מצוה:לא לאכול כלאי הכרם
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.
(דברים כב, ט)
הזהירנו מאכול כלאי הכרם בלבד, והוא אמרו "פן תקדש המלאה" (דברים כב, ט). ובאה הקבלה "פן תקדש" פן תוקד אש, רוצה לומר שאינו מותר ליהנות ממנו. וכבר קדם לך זה השורש: כל מקום שנאמר "פן" ו"אל" – אינו אלא לא תעשה.
ובשני מפסחים (דף כד:) כשאמרו: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן – רוצה לומר שכל מה שנאסרה אכילתו, הוא חייב באכילתו כשיהנה בו. ואמר אחר כן: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו. מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה אלא "פן תקדש" – פן תוקד אש.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאיים. ואין חייבין עליה מן התורה אלא בארץ ישראל.
שנמנענו מלאכול כלאי הכרם לבד, וכבר פירשנו במצוה הקודמת מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט). ופירשו זכרונם לברכה (קידושין נו:) פן תוקד אש, כלומר שאין ראוי להיות תועלת, שהכל אסור בהנאה. והראיה שיש בזה לאו, שכתוב במניעה "פן". ואמרו זכרונם לברכה (ערובין צו.) שכל מקום שנאמר "השמר", "פן", ו"אל" – אינו אלא לא תעשה.
משרשי המצוה הקדמה ידוע הדבר בכל מצוות התורה, כי כל דבר לפי הכישלון שמצוי בו, יותר ירחיקנו האל ממנו. ואין ספק כי נטיעת הכרם סיבה ליין, שבו כמה מכשולות לבני אדם. הפיל רבים חללים בחמדם אותו, כי יתאדם מעורר יצר לב האדם רע ומדיח יצר טוב, וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם. וכענין שכתוב "ואף כי היין בוגד" (חבקוק ב, ה) ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש ככתוב (ו). ואולם התירו לנו השם ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במיעוטו אל הגופים. ואחר שלא התיר רק לצורך גדול, חייבנו הכתוב שאם גם בתחילת נטיעתו או זריעתו יהיה בעניינו צד עוון וחטא, שלא נקיימו ולא נהנה בו כלל אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם. הלא די ברוב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בישולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעבירה, אבל תוקד הכל, הפרי והקש והעצים וכל אשר בו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, כלאים ה, ה) אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו, כלומר שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם נתקדשו, כלומר נתחייבו בשרפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו אחר שידע בהם שיעור שהוסיפו בגדולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו גדולים בשעה שידע בהם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה.) זרוע מעקרו בהשדשה, זרוע ובא בתוספת, וזאת התוספת פרשוהו זכרונם לברכה מפי הקבלה, שהוא במאתים. וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן, משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך. וטעם דבר זה מבאר בשרש כלאים דהרבעה ומכשפה, שכתבתי במקומן בסדר קדושים (מצוה רמד) ומשפטים (מצוה סב), וזהו שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא ק.) מחצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדר, כלומר שאף על פי שהוסיף במאתים בעודנו משתדל לעשות הגדר לא קדש, מכיון שלא נפרצה ולא עמדה פרוצה לרצונו, וכן אמרו זכרונם לברכה (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח) שהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש גפנו, ולא נתקדשה התבואה, ואמרו בטעם זה גם כן, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שאין איסור זה אלא לדעת הבעלים, ומפני זה אמרו גם כן, שהמסכך גפן חברו על גבי תבואת חברו לא קדש אחת מהן, ומטעם זה (רמב"ם שם) הזורע כרמו בשביעית לא קדש, שבשנה [ה] שביעית הארץ הפקר היא לכל. ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (כלאים שם), שהזורע ירק, או תבואה בכרם, או המקימו עד שהוסיף במאתים הרי זה קדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח. והבא לזרוע ירק או תבואה בצד הכרם צריך להרחיק ממנו ארבע אמות וכרם נקרא חמש גפנים, והוא שיהיו נטועות כסדר הזה: שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ואמרו שמרחיקין התבואה והירק מגפן יחידית שלשה טפחים לכל רוח, מפני שהגפן רכה ושרשי התבואה נכנסין בה, ויש בזה אסור הרכבה, אבל בשאר אילנות שהן קשין אין בהן חשש זה ואין צרך להרחיק מהם כלום. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים.
ונוהג איסור זה שלא להנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות, בארץ ישראל מדאוריתא, ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים דבחוצה לארץ, אף על פי שאסור הזריעה נוהג בה אסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא ודבריהם צריכין חזוק. ועובר על זה ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חייב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר אסורין שבתורה, שאין לוקין עליהם, אלא דרך הנאתם, כלומר שיהנה האדם בהן, וכדאמר אביי בפרק שני מפסחים (דף כד:) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב פן תקדש, ודרשו זכרונם לברכה, פן תוקד אש. ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ, האוכל או הנהנה מהן עובר אסור מדרבנן, לדעת קצת המפרשים, כמו שאמרנו.
כלאי הכרם הן מי שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כיחד, בין שזרען ישראל בין שזרען עכו"ם בין שעלו מאליהן, שניהן אסורים באכילה ובהנאה [בכמה מקומות ובקדושין דף ל"ט ועי' לקמן ל"ת ר"פ] שנ' פן תקדש המלאה הזרע כלו' פן תרחק ותאסור את שתיהם.
ודרשינן בפ' כל הבשר [דף קט"ו] פן תוקד אש. וגם תניא נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן כל זר לא יאכל קדש. מה להלן איסור אכילה והנאה, אף כאן איסור אכילה והנאה. לפיכך האוכל כזית מכלאי הכרם, בין מן התבואה בין מן הענבים, לוקה מהתורה ושניהם מצטרפין זה עם זה [בפרק ב' דערלה] בד"א שנזרעו בא"י שנ' כרמך אבל בח"ל כלאי הכרם מד"ס. [בקדושין דף ל"ט]
בלאו לא תזרע כלאים יתבאר [לקמן ל"ת ר"פ] איזה מין אסור בכלאי הכרם ואיזה מין מותר וכל ענייני שרשי איסוריהם יתבארו שם בע"ה.