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף.
ומלבד חיוב זה של עוללות, יש עלינו חיוב להניח פאה. ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבואר אלא דגמרינן "אחריך", "אחריך" מזיתים. וכדאמרינן בגמרא חולין (דף קלא.) בפירוש ארבע מתנות שבכרם: הפרט והעוללות, השכחה והפאה; שניים שבאילן: השכחה והפאה. וגמר שם פאה בכרם מדכתיב בה, "לא תעולל אחריך" (דברים כד, כא), ואמר רבי לוי: "אחריך" זו שכחה, כלומר מה שישאר אחריך דהיינו שכחה ופאה. גמרינן "אחריך" "אחריך" (שם כ) מזיתים, דכתיב בזית "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" (שם, כ), ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תיטול תפארתו ממנו, דהיינו פאה. וילמד הרמב"ן זכרונו לברכה: פאה בכל האילנות מזית, שחייב הכתוב בה פאה בפירוש, ומכרם שלמדנוהו מלשון "אחריך". ואמר הוא זכרונו לברכה כי הרמב"ם זכרונו לברכה כתב העניין בתיקון בחיבורו הגדול (פ"ד מהל' מתנות עניים הי"ז). ומכלל מחלוקתם זה, אין לנו תוספת וגרוע בחשבון הלאוין, שאין המחלוקת אלא שהרמב"ם זכרונו לברכה יפרש לא תעולל לפאה, והרמב"ן זכרונו לברכה מפרש אותו לעוללות ממש, וילמד מלשון "אחריך" פאה בכרם, כמו שכתבנו דגמרינן "אחריך" "אחריך" מזיתים.
וזה הלאו גם כן ניתק לעשה, שאם עבר וכילה הכל, שחייב לתת העוללות לעניים.
משרשי המצוה ודיניה כתבתי למעלה בסדר זה במצות פאה (מצוה רטז) בקצת, ושם כתוב באיזה מקום נוהגת היא וכל שאר מתנות עניים, ושפרטי מצות פאה מבוארים במסכת פאה. ועוד יש לנו לכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, פאה ז, ז) בעוללות, שאם היה הכרם כולו עוללות – כולו הוא לעניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל" ודרשו זכרונם לברכה (שם) אפילו כולה עוללות. ואין העניים זוכים ליקח העוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו, שנאמר "כי תבצר כרמך לא תעולל" (דברים כד, כא).
כתוב בפרשת קדושים "וכרמך לא תעולל" ובפרשת תצא כתיב "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך". עוללות הן אשכולות קטנות, כמו עולל, כדכתיב "אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות" (עובדיה א, ה).
ושנינו בפאה [פ"ז] איזהו עוללות? כל שאין לה לא כתף ולא נטף, ואם ספק, לעניים. ומפרש בירו' [שם] איזהו כתף? כל שאין לה פסיגין זה על זה. נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות והוא שיחו, כל הענבים שבעוללות נוגעות בפס ידו. שנינו עוד שם [בדף י' דלעיל] כרם שהוא כולו עוללות, ר' אליעזר אומר לבעל הבית ור' עקיבא אומר לעניים. א"ר אליעזר "כי תבצור כרמך לא תעולל", אם אין בציר, מניין עוללות? א"ל רבי עקיבא "וכרמך לא תעולל", אפילו כולן עוללות. אם כן למה נאמר "כי תבצור לא תעולל"? אין לעניים בעוללות קודם הבציר.
תניא בת"כ [פרשת קדושים סוף פרק ג'] מניין שספק לקט לקט, ספק עוללות עוללות, ספק שכחה שכחה, ספק פאה פאה? תלמוד לומר "לעני ולגר תעזוב אותם". ושכחה כדי נסבה, שבספרי [פרשת תצא] דורשו מליתום ולאלמנה יהיה הכתוב בה כאשר יתבאר [בסימן שבסמוך] ובחולין [דף קל"ד] אמר ריש לקיש עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, מכאן שהספק לעניים.