מפרשי רש"י על במדבר טז ה
<< | מפרשי רש"י על במדבר • פרק ט"ז • פסוק ה' | >>
• א • ג • ד • ה • ו • ז • ח • י • יא • יד • טו • טז • יז • יט • כב • כד • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כׇּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃
רש"י
"בקר ויודע וגו'" - (במדבר רבה) עתה עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו והוא היה מתכוין לדחותם שמא יחזרו בהם
"בקר ויודע ה' את אשר לו" - לעבודת לויה
"ואת הקדוש" - לכהונה
"והקריב" - אותם אליו (תנחומא) והתרגום מוכיח כן ויקרב לקדמוהי יקרב לשמושיה ומדרשו בקר א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר (בראשית א) ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל כך (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו וגו'
רש"י מנוקד ומעוצב
בֹּקֶר וְיֹדַע וְגוֹמֵר – עַתָּה עֵת שִׁכְרוּת הוּא לָנוּ, וְלֹא נָכוֹן לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו. וְהוּא הָיָה מִתְכַּוֵּן לִדְחוֹתָם, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בָּהֶם (תנחומא ה).
בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ – לַעֲבוֹדַת לְוִיָּה,
וְאֶת הַקָּדוֹשׁ – לִכְהֻנָּה,
וְהִקְרִיב – אוֹתָם אֵלָיו. וְהַתַּרְגּוּם מוֹכִיחַ כֵּן: "וִיקָרֵיב לִקְדָמוֹהִי", "יְקָרֵיב לְשִׁמּוּשֵׁיהּ". וּמִדְרָשׁוֹ: בֹּקֶר. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: גְּבוּלוֹת חִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ; יְכוֹלִים אַתֶּם לַהֲפֹךְ בֹּקֶר לְעֶרֶב? כֵּן תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וַיַּבְדֵּל" (בראשית א,ה), כָּךְ "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ" וְגוֹמֵר (דה"א כג,יג).
מפרשי רש"י
עתה עת שכרות היא לנו ולא נכון להראות לפניו - פירוש שכרות המחלוקת על דרך "ושכורת ולא מיין":
[טו] עתה עת שכרות. פירש הרא"ם, שכרות המחלוקת, וכמו (ישעיהו נ"א, כ"א) "שכורת ולא מיין". ובחנם פירש כן, כי 'עת שכרות' רצה לומר שכבר הכל אכלו סעודתן, ויש לחוש שמא אחד שתה רביעית יין, ולפיכך אין להראות לפניו, ולכך 'עת שכרות'. ולא אמר 'משוכרים אתם', אלא שהזמן הוא זמן של שכרות, שדרך בני אדם שאכלו ושתו להיות שכורים. ומפני שהוקשה לו מה היה לו להקפיד על הרשעים אם יכנסו בשכרות או לא יכנסו ויתחייבו מיתה (ויקרא י', ט'), ולמה הקפיד עליהם, דאין לומר כי משה ואהרן בשביל עצמם היו מונעים, זה לא יתכן, שהרי אהרן היה צריך להקריב קרבן של בין הערבים (שמות כ"ט, מ"א), ועדיין לא היה קרב, דאם היה קרב קרבן של בין הערבים - פשיטא שאין להקריב שום דבר אחריו, דאחר קרבן בין הערבים לא היה דבר קרב (רש"י ויקרא ו, ה). ומכל שכן משה שהיתה השכינה מדבר עמו תמיד, שלא שתה רביעית יין. אלא על כרחך לא היתה כוונתו של משה רק לדחותם, אולי יחזרו:
[טז] עבודת הלויה. אף על גב שלא היו חולקים על הלויה, כיון שהיו חולקים על הכהונה (רש"י פסוק א) - כאילו היו חולקים על הלויה, דכיון שאין כאן כהונה אין כאן לויה, דקיימא לן (גיטין דף נט:) נתפרדה החבילה. ואם תאמר, והיאך בירר להם משה הלויה - ששבט לוי הם יהיו לוים, בשלמא הכהונה בירר להם שפיר, אבל הלויה לא בירר להם. ויש לתרץ, דסברא הוא, כיון שאהרן הוא הכהן, אם כן שאר שבטו, שהם קרובים אליו יותר, הם לוים. ועוד יתבאר זה (להלן פי"ז אות טו):
[יז] והקריב אותם אליו. פירוש, שאין "והקריב" רצה לומר שיקריב מי שהיה נבחר לקדושת קרבנות, כדמשמע מלישנא "והקריב אליו", אלא "והקריב" רצה לומר הקדוש ברוך הוא יקריב אליו אותו שהוא נבחר לקדושה, להיות משמש לפניו. והשתא קאי "והקריב" על הקדוש ברוך הוא. ולפיכך אמר (רש"י) 'והתרגום מוכיח כן', שפירש והקריב הקדוש ברוך הוא את הכהנים אליו, דהא תרגם "יקריב" השני 'יקרב לשמושיה'. ועל "יקריב" הראשון גם כן תרגם 'יקרב לקדמוהי', ומדתרגם 'לקדמוהי', ולא תרגם 'יקרב קדמוהי' בלא למ"ד, שאז היה משמע יקריב לפניו קרבנות, אבל 'לקדמוהי' משמע יקריב אליו הכהנים, ושייך 'לקדמוהי'. וראיה לזה, שתרגם אונקלוס "יקריב לי במועדו" (ר' להלן כח, ב) 'יקריב קדמוהי', ולא 'יקריב לקדמוהי'. ועוד, דהא תרגם 'יקרב' בלשון קל, ולא הפעיל. ונראה דאונקלוס דייק זה מדכתיב "אליו", ולא כתב 'יקריב לו', שלשון "אליו" לא יתכן לומר כי אם על הכהנים המתקרבים ממקום אחר אל הקדוש ברוך הוא להיותם כהנים לו: