מפרשי רש"י על במדבר טז טו


<< | מפרשי רש"י על במדברפרק ט"ז • פסוק ט"ו | >>
א • ג • ד • ה • ו • ז • ח • י • יא • יד • טו • טז • יז • יט • כב • כד • כז • כח • כט • ל • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר ט"ז, ט"ו:

וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃


רש"י

"ויחר למשה מאד" - נצטער עד למאוד

"אל תפן אל מנחתם" - לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו

"לא חמור אחד מהם נשאתי" - לא חמורו של אחד מהם נטלתי אפי' (תנחומא) כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם לא נטלתי אלא משלי ות"א שחרית ל' ארמי כך נקראת אנגריא של מלך שחוור


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד – נִצְטַעֵר עַד לִמְאֹד (תנחומא שם).{{ד"ה ברש"י|דיבור=אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. לְפִי פְּשׁוּטוֹ: הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר, אַל תֵּפֶן אֵלֶיהָ. וּמִדְרָשׁוֹ, אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִּתְמִידֵי צִבּוּר; [אַף] חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹּאכְלֶנּוּ (שם ז).
לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי – לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי (שם). וְתַרְגּוּם אוֹנְקְלוֹס "שְׁחָרִית", לָשׁוֹן אֲרַמִּי; כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ, שַׁחְוָור.

מפרשי רש"י

[כח] לפי פשוטו על הקטורת. והקשה הרמב"ן, הלא לדתן ולאבירם אמר זה, ודתן ואבירם לא היו מקריבים קטורת. ונראה לומר, שאף על גב שאין דתן ואבירם מקריבים קרבנות, אין זה קשיא, שהרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו (קידושין דף מא:), שהרי כל עצמו של מקריבי קטורת לומר ראוים הם להיותם כהנים גדולים, וכל כהן גדול מקריב בשביל הכלל (רש"י ויקרא ד, ג), לא בשביל עצמו בלבד:

אך קשה לי, למה לא הקריבו דתן ואבירם קטורת כמו שהקריבו מאתים וחמשים איש, וגם קרח הקריב (פסוק טז), ויראה שדתן ואבירם לא רצו להקטיר קטורת, דאף על גב שהיו אומרים דתן ואבירם שאין ראוי הכהונה לאהרן בלבד, מכל מקום היו אומרים החשוב החשוב קודם להקרבה, ודתן ואבירם לא היה בם שום גדולה - אין ראוי להקרבה כלל. אבל ר"ן איש, כולם נשיאי עדה הם (פסוק ב). וכן קרח, אין ספק שהיה חשוב בישראל מאד, שהרי היה לוי (פסוק א), וכל הלוים בכלל היו "שומרי משמרת הקודש" (לעיל ג, כח), אמר כי אלו הם ראוים לעבודה:

[כט] ומדרשו וכו'. דאם לא כן, לא הוי למכתב "מנחתם", אלא 'קטורת', דקטורת לאו מנחה. אלא קאי על התמידין, שיש שם בכל יום מנחה. ועוד, דאיך סלקא דעתך דיהיה הקדוש ברוך הוא מקבל קטורת שהקריבו זרים, שכולם זרים היו, ולא היה צריך לו לומר "אל תפן":

[ל] חמורו של אחד מהם. לא חמור אחד כמשמעו, ויהיה קאי "אחד" על החמור, דאם כן לא יתכן לומר "מהם", אלא 'מאתם', כי לשון "מהם" הוא קאי על ישראל בעצמם, כמו כל "אחד מהם", אבל על החמור לא יתכן לומר 'לא לקחתי חמור מהם', אלא 'מאתם'. אבל כאשר תפרש 'חמורו של אחד', הוי שפיר חמור של אחד מהם מישראל, ד"מהם" הוא כמו עצמם, אבל על חמור לא יתכן זה: