מפרשי רש"י על שמות טז כה
רש"י
"ויאמר משה אכלוהו היום וגו'" - (מכילתא) שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט באו לשאול אם נצא אם לאו אמר להם את שבידכם אכלו לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת אמר להם שבת היום ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד אמר להם היום לא תמצאוהו מה ת"ל היום היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם וְגוֹמֵר – שַׁחֲרִית, שֶׁהָיוּ רְגִילִים לָצֵאת וְלִלְקֹט, בָּאוּ לִשְׁאֹל אִם נֵצֵא אִם לָאו. אָמַר לָהֶם: אֵת שֶׁבְּיֶדְכֶם אִכְלוּ. לָעֶרֶב חָזְרוּ לְפָנָיו וּשְׁאָלוּהוּ: מַהוּ לָצֵאת? אָמַר לָהֶם: שַׁבָּת הַיּוֹם. רָאָה אוֹתָם דּוֹאֲגִים, שֶׁמָּא פְּסַק הַמָּן וְלֹא יֵרֵד עוֹד? אָמַר לָהֶם: הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר הַיּוֹם? הַיּוֹם לֹא תִּמְצָאוּהוּ, אֲבָל מָחָר תִּמְצָאוּהוּ (מכילתא כאן).
מפרשי רש"י
[כג] שחרית שהיו רגילים לצאת כו'. וקשה הרי אמר להם משה (פסוק כג) "הוא אשר דבר ה' (וגו') שבתון שבת קודש" ולכך נתן להם לחם משנה להניח אותו עד הבוקר ויהיו אוכלים אותו, ואם כן למה שאלו אם יצאו ללקוט, ועוד, אחר שאמר להם משה בשחרית 'את אשר בידכם אכלו אותו', ולא היה מתיר להם לצאת, למה עלה על דעתם לצאת בערב, ועוד, אף בשאר השבוע לא ירד המן בערב, ויש לומר דהם היו סבורים מה שהיה יורד המן בששי לחם משנה לא היה רק לטובתם כדי שיאפו ויבשלו, שבשבת אסור, אבל מי שירצה לאכול בלא בישול - בודאי ירד בשבת כמו בשאר הימים, לכך שאלו את משה אם יצאו אם לאו, והשיב להם משה 'את אשר שבידכם אכלו', דכיון שנתן להם הקב"ה לחם משנה ביום הששי (פסוק כב) לא ירד המן בשבת כלל, דהא כבר נתן להם אכילתם. והם היו סבורים כיון שיש בידם עתה - אין המן יורד, או שירד המן ואין להם רשות ללקוט, ולערב שכבר אכלו, כי סעודת שבת - ביום אוכלין, וכבר אכלו, שאלו אם יצאו. אי נמי, דודאי בבוקר - כיון שבערב שבת ירד להם מן בשביל יום השבת - אל ילקטו, אבל לערב - הסעודה של ערב היא סעודה של חול, שלא ידעו שצריכים לאכול שלש סעודות בשבת, והיו סבורים שודאי יצאו ללקוט ויבשלו בערב במוצאי שבת, והיו אומרים הששי מכין הוא לשבת (ביצה דף ב:) ואינו מכין הוא לחול. וכן יש לפרש גם כן מה ששאלו אותו בהשכמה - לא בשביל אכילת הבוקר, שזה ידעו בודאי שנתן להם בערב שבת, אבל שאלו אם ילקטו לצורך ערב, וכשהשיב להם משה שאל יצאו - עדיין לא יצאו מן הספק, שאמרו לכך אין לצאת בשחרית מפני שאין זה "דבר יום ביומו" (פסוק ד), שעדיין יש לאכול סעודת שחרית של שבת, אבל לערב היו סבורים שיש להם ללקוט היום, וזה נכון. ועכשיו פירש משה דבריו "שבת היום", כלומר מצד שהוא שבת לא נמצא בשבת, לא כמו שהיו סבורים תחלה. והשתא לא קשיא הלא אף כל ימי השבוע לא היה יורד, היינו מפני שהיו סבורים כי ירד המן בבוקר, אלא שאינם רשאים ללקוט אותו כיון שיש בידם לאכול. ועוד, כל שאר הימים כיון דירד בבוקר לא ירד בערב, אבל כאן שלא ירד בבוקר היו סבורים שירד בערב. ומה שהכריח רז"ל (מכילתא) לומר כך, ולא פירשו המקרא כמשמעו "אכלוהו היום כי שבת היום" ומנא להו שחזרו לערב, מכח יתורא ד"היום", דהוי ליה לומר 'אכלוהו כי שבת היום', מאי "אכלוהו היום כי שבת היום", שמע מינה דכל הענין הוי תשובה בפני עצמו. והקשה הרא"ם מנא ליה לרש"י דחזרו לפניו לעת ערב, שמא הכל בשחרית שאלו אותו אם יצאו לערב אם לאו, ולמה פירש כי חזרו לעת ערב, ולפירוש הראשון יתורץ שפיר, כי לא היה שאילתם רק כאשר לא היה עוד בידם, ומי יודע אם יאכלו הכל, ומשה אמר 'את שבידכם אכלו', ואם כן שמא לא יאכלו הכל, לכך לעת ערב שכבר אין בידם שאלו אם יצאו אם לאו. ועוד, שאם שאלו בשחרית מה יאכלו לערב היו מחוסרי אמונה, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל לאחר זמן הוא מחוסר אמונה (סוטה דף מח:). אף על גב שאמרנו לתירוץ השני שבבוקר לא היו שואלים בשביל סעודת שחרית רק בשביל הערב - היינו שכל יום היו רגילים ללקוט בבוקר לסעודת הערב, אבל לשאול בשחרית לצאת ללקוט בערב - מחוסר אמונה זה. ולא קשה איך יהיה המן יורד בערב הרי המן מן השמש היה נמס (פסוק כא), אין זה קשיא, דזה אחר שלקטו, אבל קודם שלקטו היו סבורים שלא יהיה נמס, שהרי נמי כל אשר הותירו היה נבאש, ובשבת לא הבאיש ורימה לא היתה בו (פסוק כד), חשבו שלא יהיה נמס בחום השמש: