", הגם שבאר החוקר שהאהבה תמצא בין השוים, ומהראוי שתמצא האהבה בין הרשעים, באר החכם, "
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בענש לץ יחכם פתי ובהשכל לחכם יקח דעת", למעלה
(י"ט כ"ה) אמר לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת, ויש הבדל בין הערמה ובין החכמה, שבחכמה הוא מקבל חקי החכמה להתנהג על פיהם, אבל הערמה היא אנושית, ואם יכו את הלץ יערים הפתי וידע ערמות להזהר, אבל "
בענש לץ", שהוא העונש המגיע לו בפלילים או בידי שמים, אשר יוכר שהעונש הוא בעבור החטא, אז "
יחכם פתי" שאז יקבל חקי החכמה, כי אז יבין שיש שכר ועונש, ושחקי החכמה מאת האלהים, אבל החכם שקבל חקי החכמה, רק שחקי החכמה אין נודעים בידיעה ברורה כמוחשות שזה נקרא דעת, וע"י שישכיל החכם ע"י עונשי הלץ איך ענש ה' מדה נגד מדה להמתלוצץ על חקי החכמה, שזה ישיג ע"י כח השכל שמשכיל גם עניני חכמה, אז "
יקח דעת, ויודע" דרכי החכמה בידיעה ברורה כידיעת המוחשות:
ביאור המילות
"בענש". העונש הוא הגמול הנחרץ מאת השופט עלי עון, וזה ההבדל בינו ובין מ"ש למעלה, (י"ט כ"ה) לץ תכה, "יחכם", ולמעלה יערים, וערמה, פחותה מחכמה, כמ"ש בכל הספר.
"
ובהשכיל לחכם", למעלה
(שם) והוכיח לנבון, כי החכם לא יקבל דעת ע"י התבונה לבדה, כי אינו נבון כנ"ל
(א' ב') רק ע"י כח השכל שהוא כח חד, שע"י יוכל להבין חקי החכמה
(כנ"ל שם ג'), ועז"א "
יקח דעת", ובנבון אמר יבין דעת, כי החכם אינו מבין בכח התבונה רק יקבל ע"י כח השכל, כמ"ש תמיד שאצל החכם בא מלת לקח, כי הוא מקבל ולוקח, והנבון מבין מדעתו ע"י הוכחה וראיות התבונה:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(משלי כא יב): "
משכיל צדיק לבית רשע" - גם בעת שבית רשע מכונן בשלוה, שזה רומז במה שקוראהו
בית רשע, הנה, הצדיק
משכיל ומתבונן סיבתו, שזה מפני שבזה
מסלף רשעים לרע, שעל ידי כך יוסיפו לעשות רע, שאם היה מעניש אותם תיכף, היו מתייראים לעשות רע, וגם רוצה לומר שעל-ידי שלוותם תמהר פורענותם, כמו שכתוב
(דברים ז י): "
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", וזה גורם רעות, כפי רוב הטעמים שנאמרו בהצלחת הרשע, שהכל כדי למהר רעתו ולשלם עונשו:
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אוטם אזנו מזעקת דל", יש הבדל בין הדל ובין הרש שהדל נתדלדל מנכסיו, וע"פ הרוב יהיה זה ע"י עשק וחמס, והוא זועק אל השופטים להציל עשוק מיד עושקיו, והשופט "
שאוטם אזנו" ואינו מושיע לו בהיות לאל ידו, יהיה ענשו שיעשק "
גם הוא ויקרא ולא יענה", בין בדיני שמים מדה כנגד מדה, בין בדיני ארץ שכמו שהוא לא עשה משפט ידוכא בשער ואין מציל:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה", יאמר שהמעות הניתן בסתר לפעמים הוא לטובה ולפעמים הוא לרע, שאם הוא "
מתן בסתר", שמתן מציין המתנה שנותנים שלא עבור דבר, כמו המעות שנותנים לעני, או המתן שנותנים לשרים ולעשירים, זה "
יכפה אף" שמתן הצדקה יכפה אף שלמעלה, ומתן לשופט ולשר יכפה אף שלמטה. אבל המעות שנותנים בסתר לפעול על ידי עוות הדין והטיית המשפט, שזה נקרא "
שוחד" שנותנים "
בחיק" השופט, זה יעורר "
חמה עזה", אם למעלה, אם למטה בהודע הדבר למלך הארץ:
ביאור המילות
"
מתן, שחד". השוחד עקר הנחתו ע"מ שנותנים לדיין לעוות הדין, "
אף, חמה", התבאר
(ט"ו א') שאף הוא החיצון והחמה היא הפנימית והיא קשה מאף:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און", הצדיק הוא מי שנוהג כפי חקי הצדק, ופועלי און הם העוסקים בכח הזרוע לעשוק ולחמוס, שהוא הפך הצדק, ובעת יטה ה' קו המשפט, לשפוט כפי המעשה, או בעת יעשה משפט למטה מאת שופטי ארץ, אז הצדיק ישמח כי רוצה במשפט, ויודע כי אז יזכה בהשפטו, ופועלי און יהיה להם המשפט למחתה:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח", יש הבדל בין השכל ובין חכמה ובינה ויתר כחות הנפש, שהשכל הוא כח החד שימצא לאדם להשיג באלהות וברוחניות ובנפלאות, שדברים שאין מבוא להבינה להשיג ע"י היקשים ומופתים ולא להדעת לדעת ע"י הכרת החושים, ובכח זה ישיג את ההשגחה וכל האמונות התלוים באלהות, וע"פ הרוב נלוה אל זה רוח הקדש ואז נקרא שכל טוב, וכמ"ש ורוחך הטובה נתת להשכילם, "
ואדם התועה מדרך השכל" תועה באמונות האלהיות כמו הכופר בהשגחה ובידיעת ה' ובהנהגתו ובנפלאותיו, והם המינים שאין להם חלק לעוה"ב ואין להם תקנה, "
ובקהל רפאים ינוח", כי ירד לגיהנם:
ביאור המילות
"
השכל". השכל הוא הכח החד אשר באדם להבין בדברים שאין הבינה שולטת כמו, בעניני האלהות ונפלאותיו
(תהלות י"ד ב', ס"ד י', ק"ו ז'), ויש שכל טוב שהוא רוה"ק
(כנ"ל ג' ד', י"ג ט"ו), והתבאר עוד
(י"ב ח', ט"ו כ"ד, ט"ז כ"ב, כ"א י"א), "
והשכל", הוא מקור או שם:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
איש מחסור", מי שאוהב שמחה לשמוח תמיד, הוא "
איש מחסור", כי השמחה לא תתמיד, וכל דבר שישמח עליו בראשית השיגו את הדבר אחר שיראה אותו או יהיה לו לקנין ימים אחדים, לא ישמחהו עוד, וירצה לראות תמורתו דבר חדש ישמחהו והוא חסר תמיד, אבל "
האוהב יין ושמן", לשתות ולמשוח את בשרו בתפנוקים, זה "
לא יעשיר", כי יכלה ממונו, ומלבד שהוא איש מחסור, יכלה גם ממונו, משא"כ אוהב שמחה יצוייר שלא יכלה ממונו:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כופר לצדיק רשע, התחת" הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, והכופר בלתי מין המתחייב, שיכפר גם בממון ויהיה לו כפרה, יאמר כשה' דן את העולם ישפוט בין הצדיק והרשע, והיוצא רשע בדינו יכפר במיתתו על הצדיק, (כי צדיק ורשע הם שמות יחוסים בערך זה א"ז באותו נידון, וגם אם היה הצדיק יוצא חייב, יזכה בערך הרשע ויכפר בו), "
והבוגד הוא תחת ישרים", שהישר אינו יחוסי רק שהוא עצמו ישר ואינו צריך כופר וכפרה, רק בעניני העולם יצוייר שהבוגד רוצה להמית הישרים ובא הוא תחתיהם נפש תחת נפש והם נצולים, כמ"ש צדקת ישרים תצילם ובהוות בוגדים ילכדו:
ביאור המילות
"
כפר, תחת", התבאר ישעיה
(מ"ג ג'), "
צדיק, ישרים". הצדיק שם יחוסי שצודק בדינו, ויצוייר שהוא רק צדיק בערך הרשע לא בפ"ע, כמ"ש תחריש כבלע רשע צדיק ממנו
(חבקוק א'), אבל הישר הוא בעצמו ישר בשכלו ומדותיו, כמ"ש הבדלם למעלה
(י"א ג' ו'):
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס", כבר אמר למעלה שטוב לשבת על פנת גג מאשת מדינים אם אינה בעלת כעס רק מעוררת מדנים עם שכניה ובני ביתה, צריך להתרחק מן החבורה, וידור עמה על פנת גג שלא תמצא עם מי להתקוטט, אבל אם היא בעלת כעס תכעיסהו גם שמה, וצריך לברוח ממנה אל המדבר:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אוצר נחמד ושמן בנוה חכם", אומר לפי המשל "
שהחכם" לא יאבד הסגולה והאוצר שלו, ושומר אותו, עד "
שאוצר נחמד" כמו זהב ובשמים, "
ושמן" הטוב שנתון ג"כ באוצר (כמ"ש ויראם את הזהב ואת השמן הטוב אשר באוצרותיו) נמצא "
בנוהו, ואדם כסיל יבלע" וישחית את האוצר, ובנמשל, אם על האוצר ושמן הגשמי, שהחכם יחשוב מחשבות שישאר האוצר תמיד בנוהו, והוא ע"י שיתננו לצדקה לעניים ויעשה בו גמ"ח וזה נשאר לו לעולם, כמ"ש אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו וכו', אבל האדם הכסיל שמחזיקו לעצמו יבלענו, כי סוף יירשו זרים חילו ולא ישאר בידו מאומה אחרי מותו, וכן בא במליצה על אוצר נחמד ושמן הרוחני, שסגולות הנפשיות ושמן משחת קדש שממליץ על הרוח הקדש והשגת המושכלות, זה ישאר בנוה חכם, שחכם הוא ההולך בחקי החכמה, אבל הכסיל שהוא הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו, יבלע את האוצר וישחיתנו, ומפרש מהו האוצר והשמן.
ביאור המילות
"
וכסיל אדם". אדם כסיל, כמו רבים עמים, משנה כסף:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
רודף צדקה וחסד", שהחכם "
ירדוף צדקה" שהיא מצות שבין אדם למקום, "
וחסד" שהוא גמ"ח בין אדם לחברו, שע"י החסד ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הגשמי, וע"י הצדקה ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הרוחני, ועי"כ אחר בואו לעולם הגמול שם "
ימצא חיים" שהוא חיים הנצחיים, "
וצדקה" העליונה שגדרה אצלי, הטוב שיעשה ה' לפי צדקתו הגדולה לאין קץ, "
וכבוד" שהוא אושר הנפש הנצחיית שהיא נקראת כבוד בכתבי הקדש, ושכר הטוב העתיד שהוא הכבוד האמתי אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכו':
ביאור המילות
"
צדקה", הם מצות שבין אדם למקום, וצדקה שאצל ה' מורה המעשים שיעשה מצד אלהותו שלא בהשקף על מעשה בנ"א
(ישעי' נ"ט):
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כב-כג) "
עיר גיבורים עלה חכם... שומר פיו ולשונו..." - מציין, על-פי המשל, שחכם אחד כבש עיר גיבורים, ואת המבצר שבטחו בו, כמו שנאמר
(קהלת ז יט): "
החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר".
ואמר:
- הגם שהיתה "עיר" מלאה אנשים, וכבשה חכם יחיד;
- והגם שהיו "גיבורים",
- והגם שהעיר ישבה בהר, שקשה לכבשה, כמו שנאמר "עלה חכם",
- והגם שהיה להם מגדל עז אשר בטחו בו, כמו שנאמר "ויורד עוז מבטחה".
ובנמשל, מדבר ממלחמת הנפש.
שכבר משל כן בספרו קהלת: (קהלת ט יד): "עיר קטנה ואנשים בה מעט", ששם דיבר על המלחמה שלוחם היצר והמתאוה נגד הנפש:
- ומצייר את הנפש כיושבת בעיר, והיא "עיר קטנה ואנשים בה מעט", כי כוחות הנפשיות מועטים;
- והלוחם הבא מבחוץ לכבשה הוא "מלך גדול", והוא בונה "מצודות גדולות", כי כוחות הבשר רבים, וכל הטבע והחושים עוזרים להם;
- רק (קהלת ט טו): "איש מסכן וחכם מילט את העיר בחכמתו", והוא האופן שהחכמה תמלט את הנפש בל יכבשוה הכסיל והזקן.
ופה המשיל, שהשר הכסיל וגיבוריו הם מבפנים, והחכם בא וכבש את העיר.
כי המלחמה הזאת מתמדת, וכל אחד יש לו עיר מבצר, רק האמת היא עיר קטנה, והשניה עיר גיבורים, שכוחות הנפש והשכל מועטים, והם גרים בעולם הזה ועוזריהם מועטים, מה שאין כן כוחות החומר, מתגברים והם תושבים בעולם הזה, יושבים בהר מבצר, ובכל זאת, מי שמתנהג לפי חוקי החכמה יכבוש את העיר, ויכוף את בני הבשר וכוחות התאוה אל משמעתו, ויורישם מפניו בחרב החכמה ובמגן התבונה והדעת ויראת ה', וזרועות השטף והתאוה לא תעמודנה לפניו.
ביאור המילות
"
מבטחה" - לדעת המכלול, הה"א ראויה להדגש.
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
... אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש"
ישמור פיו ולשונו", שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש"
פה" רומז על דיבור החכמה וה"
לשון" רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה "
שומר נפשו" הרוחנית "
מצרות", בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך.
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
זד יהיר לץ שמו, הזד" הוא החולק על חקי החכמה בזדון, ומתוכח נגד חקי החכמה והאמונה, מכחיש בהשגחה ובשכר ועונש ועושה עבירות ביד רמה, וכ"ז שאינו יהיר אינו לץ עדיין, כי מתוכח בטענות וראיות לא בליצנות, ואם ינצחוהו ישתוק, אבל אם הוא "
יהיר" אז לא יחוש לטעמים וראיות כלל, רק "
מתלוצץ" על החכמים והמאמינים, ואז "
עושה בעברת זדון", העברה גדרו כשעובר הגבול, שיעשה מעשים רעים שא"צ להם כלל והם נגד טבע הנפשי רק מעברת זדונו, שהזדון שלו עובר גבול האנושי לעשות מעשים נגד טבע האנושית בכלל:
ביאור המילות
"זד". ע"ל (י"א ב').
"
בעברת", גדר העברה שעובר הגבול, כמ"ש בכ"מ:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כה-כו) "
תאות עצל תמיתנו, כל היום התאוה תאוה" דבר שאין חשוב ונחוץ אל האדם הוא מתעצל בעשייתו, ואומר בל תחשוב כי מה שהעצל מתרפה לעשות מלאכה הוא מפני שאינו מתאוה, ודברי העולם קלים בעיניו, שלכן לא יתיגע להשיגם, לא כן הוא, כי באמת תאותו גדולה יותר ממי שאינו עצל, כי אינו דומה מי שי"ל פת בסלו וכו'. רק שאין לו ממשלה על הידים וכלי הגוף העושים, שאינם רוצים לשמוע לכח הממשלה שבנפש, וע"כ "
תאותו תמיתנו", כי "
הידים" המוכנים להצילו ממות, שע"י שיעשו מלאכה ימצא תאותו, "
אין אובים לשמוע לו", ומוסיף "
שכל היום התאוה תאוה", שתחת שהזריז יעסוק כל היום במלאכה ולא יתאוה רק בלילה שפנוי מעסקיו, הוא מתאוה כל היום ולא יעשה מאומה, ומספר בשבח "
הצדיק, כי יתן" צדקה אל העצל "
ולא יחשוך", כי העצל הזה אין לו מרחמים, והגם שמת ברעב לא ירחמו עליו, כשאומרים הלא יכול לעסוק במלאכה, אבל הצדיק ירחם עליו, כי הוא כחולה הבלתי יכול לעבוד, אחר שידיו נרפים ובלתי שומעים לו, ולכן יתן לו צדקה וירחם על עניו:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
זבח רשעים תועבה, אך כי בזמה יביאנו" - הקרבן שמביאים רשעים, הגם שיביא הקרבן בלב שלם, בכל זאת, כל זמן שהם רשעים, רוצה לומר שלא שבו בתשובה על רשעתם הקודם, הזבח תועבה, כאויב המלך שיביא לו מנחה, שהיא תועבה בעיניו, אף שמביאה בכל לב, אחר שהוא שנוא לו;
וכל שכן אם "יביאהו בזמה", שגדר הזמה הוא השתקעות המחשבה בעומק הרהורי עבירה, שגם בעת הבאת הקרבן כוונתו לזימה ועצת חטא, שחוץ ממה לא יתקבל מפני המביא, לא יתקבל מפני ההבאה בעצמה, שתכליתה לרע.
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כח-כט) "
עד כזבים יאבד, העז איש רשע בפניו", כבר אמר כמה פעמים יפיח כזבים לא ימלט, יפיח כזבים יאבד, ופירשנו בכל מקום לפי ענינו, ופה מדבר בענין הקבלה המסורה מדור דור עד ראש אבן ישראל בעניני המצות והאמונות והדעות, שאם יעיד על דברים אמתים מקובלים ששמעה אזנו וקבלה מראש הררי קדם, יתקיימו לעד, ולפעמים יעיד אדם על דבר שלא שמע, וירצה להנחיל קבלה כוזבת, בין במצות בין באמונות ודעות. עז"א "
עד כזבים יאבד", כי מהשגחת ה' שהאמת יתקיים והשקר כעשן יכלה, "
ואיש שומע" ודבר מה ששמע מפי השמועה הוא "
לנצח ידבר", ויתקיים קבלתו עדי עד, ולפעמים "
העז איש רשע בפניו" להכחיש קבלתו, כי כן עמדו המכחישים בדור דור להכחיש הקבלה אחר שאינה מושגת מעצמה רק מקבלת אבות, אמנם "
הישר הוא יבין דרכו", שמבואר שהישר הוא מי שישר בטבעו ונאמר על דרך הבינה שמבין דבר מתוך דבר בשכל הישר וגם מדותיו ישרות, הוא יבין מצד רוחב בינתו דרך האמת, ויוכל להכריע נגד המכחישים בכח בינתו הישרה:
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ביאור המילות
"
וישר". כבר התבאר שסתם ישר הוא בבינה, לכן אמר יבין דרכו:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(ל-לא) "
אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" אומר הגם שהבחירה נתנה ביד האדם, ובענינים הפרטים יצליח האדם ע"י הכנתו ושקידתו. בכל זה בענינים הגזורים מאת ה' וקצובים מאת ההשגחה, כמו בענינים הכוללים הנוגעים לכלל עם גוי ומדינה, אז הגם שצריך האדם לעשות את שלו ולהכין ההכנות הטבעיות, כמו שבעניני מלחמה שהם ענינים כוללים צריך שיכין תכסיסי מלחמה וסוס ורכב, בכ"ז עצת ה' היא תקום ולא יועיל השתדלות האדם. והנה יצליח האדם לפי הטבע, אם ע"י החכמה שקבל מרבותיו דרכי הנהגה הראויה, אם ע"י התבונה שמתבונן בעצמו להוציא דבר מדבר, ולהתבונן בענינים שיפול עליהם אמת ושקר, ואם ע"י העצה שבא ע"י שלימות כח המדמה והמשער, שע"י יודעו לו העתידות איך יפול דבר ואיך ראוי להתחכם בדבר, ובכ"ז כל אלה לא יועיל לנגד ה', ר"ל בענינים הגזורים ונחרצים מאת ה'. ומביא ראיה שהגם "
שסוס מוכן ליום מלחמה" והוא האמצעים הטבעים שע"י יצליח במלחמה, בכ"ז "
לה' התשועה" כי בהיות המלחמה ענין כולל, שע"י ירד עם או יעלה במעלות, התשועה היא השגחיית, והאמצעים הטבעיים לא יועילו בו כלל:
ביאור המילות
"
חכמה, תבונה". עי' הבדלם למעלה
(א' ב') ובכל הספר:
