מפרשי רש"י על ויקרא א ט
רש"י
"עולה" - (זבחים פד) לשם עולה יקטירנו
"אשה" - כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש וכל אשה ל' אש פושיי"ר בלע"ז
"ניחוח" - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני
רש"י מנוקד ומעוצב
עֹלָה – לְשֵׁם עוֹלָה יַקְטִירֶנּוּ.
אִשֵּׁה – כְּשֶׁיִּשְׁחָטֶנּוּ, יְהֵא שׁוֹחֲטוֹ לְשֵׁם הָאֵשׁ. וְכָל "אִשֶּׁה" – לְשׁוֹן אֵשׁ, פואיד"א [foede = אש, מוקד] בְּלַעַז.
נִיחוֹחַ – נַחַת רוּחַ לְפָנַי, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָֹה רְצוֹנִי (ספרא שם,ט).
מפרשי רש"י
[מז] לשם עולה יקטירנו אשה לשם האש ישחטנו. ומה שלא פירש נמי 'לשם עולה (יקטרנו) [ישחטנו]', דעולה גבי הקטרה הוא דכתיב, ומנא לן למילף לענין שחיטה, וקרא אחריני הוא דילפינן מינה דצריך לשחוט לשמו, דכתיב בשלמים (להלן ג, ה) "והקריב מזבח השלמים אשה [לה']", שיהא זובחו לשם שלמים, והוא הדין שצריך לשחוט לשם עולה. והכי פירש רש"י בהדיא בזבחים בשלהי בית שמאי (מו ע"ב). אבל באשה, שנותנו על האש, לא שייך לומר 'לשם האש יקטרנה', דהא כתיב "והקטיר", אם כן מקטיר ושורף אותו, שזהו לשון הקטרה, ובודאי הוא לשם האש, ועל כרחינו אנו צריכין לפרש דאין "אשה" דבוק אל "להקטיר הכל המזבח", ומילתא בפני עצמו, שיהיה שחיטתו לשם האש. אבל עולה, ליכא למימר דהוא מילתא באנפי נפשיה, דמנא לן לומר כך, שמא הוא כמשמעו, שיקטיר אותו לשם עולה. ועוד, דאם כן, למה כתב זה כאן, הוי ליה למכתב גבי שחיטה (פסוק ה), אבל השתא דכתיב "עולה" אצל הקטרה ללמוד על כוונת המקריב, שיהיה מקטיר לשם עולה, כתב גם כן כאן שאר כוונה, שיהיה שוחט לשם האש, והוי שפיר:
ובפרק בית שמאי (זבחים דף מו:) דריש "ריח" לשם ריח, "לה'" לשם ה', אבל רש"י לא הביא זה, מפני שהוא רחוק מפשוטו, בשלמא "עולה" וכן "אשה", מאי בא ללמדנו שהוא עולה, דכל המקרא (פסוקים ג, ד, ו) מלא הוא דעולה הוא, וכן שהוא נתון על גבי אש (פסוקים ז, ח), אבל "ריח ניחוח" - דרך הכתוב לכתוב בקרבן, לומר כשיעשה הקרבן כמו שציוה אז הוא עולה לריח ניחוח, ולכך צריך לפרש "עולה" וכן "אשה" לפי פשוטו, שיקטיר אותה לשם עולה, וישחט אותה לשם האש, ופירוש 'לשם האש' שיהיה כוונתו שהוא שוחט להעלותו במערכת של אש בוערת, וישרוף אותו האש לגמרי, ולא שיהיה נעשה על המזבח בשר צלי, ולא יהיה נשרף לגמרי: