מפרשי רש"י על ויקרא כו טז
פסוק
(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.
רש"י
"והפקדתי עליכם " - וצויתי עליכם
"שחפת" - חולי שמשחף את הבשר אנפולי"ש בלע"ז דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה
"קדחת" - חולי שמקדיח את הגוף ומחממתו ומבעירו כמו (דברים לב) כי אש קדחה באפי
"מכלות עינים ומדיבת נפש" - העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא וסוף שלא ירפא וידאבו הנפשות של משפחתו במותו כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה כליון עינים
"וזרעתם לריק" - תזרעו ולא תצמח ואם תצמח ואכלוהו אויביכם
רש"י מנוקד ומעוצב
וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם – וְצִוִּיתִי עֲלֵיכֶם.
שַּׁחֶפֶת – חֳלִי שֶׁמְּשַׁחֵף אֶת הַבָּשָׂר, אנפולי"ש [anpoles = בועות (תפיחות בעור, מלאות נוזלים] בְּלַעַז, דּוֹמֶה לְנָפוּחַ שֶׁהוּקְלָה נְפִיחָתוֹ וּמַרְאִית פָּנָיו זְעוּפָה.
קַדַּחַת – חֳלִי שֶׁמַּקְדִּיחַ אֶת הַגּוּף וּמְחַמְּמוֹ וּמַבְעִירוֹ, כְּמוֹ: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי" (דברים לב,כב).
מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ – הָעֵינַיִם צוֹפוֹת וְכָלוֹת לִרְאוֹת שֶׁיָּקֵל וְיֵרָפֵא, וְסוֹף שֶׁלֹּא יֵרָפֵא, וְיִדְאֲבוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ בְּמוֹתוֹ. כָּל תַּאֲוָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה וְתוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה קְרוּיָה כִּלְיוֹן עֵינַיִם.
וּזְרַעְתֶּם לָרִיק – תִּזְרְעוּ וְלֹא תִּצְמַח, וְאִם תִּצְמַח, וַאֲכָלוּהוּ אֹיְבֵיכֶם.
אַגָּדַת תּוֹרַת כֹּהֲנִים מִפָּרָשָׁה זוֹ:[1]
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת – אֵינִי מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאַף; וְכֵן: "וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי" (פסוק כד).
וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם – שֶׁיִּהְיוּ הַמַּכּוֹת פּוֹקְדוֹת אֶתְכֶם מִזּוֹ לָזוֹ; עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה פְּקוּדָה אֶצְלְכֶם, אָבִיא אַחֶרֶת וְאֶסְמְכֶנָּה לָהּ.
בֶּהָלָה – מַכָּה הַמְּבַהֶלֶת אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאֵיזוֹ, זוֹ מַכַּת מֹתֶן [נ"א: מוֹתָן].
אֶת הַשַּׁחֶפֶת – יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁהוּא חוֹלֶה וּמֻטָּל בַּמִּטָּה, אֲבָל בְּשָׂרוֹ שָׁמוּר עָלָיו; תַּלְמוּד לוֹמַר שַׁחֶפֶת, שֶׁהוּא נִשְׁחָף. אוֹ עִתִּים שֶׁהוּא נִשְׁחָף, אֲבָל נוֹחַ וְאֵינוֹ מַקְדִּיחַ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְלַמֵּד שֶׁהוּא מַקְדִּיחַ. אוֹ עִתִּים שֶׁהוּא מַקְדִּיחַ, אֲבָל סָבוּר הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּחְיֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: מְכַלּוֹת עֵינַיִם. אוֹ הוּא אֵינוֹ סָבוּר בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּחְיֶה, אֲבָל אֲחֵרִים סְבוּרִים שֶׁיִּחְיֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: וּמְדִבוֹת נֶפֶשׁ.
וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם – זוֹרְעָהּ וְאֵינָהּ מְצַמַּחַת. וּמֵעַתָּה, מָה אֹיְבֵיכֶם בָּאִים וְאוֹכְלִים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַאֲכָלוּהוּ אֹיְבֵיכֶם? הָא כֵּיצַד? זוֹרְעָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ מְצַמַּחַת; שָׁנָה שְׁנִיָּה, מְצַמַּחַת, וְאוֹיְבִים בָּאִים וּמוֹצְאִים תְּבוּאָה לִימֵי הַמָּצוֹר, וְשֶׁבִּפְנִים מֵתִים בְּרָעָב, שֶׁלֹּא לָקְטוּ תְּבוּאָה אֶשְׁתָּקַד.
דָּבָר אַחֵר: וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם – כְּנֶגֶד הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאַתָּה עָמֵל בָּהֶם וּמְגַדְּלָן, וְהַחֵטְא בָּא וּמְכַלֶּה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם" (איכה ב,כב).
מפרשי רש"י
[כא] וצוויתי עליכם כו'. לפי שאין שייך פקידה בבהלה, לומר שהקב"ה הפקיד עליהם את הבהלה להיות פוקד עליהם, אלא הוא כמו צוואה:
- ^ אגדה זו מובאת ברש"י אחרי הפירוש לפסוק הבא; סידרנו אותה כאן בתוך רצף הפסוקים.