מפרשי רש"י על ויקרא א א
רש"י
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה (יומא ד:; ויקרא רבה) לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (ישעי' ו, ב) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם:
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" - (יומא ד' ת"כ) הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין ק"ו להדיוט הלומד מן ההדיוט
"אֵלָיו" - למעט את אהרן. רבי יהודה אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן ואלו הן י"ג מיעוטין לדבר אתו מדבר אליו וידבר אליו ונועדתי לך כולן בתורת כהנים יכול שמעו את קול הקריאה ת"ל קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו. (מ"כ בשם הר"ן שדיוקו דרש"י ממה שהתיבה המייחדת הדבור מורגשת במבטא יותר מאלו היה כתוב לו שג"כ תורה על יחוד הדיבור אבל אינה מורגשת וכתב אליו שג"כ היא תיבה המייחדת הדיבור ואמנם מורגשת במבטא להורות יחוד יותר והוא שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו ודוק מצאתי):
"מֵאֹהֶל מוֹעֵד" - (ת"כ) מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל יכול מפני שהקול נמוך ת"ל (במדבר ז תהילים כט) את הקול מהו הקול הוא הקול המתפרש בתהילים קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים א"כ למה נאמ' מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק כיוצא בו (יחזקאל י) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה יכול מפני שהקול נמוך ת"ל (שם) כקול אל שדי בדברו א"כ למה נאמר (שם) עד החצר החיצונה שכיון שמגיע שם היה נפסק:
"מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" - יכול מכל הבית? תלמוד לומר: (במדבר ז) "מעל הכפורת". יכול מעל הכפורת כולה? תלמוד לומר: (שם) "מבין שני הכרובים".
"לֵאמֹר" - צא ואמור להם דברי כבושים בשבילכם הוא נדבר עמי שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדבור עם משה שנאמ' (דברים ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור. דבר אחר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמו שנאמר (שמות יט) וישב משה את דברי העם וגו':
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה – לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה (ספרא דיבורא דנדבה פרשתא א,ו-ז). לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה" (ישעיהו ו,ג). אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרַאי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג,ד; ויק"ר א,יג).
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה – הַקּוֹל הוֹלֵךְ וּמַגִּיעַ לְאָזְנָיו וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שׁוֹמְעִין (ספרא שם פרק ב,ו-ט; מדרש תנחומא ויקרא א). יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת הָיְתָה קְרִיאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר וַיְדַבֵּר – לְדִבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא לְהַפְסָקוֹת. וּמָה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשוֹת? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן. קַל וָחֹמֶר לְהֶדְיוֹט הַלּוֹמֵד מִן הַהֶדְיוֹט (ספרא שם פרשתא א,ח-ט).
אֵלָיו – לְמַעֵט אֶת אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה [בֶּן בְּתֵירָה] אוֹמֵר: שְׁלֹש עֶשְׂרֵה דִּבְּרוֹת נֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וּכְנֶגְדָּן נֶאֶמְרוּ שְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִעוּטִין; לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרוּ, אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן (ספרא שם פרק ב,א). וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִעוּטִין: "לְדַבֵּר אִתּוֹ" (במדבר ז,פט), "מִדַּבֵּר אֵלָיו" (שם), "וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (שם), "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ" (שמות כה,כב) כֻּלָּן[1] – [כִּדְאִיתָא] בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ספרא שם,ב). יָכוֹל יִשְׁמְעוּ[2] אֶת קוֹל הַדִּבּוּר[3]? תַּלְמוּד לוֹמַר: קוֹל לוֹ, קוֹל אֵלָיו – מֹשֶׁה שָׁמַע, וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ (ספרא שם,ח; יומא ד' ע"ב).
מֵאֹהֶל מוֹעֵד – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לָאֹהֶל. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר, "אֶת הַקּוֹל" (במדבר ז,פט); מַהוּ "הַקּוֹל"? הוּא הַקּוֹל הַמְפֹרָֹש בִּתְהִלִּים, "קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים" (תהלים כט,ד-ה). אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "מֵאֹהֶל מוֹעֵד"? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, "וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה" (יחזקאל י,ה). יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ" (שם). אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה"? שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ שָׁם הָיָה נִפְסָק (ספרא שם פרק ב,י-יא).
מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר – יָכוֹל מִכָּל הַבַּיִת? תַּלְמוּד לוֹמַר, "מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (במדבר ז,פט). יָכוֹל מֵעַל הַכַּפֹּרֶת כֻּלָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (שם; ספרא שם, יב).
לֵאמֹר – צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין: בִּשְׁבִילְכֶם הוּא נִדְבָּר עִמִּי. שֶׁכֵּן מָצִינוּ, שֶׁכָּל שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר כִּמְנֻדִּים, מִן הַמְרַגְּלִים וָאֵילַךְ, לֹא נִתְיַחֵד הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה; שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת... וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (דברים ב,טז-יז) – אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר. דָּבָר אַחֵר: צֵא וֶאֱמֹר לָהֶן דְּבָרַי וַהֲשִׁיבֵנִי אִם יְקַבְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם" וְגוֹמֵר (שמות יט,ח; (ספרא שם,יג).
מפרשי רש"י
לאמר. צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודין לפני המקום מן המרגלים ואילך כו' – נראה לי, דלישנא ד'שכן מצינו' וכו' לאו דוקא, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא בפרק הנזקין ואחת מהן פרשת "אמור אל הכהנים". ופרש"י, 'מפני שבו ביום הוזקקו לעבודה, הוצרכה קדושתן להודיעם', וחזרת המרגלים עדיין לא היתה עד תשעה באב שאחריו, כדאיתא בשלהי תעניות, ומאמר ש"כן מצינו" אי אפשר להאמר רק אחר שלושים ושמונה שנה משחזרו המרגלים. ועוד, שאי אפשר לומר שבכל פעם ופעם שהיה מדבר עמהם היה אומר להם זה הספור של שלושים ושמונה שנה. אלא על כרחך לומר, דהאי 'שכן מצינו' דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושין מה הן.
ואמר כדברים הללו, שהם ממשיכין את לבם ומקרבן לאהבתו יתברך, שבכל פעם שהיה מדבר השם עם משה היה מצוהו לפייס את לבן בדברי כבושין, או שיחזור להשיב להקב"ה אם קבלו דבריו אם לא, כפי הלשון האחרון, כדי ללמוד דרך ארץ ממשה. וכמו שהוקשה לרז"ל במלת לאמר שאחר וידבר ה', שהיה די בוידבר ה' לחודיה, והוצרכו לדרוש בו מה שדרשו פה, ככה הוקשה להם גם כן במלת "ואמרת" שאחר "דבר אל בני ישראל", שהיה די ב"דבר אל בני ישראל" לחודיה, והוצרכו לדרוש בו, דבר ותחזור ותאמר, שישנה להם את הפרק פעם ופעמים, כדי להבינם. אבל גבי "וידבר ה' אל משה לאמר", דלא שייך בה הך דרשא ד"דבר ואמרת", דרשו ביה, "צא ואמור" כו'. אי נמי, גבי "וידבר לאמר" לא נאמר וידבר ויאמר, כמו גבי "דבר ואמרת", רק לאמר, שפירושו כדי שיאמר, וזה אי אפשר לפרשו רק כדי שיחזור ויאמר לקב"ה, שכבר קבלו דבריו, או כדי שיאמר להם דברי כבושים, וכבר הארכתי בזה בפסוק, "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר":
[א] ויקרא. לכל דברות – פירוש, מה שקראו ולא דיבר עמו פתאום, היינו דלכל הדברות היתה קריאה קודם שדיבר עמו, והיה קורא לו "משה משה" (שמות ג', ד') ודיבר עמו. ומה שהוצרך לומר 'לכל הדברות', דמאי נפקא מיניה אם לכל דברות היה קריאה, היינו מפני שאמר שהוא לשון חיבה, ומאחר שהוא לשון חיבה ראוי שתהיה לכל הדברים, דאם לא כן, מאי שנא כאן שקראו לשון חיבה ממקום אחר:
[ב] לכל דברות וכו'. בתורת כהנים מפיק ליה מדכתיב כאן "וידבר" שהוא דיבור, "לאמור" דהוא אמירה, "דבר" היינו ציווי, ולפיכך מרבינן כולם. ואף על גב דקרא צריך לגופיה כמו שאר "וידבר", דרשינן כך, דהוי למכתב 'ויקרא מאוהל מועד וידבר ה' אליו', שהרי הקריאה גם כן מאוהל מועד היה, ומדסמך "וידבר" אל "ויקרא" לומר שכל "וידבר" היה קריאה קודם. וכיון ד"וידבר" לדרשה לומר דכל "וידבר" קדמה קריאה לו, דרשינן נמי דלכל "לאמור" היה קריאה, ולכל "דבר" שהוא ציווי קדמה [קריאה]. ואף על גב דממלת "לאמור" מפקינן (רש"י ד"ה לאמור) 'צא ואמור להם דברי כבושין', דרשינן נמי להך דרשה, דכיון "וידבר" לדרשה, "לאמור" נמי לדרשה:
[ג] לכל דברות ואמירות כו'. ובתורת כהנים קאמר דלא נוכל למילף מסנה (שמות ג', ד'-ה') וסיני (שם כד, טז) דכתיב בהו "ויקרא", דאי מסנה, הווה אמינא שאני התם דהוי ראש לדברות, שלא נדבר עמו, ולכך קראו, מה אין כן באוהל מועד. ואי מסיני, הווה אמינא מה לסיני דהיה הדיבור לכל ישראל, ולכך קרא הקב"ה למשה להודיע לכל שהוא נביא להשם יתברך, מה שאין כן באוהל מועד. ובמה הצד לא אתי, דמה להצד השוה שהיו שני הדבורים באש, לכך הקדים קריאה כדי שיקרב אל האש, שהיה ירא מן האש, מה שאין כן באוהל מועד, לכך צריך למכתב באוהל מועד, ומיניה ילפינן [ל]כל הדיברות והצווים:
ואם תאמר, דלכתוב באוהל מועד ולא איצטריך בסנה ובסיני (קושית הרא"ם), ויש לומר דהתם אין שום כתוב מיותר, דהא מה שנאמר בסיני "ויקרא" (שמות כ"ד, ט"ז) לא בא לאשמועינן שקראו הקב"ה, דלא אתא קרא ללמוד רק שקראו ביום השביעי, כדכתיב בקרא (שם) "ויקרא אל משה ביום השביעי". וכן בסנה שנאמר (שמות ג', ד') "ויקרא אליו מתוך הסנה ויאמר משה" אין הקריאה מיותר כלל, רק ללמוד שקראו מתוך הסנה. אי נמי, שקרא אותו (שם) בלשון כפל "משה משה", ולפיכך אין קריאה מיותר. אבל כאן הכתוב מיותר לגמרי, דכתיב "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", ולפיכך הקשו בתורת כהנים דלא הוי למכתב אי הוי ילפינן מסנה וסיני:
ואם תאמר, מנא לן למילף לכל דברות ולכל אמירות, שמא דווקא כאן, דהיה תחלה לדברות באוהל מועד - היתה קריאה, אבל במקום אחר, דלא היה תחלה, לא היה קריאה, ואין זה קשיא, דהא בתורת כהנים יליף [ל]כל דברות ואמירות וציווים היתה קריאה מדכתיב "וידבר" "לאמור" "דבר" כדלעיל (אות ב), אם כן בעלמא ילפינן דהוי נמי קריאה. וזה אין לומר דדוקא באוהל מועד היתה קריאה, לפי שמשה היה מתיירא לכנוס באוהל מועד, כי שכן עליו הענן (שמות מ', ל"ה), ולפיכך קראו כדי שיכנס, דאין זה קשיא, דהא ילפינן לכל דברות ואמירות היתה קריאה מדכתיב "וידבר" "לאמור" "דבר",ומשמע אף על גב שכבר היה באוהל מועד ודיבר עמו פרשה אחת, אם התחיל לדבר פרשה שניה קדמה קריאה, אף על גב שהיה באוהל מועד. ועוד, דעל כרחך לא הוי טעמא משום ששכן עליו הענן והיה ירא משה לכנוס, דאם כן מה חילוק יש בין אמירה וציווי, פשיטא כיון ששכן עליו הענן הוצרך לו קריאה, אלא בודאי לא משום הענן קדמה קריאה שהיה מתיירא משה, אלא [ל]כל התחלת דיבור קדמה קריאה. והרא"ם פירש בענין אחר, וזהו פשוט:
ואם תאמר, הרי הקול לא היה יוצא חוץ לאהל כדלקמן (רש"י ד"ה מאוהל), שהקול היה נפסק ולא היה יוצא לחוץ, ובמדרש תנחומא (סוף אות א) קאמר שלא היה משה נכנס עד שקראו לו הקב"ה, ואיך שמע הקול בחוץ (קושית הרא"ם ד"ה מאוהל), ויראה דאף על גב שהקול לא יוצא לחוץ, אפשר לשמוע בפתח אוהל, ושם עמד משה, עד ששמע קול הקריאה ואז נכנס לפנים מן הפתח, נמצא כי קול הקריאה בא אליו על הפתח, והדיבור באוהל מועד לפנים מן הפתח, ועוד יתבאר לקמן (אות יג):
[ד] לשון חיבה. פירוש, כאשר יקרא אותו בשמו הוא הוראה על שחפץ בנקרא וידוע אליו בשמו, שהרי קורא לו בשמו המיוחד לו. אבל כשמדבר עמו בלא קריאה, מורה כי אין מכירו ויודעו בשמו, ולפיכך הקריאה בשמו הוא חיבה. והשתא אין קשיא למה דרשו לשון חיבה, דמאי שנא "ויקרא אל משה" מכל שאר קריאה דכתיב (שמות ב', כ') "קראן לו ויאכל לחם", דהכא קריאה בשם בודאי הוא לשון חיבה, ואינו כך "קראן לו", דאין זה קריאה בשם. ומכל שכן כאשר יקרא אותו בכפל השם "משה משה" (שמות ג', ד') שהוא מורה על ידיעה והכרה יתירה כשכפל שמו. ולפיכך הקריאה היא לשון חיבה לאותו שנקרא אליו והוא ידוע אצלו. ואם לא יקרא אותו בשמו אין זה רק שהוא חפץ בדיבור מה שהוא רוצה לדבר אליו, אבל כשקרא אליו בשמו לומר "משה" מורה על שהוא מחבב הנקרא וידוע אצלו:
[ה] בלשון טומאה. אף על גב דכתיב (במדבר כ"ג, ד') "ויקר אלקים", והוא יתברך לא קבל טומאה (קושית הרא"ם), מכל מקום כתב "ויקר" מפני שהיה בא הדבור אל בלעם בטומאה, והוא יתברך בודאי קדוש, רק הדבור אשר קרא לבלעם בא אל בלעם בטומאה:
[ו] הקול היה הולך וכו'. נראה, מפני שהוקשה לרש"י אחר שהחיבה הוא שקרא הקב"ה למשה בשמו, הוי ליה למכתב 'ויקרא משה', כי זה עיקר החיבה כאשר יקרא אותו בשמו, ואם לא קראו אותו בשמו אין זה חיבה, רק קריאת השם מורה על שהוא חפץ בו בשם, ולפיכך לא הוי ליה למכתב "ויקרא אל משה", שזה אין משמע קריאה בשם, והרבה קריאות הם ואינם קריאה בשמו. והשתא יתורץ מה שרש"י פירש כאן "ויקרא אל משה" שכל ישראל לא שמעו, והוי ליה לגמור פירושו 'יכול אף להפסקות', אלא שבא ליישב פירושו - שאם הוא לשון חיבה הוי ליה למכתב 'ויקרא משה', אלא שבא ללמוד שהקול הולך ומגיע לאוזנו, ולפיכך כתיב "ויקרא אל משה" לומר שהקול היה הולך ומגיע אל אוזנו, וזהו "אל משה", שהקריאה היה הולך לאוזנו. וזהו הפירוש נכון מאוד מה שפירש במקום הזה על מילת "אל", אף על גב דכל התורה מלא מזה הלשון (קושית הרא"ם), מפני דכאן לא הוי למכתב רק 'ויקרא משה', לא "ויקרא אל משה":
[ז] יכול אף להפסקות וכו'. פירוש, במקום שאין כאן לא דבור ולא אמירה רק הפסקה, כמו בפרשה זאת (פסוק י) "ואם מן הצאן":
[ח] אם כן מה הפסקות היו משמשות. פירוש, בשלמא אם היה כל הפסקה והפסקה נבואה בעצמה - אין קשיא מה היו ההפסקות משמשות, כיון שכל אחת ואחת נבואה בפני עצמה - צריך להיות הפסק, אבל אם נאמר שלא היה כל אחד נבואה, אם כן מה ההפסקות משמשות:
[ט] קל וחומר להדיוט. דאם הלמד מפי גבורה, שהיה מלמדו בקלות, כמו שפירש רש"י "ויהי ככלותו לדבר אליו" (ר' שמות לא, יח) שהתורה ניתנה למשה במתנה, ואפילו הכי היה צריך הפסק, כל שכן הלמד מן ההדיוט, שאינו מלמדו בקלות:
[י] למעט את אהרן רבי יהודה אומר וכו'. נראה דרבי יהודה לא בא לאפלוגי על התנא קמא כלל, רק לפרושי מילתא דתנא קמא אתא. וכן משמע בתורת כהנים, דגרסינן שם 'אמר רבי יהודה וכו, משמע דלא הוי מחלוקת עמו. וכן פירושו; 'למעט את אהרן מן הדיבור', פירוש 'מן הדיבור' שלא היה הדיבור הזה אל אהרן, ולגופיה לא איצטריך, דפשיטא דהא כתיב "ויקרא אל משה", ומהיכי תיתי לן לומר שהיה הדבור אל אהרן, אלא למעט את אהרן אפילו במקום שנשתתף בדיבור עם משה. וכן כל המיעוטים שהם למעט את אהרן הם מיותרים, דלא הוי צריך למכתב. ובזה יתורץ דלא נוכל למעט את ישראל דלא היה הדיבור אליהם, דפשיטא מהיכי תיתי דיהיה הדיבור להם, דהא כתיב "ויקרא אל משה", אם כן לא היה הדיבור רק אליו. ואין להקשות דאחר שצריך מיעוט בפני עצמו לאהרן, כי ממעטינן שלא שמעו קול הקריאה מן 'קול לו' 'קול אליו', מנא לן למעט אהרן, אין זה קשיא, כיון דכבר מיעט את אהרן מן הדיבור - אין חילוק בינו ובין ישראל:
[יא] יכול ישמעו קול הקריאה. פירוש, אף על גב שלא שמעו הדיבור, שמא מכל מקום שמעו קול הדיבור. ו'קול הקריאה' דקאמר, אינו קול שהיה קורא למשה כדכתיב "ויקרא אל משה", דהא לא מייתי ראיה על זה רק מן קול הדיבור לא מן קול הקריאה, דהרי יליף ליה מן "הקול מדבר אליו" (במדבר ז', פ"ט). ועוד, קאי בדיבור "אליו" למעט את אהרן, וקאמר 'יכול ישמעו קול הקריאה'. ועוד, 'קול הקריאה' כבר מיעט למעלה, מדכתיב "ויקרא אל משה", 'הקול נכנס באוזנו וכל ישראל לא שמעו', אלא 'קול הקריאה' דקאמר היינו 'קול הדיבור', ונקרא 'קול קריאה' שכך נקרא הקול של הדיבור, כמו "קול קורא במדבר" (ישעיהו מ', ג'), שאין פירושו שהוא קורא אליו, אלא הקול המדבר נקרא 'קול קריאה' בכל מקום, וכן כאן נקרא 'קול הקריאה' קול מה שהשם יתברך היה קורא ומדבר. וכן נקרא 'קורא' מי שקורא בתורה (ברכות דף יג.), שמזה תראה כי לשון קריאה נאמר על הקורא דברים. ועל זה אמר 'יכול ישמעו קול הקריאה'. והשתא שפיר דלא מצי למילף מן "אל משה" שלא היו ישראל שומעין, דהווה אמינא התם שאני שקרא משה, וכל ישראל לא שמעו, כי הקריאה עיקרה הקול בלבד, "קול קורא", ודוקא הא מילתא אין סברא שישמעו, אבל 'קול הדיבור', שאין זה קריאה הווה אמינא ששמעו. ואי כתב 'הקול מדבר אליו', הווה אמינא ששמעו. ואי כתב 'הקול מדבר אליו', הווה אמינא קול הדיבור בעצמו לא שמעו, שזהו הדיבור עצמו, אבל קול קריאת שם 'משה', דלא היה זה דיבור כלל, הווה אמינא ששמעו, לכך כתיב "ויקרא אל משה", שלא שמעו אחר כי אם משה:
[יב] קול לו קול אליו וכו'. פירוש, דהוי מצי למכתב (בבמדבר ז, פט) 'וישמע הקול מדבר לו', וכתב "מדבר אליו", ללמוד שמשה שמע הקול וישראל לא שמעו (רש"י יומא ד ע"ב). ואף על גב דבשום דוכתיה לא דרשינן היכי שנכתב "אליו" למה כתב "אליו" ולא כתב "לו" (קושית הרא"ם), הכא דרשינן, דכתיב "הקול מדבר", המ"ם בחיריק, ופירש רש"י לקמן בפרשת נשא שהוא כמו 'מתדבר', שהיה הקול מדבר עם עצמו, ומשה היה שומע, וזהו דרך כבוד למעלה כאילו לא היה מדבר עם ההדיוט. והשתא הוי ליה למכתב 'וישמע הקול מדבר לו', כיון שלא היה מדבר אל משה, שכיון שלא היה מדבר אל משה צריך לפרש האי "אליו" כמו בשבילו, כלומר שהיה הקול מדבר עם עצמו כדי שישמע משה, ואם כן הוי ליה למכתב 'וישמע הקול מדבר לו', דכל מקום שלא היה הדיבור אליו כתב "לו", שפירוש "לו" 'לצרכו'. וכן פירש רש"י בפרשת ויצא (ר' בראשית כח, טו) "כי לא אעזבך עד אם עשיתי אשר דיברתי לך", ופירש 'לצרכך', שלא יתכן לומר "לך" ממש, שהרי לא ליעקב דיבר, ואם כן הכי נמי הוי למכתב 'מדבר לו', ולפיכך דרשינן שלכך כתב "אליו" שלא היה הקול שומע כי אם משה:
ואין להקשות מאי משמע מן לשון "אליו", דודאי משמע שפיר, דלשון "לו" לא משמע כלל על קבלת הקול כמו שאמרנו, דלא משמע רק לצרכו, ולפיכך כתיב "אליו" לדרוש שהיה משה מקבל הקול, ובא ללמוד שהוא היה מקבל בלבד. ועוד דע לך, שיש חילוק בין לשון "אלי" "אליו" "אליך" ובין "לי" ו"לו" ו"לך", לפי שכל דיבור או קריאה הולך מן המדבר אל אשר נדבר לו, וכאשר הולך מן המדבר אל אשר נדבר לו שייך לשון "אליו", וכאשר קיבל הדיבור שייך לשון "לי", כי הלמ"ד מורה על הקנין לגמרי, כמו "לי הוא זה" (ר' בראשית לא, מג), או "לו הוא". כן תמצא אצל לשון "לי" ו"לו". ולפיכך כאשר יכתוב "אל משה" או "וישמע את הקול מדבר אליו", משמע על הליכת הקול מן המדבר אל השומע, ובא ללמוד כי הלך הקול אל משה ולא שמע אחר. וכן אמרינן בתנחומא (כאן אות א) מלמד שעשה הקב"ה שביל לקול ולא היה הקול נשמע לכאן ולכאן. וכך משמע לשון "אל משה", שהקול היה הולך מן המדבר אל השומע, כמו שנתבאר למעלה. וזה נכון ואין קשיא כלל:
והשתא יתורץ מנא לן לומר שלא שמעו הקול מן קריאת משה, דכיון דכתיב "אל משה" שהיה הקול מגיע עד אזנו מן המדבר, ממילא לא שמעו הקול, שהרי לאזנו של משה נכנס, שכן משמע לשון "אל", וכיון שדרשינן לשון "אל" שלא שמע רק משה, יש לנו לפרש "אל" כמשמעו, שהיה הקול הולך מן המדבר אל הנדבר עמו. ואפילו אם לא למדנו ממלת "אל" שהיה הקול הולך ומגיע לאזנו, לא קשיא, כיון דגבי "אליו" דבא למעט שלא שמע רק משה - ממעטינן שאף הקול לא נשמע, שהיה הקול הולך ומגיע לאזנו, הכי נמי גבי הקריאה דממעט "אל משה" שלא שמע רק משה כך פירושו, שהיה הולך ומגיע אל לאזנו. והשתא יתורץ שלא תמצא בשום מדרש שדרשו "אל משה" שהקול היה הולך ומגיע לאזנו, וזה מפני שאין מוכרח לפרש כך, רק מדמעטינן כך גבי "אליו" כדלעיל, יש למעט כך גבי "אל משה" גם כן:
ועוד נראה לומר, דאף על גב דבכל מקום לא דרשו "אליו", וכן לא דרשו "אל", ובכמה מקומות הוי מצי לכתוב "לו" במקום "אליו", וכן "למשה" במקום "אל משה", מכל מקום היכי דמוכח ונוכל לדרוש דרשינן, וכאן מוכח שיש לדרוש שלא שמעו ישראל קול הדבור, דהא "אליו" מעוטי הוא, וממעטינן מיניה אהרן, יש לנו לדרוש לגמרי, דהוי מצי לכתוב 'קול לו', וכתב "קול אליו" למעט אותם שלא שמעו קול הדיבור. דהיכי דמוכח ונוכל לדרוש - דרשינן, אף על גב דבעלמא לא דרשינן. והכי נמי "אל משה", דהוי מצי לכתוב 'למשה' וכתב "אל משה", ללמד שלא שמעו קול הקריאה "משה משה". והשתא יתורץ מה שלא דרשו בתורת כהנים מידי על "ויקרא אל משה", דלא מוכח לדרוש רק מדכתיב מעוטא "אליו" ודרשינן למעט את אהרן, בשביל כך דרשינן 'קול לו' "קול אליו", ודרשינן נמי "אל משה":
ואין להקשות, תינח שלא שמעו הקריאה, אבל שמא שמעו הקול, שכבר אמרנו למעלה כי מלת "אליו" מורה על שהיה הקול הולך מן השם יתברך אל משה, ומלמד לך שלא הגיע הקול לאחר, וכדאיתא במדרש תנחומא (כאן אות א), והכי נמי יש לדרוש אצל "אל משה", ונכון הוא:
אי נמי, דכיון דגלי לך קרא דלא שמעו הקריאה כמו שלא שמעו הדיבור, שוב אין לחלק בין עיקר הדיבור ובין הקריאה, דאם אמרת שיש חילוק בין הקריאה ובין עיקר הדיבור, אם כן אפילו הקריאה בעצמו ישמעו, אבל כיון שלא שמעו הקריאה, אין סברא כלל לחלק מעתה בין הקריאה ובין הדיבור, שאם הדיבור לא שמעו אף הקול לא שמעו, ודבר זה פשוט מאוד:
אמנם בתורת כהנים לא דרשו כך, וכך איתא שם; יכול ישמעו קול הדיבור, תלמוד לומר 'קול לו', אוציא את ישראל ולא אוציא מלאכי השרת, תלמוד לומר 'קול לו' "קול אליו", עד כאן. ונראה לי, אף על גב דצריך למעט את אהרן מן "אליו", דרש מיניה שלא שמע הקול, והיינו מדכתיב כאן (במדבר ז', פ"ט) "וישמע את הקול מדבר אליו" יש למעט שלא שמע הקול, דהא כתיב 'וישמע הקול מדבר לו', ומשמע שלא שמעו הקול רק משה. ומכל מקום להכי לא אתא, דאם כן לא הוי צריך רק למכתב 'וישמע את הקול מדבר', ומשמע דוקא משה שמע הקול ולא אחר. וכן איכא במדרש תנחומא (כאן אות א) 'שמא תאמר ישראל שמעו, תלמוד לומר "וישמע את הקול", משה שמע וכל ישראל לא שמעו'. ורש"י נקט דרשה שהיא קרובה לפשוטו יותר, לומר דמן 'קול לו' ממעטינן את אהרן, ומן 'קול לו' "קול אליו" ממעטינן את קול הקריאה:
אך קשיא, שאמר (רש"י כאן) 'יכול ישמעו קול הקריאה', ועדיין לא למדנו שלא שמעו הדיבור, והוי ליה למימר 'יכול ישמעו הדיבור', ובתורת כהנים מייתי ליה הדיבור מדכתיב (שמות כ"ט, מ"ב) "לדבר אליך" ולא עם אחר, ויש לומר, שלא רצה להאריך ללמוד תחילה שלא שמעו הדיבור, ומייתי ליה הכל מן 'קול לו' "קול אליו", שלא שמעו הקול. והכל ניחא בלי קושיא כלל:
[יג] מלמד שהיה הקול נפסק וכו'. פירוש, מדכתיב "וידבר ה' אליו מאוהל מועד", ולא כתיב 'וידבר ה' מאוהל מועד אליו לאמור', שמע מינה שלא היה הדיבור בא אליו אלא מאוהל, אבל חוץ לאוהל לא היה שומע. ואם תאמר, אם כן למה הוצרך הכתוב למעט את ישראל שלא שומעין, כיון שהיה אסור לישראל ליכנס לאוהל מועד בשעה שדיבר הקב"ה עם משה, כדכתיב (ר' שמות כה, כב) "ונועדתי לך עמך", 'עמך ביעידה ולא עם אחר ביעידה', אם כן פשיטא שלא היו שומעים, ויש לומר, דהא דאסור ליכנס לאוהל מועד היינו כל הגוף או רובו, אבל אם הכניס מקצת הראש לא היה כאן איסור, דאין זה 'עם אחר ביעידה', שלא הכניס רק האוזן, והוי שפיר "ונועדתי אליך" 'ולא לאחר', כיון שלא היה שם אחר. ואפילו הכי - לא היו שומעין, שלא היתה השמיעה אלא למשה, ולא לשאר שום אדם:
והראב"ד (כאן בתו"כ) תירץ דקרא לא אתא רק לפני שהוקם המשכן, שלא היו ישראל שומעין הקול. ואין צריך, כמו שנתבאר. ועוד, כבר אמרנו למעלה שאין איסור יעידה אלא אם יבוא תוך אוהל מועד לגמרי, ששם היה הדיבור עם משה כאשר בא אל אוהל מועד, אבל הקול נשמע בפתח אוהל מועד, שהרי משה לא היה נכנס עד שקרא לו השם יתברך, ואיך שמע קול הקריאה מבחוץ, אלא אתה צריך לומר כי הקול נשמע בפתח, ושם אין איסור יעידה, אלא תוך האוהל, ולא קשיא:
[יד] לאמור כו'. בכל מקום לא דרשו במילת "לאמור" חוץ במקצת מקומות, וזה כשנכתב אחר "וידבר" לא דרשו בו, וזה כי "וידבר" בא על דיבור בלבד, בין שיש בו ענין ובין אין בו ענין - נקרא דיבור, אבל אמירה אינה שייך רק על ענין הנאמר. ולכך כתיב "וידבר ה' לאמור", שהוא כמו כלל ופרט, ורוצה לומר שדיבר אליו ענין מה. אבל במקום שאין האמירה מחובר אל הדיבור, כמו כאן, דהוי למכתב 'וידבר ה' אליו לאמור מאוהל מועד', דרשו בו: