מפרשי רש"י על שמות טז כט
| מפרשי רש"י על שמות • פרק ט"ז • פסוק כ"ט |
• א • ד • ה • ז • ח • יג • יד • טו • כ • כא • כב • כג • כה • כו • כט • לג • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
רְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃
רש"י
"ראו" - בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ע"ש לתת לכם לחם יומים
"שבו איש תחתיו" - מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום ג' לגופו וא' לפישוט ידים ורגלים
"אל יצא וגו'" - אלו אלפים אמה של תחום שבת ולא במפורש שאין תחומין אלא מדברי סופרים ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נא'
רש"י מנוקד ומעוצב
רְאוּ – בְּעֵינֵיכֶם כִּי ה' בִּכְבוֹדוֹ מַזְהִיר אֶתְכֶם עַל הַשַּׁבָּת; שֶׁהֲרֵי נֵס נַעֲשֶׂה בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, לָתֵת לָכֶם לֶחֶם יוֹמָיִם.
שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו – מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים אַרְבַּע אַמּוֹת לַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם [שָׁלוֹשׁ לְגוּפוֹ, וְאַחַת לְפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם] (עירובין מ"ח ע"א).
אַל יֵצֵא וְגוֹמֵר – אֵלּוּ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁל תְּחוּם שַׁבָּת (עירובין נ"א ע"א). וְלֹא בִּמְפֹרָשׁ, שֶׁאֵין תְּחוּמִין אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (ראו סוטה ל' ע"ב); וְעִקָּרוֹ שֶׁל מִקְרָא עַל לוֹקְטֵי הָמָן נֶאֱמַר.
מפרשי רש"י
[כז] ראו בעיניכם כו'. רוצה לומר מה שהוצרך לומר "ראו" ולא אמר "ה' נתן לכם את השבת", אלא רוצה לומר 'ראו בעיניכם', כי ראיה יותר גדולה מן השמיעה, כמו שפירש כמה פעמים. ומה שאמר שהרי נס נעשה לכם שהיה יורד להם לחם משנה בערב שבת, הקשה הרא"ם דמאי ראיה מזה שירד להם לחם משנה, שמא בשביל קדושת היום הששי שנתן בו לחם יותר, והוי ליה להביא ראיה שלא ירד להם המן ביום השביעי, וכן בב"ר אמרו הראיה על קדושתו מה שלא ירד ביום השביעי - לא מה שיורד לחם משנה ביום הששי. ולא דקדק כלום, כי יודעים היו ישראל שיום השביעי קדוש בעצמו, אבל משה רבינו עליו השלום הוצרך להביא ראיה שהקב"ה רוצה שישראל ישמרו את יום השבת - מדקאמר "ראו כי ה' הוא נתן לכם את יום השבת" ולא אמר 'כי ה' קדש את יום השבת', אלא נותן לכם להיות שומרים אותו, ולא תאמרו כי יום השביעי מקודש מששת ימי בראשית, ולא נצטוו באי עולם עליו. והוצרך להביא ראיה שהרי הקב"ה נתן לכם לחם משנה, ולמה יתן לכם לחם משנה - כדי שתשמרו את יום השבת, ותתקנו הכל קודם שבת. ואין לומר דשמא לא נתן להם השבת, ומשום שלא יהיה יורד בשבת הקדים בערב שבת, דאי משום שלא ירד ביום השביעי ולכך ירד ביום הו' [לחם] משנה, זה אין סברא, דכיון דראינו שלא מצאו בכל יום רק מה שהוא ראוי לאותו יום (רש"י פסוק ד) - למה ירד להם ביום הששי [לחם] משנה, וכי בשביל שאין המן ירד ביום השביעי ירד להם ביום הו' דבר שאין שייך בו, אלא יום הששי מכין לשבת (ביצה דף ב:), דאסור לבשל בשבת, והשתא כיון דיום הששי מכין לשבת יורד המן ביום הו' לשבת:
[כח] מכאן סמכו לד' אמות ליוצא חוץ לתחום. כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מח.) "שבו איש תחתיו", 'וכמה תחתיו - גופו שלשה אמות, ואמה לפשוט ידיו ורגליו'. ועל כרחך ביוצא חוץ לתחום איירי, דהא תוך התחום בודאי מותר כדכתיב "אל יצא איש ממקמו", שלא יצא חוץ מתחומו, ואם כן הא דכתיב "שבו איש תחתיו" מי שאין לו תחום כלל, שיצא חוץ לתחום (עירובין דף מח.):
[כט] אלו אלפים כו'. פירוש כי אלפים [אמה] הם תחומו של אדם, והוא נחשב מקומו. ובגמרא (עירובין דף נא.) יליף מגזירה שוה מערי מקלט, דכתיב (במדבר ל"ה, ה') "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", כלומר כמו ששם צוה לתת לעיר אלפים שהוא תחום העיר, כן יש לאדם לתחומו אלפים אמה - שנקרא מקומו. והנה פירוש הכתוב "שבו איש תחתיו" למי שאין לו מקום, ו"אל יצא איש ממקומו" אם יש לו מקום שקנה שביתה - אל יצא ממקומו, וזהו אלפים [אמה]. ושמעתי רמז במלת "אל יצא", אם תכפול היו"ד על צד"י וצד"י על יו"ד, וצד"י על אל"ף ואל"ף על צד"י, ואל"ף אות אחרון על יו"ד אות ראשון ויו"ד על אל"ף, הוא אלפים, ש"אל יצא" אלפים - רק תוך אלפים: